הדבר שהכי מפריע לי בדירה הזו היא בעיית החלונות, הקטנים כ"כ. קרית שמונה מפוחדת מהצל של עצמה - תולדה ברורה למדי של פוסט טראומה שרובצת כאן על כל מי שלא נולד טרם בערך שנות ה2000. לכן בדירתי החביבה, 30 או משהו כזה מ"ר, יש בקושי שלושה חלונות של כמה ס"מ. צינוק חביב ואגרופובי. הוא גורם לאוכלוסיית העובש התקרתי לחלחל לקירות ומשם לנשמה שלי. לא שזה נורא כ"כ - אנשים נוטים לזלזל ולפחד מהמיקרובים הקטנים והחביבים, כשהם לא מבינים עד כמה הם קריטיים לכל דבר. עד כמה שיש יותר חיידקים בגוף שלנו מאשר תאים סומטיים ולא סומטיים, שהם אחראים על ההגנה שלנו, על חלק חביב מהעיכול שלנו, על הבריאות שלנו, למעשה. עוד יתברר שהבריאות והאיזון שלי הם תולדה של יחס מיטיב לחיידקים, שכולל שימוש באלכוהול כדי להרוג את החלשים, ולהיטיב עם החזקים ביוגורט באפלו מניצת הדובדבן.
ובכל זאת דבר אחר שלא קשור אליהם אך כן קשור לחלונות מעצבן אותי למדי. כאשר גבר מנסה להתייחד עם עצמו בצורה האינטימית ביותר ולתת לצינור העיכול שלו לסיים תהליך, יש מעליו צוהר קטן שפונה אל החוץ, אל חצר החמולה הפרסית האדירה שממתינה בחוץ ל.. המון דברים. וזה מרגיש כאילו אתה מחרבן להם בפרצוף, והם כביכול לא מניחים לך. לא שהם מדברים אליי, או מבחינים, ואני מקווה שלא מריחים. אבל הם שם. וכנראה שההתרגלות לכך שהשירותים הקטנים בבית הוריי הם אולי המקום המוגן ביותר בבית - עמוס בעיקר בבטון ובמאוורר מחריש - כנראה לא עוזרת לי להתרגל למצב החדש הזה.
בכלל, זה יתרון שהוא חסרון, החמולתיות הזו שמסביב - עם הנכד שלהם שלא מפסיק לחשוב שהוא בכוכב נולד ולתת גרסאות גרועות למיני פזמון פופולארי; או הנכד האחר שלא מפסיק לצעוק כאילו הוא ביציע הכדורגל; או הפועלים שבאו לסדר את הגג הסולארי.
אני מתנחם ומשתמח מכך שבסופו של יום יצא לי מזה אחלה פלוט ליין לאחלה סיפור או נובלה או משהו כזה. חתיכת פרס ניחומים.
ובינתיים, עונת מבחנים שולטת בבית, ואני עטוי טרינינג, מפגיז במוזיקה מרגיעה, משתדל להתמיד בהשמנה ובלמידה ובהרגעויות פוסקות ולא פוסקות מעניינים כאלו ואחרים, מטמיע אלגוריתמים חסרי הבנה של חומר שלא באמת בא לי להבין (לא, לא באתי ללמוד תזונה כדי ללמוד תאחיזה ומיפוי גנטיים, ולא, זה לא מעניין אותי מה ההבדל בין שחלוף כפול ליחיד, ואם כן, אני אתן למקצוען לעשות את זה, תשאירו לי לתת תפריטים ולטפל).
ובנוסף לכתיבה הזו, וחלודה שהצטברה במרוצת הסמסטר על יכולתיי הפואטיות והמלחינות, אני מגלה ש"מלאכים באמריקה" היא פחות או יותר הסדרה הכי טובה שנכתבה אחרי אוז, כנראה. התסריט שלה היה יותר ממושלם. המחזאי ההומו היהודי שאמנם הרס שם כמה שורות, עשה שם עבודה מרהיבה. דאמיט.
*
מצחיק שאחד הספרים שהיא קנתה והקדישה שלי נפתח בשיר פרידה. אולי דברים כן נועדו לנבא את עצמם, ולכן רש"י פירש את "לא תנחשו" בתור אל תתנו לסימנים להביע את העתיד. אולי כי הרבה פעמים הם כן. אפילו הרבה יותר מדי פעמים.
אני רץ להתנחם בזרועות האומגה הגדולה שהיא סך האירועים כולם. כלומר, שכל דבר שקורה, הוא במקום מסויים, צפוי ואפילו הגיוני, לפחות לפי חוקי ההסתברות.
ומצחיק, כי בדיוק כמה שעות לפני ראיתי את הדיוקן שלה מתנוסס על איזו תגובה בפייסבוק, אבל היה לי נוגדן מונוקלונאלי מצויין לעסק הזה. להסיט את הראש בזוית קטנה, נניח 20 מעלות שמאלה, לא יותר, ובמקום להביט בצג הלפטופ להביט ביקירתי מנסה להתמודד עם הזבל הגנטי.
אין כמו מציאות כמשהו שירגיע אותך.
זה מצחיק, תמיד באירועים הטראומתיים ביותר בחיים אתה מוצא שהסביבה לידך ממשיכה כרגיל, וזה רק אתה חי בסרט. אחרי פיגוע גדול, או תאונה, או אסון אחר ח"ו ר"ל המוזיקה תמשיך להתנגן ובמקום אחר בדיוק באותו הזמן מישהו יזכה בדבר הכי טוב שקרה לו.
*
מצחיק איך שדברים קורים, בערך כמו שמצחיק אותי הקונספט של אינפיטיסמליות.
לחשוב שבעצם כל שנייה שעוברת היא מרווח אינסופי של שברירי שברירי פיקו שניות, מליון מליונים של שניות למעשה, ויותר מזה. מליון של מליון של מליון וכך הלאה, שאנחנו לא מצליחים להרגיש.
בצורה מצחיקה, זה אומר שכל רגע דק עובר לו עוד נצח מהעולם.
*
השנה אני אצבע לבד את העובש והשמרים הללו שהחליטו שבא להם להתיישב בו, ושנה הבאה, כשאני אעבור עם טל, אני אתעקש על בית עם חלונות גדולים, אבל לא אוותר לעצמי על חדר עבודה. ואמצא פתרונות אחסון טובים יותר לכל העצים המתים והדיו עליהם, ואמצא דרך יותר טובה לסדר את עדר הקאבלים החשמליים כדי שאולי לא יאגרו לכלוך, וגם שתהיה מיטה נורמלית שאפשר להשתמש עליה בסדין אחד גדול ודי.
ואז אני אחזור להיות מכור לנקיון כמו תמיד, בתקווה שלא יהיה קר כ"כ.
אין ספק שהשנה נקיון האביב של פסח הולך להיות אחד הדברים הכי כיפיים שאני אעשה לעצמי. אוזניות אינר? צ'ק. אמפי נורמלי? צ'ק. הרבה מוזיקה מקפיצה, כולל הדיסק של טימברלייק שכיף לנקות איתו? צ'ק.
אז, יאללה, חוזרים לכרומטידות, ולהמשיך לעבוד על רעיונות מעולים שאולי לעולם לא יצאו לפועל.
מתישהו גם נגיע ליער אודם שוב. לחזות ביפי העצים והשמיים, כמה שהאוויר נקי, כמה שהלב לא יודע איך לקבל את זה שמבחינה מוסרית יש מצב שצריך לקפל הכל ולהחזיר לסורים.
סרט לא נורמלי, זה.
מילא.
אהבות עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
