לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לרוחצים בים



כינוי:  Tul-Tul

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2011    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2011

ילדים: כן או לא, מתי, ובעצם למה?


 

שירה, חברה טובה, ביקשה ממני להקדיש פוסט לסוגיה הפילוסופית – "ילדים: כן או לא, מתי, ובעצם למה?".

הבקשה הגיעה בעקבות סדרת שיחות שלנו (ושל גילי ומעיין) על הנושא מהשנים האחרונות. השבוע שירה חוגגת יומולדת רחוק מכאן, אז הנה יקירתי, אני שולחת לך נשיקה, חיבוק ו...פוסט.

 

כמו לשירה, גם לי היה ברור תמיד שאני ארצה ילדים בשלב זה או אחר של חיי, אבל האמת שאף פעם לא ממש בער לי להתחיל. אני גם מניחה שאם הביולוגיה הייתה מאפשרת, הייתי מחכה עוד עשר שנים לפני הילד הראשון. למה? מהרבה מאד סיבות. קודם כל, כי היה לי מאד טוב ונוח עם החיים שלי לפני. הזוגיות שלנו הייתה כייפית, ומלאה ומספקת, ולא הרגשתי את מה שאנשים לפעמים מתארים כחלל שצריך למלא. פשוט לא הרגשתי חלל. החופש לעשות מה-שבא-לנו-מתי-שבא-לנו, לנסוע לטיולים ארוכים, לקום מאוחר (שעות השינה שלנו היו תמיד מקור ל"ירידות" מצד חברים עם ילדים..), לקחת פרוייקטים מאתגרים בעבודה, לגור בלב תל אביב ולדעת שאפשר לרדת לקפה או לסופר בכל שעה משעות היממה – כל אלה היו דברים חשובים מאד עבורנו, ולא התחשק לנו לוותר.

ועוד לא התחשק לנו להכניס אל החיים שלנו את תחושת האחריות הכבדה הזו, את השיעבוד הטוטאלי הזה. לא התחשק לנו לשנות בצורה דרמטית כל כך את סדרי העדיפויות. דווקא בגלל שידעתי תמיד שברגע שאהפוך לאמא אני אתן את כל כולי, לא ממש רציתי להגיע לשלב הזה לפני מיצוי האופציות הקודמות. תמיד הייתה לי תחושה שברגע שהופכים להורים החיים קצת... איך לומר... נגמרים. מרגע זה אתה עסוק בעיקר בילד – בעבודה הסיזיפית של להאכיל, להלביש, לרחוץ, ובהמשך לדאוג שיכין שיעורים, להסיע לחוגים, ללכת לדבר עם מורים, ועוד לא הזכרתי חיסונים, מחלות חס וחלילה, ריצות לרופאים וכו'. כאילו מרגע שהוא נולד אתה בעצם חי בעיקר בשבילו, וכל הקיום שלך מתרכז בלגדל אותו. את הדברים שחשובים לך אתה יכול לעשות אך ורק בחללים הצרים של הזמן שנשאר אחרי שגמרת את הטיפול בו, כי הוא קודם לכל. אז אם אתה רוצה לקרוא או ללכת להופעה או להיפגש עם חברים או לגרב"ץ – תצטרך להמתין. היום, אגב, אני יודעת שאפשר להוסיף לרשימה הזו גם פעולות בסיסיות הרבה יותר, כמו להתקלח, לאכול וללכת לרופא. אפילו זה יצטרך לחכות. ועוד לא אמרתי מילה על העייפות הגדולה, זו שמשתלטת על הרגעים המעטים שכן נותרים פנויים.

אז כל זה, מה לעשות, לא נראה לי מרתק. או מושך. או מלהיב.

 

שירה סיפרה לי על זוג חברים שלה שהחליט לוותר על התענוג. לתמיד. לא רוצים ילדים, לא מתכוונים להתחרט. וזה לא שהם בני עשרים ועוד לא יודעים מה הם רוצים מהחיים. לא. הם בני 35, וזו החלטה מושכלת ומחושבת. שירה הזדעזעה לגמרי. האמת שעד לפני כמה שנים גם אני הייתי מזדעזעת. זה הרי ויתור כזה קשה, ואני ישר רואה לנגד עיני את העצב הגדול שבלהזדקן לבד, בלי משפחה גרעינית מסביב. אבל אני חייבת לומר שהיום אני דווקא מתייחסת בהרבה פחות ביקורת למי שעושה החלטה כזו. אני אפילו די מעריכה אנשים כאלה. לא בגלל שהם לא רוצים ילדים. אני הרי כן רוצה, אפילו רוצה מאד. אלא בגלל היכולת שלהם לחשוב על העניין ולהגיע להחלטה, בניגוד לרוב העולם, שהולך על הבחירה האוטומטית. אני הרבה יותר מזועזעת מאנשים שלא מתאים להם לגדל ילדים ובכל זאת עושים אותם, כי צריך, כי זה מה שכולם עושים. לא חבל? הרי הם מאמללים את עצמם ואת הילדים שלהם.

לפני איזה זמן פגשתי מישהו כזה. זה אמנם בלוג בתפוצה קטנטונת שקוראים אותו בעיקר חברים, אבל בכל זאת מדובר באינטרנט ולכן אני אחשוף מינימום פרטים: מדובר בבחור מבריק מהרבה בחינות, מוצלח ומוכשר מאד, שממש ממש לא אוהב להיות אבא. הוא אומר שהוא מאד אוהב את הילד שלו, אבל מוסד האבהות לא בא לו טוב. כל הויתורים שכרוכים בזה, כל המתחים הנלווים לזה, סגנון החיים שלו שקיבל פתאום תפנית כל כך חדה – הוא מספיק כנה עם עצמו כדי להודות שהוא לא אוהב את כל זה. הסיפור הזה די ביאס אותי. קודם כל, כי היה לי מאד עצוב לשמוע את זה. ריחמתי עליו, ועוד יותר ריחמתי על הילד שלו. אין לי צל של ספק שזה דבר שילד יכול להרגיש. אין לי צל של ספק שזה יעיב על החיים שלו במוקדם או במאוחר. דבר שני, זה העציב אותי כי אני ממש בטוחה, שזה שהוא הראשון שפגשתי שמודה בזה לא אומר שהוא ההורה היחיד שמרגיש את זה. הוא פשוט אמיץ מספיק כדי להודות בזה.

תגידו שהוא אגואיסט? תגידו שגם החברים של שירה הם אנוכיים ורואים רק את הצרכים של עצמם? אולי. אבל אני חושבת שגם מי שכן עושה ילדים עושה אותם מסיבות אגואיסטיות לחלוטין. גם הרצון להחזיק תינוק משלך בידיים, הרצון לבלות איתו שעות נעימות של משחקים, הרצון שמישהו ימשיך את דרכך, שמישהו יהיה איתך כשתזדקן, ואפילו הרצון להעניק אהבה ולקבל אהבה – כל אלה הם רצונות וצרכים אגואיסטיים. עובדה שאף אחד לא עושה ילדים במטרה לתרום אותם למישהו אחר. אנחנו רוצים ליהנות מהם ומהאפשרות לגדל אותם.  

 

אני הבנתי באיזשהו שלב שאני כבר אף פעם לא אהיה יותר "מוכנה" ממה שאני. מה לעשות, אני לא מאלה שזה בער להם. אבל גם ידעתי היטב שאני בהחלט ארצה ילדים בשלב מסויים, ולכן כבר נראה היה שאין יותר סיבות לחכות. דניאל הוא ברכה משמיים, אני אוהבת אותו מאד מאד והוא ממלא אותי באושר ובהמון שמחה. אני באמת ובתמים נהנית הנאה גדולה להיות אמא שלו. לא מזמן ראתה אותי קרובת משפחה והעירה משהו בסגנון: "נכון שאם היית יודעת כמה זה כיף היית עושה את זה קודם?". אז התשובה היא שלא, איפה, מה פתאום. אני ממש ממש שמחה שלא הזדרזנו. אם הייתי הופכת לאמא לפני שהייתי מוכנה לזה, אני בטוחה שהייתי מרגישה את כל התחושות הרעות שנזכרו לעיל. אני בטוחה שהייתי מרגישה ויתור גדול, החמצה, תיסכול משינוי סדרי העדיפויות, תחושה שיש עוד דברים שרציתי לעשות ואני לעולם לא אצליח בגלל שהפכתי לאמא.

כמובן שמתבקש כאן גילוי נאות: בדיעבד, עם המידע שיש לי היום על מה שקרה עם אמא שלי, אני בהחלט עצובה שלא עשינו ילד שנתיים קודם. אבל אני חושבת שאי אפשר לחיות את החיים בצורה כזאת, מתוך פחד ממה שיקרה וממי עשוי למות, כי הרי מן הסתם כולנו עלולים למות בכל רגע. ברור לחלוטין שאם מישהו היה אומר לי שאמא שלי תמות הייתי מחליטה החלטות אחרות. זה ברור מאליו. אבל לא הייתה בידי אינפורמציה כזו, ואמא שלי הייתה בין האחרונות שהייתי מהמרת עליהן. אם הייתי חוזרת אחורה בזמן וחיה שוב עם אותה האינפורמציה שהייתה לי אז, הייתי כנראה חוזרת על אותם הדברים. ואפשר לומר שככה בעצם אני שופטת את ההחלטות שלי בחיים: האם הן היו נכונות לאותו הזמן שבו הן התקבלו. האם הן היו נכונות לאותה כמות מידע שהייתה מצוייה בידי בזמן שקיבלתי אותן. וכל כמה שכואב לי שכך הם פני הדברים היום, אין לי ספק שההחלטה לחכות הייתה מתקבלת שוב. פשוט כי היא הייתה ההחלטה הנכונה בזמן ההוא.

 

אז אם הייתי כל כך בעד דחיית העניין ויש לי נימוקים לזה מפה ועד הבית הקודם שלי ברוטשילד, מה בהורות בכל זאת גורם לי לכל כך הרבה אושר? טוב, אז זה פשוט דניאל עצמו. אני חושבת שעד שהוא נולד, כשהסתכלתי מהצד על אנשים מתמודדים עם הילדים שלהם, הצלחתי כנראה לעלות על רוב הדברים שהם מקריבים בשביל הצאצאים, אבל אין ספק שלא ראיתי עד הסוף את הרווח. כן, ברור, גם לי היה כיף לראות את הילד מחייך או אומר משהו חכם, בייחוד אם מדובר בילדים שאני אוהבת, של חברים או של בני משפחה קרובים. אבל היום כשאני אמא, אני רואה שכשמדובר בילד שלך התחושה הזו מתעצמת פי כמה וכמה. אין מה לעשות, החיוך של דניאל ממיס אצלי כל רגש רע ומעלה על הפרצוף שלי מיד חיוך תואם. אני מודה שאני מוכנה לעשות לא מעט כדי לשמוע את הצחוק המתגלגל שלו. וזה משהו שדי קשה לצפות מראש. אז אני חושבת שבעצם, לפני שהופכים להורים מצליחים להבין היטב בעיקר את הקושי, לראות מצויין את הויתור. דווקא את התמורה ואת הרגעים המאושרים יותר קשה להבין עד הסוף, פשוט מפני שאם זה לא הילד שלך – אתה כנראה חווה את ההתלהבות הזו בעוצמה פחות חזקה.

ועוד משהו חשוב. אני חושבת שלפחות עד עכשיו אנחנו מצליחים לשמור על סגנון חיים לא כל כך רחוק ממה שהיה לנו קודם. לדאבונם של בני משפחתי, אנחנו עדיין אוכלים בחוץ לא מעט, יושבים הרבה מאד בבתי קפה, נוסעים ומטיילים בארץ ובעולם. אנחנו מבקרים חברים, מארחים ועורכים לא מעט סעודות בבית (סוף סוף יש מקום ליותר משלושה אנשים...). את רוב הקרדיט על זה, לדעתי, צריך לזקוף לזכות נושי, שהוא פשוט בובון מקסים וילד נוח בצורה באמת יוצאת דופן (וחמסה-חמסה-שום-בצל, ובבקשה אלוהים שזה לא ייחשב לפתיחת פה לאף אחד, זה הרי בלוג שמיועד לחברים!). תמר קוראת לו "ילד מאפשר". אנחנו קוראים לו "ילד למתחילים". כל פעם שאני מתבכיינת בפני עצמי על זה שאמא שלי לא פה כדי לעזור לי עם כל הקשיים כמו האימהות של החברות שלי, אני משתדלת להזכיר לעצמי שלפחות בורכתי בילד שמקל עליי את החיים. ואולי היא פגשה אותו איפשהו שם למעלה, לפני שהוא נולד, במקום שממנו הנשמות מגיעות ואליו הן חוזרות, והסבירה לו שהוא צריך לעזור לי קצת, שלא יהיה לי קשה מדי. אולי היא הזליפה עליו קצת מההומור שלה, והרבה מהקסם, וגם טיפה מראיית העולם השלווה שלוקחת הכל בפרופורציות, כי יש בילד הזה משהו כל כך מאושר ושקט ושליו, וחמסה-חמסה-שום-בצל עליו  (או כמו שלילך תמיד אומרת לי – תגידי שהילד קוף ומכוער, רק תעשי טובה ואל תפתחי פה או תעשי עין...). נו, ואולי אני סתם מבלבלת את המוח (בעיקר לעצמי) ברגעים שבהם קשה לי. זה לא כל כך משנה. לגופו של עניין, מה שאני מנסה להגיד הוא שזה ללא ספק תלוי בילד. וכנראה גם לא מעט בגישה של ההורים. בסך הכל, בניגוד למה שחשבתי קודם, בינתיים נראה לי שהחיים לא "נגמרו". ושאפשר, עם קצת רצון וקצת אומץ, להמשיך לעשות את מה שאהבנו קודם.

 

אז שירה, אני בטוחה שעוד יהיו לנו הרבה שיחות על העניין, אבל בינתיים הנה הסיכום שלי (עד כה...) בסוגיה הפילוסופית הנ"ל: באופן די בנאלי, המסקנה שלי היא שהטיימינג הוא קריטי. הכי חשוב לעשות את זה בזמן הנכון. מתי הזמן הנכון? יש שתי אופציות: האחת – כשפשוט מרגישים מוכנים. אחרי שממצים את מה שרוצים לעשות לפני (ופה כבר לכל אחד יש השקפה משלו על מה הוא רוצה להספיק לפני). האופציה השנייה - כשמגיעים למסקנה שיום אחד נרצה שהם יהיו שם, והשעון הביולוגי כבר רועש מדי. כי מה לעשות, גם התקתוק של השעון הזה הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.

וגם - זה נכון שיש המון המון קשיים ולא מעט ויתורים, אני האחרונה שאנסה לטעון שאלה דברים של מה בכך. אבל יש גם אושר פנימי חדש שמציף, אושר ששום צפייה בילדים של מישהו אחר ושום קריאה בבלוג של אף אחד לא יצליחו לתאר עד הסוף. זה סוג האושר שמביא איתו החיוך של הילד שלך, זו ההרגשה המדהימה שמציפה אותך בכל פעם שאת מחבקת את היצור הקטן הזה, שאת כל כך אוהבת. האושר הגדול שממלא אותך כשהוא מחזיר חיבוק.

וחוץ מזה - ילדים אמנם משנים את החיים מאד, אבל אם אפשר, כדאי גם לנסות לשמר את הדברים הכיפיים שהיו לפני שהם הגיעו. אם עוד מצליחים לזכור מהם הדברים האלו, אחרי כל כך הרבה לילות בלי שינה... חיוך

 

נכתב על ידי Tul-Tul , 27/12/2011 12:17  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הופ הופ טרללה, נהייתי בן שנה!!


מגיע לנו מזל טוב גדול: דניאלי חגג החודש יומולדת שנה, ואנחנו חגגנו שנה להיותנו הורים!

האמת – מרגש מאד, אבל... בעיקר אותנו. דניאלי לא כל כך הבין, מן הסתם, על מה המהומה.

ומהומה שהייתה, כך הייתה: המשפחה הוזמנה לביתנו הקט לצורך נשיפה על נרות וזלילת ממתקים. הם נסעו בשיירה, כי כמובן שלהגיע לגבעתיים זה מאד מסובך (אה?), וכך יצא שכולם נכנסו יחד ברעש וצלצולים. נושי נחטף מידיו של אנדראה והובל לפינה מרוחקת, שם הוא הולבש בחולצה מיוחדת שהוכנה לו לכבוד האירוע, שעליה הודפסה תמונה מתוקה שלו. עוד לא הספקנו להתאושש, והמשפחה המשוגעת שלי התחילה לפתוח בבת אחת את כל המתנות, ולא עזרו לי כל ה"רגע, אבל קודם שבו, תשתו משהו, עוד בקושי חניתם! וחוץ מזה אלה מתנות לדניאל, הוא זה שצריך לפתוח אותן!!". מיד הבהירו לי שהילד לא יודע לפתוח מתנות כי הוא קטן, ובינתיים כולם מאד מתלהבים להראות לכולם את הדברים המגניבים שהם הביאו. לכן נשלפו בזה אחר זה צעצועים, בגדים ו... איך לא, בינבה (או בימבה?). חיש קל מוקם נושי על כיסא הנהג והובל תוך צפירה מאסיבית בכל רחבי הבית. הוא היה קצת המום מכמות האנשים, אבל יצא מהשוק די מהר והשתלב לא רע בבלאגן הכללי. כולם חיבקו, נישקו והאביסו אותו בכל טוב, ואפילו נתנו לו מדי פעם להסתובב קצת חופשי, כך שהוא ממש נהנה. מה שכן, היה ממש קשה "להגן" עליו מפני כמויות הממתקים והשטויות שכולם רצו לתת לו. איכשהו, בדור של הדודים שלי לא שמעו על זה שיותר מדי סוכר זה לא ממש בריא, ולא נראה להם שתערובת של במבה, כיף-לי, עוגיות ועוגות היא עניין בעייתי בתור ארוחת ערב. בהתחלה עוד ניסיתי, אחר כך החלטתי שהם כולם גידלו ילדים ואיכשהו כולנו שרדנו, אז אפשר פעם בשנה לוותר ולתת לילד ליהנות עד הסוף. השלב הבא היה שירה קולנית ושמחה של שירי יומולדת, ונושי, שמחא כפיים בשמחה, זכה לתשואות רמות (האחיות שלי כמעט אכלו אותו). לתוך כל זה נכנס השליח של הפיצות, שמיד כובד גם הוא במיני תרגימא. טפיחה לעצמי על השכם: אין, אני פשוט גאונה, שבמקום לשבור את הראש מה להכין ואיך לעמוד בסטנדרטים של הכשרות של כולם פשוט הזמנתי מלא מלא פיצות וסגרתי עניין...! (אה, וכמובן שגם הפיצות מצאו את דרכן אל הפה של נושי...)

אחר כך אנדראה הכין קפה איטלקי לכולם, ושתי עוגות נשלפו מהמקרר וכל אחת מהן עוטרה בנר אחד. למה שתי עוגות? טוב, אחת הכנתי אני, והסיפור (שכמובן יש) מאחוריה יובא בהמשך, ואת השנייה קנינו כי האחיות הקטנטנות שלי הן דתיות (בני עקיבא), ואצלנו בבית אין הפרדה של כלים לבשרי וחלבי. אז ככה נוח יותר לכולם.

אז הדלקנו את הנרות וכל מי שנכנס למטבח התפעל מהעוגות, וכבר עמדנו לכבות את האורות כדי להוציא את העוגות לסלון, ואז פתאום הסתכלתי סביב ו...:

אני: "אנדראה, איפה הוא?"

אנדראה: "איפה מי?"

אני: " מה מי? נושי!"

אנדראה: "אה, נכון, צריך גם אותו. רק רגע".

חיש קל נשלף נושי מערימת הצעצועים שלו, הושב אחר כבוד על הספה וחווה בפעם הראשונה בחייו את טקס הבאת העוגה עם הנרות הדולקים לקול שירת "היום יום הולדת". הוא היה חמודי, ניסה להבין מה בדיוק קרה לנו ולמה כל הבית חשוך, אבל גם חייך לכל הכיוונים ומחא כפיים... אחר כך נשפתי על הנרות (אם יש משהו שאני שונאת זה לאכול עוגת יומולדת אחרי שילד זב חוטם נשף עליה את כל הרוק שלו. למזלי נושי עוד לא בגיל שהוא דורש לעשות את זה...), וחילקנו את העוגות. אם עד עכשיו זה היה הערב של נושי, מכאן התחלתי אני ליהנות: אף אחד לא האמין שאני הכנתי את העוגה הביתית. אמרו שהיא נראית יפה מדי ושהיא טעימה מדי (קרציות!), ושאין מצב שהיא לא מקצועית. ישר הבאתי את אנדראה שיתעד בוידאו את התגובות... כל פעם שהצלחתי לשכנע את בן דוד שלי שאני הכנתי את העוגה יצא לי איכשהו פרץ של צחוק מרוצה, צחוק שהוא כמובן פירש כסימן מובהק לכך שאני עובדת עליו... איזה כיף! יצאה עוגה טובה.

 

(התמונה יצאה טובה קצת פחות...)

 

בשלב הזה נוש כבר קצת התחיל להתעייף. האמת שהיינו מופתעים שהוא בכלל החזיק עד אז, כי דווקא ביום הזה הוא לא ישן צהריים במשפחתון (המטפלת פתחה לי את הדלת מיואשת ואמרה שהוא המריד את כולם לא לישון...). כנראה שפרצי האדרנלין למראה הקהל (והבינבה!) עשו את שלהם, כי הוא "משך" בגבורה עד תשע ורבע בערב. לפני שהכנסנו אותו לאמבטיה הוא כמובן הונף על כיסא כמיטב המסורת, אבל אחרי שהרמנו אותו פעם אחת ועוד אחת לשנה הבאה, הרגישו כל הנוגעים בדבר ששתי הרמות זה ממש מעט. בעיקר הרגיש ככה נושי. לכן הוא הונף בנדיבות כמות פעמים שלא הייתה מביישת אפילו אותי, והצחוק המתגלגל שהוא השמיע בכל פעם שהכיסא ירד למטה גורם לי לחייך בשמחה גם עכשיו.

עבורו הערב הסתיים באמבטיה מרגיעה, בקבוק חלב והירדמות מיידית, כך שאנחנו עוד הספקנו גם לשבת בניחותא עם המשפחה ולראות סוף של משחק כדורגל (בנים) ולקשקש בעליזות (בנות) תוך נישנוש של דברים שאסור שיהיו על השולחן כשיש באזור תינוקות. איזה כיף!

 



 

סיכום שנה א' בפקולטה למדעי החיים

 

טוב, הייתה שנה מדהימה ומהממת. בכל המובנים של שתי המילים האלו. אני חושבת שהגענו מאד מוכנים לחוויה הזו של להיות הורים, ואני חושבת שזה מאד מאד עזר לנו בהתמודדות עם כל מה שקשור לגידול של דניאל. לא שלא היו רגעים קשים. היו, ועוד איך שהיו. חוסר שינה יכול להוציא מבן אדם את התכונות שהוא הכי פחות אוהב בעצמו. וגם הזוגיות שלנו נאלצה לעבור שינויים והתאמות. אחרי שכבר התרגלנו אחד לשני וכל אחד ידע מה תפקידיו במערכת הזו, שהייתה כל כך טובה לנו, הכנסנו אליה פתאום גורם שהפר לחלוטין את האיזון. תינוקי קטן וחמוד, שמייצר המון עבודה אבל עוד לא עוזר בבית (הנה משהו לעבוד עליו שנה הבאה...), שדורש המון אנרגיות ושעות ערות, שכל דבר טוב שקורה לו מכווץ את הלב כי אמא שלי לא רואה את זה, וכל דבר רע שקורה לו הופך לקטסטרופה, כי אמא שלי לא פה כדי להרגיע. הטלטלות בין אושר לכאב היו חדות מאד, ולא תמיד היה פשוט למצוא את האיזון מחדש.

ולמרות כל הרגעים הקשים, זו הייתה שנה מופלאה. שנה של אהבה ענקית ליצור קטנטן, אהבה שרק הולכת וגדלה ככל שהוא הולך וגדל וככל שאנחנו מכירים אותו יותר וחווים איתו חוויות משותפות. כי אם בחדר הלידה הוא היה "מקסים, חמוד, מתוק ודומה ל...", בהמשך הוא התבהר לנו יותר ויותר בזכות עצמו. למדנו לגלות שיש לו אופי כבר בשלבים מוקדמים מאד, ולמדנו שאנחנו מאד אוהבים את האופי הזה. היום אני יכולה לומר, שמעבר לעובדה שאני אוהבת את דניאל כי הוא הבן שלי, אני מאד אוהבת את האופי שלו. את זה שהוא נוח וגמיש, משתלב בקלות בכל סביבה ובכל מצב, חייכן ונעים לבריות, לומד מהר מאד, נדיב כלפי ילדים אחרים מצד אחד אבל עומד על שלו מצד אחר, משיג מטרות שהוא מציב לעצמו ולא נשבר - לא משנה כמה זמן זה לוקח (כן! גם תינוקות מציבים לעצמם מטרות! הנה משהו שלא ידעתי קודם..), מוכן לנסות ולהתנסות בדברים חדשים (למשל במאכלים חדשים שאני ממציאה לו כל הזמן...) ו... טוב, יש לי עוד הרבה דברים להגיד עליו, אבל כבר מזמן עברתי את השלב שבו המשפחה שלי נוזפת בי שדי כבר לדבר ושחייבים להגיד "בלי עין הרע". אז כן, אני אמנם לא ששה להודות בפני עצמי שיש לי אמונות טפלות, אבל עובדה היא ששמתי לב שאחרי כל אזכור לטובה של דניאל אני ממלמלת חמסה-חמסה-שום-בצל...

ולמרות שכבר חלפה לה שנה, מתברר שעוד לא לגמרי התרגלנו. מדי פעם אנחנו מסתכלים פתאום אחד על השני, נזכרים ונדהמים: "בוא'נה, יש לנו ילד!", או "יו, תקשיבי, אנחנו הורים!". האמת היא שעוד לא התרגלתי לגמרי לרעיון שאני אמא של מישהו. מישהו שירגיש כלפיי את כל הדברים – הטובים והרעים, שילד מרגיש כלפי אמא. לפעמים המחשבה הזו עוברת לי בראש ומרעידה אותי קצת. אני מקווה להיות מספיק טובה בשבילו.

 

אז מה למדתי השנה?

המון דברים חדשים. למשל, שאם תינוק בריא בוכה, יש לכך בערך חמש סיבות אפשריות: הוא רעב, הוא עייף, הוא רוצה חיתול נקי, חם לו/קר לו, או שהוא רוצה חיבוק ונשיקה. אה, וגזים.

ולמדתי שאם הוא בוכה יותר משתי דקות ליד אנשים שלא מכירים אותו, הם ישר יאבחנו אותו כסובל מגזים. ושאסור לתת לזה להשפיע עליי, כי (לפחות אצל דניאל) רוב הזמן זה לא ממש ככה, אז כדאי לבדוק את חמשת הדברים האחרים קודם.

ולמדתי שכשנגמרת התקופה המוגזת, הדבר הבא הוא שיניים. אז אם הוא בוכה יותר משתי דקות ליד אנשים שלא מכירים אותו, הם ישר יודיעו שכנראה יוצאות לו שיניים. וגם כאן התפקיד שלי הוא להקשיב לתינוקי שלי ולעצמי, כי הרבה פעמים זה לא נכון.

ולמדתי שיש סוגים שונים של בכי, ואם מקשיבים בלי פאניקה אז אפשר לדעת די בוודאות מה התינוקי רוצה.

וגם למדתי שכשהתינוק שלי בוכה וסובל, זה לא קל להקשיב בלי פאניקה.

וגם, שככל שאדם גדל, יש לו יותר סיבות לבכות. ושהן גם מחמירות ככל שמתבגרים. אז לחמש הסיבות הבסיסיות הנ"ל נוספות עוד סיבות אחרי כמה חודשים של חיים. למשל: תיסכול ממשהו שלא מצליח, חבר שחוטף צעצוע מהיד, נפילה כואבת, אמא שלא מרשה לחטט בפח הזבל למרות שהוא מעניין כל כך. וגם גיליתי שכשיש לו סיבה טובה לבכות (נגיד נפילה רצינית במיוחד) - לי בא לבכות חזק יותר ממנו. ולי זה ממשיך לכאוב עוד הרבה אחרי שהוא נרגע.

ויש עוד אלפי דברים - גדולים וקטנים, טכניים ורגשיים, חשובים וטיפשיים, אבל הרשימה ממש ארוכה וכנראה שלא ממש נצא ממנה. אז אם צריך לבחור אחד שיסכם את הכל, אני כנראה אגיד שבעיקר גיליתי שאני אוהבת אותו. את דניאלי.

אוהבת מאד...

חיוך

 



 

עוגת גבינה של דניאלי

 

לפני שנה וקצת עוד הסתובבתי לי בבית עם בטן ענקית ויצר הקינון גאה בי. כשאני מסתכלת על מה שרשמתי לעצמי לעשות בדפי היומן של תחילת חודש נובמבר, המילים השולטות הן: לנקות, לסדר, לכבס, לארגן, לנקות יסודי, להכין, להטעין, להזמין, לוודא ואפילו – למרק (אללה יסתור...). אפשר לחשוב שגרתי בדיר חזירים, ולא בדירה חדשה ששופצה ונוקתה בדקדקנות איסטניסטית שבועות ספורים קודם לכן. הדבר הזה הגיע לשיאו ביום רביעי אחד, כשקמתי מוקדם בבוקר וקירצפתי (שוב) את כל הבית באופן יסודי כל כך, עד שניקיתי אפילו את השקעים של החשמל. אפילו הוצאתי את המגירות הכבדות של השידה החדשה של העובר שלי (כן, בחודש תשיעי. והתפללתי שאנדראה לא יתפוס אותי), וזחלתי עם הבטן פנימה, כדי לנקות את הבפנוכו של השידה. פסיכית, מודה.

בסוף היום גם החלטתי להכין עוגת גבינה שמצאתי ב"בצק אלים", בלוג אוכל חביב עלי. הכנסתי אותה לאפייה והתקלחתי. באחת עשרה וחצי בלילה היא יצאה מהתנור, מדיפה ריחות מדהימים. הנחתי אותה על השיש במטבח כדי שתתקרר לה בכיף. מבחינתי סיימתי יום פעילות מוצלח ויכולתי להיכנס למיטה, מבסוטה ומותשת. הכל מוכן.

הגעתי למיטה בעשרה לשתיים עשרה. התחלתי להניח את עצמי על המיטה (בחודש תשיעי זה כבר כרוך באי אילו תמרונים), ותוך כדי תנועה התברר שגם הגוף שלי הרגיש סוף סוף שהכל מוכן. הפקק הרירי השתחרר, ובהמשך גם ירדו המים, ובהתייעצות עם קרן חברתי המיילדת, הוחלט שהגיע הזמן לפקוד את חדר הלידה.

דניאלי נולד 28 שעות אחר כך. אני, אגב, טוענת מאז באוזני כל מי שמוכן לשמוע, שהמסקנה הישירה היא שמה שמזרז לידה הוא אפיית עוגת גבינה.

כל זמן האישפוז בבית החולים פינטזתי על העוגה הזו, ואנדראה הביא לי אותה בגיחה הראשונה שלו הביתה. היא הייתה מעולה.

אז עכשיו, ביום ההולדת הראשון של נושי, לא היה לי בכלל ספק שזו העוגה שאני רוצה להכין לו. שידרגתי אותה טיפונת (באמת שהיא לא צריכה הרבה, שיניתי רק את הקישוט), והנה היא כאן לפניכם, בפינת המתכון, כפי שהכנתי אותה בשבוע שעבר.

 

עוגת גבינה שמזרזת לידות

לבצק:

100 גרם חמאה (חתוכה לקוביות)

חצי כוס סוכר

כוס וחצי קמח תופח (או קמח רגיל עם שקית אבקת אפייה)

 

למלית:

750 גרם גבינה לבנה 5%

חצי כוס סוכר

2 ביצים

2 כפות קמח + כף קורנפלור (או 3 כפות קמח)

כפית תמצית וניל

3 כפות שמנת מתוקה (לא חובה)

 

חבילת פירות יער (במדף הקפואים בסופר) – להפשיר מראש.

 

מה עושים?

- מחממים תנור ל – 180 מעלות.

- מערבבים את כל חומרי הבצק במיקסר עד ליצירת תערובת פירורית (5-10 דקות, תלוי במכשיר ובמהירות. אפשר גם לעשות את זה ידנית).

- מעבירים את התערובת הפירורית לתבנית ומהדקים אותה קודם לדפנות (לא ליצור שכבה עבה מדי, זה קצת תופח באפייה) ואז לתחתית.

- בקערת המיקסר מערבלים את כל חומרי המלית לתערובת חלקה ונוזלית יחסית (יותר נוזלי מיוגורט, פחות נוזלי מחלב). גם את זה אפשר לעשות ידנית אם אין מיקסר.

- שופכים את המלית אל התבנית עם הבצק ומיישרים.

- מכניסים לתנור ל – 45 עד 55 דקות (תלוי בתנור). אחרי חצי שעה של אפייה, כשהבצק הופך להיות שחום בקצוות, מנמיכים את החום ל - 150 מעלות. ככה הבצק לא נשרף ולמלית יש עוד קצת זמן להתבשל מבפנים.

- בתום האפייה יש לקרר בהדרגה: מכבים את התנור ופותחים טיפ-טיפה את הדלת. אחרי חצי שעה בערך אפשר להוציא מהתנור, ולהניח להתקרר לטמפ' החדר על השיש.

- לאחר הצינון אפשר לקשט בצורה האהובה עליכם. הפעם פיזרתי מסביב רצועה עבה של פירות יער (זה לא ממש ניכר בתמונה, אבל זה יצא די מרשים). בפעם הקודמת שהכנתי סידרתי חצאי תותים במעגל. באתר שבו פורסם המתכון המקורי יש עוד רעיונות.

- את העוגה שומרים במקרר מכוסה ומגישים קר. היא נשמרת בערך שבוע, לפעמים קצת יותר (אבל בד"כ היא מתחסלת הרבה קודם...).

 

בתיאבון!!!

נכתב על ידי Tul-Tul , 1/12/2011 15:36  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





3,164
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , החיים מעבר לים , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לTul-Tul אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Tul-Tul ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ