לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  רביב דרוקר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2008

לסיים עכשיו, אם רק אפשר


הבעיה הגדולה במלחמות 'קטנות', מהסוג שישראל ניהלה בלבנון ומנהלת עכשיו בעזה, היא שמושג הניצחון חמקמק למדי. גודל ההקרבה של הציבור (ימים ארוכים במקלטים, השבתה של החיים הרגילים עבור מאות אלפי אנשים), עוצמת החריגה מהשיגרה והאתוס המערבי של חיים נורמליים, גוזרים, באופן אוטומטי, ציפייה שבסוף הדרך יהיה פתרון, יהיה ניצחון, אבל מה זה, לעזאזל, ניצחון בקרב כל כך לא סימטרי כמו זה שאנחנו מנהלים מול החמאס? אנחנו נהרוג 100 והם יהרגו 10 באשדוד. זה ניצחון? ברור שלא. אז מה כן?
הנה כמה ניצחונות, שיתקבלו ככאלה על ידי רוב מוחלט של הציבור הישראלי:
1. החמאס מופל מהשלטון בעזה
2. החמאס מתחנן להפסקת אש ומחזיר את גלעד שליט ללא תמורה
3. נפסק לחלוטין ירי קסאמים ומרגמות לעבר ישראל.
במילים אחרות, זה לא יהיה. נדמה לי, שזה ברור לכולנו. המטרה, אם כן, צריכה להיות "מעין ניצחון", תחליף נצחון, משהו שקרוב לזה, שינפיק תחושה של ניצחון בציבור הישראלי. משהו כמו:
1. חיסול של ראשי החמאס. יש רק כמה מוכרים, שייתפסו כמספיק בכירים, כדי לספק תחושה כזאת. מוחמד דף, א-זהאר, הנייה, ג'עברי. שיהיה ברור - אני לא מדבר על התועלת שתצא מהפעולה, רק על היכולת לסיים את המבצע בתחושת ניצחון.
2. אלמנט ההשפלה - 100 אנשי חמאס במדים מובאים בפלנליות על העיניים ושרוכי נעליים פתוחים לשבי צה"ל. מחזות כאלה ייתפסו כניצחון. ב"חומת מגן" ראינו את זה. הפיגועים נמשכו, אבל הייתה תחושה שניצחנו.  
3. מכה אחת ניצחת - אתמול בהחלט נעשה מהלך שיצר את התחושה הזאת. לא הופסק ירי הקסאם, שלטון החמאס לא התמוטט, אבל אפשר "למכור" לציבור הישראלי ניצחון ולהמשיך לנסות לנהל את המאבק מול חמאס, עד הסיבוב הבא.
זהו הניתוח התודעתי של המצב. לכן, אני חושב שאם היה אפשר להפסיק עכשיו, היה טוב. הבעיה היא, כמובן, שמרגע שפתחת במהלך הצבאי, אין לך שליטה מלאה על תאריך הסיום. כמה גראדים שיפגעו ויהרגו, יקשו על ברק לסיים את המבצע. יהיה קשה יותר לטעון לניצחון.
ועכשיו, לניתוח המהותי. איזה סוג של מציאות קבועה אנחנו מבקשים ליצור מול החמאס? זו ההחלטה, שישראל מתקשה לקבל מאז יוני 2007, המועד בו החמאס עלה לשלטון. שלוש אסכולות מרכזיות:
1. כיבוש עזה, מיטוט שלטון החמאס ושליטה ישראלית עד למציאת שליט אחר על הרצועה. למעשה, האישיות הציבורית המשמעותית ביותר, שמקדמת את האופציה הזאת, היא אלוף בדימוס, יעקב עמידרור. אני חושב שהוא טועה, אבל אי אפשר, שלא להודות, שבאופציה הזאת יש היגיון פנימי. ימותו חיילים רבים, כנראה, אבל יש היגיון בטענה שכשמדינה מותקפת, חיילים צריכים למות ולא אזרחים בשדרות. יש גם היגיון צבאי בטענה, שאין דרך אחרת להפסיק לחלוטין את שיגור הקסאמים. בעיניי, זו דרך לא נכונה, כי המחיר שנשלם, כשננסה לשלוט בעזה, יהיה כבד מדי. נתקשה מאוד למצוא מישהו, שייקח מאיתנו את תפוח האדמה הבוער הזה. ניתקע שם כמו האמריקנים בעיראק, אבל לנו אין את הטריליונים מצד אחד וכמות החיילים מצד שני, שהם שפכו שם כדי לצאת, כנראה, עם כבוד מעיראק.
2. מיטוט שלטון החמאס בדרכים אחרות - זו האסכולה לה מטיפים חיים רמון מתוך הממשלה, בנימין נתניהו, כיו"ר האופוזיציה ומומחים חיצוניים שונים. איך עושים את זה, לשיטתם? מפעילים לחץ הרבה יותר גדול. רמון חושב שצריך להפציץ תשתיות, חשמל, מים, לא לתת אוכל, להפציץ בצורה הרבה יותר מסיבית בעזה עד שייכנעו. הקהילה הבינלאומית תצעק? ממילא היא צועקת. זה כבר לא ישנה הרבה בכמות הצעקות וישנה מאוד, לדעתו, בתוצאה. נתניהו לא מפרט, אבל גם הוא רומז לסל של צעדים כלכליים וצבאיים שיופעלו מבחוץ, בלי כיבוש הרצועה, ויגרמו למיטוט שלטון החמאס.
אני לא מתיימר להתחרות בהבנה ובידע הבטחוני-מדיני של אנשים, כמו רמון ונתניהו. באמת שלא. בכל זאת, אני מפקפק מאוד, אם ניתן להשיג את התוצאה בצעדים שהם מציעים. מעבר לכך שזה נראה לי בלתי מוסרי בעליל ובעיניי, זה צריך להיות שיקול חשוב, אני גם לא חושב שהסבל העצום שיהיה בעזה, יביא את בכירי החמאס להיכנע ולהניח למישהו אחר לשלוט. אני גם לא רואה את זהות הגורם, שבמקרה כזה יסכים לקחת את המושכות מידי החמאס. נדמה לי שאחרי שאנחנו נבצע מעשים שהם, בעיניי, על גבול פשעי המלחמה, נקבל תוצאה אחרת לגמרי. אוכלוסייה הרבה יותר קיצונית (כן, זה עדיין אפשרי) פגיעה גדולה ביהודה ושומרון, לחץ גדול של הקהילה הבינלאומית, אולי אפילו פגיעה ביחסים עם אובמה ובסוף בסוף, יימשכו הקסאמים.
3. הכרה דה פקטו בשלטון החמאס וניהול היחסים איתו - לא שומעים כמעט על האופציה הזאת, למרות שבאופן מעשי, זו התוצאה של מדיניות ברק. הוא לא יודה בכך, באופן טבעי, אבל ברור שסיכום על רגיעה איתם, ניהול מגעים עקיפים ומסר בסגנון  - אתם תהיו בשקט, אנחנו נגיב בשקט, כל אלו גוזרים המשך קיום החמאס.
ברור ששלוש החלופות בעייתיות. עדיף היה שתהיה התקוממות עממית בעזה ויזרקו את בכירי החמאס לכלא. כנראה, שזו לא אופציה. בין החלופות הקיימות, השלישית נראית לי המעשית ביותר. יש לה יתרון אחד ברור - החמאס שולט ברצועה באופן הרבה יותר ברור מהפתח. כתובת היא כתובת. מילה היא מילה. החמאס מעוניין, על פי טובי המומחים שלנו, ברגיעה, בהתבססות בשלטון, בהוכחה שגוף איסלמי יכול לנהל את החיים. אני חושב, שהדרך הנכונה לגרום לציבור הפלשתיני לתמוך פחות בחמאס, היא לאפשר להם, לכאורה, לנסות את זה. ללכת על רגיעה, לפתוח מעברים ולהפסיק את המצור הכלכלי. מישהו חושב, שבהיעדר מצור כלכלי, אפשר להפוך את עזה למקום שטוב לחיות בו? אני לא חושב. כיום יש לחמאס שעיר לעזאזל. כל בעיה היא אשמת ישראל. אם היה נפסק המצור והחמאס היה בשלטון, אולי אולי היה מתחיל תהליך אמיתי של איבוד פופולריות שלהם. אנחנו מנסים את אופציית המצור הכלכלי כבר שנה וחצי. בינתיים, נדמה שהפופולריות שלהם בעזה רק עולה. אני גם לא מכיר תקדים אמיתי שלחץ חיצוני הביא שלטון להסכים לחילופי משטר. בקובה האמריקנים מנסים סנקציות כלכליות כבר חמישים שנה. לא ממש עוזר להם. בעזה, החמאס לא משלם מחיר על הסבל של התושבים. כדי שישלמו, צריך להתנתק באמת מעזה וכדי שזה יקרה, צריך להגיע לרגיעה. כדי להגיע לרגיעה, צריך לנסות לייצר מצב בו שני הצדדים יכולים להכריז על ניצחון. אנחנו, כי היכינו אותם כל כך חזק בהתחלה ובהפתעה והם, כי הצליחו להוציא קסאמים, גם אחרי המכה הגדולה. בקיצור, בוא נסיים עם זה כבר ולו מכיוון שקשה לי לראות הישגים משמעותיים יותר מאלו שהושגו לכאורה אתמול. 
נכתב על ידי רביב דרוקר , 28/12/2008 15:43  
2063 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , תקשורת ומדיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרביב דרוקר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רביב דרוקר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ