לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עין כחולה


יש לי סודות=] לא גליתי לאף אחד... אבל זאת לא סיבה לקרא לי חסרת רגשות=[

Avatarכינוי:  Yanch

בת: 23

MSN: 



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2018    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2018

טלטלה רגשית בסופש קצר


ואולי הכי קשה זה להחליט ש"מספיק".

לא להביט לאחור, ללכת קדימה ולהיות שלם עם זה.

לדעת מתי לעצור בלי להתחרט, להשתיק בכוח את ה"ומה אם.." וכאלה.

 

משהו בתקופה האחרונה משך הרבה קוראים לפה, וזה מעלה את השאלה מה אני אבחר לכתוב ואיך.

האם אני אכתוב רגיל, את מה שעל ליבי, בלי סינונים וגינונים או לצנזר..?

לדעתי הכי נכון הוא להמשיך רגיל, פשוט כי זה המקום שלי, פה אני שופכת את מה שאני חושבת, ואם מגיע אורח מבחוץ, אינני צריכה לחשוש או להתבייש במשהו כי זו האמת שלי הרי..

אז כן.

קרה מקרה ונוספו לי ביומיים האחרונים שני קוראים חצי לא צפויים, או לפחות כאלו שלא חשבתי שיכנסו כשכתבתי עליהם(כן מר ילד ומר אקס, אני כותבת עליכם).

הסופש הזה היה רווי בהמון מטען רגשי. מכבסה של מחשבות ותחושות שאני לא כל כך מבינה לאן היא לוקחת אותי.

באופן כללי השבועות האחרונים היו טלטלה קטנטנה אבל מה שקרה הסופש, היה בהחלט לא צפוי.

נשים לרגע בצד את תחושות התסכול שלי ממר ילד, עוד נגיע לזה..

אבל הפעם אני אבחר לדבר על מר אקס, או כמו שאני יותר תופסת אותו, מר חבר מאוד טוב שלא דיברנו מלא זמן.

לפני כמה שנים היה לי חבר מאוד טוב. מאווד טוב.

הרגשתי "בבית" כשהייתי איתו. הרגשתי בטוחה ומוגנת לשתף אותו בסודות הכי הכי כמוסים שלי. הוא אפילו קיבל הצצה עמוקה לתיבת הזכרונות שלי(כןכן יש לי דבר כזה בבית) שמע את הדברים האישיים ביותר.

היינו ממש קרובים. ואני אהבתי אותו כמו שדוד המלך אהב את יהונתן.

ובאופן טבעי, ככל שנוצרה יותר קרבה ככה המחשבות נודדות ואני חשבתי שאולי אני רוצה קצת יותר, לא הייתי בטוחה בזה לגמרי, אבל זה הרגיש לי נכון לנסות. הוא היה כל כך אצילי ומשהו בקרבה משך אותי.. אז נתתי לזה צ'אנס.

זו היתה זוגיות קצרצרה, שלושה חודשים.

והשלושה חודשים האלו, היה לי טוב, באמת! נהנתי. הרגשתי נאהבת..

אך בשלב מסויים הבנתי שזה לא זה מבחינתי. שהרגשות שלי הם יותר לכיוון החברי ופחות הרומנטי. הלהבה שהיתה בי דעכה לה..

לפני שניהינו זוג, הסכמנו שאם לא ילך אז נשאר בכל זאת חברים טובים, כי למה לא?

אך תוכניות לחוד ומציאות לחוד.

במציאות, היה קצת יותר קשה להסתגל למצב, הלהבה שלו לא דעכה..

וקח יצא שהוא ביקש ממני מרחק, לתקופה..עד שיעבור לו ונוכל לשוב לדבר.

אז התרחקנו.. לא מפגשים עם חברים משותפים, לא שיחות, כלום.

והיה לי קשה אך כיבדתי אותו.

לאחר פרק זמן מסויים, התחלתי קצת לכעוס ומצאתי את עצמי מעלה פוסט בפייסבוק שרוב האנשים הבינו מסר לא נכון לגביו.

מה שגרם לכעס גם מצידו ועל הדרך הרחיק אותנו יותר.

אני כעסתי ונעלבתי, וגם הוא.

אחרי עוד תקופה קצרצרה, החלטתי שזהו. אני לא רוצה לוותר להמשיך עם זה לנצח, הוא חשוב לי מאוד ואני לא רוצה לידידות  להעלם.

אז שלחתי לו הודעה, והיה נדמה לי שהנה, לאט לאט נבנה משהו, הוא נתן לי את הרושם שהוא באותו הראש כמוני, ניהלנו שיחה קטנה בהודעות והיה נראה שהדברים מסתרים על הצד הטוב ביותר.

ואז.. אחרי יומיים נהיתה לו חברה. עוד לפני שבעצם השלמנו סופית. גיליתי שיש לו חברה דרך הודעה בקבוצה של חברים(למרות שרמזו לי פעם אחת מהצד ולא האמנתי). וזה שבר אותי.

זה היה לי עצוב כי לא הבנתי למה הוא לא דיבר איתי אם הוא כבר עבר הלאה, מה בעצם מונע ממנו לחזור להיות בקשר ידידותי איתי?

נפגעתי פה. נעלבתי קצת שהוא לא אמר לי כלום על הבת זוג החדשה ובעיקר שבעצם הוא וויתר סופית על הקשר איתי.

יש שאמרו לי שכל הקשר מלכתיחה היה למטרה של זוגיות ולא ידידות ומה שהיה לפני היה רק כדי לקדם את זה לשם, ועכשיו כשזה איננו, אין סיבה להשאר בקשר. ומשום מה, האמנתי לזה..

וכאב לי..

ידעתי שאני לא יכולה לפנות אליו, לשלוח לו הודעה.

הרגשתי שזה עלול להתפרש לא נכון מהצד שלה או מהצד שלו, חששתי להרוס לו..

הייתי בשבילה האקסית ש"שברה את הלב", היא בעצם ידעה את כל הסיפור והיא זו שנחמה אותו כל הזמן ההוא..

בכל פעם שהם הגיעו יחד למפגשים עם כולם, זה כאב לי. בהתחלה ממש.

וידיד אחר עשה למעני באופן לא מודע את הדבר הכי מקסים מצידו, ואמר לי בלילה הראשון שהיא באה שאני יפה יותר. ועל אף שזה כל כך שטחי ורדוד ולא משנה, זה נתן לי תחושה טובה.

אני זוכרת שלראות אותם יחדיו, פשוט הזכיר לי מה איבדתי ולמה.

הוא תמיד הגיע איתה, תמיד. 

לפעמים הייתי מקווה שיגיע לפחות פעם אחת לבד, שיהיה לי איזה חלון הזדמנויות לדבר איתו.

אבל כשהוא איתה, אני לא יכולה לגשת בכלל.

עם השנים זה פחות ופחות הציק לי ויותר השלמתי עם המחשבה. נהייתי סגורה יותר לגברים בעיקר.

פחות משתפת, פחות סומכת. פתאום כל דבר נראה לי מאוד אינטרסנטי..

פתאום כל קשר ידידותי שהיה לי, היה זמני, עד הבחורה הבאה..

והמחשבות עליו? השתנו בהתאם לתקופה. לפעמים הרגשתי שהוא קצת פחות ממה שהיה, שאיתי הוא היה אדם הרבה יותר טוב. לפעמם לא היה לי אכפת ולפעמים הייתי טיפה עצובה. לפעמים כשהייתי רואה שמשהו לא טוב, הייתי שולח מישהו אחר שידאג לו..

אף אחד גם לא הבין למה אני כל כך כועסת עליו ופגועה.

איכשהו קיבלתי האשמות כלפי.

רוב הזמן פשוט לא דיברתי על מה שהיה ולמה כי פשוט לא הצלחתי להעביר את מה שהרגשתי.

עד ש..

הוא טס ללמוד רפואה בחו"ל.

ורפואה זה המון שנים של למידה והמשמעות של זה היתה שהוא עוזב.

ואני הרגשתי שאני לא יכולה לתת לדבר כזה לחלוף על פניי.. אדם שהוא היה כל כך קרוב לליבי עוזב למדינה אחרת להגשים חלום?

הרגשתי את הצורך לשלוח לו הודעת בהצלחה ולנסות להוריד משקעים מהעבר, לעבור הלאה. עברו שנתיים מאז הניתוק ולדעתי הגעתי אז לנקודה שאמרתי "חלאס, צריך להתבגר, לסגור את העבר, להשלים ולעבור הלאה".

אז שלחתי לו הודעת בהצלחה.

ובאותו סופש הוא הגיע לבד פעם ראשונה מזה שנתיים למפגש. והחלפתי איתו מילה וחצי שזה הרבה יותר מהתעלמות טוטאלית.

בסוף, מאוד רציתי לדבר איתו, להתנצל שהייתי ילדותית קצת..

אבל לא היה לי אומץ. עד שכבר קיבלתי אומץ הוא נסע..

עד ש..2

הוא טס לחול. והזוגיות שלהם לא עמדה במבחן המרחק לצערי..

וקח קרה שהם נפרדו. החדשות על הפרידה שלהם הגיעו אלי מצד שלישי כמובן. אני לא זוכרת מי הראשון מבין החברים שלי שסיפר לי את זה, אבל אני כן יודעת שכמה טרחו לעדכן אותי בעיניין.

ויחד עם חדשות הפרידה, הוא הודיע שהוא מגיע לארץ לסופ"ש.

לי אוטוטמית עבר בראש שאם עכשיו הם נפרדו, האם זה אומר שהוא ירצה להיות איתי שוב בקשר ידידותי? האם אני מוכנה להסכים לדבר כזה? ואם לא, זה אומר שבאמת לא היה לו בכלל אכפת ממני..

 

לאור העובדה שהדייט שלי ביטל לי(כן, תודה רבה ילד.) אני החלטתי להפגש עם החברים שלי. ידעתי שהוא גם יבוא. מההודעות בקבוצה ראיתי כמה הוא צמא לתחושת הביחד של החבורה והנחתי שזה בטח מאוד לא קל לגור רחוק במדינה זרה וגם לחוות פרידה.

כשהוא הגיע, לא אמרתי לו שלום. גם הוא לא לי. 

אך לנקודות בודדות מבטנו הצטלוו, איפלו פעם אחת נופפי לו לשלום וחייכתי, והוא החזיר לי חיוך. משהו בחיוך הזה נתן לי להרגיש שיש הרבה יותר מחיוך שהוא רוצה לאמר לי. 

ניסיתי לתפוס את מבטו שוב, להחליף מילה פה ושם.

קרה שהתקרבתי עוד ועוד לצד השני של השולחן(שולחן ארוך).

והחלפנו מילה וחצי. באיזשהי נקודה, עם כל ההמולה שמסביב הוא אמר לי שהוא רוצה לדבר איתי, לבד.

המוח שלי קצת קפא לרגע. מיד התחיל להריץ את כל התרחישים האפשריים.

בסוף הערב, כשכולנו יצאנו מהמסעדה, עמדנו בצד שנינו, לבד. פעם ראשונה מזה שלוש שנים בערך.

והוא התנצל..

ובשניה שהוא התנצל, כל הכעס שהיה לי, כל העצב, הכל נעלם. אפילו כבר לא הייתי מבואסת בגלל הילד. 

פתאום נפל עלי רוגע, הרגשתי שלמה.

ניהלנו שיחה קצרה שהוא הסביר מה שהוא מרגיש וחושב, ושהוא יודע שהוא טעה..

הוא קלע בדיוק לנקודות הבעייתיות ביותר.

חזרתי קורנת הביתה.

אולי זה לא תחילה של ידידות מופלאה אבל מבחינתי את סגירת המעגל שלי קיבלתי.

מאז הספקנו לנהל שיחה קצרה בהודעות ואולי ניפגש להשלים פערים.

מה שהכי מדהים, שלמרות שעברו כמעט שלוש שנים, השיחות שלנו, היו כל כך טבעיות כאילו רק אתמול דיברנו..הכל הרגיש לי כל כך נכון ובמקום.

ושלא יהיה פה ספק, זה לא שאני רוצה לחזור לזוגיות, לא.

זה המקום החברי הטהור.

וטוב לי.

ועם כל הטוב הזה, נכנס סיפור הילד.

אוח.

בהמשך להקדמה שלי, ואולי בתקווה שלא תגיע עד לפה ותתיאש באמצע, החלטתי לכתוב מה שאני חושבת.

אז כן, ילד..

זרקתי כמה רמזים לילד שאני כותבת בבלוג ובסופו של דבר, הוא באמת נכנס וקרא את החלקים המביכים.

איך גיליתי את זה?

אחרי שכל הערב עם החברים ההי באווירה של "איך מתמודדים עם סירוב? למה הוא לא רוצה אותי? מה לא בסדר בי? זה בחיים לא קרה שגבר אמר לי לא. מה אני לא יפה? אני לא מושכת? איך אפשר לסרב לדבר מושלם כמוני"(כןכן. התבכיינתי מלא. אבל מותר לי. חוץ מזה שזה היה אחלה דרך לשבור קרח והמון מקומות להריץ בדיחות על חשבוני, סהכ כולם צחקנו()ובתכלס, יש לי חברים מהממים.

שחיבקו, הרגיעו, אמרו לי שאני מהממת והוא ילד עיוור שלא רואה את זה. וכמובן, כל זה נעשה מעל צלחות פנקייק טעימות עם מלא שוקולד.

בערב כשחזתי הביתה, כולי קורנת מהשיחה שהיתה לי(זאת שדיברתי עליה קודם), הילד שלח הודעה ושאל אם נהנתי.

שיתפתי אותו במה שקרה ומפה לשם השיחה התגלגלה לשיחת טלפון של שעתיים וחצי.

כן.

עד פאקינג חמש בבוקר.

שיחה זורמת, דיברנו וצחקנו. ומשום מה הרגשתי את הצורך לשאול אם הוא קרא בבלוג שלי. ובאופן מפתיע, הוא אמר שכן.

לאור העבודה שכל הפוסטים האחרונים היו עליו, הייתי חייבת לשאול מה הוא חושב.

בדעיבד אולי זו היתה טעות מצידי.

אני הרגשתי מאוד שלווה ובטוחה בעצמי בנקודה הזאת. לא הפחיד אותי שהוא קרא כי אין לי מה להתבייש בסהכ, זו האמת שלי..

והוא התחיל להרגיש לא בנוח מהצד השני של הטלפון.

לא ברור לי מדוע היה כל כך לחוץ.

הוא סיפר שהוא מרגיש אשם מהפוסט האחרון(ואני מצאתי את עצמי אומרת משפט בסגנון של "מצד אחד, לא נעים לי שאתה מרגיש אשם ומצד שני, מגיע לך" ).

ככל שלחצתי יותר בשאלות ככה התשובות שקיבלתי, בין אם כנות או לא, לא עשו לי טוב יותר מידי. אני חושבת שאולי בדעיבד לא הייתי רוצה לדעת שהוא לא מרגיש שום דבר וכל מה שדמיינתי לעצמי בראש היה שקר אחד גדול תלוש מהמציאות.

זה גרם לי להעלות עוד ועוד שאלות אבל התחושה שקיבלתי שהוא ממש לא מעוניין לדבר על זה עוד ואני סתם התבאסתי לקבל מחדש את העובדה שהוא לא בקטע. 

אבל בסה"כ היתה באמת שיחה טובה. ובמבט כללי אני שמחה שהיא קרתה כי ככה אין משקעים, אין אי נעימויות, זה חולף..

בערב התחושה הכללי בראשי היתה שלא כל כך בזרימה שלו להזמין אותי לרקוד, בכללי נראה לי שהוא לא כזה מרגיש בנוח איתי יותר וזה קצת החזיר לי את התסכול. אני חושבת שבמקום מסויים קיוויתי קצת שאולי אולי אולי הוא יתחרט, יגיד לי שהוא אידיוט, שכן בא לו, שישלח הודעה, שיבוא, משהו. אבל זה לא קרה.

איכשהו באופן כללי הערב ריקודים הזה היה לא מוצלח מבחינתי ומלא בטעויות ובשילוב של שני הדברים, יצאתי בעיקר מבואסת קצת.

אני פשוט צריכה להשלים עם המצב.

לסגור את הדלת לזוגיות ואהבה מחדש כפי שהיה לפני שלושה שבועות, להתמקד בלימודים שלי וזהו.

לא להתעסק במחשבות על עצמי, על הביטחון העצמי שלי(שקיבל קצת טלטלטה אבל הוא לא נפל..).

ופה מגיעה הנקודה המתסכלת.

ומה אם?

ומה אם אני אעבור הלאה בדיוק כשהוא יתחרט?

הרבה ומה אם. הרבה שאלות לעצמי אם משהו בי לא בסדר, למה נתתי לזה להתגלגל ככה, איפה אני טעיתי , מה עכשיו..

באופן כללי הדברים הסתדרו לטובה בסופש.

אני מטולטלת רגשית, עדיין מבואסת קצת שהוא ילד, עדיין יש לי שיעורים-גם בלימודים וגםבחיים.

אין לי כוח יותר..

בא לי רק לשבת במקום ולשמוע חיזוקים חיוביים(אמיתיים..לא כאלו שאומרים לכל אחד ואחת, כאלו שבאים מהלב).

 

יהיה טוב

ומה יהיה עם ישרא?

עד לפעם הבאה וסחטיין למי שהצליח לשרוד את הכל,

ביי ביי

נכתב על ידי Yanch , 14/1/2018 00:14  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לYanch אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Yanch ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ