שוטטות

אני רוצה להגיד את זה ואי אפשר להגיד את זה בשום מקום אחר, וזה כואב כמו אני לא יודעת מה, ההבנה הזאת והזעזוע הזה:

שזה רודף אותי כל כך הרבה שנים ואין פה שום דבר חיצוני, זה הכל בפנים, בראש שלי ובמחשבה שלי.

כבר שלושה ימים אני רוצה רק לאכול, חושבת רק על אוכל. ואוכלת עד שבא לי להקיא ויש לי צרבות קשות עד שיעול.

עבדתי היום בבית של מישהי ואכלתי גלידה (שמונה בבוקר) מהמקרר שלה שאותו ניקיתי, ורק אחר כך שמתי לב שבעלה היה בבית ואני מקווה שהוא לא ראה אותי יושבת בסלון ואוכלת גלידה. ואם כן, אני כנראה אמות מבושה.

אז אני חושבת על אוכל, לפחות עכשיו אני לא מעשנת, לפני שנה לא חשבתי על אוכל אבל כן עישנתי, אז חשבתי להפסיק לעשן,

וכל הזמן

כל השנים

פוחדת להשמין

ומשמינה, ואז הכל רע ושחור,

ואז אם לפתע יורדת במשקל הכל זורח,

הכל קל - לא רק אני,

ויש מיליון ויותר בלוגים על זה

וכולם כל כך סובלים וסובלות מזה,

או נהנים מזה,

אני טיפה בים, גורל נדוש,

זה כבר כל כך נדוש שאפילו אי אפשר להגיד את זה,

ורק פה אפשר לי להגיד את זה אז הנה אמרתי, וזה עושה לי לא לאהוב את החיים ולא לאהוב את עצמי,

אולי אם מישהו יבוא ויאהב אותי מבחוץ פנימה למרות השגעון הזה זה יעבור, אבל בינתיים לא,

ועוד מעט אני בת שלושים וחמש.