לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כלב שחור


מוסיקה, אומנות ותובנות.

Avatarכינוי: 

בן: 25

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2016    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2016

הכוכב בעל הפינות העגולות: תובנות על ורגעים של דיוויד בואי בחיי


1. גיליתי לראשונה את דיוויד בואי בסביבות גיל 16. בדיעבד כשאני חושב על זה, מוזר מאוד שלא נתקלתי בו לפני כן. זה לא שגדלתי לזוג הורים מוזיקלים במיוחד ולרוב אינני חולק את אותו טעם מוזיקלי עם משפחתי (אם כי לאבא שלי יש תקליט מקורי של Let's Dance מהשנה בה יצא), ובכל זאת זה מוזר כי בואי של שנות השבעים היה כל מה שאהבתי במוזיקה מתחילת גיל ההתבגרות אצלי. אז איך היכרתי אותו? ישבתי אצל חברי היקר איתי ״שישי״ שיש יום אחד, הוא אמר לי ״שמע, אתה חייב לשמוע את ״זיגי סטארדסט״ של דיוויד בואי״. ברוב טיפשותי תחילה סירבתי. לא זוכר אפילו מה חשבתי או ידעתי על השם ״דיוויד בואי״ באותו זמן, אבל זה לא היה הרבה. מזל שהוא התעקש. ״לא! נתי, זה מדהים. מדהים אחי, זה כמו הביטלס, תקשיב לזה, זה מדהים!״. הוא ידע מה הוא אומר.

 

2. המפגש עם זיגי סטארדסט עלה לי על כל הציפיות. היה שם כל מה שאני אוהב במדיום הזה של רוקנרול. בסופו של דבר רוקנרול, או פופ בכלל אם תרצו, עבר טרנספורמציה למדיום שהנגיש אומנות לקהל הרחב. ב60 שנה פלוס מינוס, ממוזיקה ש״השחיתה את הנוער״ למדיום אומנותי שמקובל על כל אחד. ברוקנרול ופופ אתה יכול לקחת רעיונות כבדים או מורכבים ולדחוס אותם למוצר קל לעיכול במערכת העיכול של כל אדם. אנדי וורהול עשה את זה מבחינה ויזואלית, הוא אכל המבורגרים והצהיר שזו אומנות. דיוויד בואי עשה את זה במוזיקה ומכאן גם החיבור האישי שלו עם וורהול. כשאני חושב על משוררים בני ימינו, אני חושב על דיוויד בואי. בואי יכל לכתוב טקסטים שלא יביישו את גדולי המשוררים, אבל כיאה למשורר בין ימינו, אתה חייב להתאים את עצמך לתקופה. תמו הימים של קריאת שירה, ותמו הימים של אומנות גבוהה כדבר אקסקלוסיבי לבני אצולה. מעכשיו בביתו של כל אדם התנגנו מילים שבקלות יכלו לגרום לגדולי הכותבים בשפה האנגלית לאורך ההיסטוריה של האנושות להוריד את הכובע. וזה דיוויד בואי. אבל גם באופן הרבה יותר פשוט, כחובב רוק וחובב אלבומים מלאים כיצירה שלמה - זיגי סטארדסט הוא ה״אול קילרז, נו פילרז״ הקלאסי. אין שיר אחד שמזייף ביצירה העגולה הזו. אז איך אתה עושה אומנות גדולה שניתן גם לנתח אותה באינספור דרכים וללמוד עליה באוניברסיטה, ובמקביל לנגן אותה ב״TOP OF THE POPS״ ובמסיבות כיתה? שאלו את דיוויד בואי, או שפשוט תקשיבו לזיגי סטארדסט.

 

3. בשיא תקופת הבואי שלי, כאשר אני סוקר ומקשיב לכל הדיסקוגרפיה שלו, יום אחד בעת נסיעה באוטובוס לתיכון, אני יושב מול אדם דתי-חרדי. הוא הסתכל עליי בצורה מעט מטרידה וחשתי לא בנוח לשבת מולו. עמוק בתוך חווית ההאזנה ל״Hunky Dory״ אני מבין שהאדם פונה לדבר אליי. אני מוריד אוזניה אחת בשיא האדישות ומגיש לו פנים של ״כן, מה לעזאזל אתה רוצה ממני?״. ״אפשר לשאול למה אתה מקשיב?״. -״אהה..אני לא חושב שתכיר״. ״נסה אותי״, הוא אמר. ״דיוויד בואי״. ״ידעתי..חשבתי שזיהיתי. זה האנקי דורי?״. הייתי המום. ״איך אתה מכיר?״ שאלתי. ״אל תיראה אותי ככה, אני הייתי חילוני פעם. אהבתי מאוד את דיוויד בואי. הלכתי להופעה שלו בארץ מאופר, עם הברק המפורסם על הפנים, הכל. אני עדיין מת על דיוויד בואי״. באותו יום הבנתי שלא למדתי כלום ממה שדיוויד בואי ניסה ללמד אותי עד עכשיו. זה היה מקרה קלאסי של ״דונט ג׳אדג׳ אה בוק ביי איטס קאבר״. בסופו של דבר, בכל אחד מאיתנו יש זיגי סטארדסט קטן. כולנו חייזרים מכוכבים שונים, זה לא אומר דבר וחצי דבר על האנשים שאנחנו מבפנים.

 

4. היום הספיד הבוס שלי לשעבר את בואי במילים אלו: ״לאורך כל השנים אני לא חושב שהיה יום אחד בבר שלא היה בו לפחות שיר אחד של דיוויד בואי״. לימים כשהשתחררתי מהצבא ועבדתי כברמן בפלורנטין בבר הצ׳ייסר ז״ל השם יקום דמו, בצ׳ייסר עוד היינו עובדים עם דיסקים. כאלה אנחנו, כבר שהמוזיקה זרמה לו בעורקים הרבה לפני האלכוהול, הייתה לנו זיקה גדולה לפורמט פיזי ולנוסטלגיה. היה לנו את מה שכונה ״הקייסר״, בקייסר היו מלא דיסקים צרובים של להיטים מכל השנים. היה שיר אחד שליווה פחות או יותר כל משמרת שלי בצ׳ייסר. ״Moonage Daydream״. לא חושב שיש שיר ברים מושלם יותר ממונג׳ דיידרים. כניסת הגיטרה העוצמתית נתנה לשיר את האפשרות לבוא אחרי כל שיר שנוגן לפניו. השירה של בואי, הסולו הרוצח של מיק רונסון, הטקסט הקליל והכייפי. שילוב מנצח. זה גם היה השיר הראשון של בואי שלמדתי לנגן בגיטרה. ניסיתי לראשונה להתעסק עם אפקטים ולחקות את הנגינה של רונסון עם הדיליי והריברב המזוייפים שקניתי בפדאל אחד שהכיל מלא אפקטים גרועים למתחילים בחשמלית. אני זוכר את השבת הזו. זה היה מוקדם בבוקר ועשיתי הרבה רעש. השכנים התלוננו. כנראה שהם התלוננו כי לעזאזל, אף אחד לא יכול לנגן כמו מיק רונסון היום. גם אני לא.

 

5. יום אחד ישבתי בבר כלקוח עם ידידה ותיקה שלי, בוגרת ביה״ס נחשב למשחק. קבענו להיפגש כי אמרתי לה שאני לא יודע מה לעשות עם החיים שלי ושאני שם את היד שלי כמעט בכל דבר, ושזה לא דבר בריא לעשות. הייתי צעיר וחסר ביטחון כלפי עתידי בפרט וכלפי עצמי בכלל. דיברנו על המון דברים באותו ערב מיוחד שלא אשכח לה בחיים (תודה לך על זה נטלי), אבל אני לא אשכח לה משפט אחד. ״אתה יכול להיות מה שאתה רוצה. אתה רוצה להיות שחקן? תהיה שחקן. אתה רוצה להיות מוזיקאי? תהיה מוזיקאי. אתה רוצה להיות שניהם? תהיה שניהם. תהיה דיוויד בואי״.

 

6. יש המון דברים שאתה לומד לאהוב כשאתה מתבגר. חצילים, למשל. אף אחד לא אוהב לאכול חצילים בתור ילד. בתור ילד וגם בתור נער, שנאתי חצילים אבל שנאתי עוד יותר את האייטיז. האייטיז נראתה לי כמו תקופה נוראית. מוחצנת מדי, צבעונית להחליא כמו קנבס מקושקש וחסר טעם. הם היו בשבילי מעין אנטי-תזה לכל מה שחשבתי, עד לאותה תקופה, שהרוק מסמל עבורי ועבור העולם כולו. ואז קרה דבר מופלא; התבגרתי. ראשית כל, התחלתי לאהוב את החצילים המטוגנים שאמא שלי הכינה. שנית, "Let's Dance״ גרם לי להבין שהאייטיז הייתה תקופה מופלאה ויוצאת דופן במאה ה20, במוזיקה בפרט ובהיסטוריה האנושית בכלל. יש סברה ש״Scary Monsters״ היה האלבום הגדול האחרון של בואי, וש״Let's Dance״ נחות אומנותית, מכל מיני סיבות; אולי כי זה האלבום בו נפרד מהמפיק שלו מזה כמה אלבומים טוני ויסקונטי, אולי כי זה האלבום הכי מצליח שלו מסחרית, אולי כי זה האלבום שעשה אותו סופית לגדול גם באמריקה; שורה תחתונה? "Let's Dance״ הוא אלבום מדהים בכל המישורים וכל מי שיגיד אחרת הוא פאקינג אססהול.

 

7. לא מזמן הגיחה לאינטרנט הדאחקה המדהימה ״מה דיוויד בואי עשה בגילך?״. תוכלו להקיש את הגיל שלכם באתר ולקרוא מה בואי עשה והספיק באותו גיל, שזה ככל הנראה משהו שרובנו אולי לא נספיק לעשות כל החיים. אבל הרבה לפני שזו דאחקה אינטרנטית, זה מסכם נהדר עוד אחד מהעקרונות הפשוטים של בואי - עשייה. עשייה, עשייה, ועוד קצת עשייה. אם אתם יכולים, נסו לא לבזבז את הזמן אף פעם. ״בסופו של דבר, תמיד ניסיתי להוציא את המיטב מהכלים שעמדו לרשותי״, הוא אמר פעם. זה לא משנה באיזה סיטואציה אתם נמצאים בחיים, ומה הכלים שעומדים לרשותכם - משנה אם עשיתם עם זה משהו, או שלא. קל לשבת חסר מעש, קשה לעשות. יש משהו לא פחות מקדוש בלעשות. יהיה מה שזה לא יהיה, אל תפסיקו לעשות.

 

8. היום בבוקר (חמישי), שוחחתי באוטובוס עם נעה וחצי-צחקנו חצי-התכוונו לזה ברצינות, שאם מישהו הולך לחיות לנצח זה ככל הנראה דיוויד בואי. ואז דיוויד בואי מת. מעבר לעצב העמוק, הייתי מוכה תדהמה. הייתכן? זה דיוויד בואי. זה גיבור-על עלי האדמות, הייתכן שגם הוא בן תמותה? אח״כ בשיחה עם נועם יכולתי להגיע לתובנה עמוקה יותר בנושא. בואי אמר שהוא תמיד רצה ״להיות יותר מנורמלי״. וזה במידה רבה הצליח לו, כי בהיותו אגדה בחיים, הוא הערים על כולנו וגרם לנו לחשוב שאיננו בן תמותה. אבל הוא לא. גם דיוויד בואי יכול למות. והנה זה קרה, הוא אשכרה מת. אז אולי בעצם, יותר משאני עצוב על לכתו של גיבור אישי שלי, אני עצוב על מה שזה אומר על החיים שלנו כבני אדם. כולנו בני תמותה. אפילו דיוויד בואי לא חמק מאצבעותיו של מלאך המוות. ואני בכלל חשבתי שהוא חייזר מכוכב מאדים.

 

9. ״זה נראה לי מצחיק כל מה שהולך עכשיו, כאילו, סבבה, אני מבין את זה וגם אני אוהב את דיוויד בואי ובאיזהשהו מקום גם אני מאוד עצוב, אבל אני לא הכרתי את דיוויד בואי האדם, ואני יודע שהאומנות שלו היא אלמותית, היא תחיה לנצח - אז למה שאהיה עצוב באמת על מותו של דיוויד בואי האיש? הייתי יותר עצוב כשסבא שלי נפטר״ - את זה אמר לי חברי היקר נתנאל הערב. לא יכולתי שלא להסכים איתו, מצד שני - לא יכולתי שלא לקחת חלק בפיאסקו. ואז גם הסברתי לו את עצמי. כשבואי עוד היה כאן - תמיד הנעימה לי המחשבה שהוא עוד יחזור להופיע, ושימשיך להוציא אלבומים כל עוד הוא יוכל. עכשיו, כשהלך האדם שכתב וביצע במקור את השירים שאני כ״כ אוהב, לא משנה כמה טריביוטים יעשו לאורך השנים מעתה ועד עולם, ולמרות שיצירותיו אלמותיות - משהו מהזוהר ידעך, ואני חושב שזו הסיבה שאנשים כואבים והופכים את היום הזה ל״יום הדיוויד בואי הבינלאומי״. כי זאת הפעם האחרונה באמת לחגוג מבוקר ועד ערב את התופעה שהיא דיוויד בואי. אז למה לא? דיוויד בואי רקח מן חייו יצירת אומנות אחת גדולה. הוא היה כוכב בעל פינות עגולות, התגלגל ועם כל תנועה שעשה שינה עורו והראה לכולם איך באמת עושים את זה, וכמו שהגיח לחיינו בוואחד כניסה, כך גם יצא מחיינו. לא הייתה דרך ראויה יותר ללכת, הוא היה חייב להפוך את מותו ליצירת אומנות בפני עצמה. עכשיו זוהי ההזדמנות לחגוג את היצירה האחרונה שהשאיר גדול האומנים בני ימינו.

 

10. השיר הכי אהוב עליי של דיוויד בואי היה ונשאר ״Soul Love״, כי אינני חושב שקיים עוד אמן שהצליח להתקרב למהות המושג אהבה כמו שבואי התקרב בשיר הזה, שם הציג אהבה בכל מיני גדלים ודרכים ובין מיליון מושאים. אהבת גבר לאישה, אהבת אם לבנה (המת), אהבת האמן ליצירה ועוד. אבל מעל להכל תמיד ריתקה אותי השורה, ״All I have is my love of love, and love is not loving״. עד היום אני לא בטוח למה התכוון המשורר, אבל אני חושב שמדובר באהבה לאהבה, בלאהוב את הרגע שבו אנחנו אוהבים משהו או מתאהבים במישהו. ״כל מה שיש לי זה אהבתי לאהבה, אבל אהבה לא אוהבת (חזרה)״. אפשר גם להבין את זה בעוד דרכים אני מניח, אבל לעזאזל, איזו תמונה יפה!

 

אני אוהב אותך מאוד, דיוויד בואי. תודה רבה.

מנתי.

 


נכתב על ידי , 12/1/2016 00:26  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





93,253
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , פילוסופיית חיים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לFranky Hoon אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Franky Hoon ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ