לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



Avatarכינוי: 

בת: 27

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2016    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2016

השם שלי על טופס תלונה?!


אתמול הייתי בחקירה במשטרה קבלתי מכתב בדואר שאני צריכה להתייצב במשטרה ב 3.5
המכתב הגיע אתמול.
אמרתי בטח השכנים הדבילים שלי והלכתי למשטרה לסגור את זה.
הגעתי לשם עם שושה במנשא וכיוונו אותי לאותו חוקר שזימן אותי.
החוקר פנה אלי בשמי ואמר לי ״אה כן אני יודע במה מדובר חכי כאן״
הפה שלי התחיל להתייבש
הנשימות שלי התחילו להיות קצרות
התחלתי להרגיש גם סוג של קלסטרופוביה הרגשתי שהקירות סוגרים עלי כי המסדרונות שם היו נורא צרים..
איזה שוטר אומר לי "שבי על הכסא", אני לא מתיישבת. ואז השוטר שוב אומר לי שבי עד שיצאתי עליו ואמרתי לו שלא נוח לי לשבת עם התינוקת במנשא.
החוקר סוף סוף התפנה אלי אחרי המתנה מורטת עצבים שבה עברו לי בראש מיליון תסריטים בהם שאולי אמא שלי מתה ומחפשים קרובים שלה, אולי השכנים מתחת לדירה שלנו שכבר יש לנו עבר של משטרה איתם ואנחנו לא מחבבים אחד את השני במיוחד.. אבל אמא שלי כיכבה לי במחשבות.. הרי מה כבר אדם כמוני שכל מה שעושה בחיים זה לגדל תינוקות, מה לי ולמשטרה?!
החוקר הכניס אותי למשרד שלו. יושב מאחורי שולחן מוציא דפים עם השם שלי עליהם (מראה לכשלעצמו שהכניס אותי לסרטים.. למה שמי משורבט על תלונה במשטרה?!)
החוקר רואה שהייתי אמורה להתייצב ב 3.5 ואומר לי ״את יודעת שאם היית מחכה היינו עוצרים אותך?!״
ועדיין לא אמר לי על מה אני שם. אמרתי לו שהמכתב הגיע היום ועכשיו התייצבתי איך שראיתי את המכתב בתא בדואר ״והאם אתה מוכן לספר לי כבר במה מדובר ועל מה אני כאן?!״
הוא מתחיל לקרוא מהדפים, אני שם כבר איזה חצי שעה ועדין אין לי מושג במה מדובר!
הוא שואל אותי בטון חוקר שכזה האם אני מכירה את המספר שרשום שם על אחד הדפים.
בדיעבד הבנתי שזה מספר סלולארי שהיה שייך לי עד לפני ארבע שנים בערך.. אבל לא זיהיתי מיד זה רק היה מוכר לי ממש
ואמרתי שמוכר לי. בהתחלה אמרתי שזה המספר של בעלי אבל כשבדקתי זה לא היה המספר.. הזכרון שלי כבר לא משהו.. אבל זה בלבל אותי כי המספר באמת היה לי מוכר מאוד..
הוא לקח לי את הפלפון לבדוק
ואני כבר מאבדת סבלנות וכולי הסטרית
״אתה מוכן להגיד לי במה מדובר?״
היה שם עוד שוטר אמר לו ״תעזור לה תגיד לה מה העניין״
הרגשתי כמו רוצח סטייל רומן זדורוב וזה הרגיז אותי עוד יותר.
אמר לי שיש מישהו שמתלונן שמטרידים אותו מהמספר הזה
אמרתי לו שאין לי מושג במה מדובר.
אמר לי ״המספר הזה על שמך מה זה אין לך מושג״
אמרתי לו שזה לא המספר שלי, הוא אומנם מוכר לי ואולי זה היה שלי פעם אבל היום לא שלי..
אומר לי תוך כדי שמרים את הקול ״שלך שלך זה מספר התעודת זהות שלך נכון? השם שלך נכון?״ כאילו מנסה להוכיח איזו פואנטה
ואני כולי נסערת
החוקר אומר לי ״אולי זה בעלך? אני רוצה שתביאי את בעלך לכאן. הבן אדם שהתלונן אמר ששמע גבר״
פה ממש נבהלתי ונחנקתי
מה אני צריכה עכשיו שיתעסקו עם בעלי הוא חצי רגל סא״ל, שלא יפגע לו בקידום ומיליון דברים רצו לי בראש! צעקתי עליו שאנחנו ממש לא קשורים לזה לא אני ולא בעלי ואין לו מה לדבר עם בעלי.
בינתיים מהדהד לי המספר ואמרתי להם שכניראה היה שלי אבל כבר שנים שלא..
בקיצור אמרתי להם שאני אבדוק את זה ואוודא שה עם חברת הסלולאר שהמכשיר לא על שמי ואני אחזור אליו ואוכיח לו שהוא טועה.
אמר לי שיתקשר אלי אם יצטרך ודיבר בצורה מתנשאת כאילו אני מינימום מחבל דוקר.. יצאתי משם ממש ניסערת..
דיברתי עם חברת הסלולאר והם אמרו שזה לא על שמי וזה מנוי "ביג טאלק"
צרחתי גם עליה אמרתי לה לוודא כי עכשיו חקרו אותי במשטרה ואמרו שהמכשיר על שמי וזה כן היה המספר שלי לפני כמה שנים!
אמרה שהמנוי ללא שם ואין לה איך לעזור לי מעבר לזה..
אחרי כל זה סיפרתי לבעלי.. הוא התקשר לחוקר.
החוקר אמר לו שיש תלונה לא עלי אלא על הטרדה. בעלי שאל איך הגיעו אלי אז החוקר אמר לו דרך מערכת משטרתית
בעלי אמר לו לבדוק את המערכת כי כניראה היא לא עדכנית.
ואז אחרי שליבנו את העניין בעלי אמר לו ״אתה לא הבנת מי עומדת מולך? אתה לא הבנת שזה לא הפרופיל למטרידן? הצלחת לערער אותה.״
החוקר אמר לו ״לא תשמע היא היתה עם דמעות ניסיתי להרגיע אותה (הוא דיבר מאוד יפה עם בעלי אבל ממש לא נכון. הוא דיבר אלי בזלזול וממש לא ניסה להרגיע אותי).
בעלי עדכן אותו שחברת הסלולאר טוענת שזה לא על שמי ושהוא היה צריך לדבר עם חברת הסלולאר ולא איתי״
וזהו סיימו יפה את השיחה ואני מקווה שזה מאחוריי..
אני תמיד רואה בגוף שלי את הקשר בין הנפש לבין הגוף. עלה לי החום בעקבות המקרה, אני יושבת כאן חולה אחרי לילה קשה של חום וכאבים בגוף.. אבא שלי אמר לי לפנות לתוכנית ״הכל כלול״ ולהתלונן על כך שחברות הסלולאר לא גונזות מספרי טלפון ומעבירות מספרים הלאה. אבא שלי אמר לי ״ואם היו מצמידים מטען חבלה למכשיר עם המספר הזה? אז היו מאשימים אותך שאת מחבלת!״ 
עכשיו אני לא יודעת מה לעשות. להתחיל לריב על זה? להתחיל לעשות רעש וצלצולים על המקרה? 
טוב בינתיים אני צריכה להבריא.. מדהים איך הגוף שלי מחובר לנפש ומבין שהנפש עברה טראומה..

נכתב על ידי , 16/5/2016 11:55  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של חולמנית ב-23/5/2016 15:28
 



עכשיו אני שוכחת, אולי אני בורחת?


פתאום עליתי על משהו.

מכל השנים שאנחנו מדברים על השואה, על הזוועות, מאז שהיינו ילדים, בגנים (עד כמה שהבנו אז), בבתי הספר, בתיכון, טקסים, שירים (טקסים שאפילו אני שרתי בהם), זה כלום ושום דבר ממה שאני יודעת שקרה שם. אני לא יודעת הרבה. אני באמת לא יודעת הרבה על מה שקרה שם. אני יודעת שנספו שם גברים, נשים ילדים ותינוקות. אני יודעת את זה. גם למדתי איך הם נספו, התאורים על כך, חוץ ממוזיאונים בארץ, יד ושם, לא ראיתי כלום. לא הייתי אף פעם במשלחת (אני חושבת שזו חובה לנסוע לכל יהודי ואני עוד אעשה זאת), ועדין אינני יודעת כלום ושום דבר על השואה. אני לא מצליחה להפנים את גודל הזוועה של השואה, אני לא מצליחה לתאר ולא לשים את עצמי בנעליים שלהם (ומי שקרא פה קצת ומי שמכיר אותי יודע שאני יודעת לשים את עצמי בנעליים של אחרים), אני לא מצליחה לחשוב או לתאר דבר או חצי דבר ממה שהיה שם. וזה בגלל שזה גדול עלי. כמה אגואיסטי מצידי. הרי אני הדור שסומכים עליו להעביר הלאה. אני הדור שאמור לדעת את הפרטים, אני הדור שאסור לו לשכוח. אבל אני לא מסוגלת לדעת פרטים. אני לא מסוגלת להתמודד.

היום ירד לי האסימון על כך כשזפזפתי בערוצים מלאי הסרטים והעדויות. הייתי באמצע זיפזופ כשפתאום סצנה תפסה אותי לרגע, סצנה בה מישהי מודיעה שהם מגיעים ואומרים למישהי להחביא את התינוק שלה. היא מנתקת אותו מהשד שלה באמצע ההנקה ומניחה אותו ומכסה אותו בסמרטוטים תוך כדי שהקצין הנאצי נכנס ואומר " חשבתן שלא נגלה את הסוד שלכן? איפה החבאתן אותו? הרי אתן יודעות שתינוקות הם מחוץ לתחום כאן" הבנות עומדות בשורה עם מבט חלול בעיניים כשהקצין הולך ביניהן ושואל "אני מתקרב?" ושם העברתי את הערוץ. התחלתי לבכות בהסטריה. וזה סרט! ס ר ט! סצנה מסרט!

לא הצלחתי לראות פאקינג סצנה מסרט. הרגשתי כל כך צבועה שאני בוכה על משהו שלא ראיתי, על סצנה של סרט שרק דמיינתי איך היא הסתיימה. אני אפילו לא זוכרת את שם הסרט כדי שאוכל לחזור ולהתמודד עם הצביעות שלי.

אני חושבת על זה שאולי יש עוד כמוני שלא מסוגלים להתמודד עם הזוועות. אם כך אז איך נעביר הלאה? איך נזכור ולא נשכח אם מה שנזכור אנחנו לא באמת יודעים? אם אנחנו לא יכולים להתמודד עם זה? אם אנחנו לא מסוגלים לשמוע באמת או לראות? 

 

שושה יושבת לידי בטרמפולינה, מרכינה ראש להסתכל עליה, מזמזמת לה שיר, היא עוצרת מהקפיצות שלה והנדנוד ופשוט מקשיבה לי... ואז שולחת חיוך. כמה לא מובן מאליו להיות כאן, כמה לא מובן מאליו לגדל כאן ילד, לתת לו חלב, לראות שומן ינקות.

 

נכתב על ידי , 5/5/2016 10:30  
הקטע משוייך לנושא החם: יום השואה תשע&quot;ו
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סתם כותבת.. ב-16/5/2016 12:08
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , פילוסופיית חיים , נשיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסתם כותבת.. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סתם כותבת.. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ