It's Show Time

תמיד אני נכנעת לבדידות ונותנת לה להפוך אותי בעדינות לדבר שאני שונאת יותר מכל.

כל השנים חינכתי את עצמי להיות לעצמי.

לא להתגעגע. לא לכמוה. לא לרדוף.

וזה הצליח.

אבל משום מה, אני לא יכולה להפסיק להתאמן על זה.

אני מחפשת צרות.

יושבת מול מסך המחשב

או מול בחור חביב בבר

או שעתיים בטלפון

ומחפשת צרות.

ואם הוא לא דורך עליי מספיק חזק אז אני דורכת עליו.

ואם הוא טוב אליי אז הוא לא מעניין.

שום דבר לא טוב מספיק בשבילי

ואני לא טובה מספיק בשום דבר.

אני מתבוננת באחיין שלי בן חמשת החודשים ולא מבינה, איך מיצורים כאלו פשוטים ואימפולסיבים ואהובים, שצוחקים כשמצחיק ובוכים מרעב או משעמום, כאלה טהורים ותמימים, אתה יכול להפוך לדבר כל כך לא מאוזן, שקול, מורכב, מעיק? ומנין הרשע מגיע?

יתכן שלמדתי יותר מדיי?

שאני מבינה אנשים טוב מדיי, והם צפויים לי ומשעממים אותי?

אפילו אני צפויה לי ומשעממת אותי.

והכי מעיק, שאני צריכה מישהו שיתקן את זה.