לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

-Time Of Your Life-


When I was young It seemed that life was so wonderful

כינוי:  ^SOL^

בת: 24





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2009

"הם שואלים אותי עד מתי !? כי יש עוד את כל החיים לפני"


אז שוב אני קמה אל אותו צליל מתמשך, שעון המעורר שהפך לחלק בלתי נפרד בבקרים,

 

המודיע לי בעקיפין כי הנה מתעוררת לעוד בוקר בטבלת הפז"ם שהסיום שלה נראה כ"כ רחוק.

 

אזשוב פוקחת עיניים ובמבט מטושטש רואה את המדים מונחים על השידה, ובמקביל מדמיינת

 

את סדר היום שלא רחוק מלהיות דומה לאתמול, כמו נצח שלא חולף, כמו לו"ז שאין לו סוף,

 

כי כל יום כאן חוזר על עצמו, דומה לאתמול, דומה למחר.... מלבד התאריכים שום דבר אינו משתנה, מתחלף,

 

והטבלה מתמלאת ופתאום נראה כי עברה שנה. שנה בה איבדתי את עצמי במסגרת העצומה הזאת,

 

שנה שיכלה להיות פתיחת דלתות עבורי, והפכה גם היא לבזבוז עצמי מוחלט. אז אני מדחיקה מחשבות

 

מיותרות שעלולות להיפרש כרחמים עצמיים ופוסעת לעבר הבנאדם שהכי מבין אותי פה, ובעצם הכי

 

קרוב אלי בתקופה הקרובה- רחוקה. ומה יותר טוב מלמצוא אהבה, להרגיש נאהב, בין כל גדרות הטייל האלו,

 

בין ימים בהם נעה בין שמחה לעצבות.

 


אז אני מוצאת רגע פנוי לחזור לכתיבה, בתוך כל השיגעון הזה בתוך כל הטירוף

 

המצליח לגרום לי לרצות לעמוד על פסגת העולם, ולצרוח, כדי שמישהו ישמע, שמישהו יבין,

 

להוציא כל אנרגיה מיותרת, להרגיש את מיתרי הקול נקרעים עד אפיסת כוחות.

 

להיות שם , אני , הטבע והצלילים, ואין מי שיעצור בעדי, להרגיש את הגוף מתמוטט,

 

מאבד כל חוזק שנותר בו, מן הרגלים ועד למקום בו אני מרגישה, להוציא הכל, שלא יישאר בי דבר,שום רגש.

 

לשחזר את האירועים האחרונים, למחוק כל זיכרון מיותר, לאבד את השפיות עם משב הרוח,

 

להסתחרר במערבולות הטבע, לנחות על הקרקע ו......להתחיל מחדש.

 

כי זו אני, אחת שבתוך כל הגוף הקטן שלה , שומרת אלפי מילים ומחשבות שביחס לקנה מידה מציפים יבשת שלמה.

 

וכן אני נוטה להגזים, אך זו רק מטאפורה למשמעות הדמעות המציפות את פני מידי יום,

 

וכל פיסה בגוף סוחבת איתה זיכרון זעיר של סיטואציה מהעבר, והגוף סוחב איתו מסע שלם.

 

ואני נאבדת בין השבילים, מאבדת כיוון, בתקווה לסיים את המסע הזה, לפצח את כל אותן פיסות,

 

להזכר באותו רצון לצעוק הכל החוצה, להרגיש נקייה מאשמה, נקייה מאותם ימים, להיוולד מחדש לעולם המנוכר הזה.

 

ושוב חוזרת לאותן שתיקות, לרצון שיבינו אותי ללא מילים. ושוב הרגע ההוא , להב של סכין בצווארי,

 

עם אותן מילים 'את שותקת', והשתיקה הפכה לנורמה. לסמליות.

 

ואולי יבוא יום, ואשבור את הדממה, אותו רגע שאעמוד על פסגת העולם, ואצרח- למספר דברים שיתארו את שנות נעוריי,

 

ועד אז בצחוק מתגלגל מעמיקה את הכל מטה.

 


 

 

נכתב על ידי ^SOL^ , 9/7/2009 19:18  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל^SOL^ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ^SOL^ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ