לפחות שם, לא היו לי קריזות והסטריות.
עד כמה שהייתי קרובה לזה,
פתאום,
יכולתי להתרחק מכולם. יכולתי פשוט ללכת הצידה,
לעשות סיבוב במקום הלינה שלנו,
לצלם את הדגים באגם תמנע ה"רעיל"
ולהתלהב מכמה שהם חמודים.

פה, כמעט שאין זמן שאני לבד בבית אז אפילו לבכות אני לא יכולה ממש בלי שאימא שלי תיבהל.
בפעם האחרונה, היא כבר שקלה לשלוח אותי לפסיכיאטר.

כי זה לא עובר. פשוט לא עובר. כבר שנה, לפי מילותייה שזה לא עובר ולפי מילותיי... הרבה הרבה יותר.

כבר לא יודעת אם בצדק או לא.
כי לפעמים, אני מוצאת את עצמי מאחלת שברגע של קריזה, אוכל לבלוע כדור ופשוט להרגע.
אך עם זאת...

יש ברעיון הזה משהו שגורם לי לסלוד מזה.

מצד אחד,

מה יש לי להפסיד גם ככה?

אני לא בטוחה שאי פעם אוכל לחיות חיים טובים יותר, שאי פעם אוכל להשתנות.

שאי פעם אקבל את מה שאני.

אולי כבר עדיף שפשוט אפסיק לארגיש?

או שאפילו אקום ואלך?

אבל אני לא מוכנה שיאכילו אותי בכדורים.

אני לא מוכנה שיאכילו אותי בכלום.

כי אני עקשנית ולשם שינוי, "עקשנית" במובן הטוב.

אני מנסה להאמין שמגיע לי - שיש לי זכות לחיות.

אני לא רוצה, ברגע של קריזה, לזרוק את עצמי מגשר.

ואני באמת שלא רוצה להכנע.

אבל אני לא יודעת אם ברגע נוראי כזה שאמעד, יהיה מישהו שיעצור אותי.

אני פוחדת שיתנו לי ליפול אל מותי. כי אני לא באמת רוצה למות, אני רוצה לחיות.

אני לא רוצה גזר דין מוות.

אני רוצה לצאת זכאית.

ועם קצת מזל והמון רצון ושכל...

זה לא שגם ככה היית במצב מזהיר. לא חראם?

אתה הולך לאכול את הדייסה שבישלת

ואפילו מבלי שבאמת עשיתי דבר.

שיהיה בהצלחה, אתה תזדקק לה.