לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עין כחולה


יש לי סודות=] לא גליתי לאף אחד... אבל זאת לא סיבה לקרא לי חסרת רגשות=[

Avatarכינוי:  Yanch

בת: 25

MSN: 



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2019    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2019

ימים אפורים


אני לא מצליחה להבין, איך דווקא כשהפחדים הכי גדולים שלי קרובים אלי, אני לא בוכה.

אני מרגישה את האבן הגדולה יושבת לי על החזה, את המחנק בגרון. זה מרגיש כאילו אין לי כמעט אוויר. אבל דמעות? אין.

בדכ הן מגיעות. אחת אחרי השניה, מוציאות ומשחררות את העומס, הכאב, הפחד. אבל דווקא בנושא הזה, הן לא מגיעות.

 

בית העלמין של רחובות, נמצא בצמוד לשדות. אותם שדות שאני פוקדת מידי פעם כדי להעיף עפיפונים או לטיולים רגליים קצרים. אף פעם לא נכנסתי פנימה. תמיד החניה של בית העלמין ריקה, אולי רכב או שניים של איזו משפחה שגם באה לטייל בשדות.

והיום? זו פעם ראשונה שראיתי כל כך הרבה רכבים ממלאים את החניה. כל כך הרבה אנשים, מכל הגוונים, עם פנים נפולות ושקט. השקט אינו מוחלט, אין דממה מוחלטת, יש מלמולים חלשים, החלפות מילים, נהי קל.

הסיטואציה הזאת הפחידה אותי. אלף ואחת מחשבות. לא יודעת מה אומרים, מה עושים. האם זה מפחיד? האם אעמוד בזה? האם אבכה? היש מי שיחבק אותי? ומה אני אומר לאדם שבעצם לכבודו באתי?

אני אוהבת את אחי. ואומנם אנחנו לא אחים בדם, אבל מוכרת באיזו חנות "מעניינת" חשבה שאנחנו אחים(למרות שאנחנו נראים כמו מעבר חצייה יחדיו). הוא מקסים עם לב ענק, תמיד מעלה לי חיוך על הפנים, תמיד נותן לי להרגיש שייכת ורצויה. ואני מרגישה שדווקא ברגעים האלו, אני מאכזבת. אני לא יודעת מה לאמר ואיך לאמר, ואם לחבק או לא לחבק. ואני רוצה לחבק. חצי בשבילי וחצי בשבילו. אחי הוא כבר גבר צעיר בעל כורכו ועדיין ילד בנשמה.

ואני עומדת שם, ואני מתביישת. אני מתביישת לגשת ולאמר משהו, בעיקר כי איבדתי את הלשון. ואני רוצה... אני כל כך רוצה למצוא דרך שאוכל להקל עליו, לתת לו להרגיש שהוא לא לבד, ושהוא חזק ואנחנו משענת עבורו. ומשום מה אני מרגישה קטנה כל כך. ולמה אני גם כל כך מתביישת? האם זה כי אנחנו רחוקים כבר? הרי רק לפני כמה ימים ישבנו יחד ושיחקנו מאנצ'קין אצלו. צחקנו ונהנו. ועכשיו אני נזכרת להתבייש?

אני באמת גאה בו. אני רוצה לבוא כל יום. חשוב לי לא לאכזב אותו.

 

אז אנחנו עומדים שם. ואני שמה לב לכל הפרטים הקטנים, כאילו היקום רוצה שאלמד. אני עומדת בידיים שלובות, כולם עומדים ככה. כאילו מגנים מעצמם, מחבקים את עצמם. למרות שברור לי שמדובר במגננה מסויימת, אני לא רוצה להפסיק אותה. היא עושה את עבודתה נאמנה, אני מרגישה שאני שומרת על עצמי כך. אני שמה לה לכמויות הרבות של הקברים. אפשר ממש ללכת לאיבוד בבית האלמין.

אני מרגישה את האויר הקריר, מעביר בי צמרומורות קלות על פני עמוד השדרה, למרות שכבר כמעט חצות, השמיים אדומים במקצת עקב זריחת הירח האדום.

אני שמה לב לכל האנשים שמגיעים.

את החברים שלי אני בקושי רואה. וברור לי שעד שאני רואה אותם, כנראה יש איזו סיבה. אני משתדלת תמיד לאמר להם בסוף כל מפגש שנתראה רק בשמחות. רק בימי הולדת או חתונות.

אבל לצערי, אנחנו בהרכב מלא גם באירועים עצובים. ובכל זאת, זה מחמם את הלב שכולנו מתייצבים מבלי לשאול שאלות, ללא ספקות. כולם ביחד, בטוב וברע.

 

זה גרם לי לחשוב, לעשות לעצמי חשבון נפש קטן. מי הם האנשים שאני רוצה להקיף סביבי השנה, את מי הזנחתי במהלך מרוץ הלימודים?

 

אני אוהבת את החברים שלי. אני מקווה שאני אזכה לעד להגיד שהם חברים שלי, ושמסלולי החיים השונים שלנו, ימשיכו להשתלב יחדיו.

 

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

נכתב על ידי Yanch , 21/9/2019 23:41  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הגיגי לילה במיטה של זרים


כי אני בת 25 וגם לי מותר פוסטים 18+ שהם קצת יותר "בוטים" ופחות מרומזים כהרגלי.
אז שכבתי עם מישהו. מישהו שרציתי לשכב איתו כבר הרבה מאוד זמן.
ואם יש משהו אחד שהבנתי מכל החוויה הזאת, שאני מבזבזת את הזמן שלי על פחדים וביטחון עצמי נמוך.
הייתי שם, כהרגלי מפוחדת מהסיטואציות הגרועות ביותר. עסוקה בתהיות אם אני בכלל מושכת מספיק, אם אני יפה מספיק? האם התאורה מדגישה את כל הצדדים הלא יפים? הם רואים את הקימורים? ואם פספסתי שיערה בגילוח, האם רואים אותה?
וכשאני שם, אני עושה את כל המאמצים להשתיק את הקולות האלו בראש ולתת לחשקים שלי במה. אני מנסה להראות שאני רוצה, מקווה שהצד השני יקח פיקוד כי אני פחדנית.
ומה קורה בפועל? אני מבינה שאני פשוט מבזבזת את הזמן על המחשבות האלו. אני מבינה שכמו שאני במערבולת מחשבות מטופשת, הצד השני נמצא בדיוק באותו המקום. והוא בכלל לא חושב כנראה על הדברים המטופשים שלי. הוא עסוק בשלו. והם, לראות עייני, בהחלט מטופשים.
אז הבנתי שאני מבזבזת את הזמן במחשבות שלי, כי רק אותי זה מדאיג. וכנראה, במציאות, את אף אחד זה לא מעניין אם פספסתי איזו שערה בגילוח כשאני עומדת מולו עם החזה בחוץ. וכנראה האקסטרה קימורים שלי, לא מעניין כשהם נכנסים. הדם גם ככה לא זורם מספיק למוח כדי לחשוב על כל הפגמים שלי.
וזה בפועל, עובד לשני הכיוונים. בזמן שאני עסוקה במחשבות שלי, הצד השני עסוק בשלו.
והרי, לא הייתי נכנסת למיטה עם מישהו אם לא הייתי מעוניינת, נכון?

האם זה אומר שזה חיסל לי את הפחדים? לא, הם עדיין שם יחד עם כל המחשבות והביטחון העצמי הנמוך. אבל לפחות אני יכולה להשתיק אותם מהר יותר מבעבר...

 

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

נכתב על ידי Yanch , 14/9/2019 12:25  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לYanch אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Yanch ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ