לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלוֹגלוּת

הרפתקה ומבולקה

כינוי: 

בן: 37





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2009

וידוי


אני כבר לא מעז להיכנס לסקייפ בגלוי ולתת לכולם לראות שאני זמין. אני נכנס באופן סמוי ומתקשר לסקייפ של אימא ולטלפון הביתי של אבא פעם בשבוע, ולפעמים אפילו זה לא. לפעמים קוקסטה, מוסית-על או גנצו תופסות אותי לצ'ט, וכל פעם מחדש אני נזכר שזה נהדר, אבל הסקייפ הוא אימה צרופה. כל שיחה עם המשפחה אורכת מעל שעה ומכלה את כוחותיי. ואני מנסה גם מדי פעם לדבר עם האחיות שלי, פעם בשבועיים-שלושה. בכל פעם אני מרגיש שאני מאכזב את כל יתר המשפחה והחברים שזמינים באותו רגע בכך שאני לא מדבר איתם. וזה מגביר מאוד את הלחץ.
אני מתחזק את הקשרים עם היקרים לי הרבה פחות משהייתי רוצה, והאמת היא שאני מרגיש שאני מאכזב את עצמי ולא רק אותם.

אני גם מרגיש לחץ גדול שאני לא כותב פה. גם כי חברים שלי קוראים גם כאן, וגם כי רציתי לכתוב פה באופן קבוע, לפרוק מהלב את הבלבלות של כל החוויות החדשות והשינויים, מעין טיפול נפשי ברמה מסוימת, וגם לתרגל כתיבה שופכת, להפעיל את הצינור הזה החוצה, שלא ייסתם.

זה כבר לא חרדת הדף/הפוסט הריק. אני יכול בקלות לפתוח מסמך וורד ולשפוך משהו, זה כבר לא מאיים עליי. לא יודע מה כן.

תחושה שמלווה אותי כבר הרבה זמן היא שהיקרים לי בארץ מצפים לדיווחים כאילו טסתי לטייל בחו"ל. רוצים לשמוע את ההרפתקאות, את התגליות. ויש כאלה, כמובן שיש. אבל רוב החוויות שלי כאן הן יומיומיות, הלחצים הקטנים, ההתמודדות עם חוסר השגרה וההפתעות - לא ההפתעות עצמן. בשבועיים הראשונים בערך באמת הייתי במצב קבוע של היפעמות. וזה לא שהפסקתי להיות במצב של קליטה ולמידת הסביבה החדשה, שמשתנה כל הזמן ומאתגרת אותי - מזג האוויר, המחסור בחברים, ההיכרויות עם כמויות עצומות של אנשים חדשים, המסגרות השונות שאני חבר או אמור להיות חבר או יכול להיות חבר בהן, הספורט וחסרונו, מינגלינג חברתי ומינגלינג מקצועי, הפרויקט הענק הזה שנקרא דוקטורט, צורת הלימודים החדשה, הזוגיות שנכנסה למצב חדש ומאתגר, הנוף היפה, האופי של המקומיים, מה אני אוהב פה יותר מבארץ, מה פחות, למה אני מתגעגע, התחבורה הציבורית המוזרה, להתנייד באופניים (בכל מזג אוויר), לגור בפריפריה של הפריפריה, להתמכר לירוק הזה ולהיבהל מהמחשבה על תל אביב בקיץ בעוד חצי שנה, והסנאים (בדיוק ראיתי אחד רץ פה מעץ לעץ). ושאין פה חתולים. וכמובן האנגלית המלאה והנהדרת שאני שומע סביבי. כל יום הוא שיעור ארוך ומפרך באוצר מילים, תחביר וגלגול לשון בלתי פוסק. הלשון באמת כואבת לי קצת בסוף כל פגישה ממושכת עם דוברי אנגלית.

אז כל זה עדיין סוער בי. אבל זאת ההתמודדות עם ההצפה של הגירויים והתגליות וההפתעות, לא התגליות עצמן. אז שיחות הסיכום השבועיות החוזרות ונשנות עם כל אחד מבני המשפחה לא רק מאוד מתישות, הן אפילו מסיטות אותי מהמסלול הנכון, כי אני מוצא את עצמי מתרכז בתגליות ובקשיים במקום בהתמודדות. וכך השיחות הרגילות לא עוזרות לי להתמודד, להבדיל מהשיחות השוטפות עם המשפחה והחברים כשאני בארץ.
נכתב על ידי , 14/12/2009 12:32  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לייפסטייל ב-26/9/2010 17:56
 





104,430
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , משוגעים , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לeln אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על eln ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ