לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2018

אני


חסיד ברסלב

אומנית פופ

אלת מין

אמא טבע

אשת חינוך רכה ואוהבת

ילד תמים

נער מרדן

מכור נקי

מכשפה טובה חוצת זמנים ויקומים

חלמנית מדופלמת

עורב חמדן

עשיר קמצן

גאון משוגע

טיפש ושפוי

סאחי וחנון

רגיש לזולת וער למה שסביבי

אוטיסט בועתי

לב ענק ופועם

חשדן וסקרן

מניפולטור למציאות הזו

משחק את המשחק עם כל הקלפים

כל כך הכל שאני כלום

כל כך כלום שאני הכל

אני רואה

אני רואה הכל

אני יכול להיות הכל

אני בוחר מה ומי להיות כל הזמן

אני כל יום מישהו אחר

פעם אחת בכיתה המורה אמרה לי לא לשכוח שאני המוטיבטור הכיתתי

ולשניה קיבלתי כאפה כזה של "מהההה, אניייי המוטיבטור? אני? שעובד 10 שעות בשבוע ובשאר הזמן שוכב במיטה ומייבב שאני עייף?"

מסתבר שאני גם המוטיבטור

אני ער

אני אש

אני אריה

אני מזל דגים באופק טלה

אני אש וכל הזמן יוצאים לי מים מהעיניים

יכולתי למלא ים רק בחצי שנה האחרונה

ואז להבעיר מתוכו להבה

זה משחק

הכל משחק

אני שחקן

העולם במה

יש לי ים תלבושות, ים תפקידים

מבצע אותם פיקס

הכל שנוי במחלוקת

אני שנוי במחלוקת

דעתי חלוקה אך חלקלקה כחלוק נחל

ואני זורם בנקיקים

במיומנות של מי שעבר אלף גילגולים

ואני תקוע במגדל שלי ומגדל את השיער שלי ומי יודע אם בסוף אשלח צמה מהחלון והיא תהיה לי המפלט, או שאתלה את עצמי איתה, וזה, נדמה לי, לא יהיה מפלט

למרות שטבלתי בגנגס

למרות שקראתי התיקון הכללי בקבר של רבינו

למרות שאני מתקדש

חיחי

מתקדש ובמקום דם זורמת בי גלידת בן אנד ג'ריס וניל עוגיות

מישהי חמודה שאלה אותי אם לפי דעתי יש אמת אוניברסאלית

וזה מה שעניתי לה-

"אין לי מושג אם יש אמת אוניברסלית וגם לא אכפת לי

לא אכפת לי אם יש גילגולים, קארמה, אלוהים, יקומים מקבילים, זמן אחר

אני מחליט נכון לאותו הרגע איזה אמונה מאפשרת לי להמשיך לחיות את החיים שלי בשמחה/שפיות/איזשהי רווחה גם אם בתחפושת של כאב

ולפי האמונה הזו אני חי"

רק להיום

היום אני חסיד ברסלב

היום אני מכשפה

פיה

קוסמת

ערס צעצוע בן 15 מפתח תקווה

נזיר

ליצן

עקשן

משקיע בנדלן

מנשנש זרעי גדילן

ילד קטן

תוכון קשקשן

 

רק להיום

 

אני

כאן

נכתב על ידי 36605 , 18/7/2018 23:53  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




 

אי אפשר לזרז התפתחות או החלמה.

אפשר להסדיר נשימה

ולקדש את הגוף שיהיה בית לנשמה.

 

 

אני כותב את זה קצת בהמשך לפוסט הקודם, שהתייחסתי ל"בנזודיאזפין אחרון" ולחלום של "אני אחרי זה". מזכיר לעצמי שזה הולך לקחת זמן, ולמרות שאני מרגיש תהליך, יש עוד דרך, וזה בסדר. יש לי איך להקל על עצמי בדרך הזו וזה מה שחשוב לי לזכור.

כשאני כותב על קידוש הגוף אני מתכוון להתחיל מבחוץ, מהמעטפת, מהדברים הקטנים כביכול. דוגמא נחמדה לחשיבות של הגוף בתהליך הזה היא כשמשהו כואב בגוף ואז אי אפשר להתרכז במחשבה או בעשייה. כשהגוף בטוב הוא יכול להכיל את האור הפנימי. הוא נהיה כלי ללא חורים או סדקים, הוא שלם ואני יכול ליצוק לתוכו אור כמו דבש חמים מתוק.

 

קידוש הגוף בא לידי ביטוי בכל מני צורות, אצלי למשל זה מתקשר ל- לא לעשן, לאכול בריא, לישון היטב ומספיק, פעילות גופנית, התזונה החושית שאני מקבל [לאיזה מראות אני חושף את עצמי, ריחות, צלילים..] כמה אני מקשיב לו ושומר עליו, לא מתיש אותו או חוצה את גבולותיו. זה יכול לבוא לידי ביטוי גם בלבוש שאני בוחר שיהיה נעים, במיניות שקשובה לו וכו'...

 

אתמול נסעתי לחצור הגלילית לציון של חוני המעגל לשמוע שיעור וגם להחליף כמה מילים עם חוני זב החוטם החביב עלי. כבר ביקרתי במערת המכפלה, בקבר רחל, במערה של שמשון הגיבור ידידי לרעמה, אצל רבינו נחמן באומן ואצל רבי נתן בברסלב, הגעתי לציון של ראובן גם פעם, בטעות, כשהלכתי לאיבוד עם חברה. אתמול שמחתי מאוד על ההזדמנות לנסוע לחוני, שגם איתו יש לי איזה סיפור. בדרך זכיתי לבקר גם במירון פעם ראשונה בציון של רשב"י ובדרך חזור ניסיון להגיע להילולת האר"י הקדוש בצפת שלא צלח עקב השריפה שפרצה שם ופינוי המתפללים.

 

כשאני כותב את זה נשמע שאני דוס גמור אבל אני רוצה לציין שאין לי קטע מסוים עם קברי צדיקים, ובאופן כללי אני לא חסיד של קברים ואני חושב שאפשר להתחבר לרוח מסוימת ממש בלי קשר לאם ואיפה היא קבורה, ועם זאת הסמליות של הדבר מוצאת חן בעיני כי אני כן חובב סמלים, וגם, אני מאוד אוהב לראות אנשים מתפללים מהלב, ובמקומות האלו אפשר לראות את זה, ובכלל, אני גם אוהב תרבות, ולהתבונן, ולהיות זבוב על הקיר בתרבות שהיא שונה משלי, להיות קצת שתול. זו הרגשה מעט זרה ומנוכרת אבל גם זו גם חוויה מלמדת עבורי.

 

אצל הרשבי הייתה לי רק רבע שעה. לכאורה ממש מעט זמן כדי להכנס למקום שאתה שתול בו, לפרוץ את חומות ליבך ולהתחבר למהות. אני נכנס וכולם בוהים בי. נראה אחר, זה ברור. אולי קצת מרשים ברעמתי והווייתי, קצת תמהוני, שלא ברור מה מעשיו כאן, אולי מחפש את עצמו... בסדר. אני חולף על פני כל המתפללים ורגלי לוקחות אותי עד ללב של המקום, עד לציון עצמו. בדרך אני מחפש ספר להשען עליו אם התפילה לא תצא. במקרים האלו ספר זו משענת נחמדה, ולו כדי לא לעמוד ולבהות שם בסיטואציה כמו חיזר. מחפש תהילים. לא מוצא, רק תיקוני זוהר למינהם. מוזר. מוצא איזה חוברת קטנה ומסכנה של התיקון הכללי, אומר "בסדר, כבר מכיר את זה." לוקח.

 

עומד ליד הציון והפה לא נפתח. נעול. אני לא יודע אם אני ביישן או שיש לי אגו של סוס. בכל מקרה בעניין השני כבר טיפלנו בעקירת חירום.* מפה לשם אני מתחיל להתפלל אבל בלב. זה רץ, זה זורם, הסכר נפתח, אבל בפנים, בלב, שונה מכולם. מתפלל על זה שלא אתבייש בתפילתי כפי שהיא, גם אם השפתיים שלי לא זזות, שזה לא ימנע ממני להתפלל. עיני נרטבות בשלב מסוים. אני יודע שפרצתי את החומות, שנגעתי במהויות. זה לא משנה לי בכלל איפה אני מתפלל אם התפילה היא אמיתית. היה לי מיוחד ומרגש לראות איזה תהליך פנימי אפשר לעבור ברבע שעה, מתחושת זרות וניכור אל חיבור עמוק פנימה והסתכלות בעיניים לאמת שעד כה הייתה נסתרת ממני ופתאום התגלתה. אני לא אכתוב כאן על מה התפללתי אבל כן רציתי לספר על החוויה. מזכיר קצת את מה שכתבתי על אומן לא מזמן אבל בתרכיז. טוב, בכל זאת מירון זו אומן הקטנה. זה כמו שבננה אורגנית היא קטנה יותר אבל גם יותר מתוקה.

 

האמת שבכלל התחלתי לכתוב על חוני כדי לספר על מחשבה שעלתה בי שם ואיכשהו זה התגלגל לכיוון אחר. בכל מקרה בחצור היה איזה קטע שהרב דיבר על כך שאם נעשה מצווה אחת במאה אחוז זה שווה לכל המצוות כולן... ודיבר על זה שלכל אחד יש מצווה אחת שהוא משתגע עליה, שהיא ממש חשובה לו, כמו תשוקה, שהוא שרוט עליה. ניסיתי לחשוב אם יש לי אחת כזו והבנתי שבגלל שאחד הערכים שהכי מלווים אותי בדרך החיים שלי זה לא להיות קיצוני, אז גם את המצוות שלי אני אף פעם לא מבצע במאה אחוז. אגב, לגבי מצוות, אני לא באמת מכיר ממש מצוות מהדת היהודית, אז ניסיתי להתבונן על זה ממבט של מה זה מצוות עבורי. למשל- תמיד להאכיל את החיות לפני שאני מאכיל את עצמי זה מצווה בעיני ואני ממש משתדל להקפיד עליה, אבל אני יודע שאני עדיין לא שם במאה אחוז ושהיו פעמים שפישלתי.

 

ברור שיש מצוות גדולות יותר אבל מה אני אעשה שאני אוהב חיות וזאת המצווה שדבקה בי. בכל מקרה זו לא הנקודה. הרגשתי פתאום שאני כן רוצה שתהיה לי מצווה במאה אחוז, שאני לא אעגל בה פינות, כמו למשל עם הניקיון שלי מסמים שהחלטתי שאני עולה על גל נטו לשם המאה אחוז הזה ואני ממש מרגיש שזה היה מצוין בשבילי, מעבר לכך שהסמים פגעו בי, עצם ההחלטה ללכת על משהו בלי פזילות ימינה ושמאלה ובלי שאלות וספקות הייתה עבורי טובה ומעגנת.. ואני כותב את זה כבנאדם שהשם השני שלו זה 'ספק' ובנאדם שבמהותו כל הקיום שלו זה ספק אבל באותה נשימה בנאדם שעשה תהליך והחליט לנחות עם שתי הרגליים שלו על הקרקע. שתי הרגליים המקסימות האלו, הכבדות האלו, בנאדם שקרוע באמצע הגוף שלו, הראש מושך לשמיים הרגליים מושכות לאדמה, והבטן? שבר סורי-אפריקני, תהום נשייה...

 

הרגליים תמיד הרגישו כמו שתי משקולות, כשראש התעקש על שמיים. הקיום הכביד. לאחרונה אני מרגיש קצת הפוך, וכשמרגיש שגופי כבד מדמיין את ראשי כבלון הליום ונעזר בכך, נותן לרוח להרים אותי, להקל עלי קצת ממשקל הקיום הגשמי, הנושא עימו אחריות כה רבה. קיום בו למעשים יש תוצאות... ובעצם, גם למחשבות, אבל שמה זה יותר נסתר מעינינו אז מרשים לעצמינו להתפרע.

 

לכן אגב, אני קורא לזה במקרים כמו שלי, הקטנת ראש, למרות שלכאורה זו הגדלה. הדמיון הוא אינסופי, גדול מאוד, אבל הוא גם מנתק ממה שקורה כאן, ומי שהאתגר שלו זה להיות נוכח במה שקורה כאן, ומי שרוצה להתחבר ובאמת להיות חלק ממה שקורה כאן, אני מרגיש שהדרך שלו היא לא בדמיונות, ואני מרגיש שכמו בקידוש הגוף שפת היום יום שלנו היא שפת הפשט ולא הסוד, ולכן אין להתעלם מהסמל, שהוא האדם שמולך, גם אם הוא משל, אשליה, מראה. בכל אופן בהקשר הזה אני גם רוצה לציין שאחד הדברים שאני מתפלל עליהם הוא לזכור שדרכי היא דרכי, ואני יכול להסתכל על דרך שמישהו אחר בחר ולהגיד "אל אלוהים זה יביא לו רק צרות וסבל" אבל אולי בעצם זה חביב על אלוהים מאוד, הדרך הזו? וכמובן העניין הידוע שמה שמעורר בי אנטי שווה שאעיף בו מבט נוסף ואבחן באיזה נקודה רגישה זה פוגש אותי. [מספיק מבט, כן? אני לא צריך להתחתן עם זה].

 

בהקשר הזה למשל לאחרונה נכנסתי חזק ללאפשר לעצמי להוציא את כל הכעסים שהצטברו בי, ובדרך פגעתי באדם יקר, וזה לא שאני לא מאמין בלהוציא את הכעסים, אבל אני חושב שהלכתי בקיצוניות ואנשים שקיצוניים לצד השני נורא מעצבנים אותי, כאלו שאף פעם לא כועסים. אני ממש לא יכול לראות את זה וזה רק גורם לי לכעוס יותר ואני ממש מאמין שזה פוגע, אבל הנה הלכתי לקיצון. בסדר. אני לא כועס עלי [אפרופו] ובשביל למצוא אמצע צריך להכיר את הקצוות. אבל אני כן מצטער על הצער שגרמתי לו ובאופן כללי כואב את צערו, גם זה שלא קשור אלי.

 

נזכרתי הבוקר בסיפור שקרה לי אי שם לפני כשבע שנים- החברה הכי טובה שלי ובן זוגי דאז, שניהם אמרו שמתכוונים לעזוב את הארץ. זה הדאיג אותי מאוד שאשאר כאן בלעדיהם ולא ידעתי מה אעשה כאן לבדי, אז הזמנתי כרטיס טיסה לאפריקה. בסופו של דבר ההוא נפרד ממני. שניהם נשארו בארץ והזדיינו בזמן שהייתי בחו"ל. [הסיפור, אגב, נודע לי בחלומי, שמה צפיתי בכל שהתרחש, ויום למחרת החברה התוודתה בפניי ואמרתי לה שאני כבר יודע הכל]. בכל אופן, אני מספר כאן רק את הצד שלי. כמובן שהיו עוד צדדים, כמו למשל שהחברה הזו הייתה במצוקה מאוד גדולה, וכמו למשל שלבחור הזה לא באמת היה אכפת ממש משתינו, ועוד כלמני צדדים. אבל מה שרציתי לכתוב עליו זה שאני כעסתי מאוד על החברה הזאת והיה לי ממש קשה לסלוח לה. עצם פגיעתה בי הכאיבה לה כל כך שהיא פגעה בעצמה ולבסוף גם אשפזה את עצמה [נכון, הייתה במצוקה, אך בדיעבד אני מפרש זאת גם כאקט של להראות לי עד כמה המצוקה חזקה, שאמצא בי סליחה, שלא אשפוט בחומרה].

 

היה איזה רגע, לפני האשפוז שלה, שחשפה בפניי את החתכים שלה, וישבתי שם קר כמו סלע ואמרתי לה שזה לא מזיז לי ואני לא מבין למה היא מראה לי את זה, ואם היא חושבת שזה יגרום לי לסלוח אז היא טועה. הייתי פגוע. אני לא שופט את עצמי של אז, אני יכול להבין, אבל אני גם לא רוצה להיות אדיש יותר אף פעם למצוקה של אנשים, במיוחד אנשים שפגעו בי ומראים לי באיזה אקט נואש "טענה לאי שפיות" או מן "אני מרגיש כל כך רע עם עצמי שפגעתי בך כך שבא לי לפגוע בעצמי ולמות". אז בסדר. זה נואש. אבל אני מקבל את זה, כי זה אנשים שאני אוהב ויש לי חמלה כלפיהם, ואם כל כך כואב להם שהכאיבו לי, אז אני רוצה למצוא סליחה. ואני לא רוצה בחיים שלי לפתח אדישות כשבנאדם אומר לי כל שני וחמישי שהוא רוצה להתאבד, גם אם הוא לא יתאבד בחיים, הוא אומר לי את זה עם סיבה מסוימת. אולי מבקש רחמים. אז בסדר, אני לא חייב להיות החבר הכי טוב שלו. אבל לפחות שאתן לו רחמים... ואני לא רוצה אף פעם לשכוח את הימים שאני הייתי שם. שביקשתי שמכונית תפגע בי כל פעם שחציתי את הכביש, את הימים שידי הייתה קלה על ההדק בכל הנוגע למחשבות ומילות התאבדות.

 

ומצד שני אני גם לא יכול לדאוג ולקחת על עצמי מסעות של אחרים או אחריות על פגעים שאדם עושה לעצמו. ומצד שלישי אני גם מרגיש שלמילים שנושאות משמעות כל כך כבדה חייבת להיות אחריות מסוימת למי שאומר אותן, ואי אפשר לירות לאוויר סתם מילים שאין בהן כוונה, במיוחד קשות כל כך. ואני חס וחלילה לא אומר לבנאדם שאומר שרוצה להתאבד "תעמוד במילה שלך" אבל תשקול את המילים שלך. כי אני דאגתי לא פעם ולא פעמיים ובסוף זה כזה "אה, זה לא באמת, לא התכוונתי, אני ממש בסדר, זה ימים ממש טובים"... וזה גם מתקשר למה שכתבתי קודם על הכוח של מחשבות ומילים שהוא בדיוק כמו כוח של מעשים אבל יותר נסתר מעינינו ולכן פחות מקפידים... [אם כי בנאדם באי שפיות בכל אופן לא ממש מקפיד על כלום...]

 

 

 

אני מתפלל תמיד להיות בחמלה ובסליחה כלפי אנשים במצוקה ובו בעת לדעת לשמור על עצמי ולדעת מה אחריות שלי ולא אחריות שלי, ולדעת את מי אני רוצה קרוב אלי בחיי ומי לא. אני מתפלל לקחת אחריות על המעשים שלי בדיוק כמו המילים והמחשבות ולחשוב מחשבות טובות על אנשים.

 

אני מתפלל לדעת לכעוס במינון הנכון ולא לגרום צער יותר לעולם לאדם אהוב. אני מתפלל לא לחשוב אף פעם שדרכי טובה יותר מדרך של מישהו אחר, כי אינני יודע מה יקר בעיני השם, מה חביב בעיניו ומה טוב לכל אדם.

 

אני מתפלל לכוח ומוטיבציה כך שאוכל לעזור תמיד לאחרים, שלא אהיה במינוס ובהשרדות, שיהיה לי עודפים של כוחות ושמחה כך שאוכל לתת למי שזקוק. "שלא אתאווה להיות מנוחם אלא מנחם".. שפצעי ליבי יתרפאו במהרה ושאדע לא לזרז אותם ולהתנגד לקצב ההחלמה ושאוכל לחזור לחדוות יצירה ועשייה וקיום.

 

אני מתפלל לקידוש הגוף כך שיהיה כלי טוב ומכיל לאור הרוח.

 

שאזכה לאהבה טובה וחברים טובים שרוצים בי ושמחים בי ואני בם.

 

אמן

 

 

 

 

נכתב על ידי 36605 , 17/7/2018 13:25  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  36605




77,386

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל36605 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על 36605 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ