לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2019

עדכון ראשון אחרי החזרה לחיים


 

 

אז מה שקרה זה שבעצם המון דברים קרו בזמן שישרא לא היה, אני לא יודעת אפילו איך לסכם..

הבלוג מאוד חסר לי בזמן הזה. כתבתי קצת לעצמי ולאנשים אבל זה לא אותו דבר.

 

הנה פיסות מדברים שכתבתי בזמן הזה לפי סדר כרונולוגי-

 

04.05.19-


כניעה קדושה

לא יאוש

גם לא תקווה

שקט דממה

פסיעה דקה

סליחה, אפשר, אולי, דקה?

שלום

נשימה

היה נעים לומר דבר מה

נו-דרמה

מה לי ולדרמה

הריסותיה נותרו מאחור

ואני, הכנועה

בשמלה לבנה

בשערות קצוצות

במילה שקטה

בהזמנה להתבייש יחדיו

ובבניית ממלכתי שלי

 

הגיעה העת

שלי.

 

 

17.05.19-


פעם יצאתי עם שקית זבל שחורה ענקית וקצרתי מלא ממנו, לא יודע אפילו מה תכננתי לעשות איתו. בסוף עישנתי ממנו ממש קצת. זה היה בשטח פתוח בפ"ת שאני ואחי יצאנו להתבודד שם יחד. להתבודד יחד נשמע סותר אבל יצאנו בעצם לטבע וכל אחד הלך למקום אחר להתייחד עם האלוהים וקבענו שעה להפגש שוב ולהמשיך בדרכינו. היום בנו שם שכונה של בניינים בני 30 קומות.

סיימון עבר תאונה ושבר את הגב או משהו. הסיימון הזה שהלכנו אליו אחרי ההתבודדות לשחק קלפים.

הבילויים עם אחי הסבו לי אושר רב.

זו הייתה תקופה שגיליתי בעצמי את האור הכי חזק וגם את החושך הכי שחור. הימים האלו היו כתובים גם בבלוג. על עדי וניסים ואמיר ואפילו איתי בן ישראל. בדיעבד אני חושבת שהימים האלו היו משמעותיים כי בפעם הראשונה פגשתי אנשים אחרים ממה שפגשתי עד אז.

הרגשתי גדולה פתאום, לאו דווקא כי הסתובבתי עם הגדולים [מבחינת גיל], אלא גדולה פנימית, הרגשתי שרוחי העוצמתית פורשת לראשונה כנפיים אחרי שנים רבות שהיו מקומטות וסגורות היטב..

וזה מעניין, כי דווקא הגדולים האלו היו כל כך ילדים במהותם, וזה מה שאפשר לי לפרוש כנפיים.

בדיעבד, את השלום שמצאתי בלב שלי באותם ימים אני פחות זוקפת לזכותו של המורה שהלכנו לשמוע את מילותיו אז, בכל ערב יום שבת- מהרג'י פרם ראווט..רבינו דאז, אלא יותר למפגשים האנושיים עצמם. לג'אמים, לים. לתחושת הקבלה, החופש, הפשטות שהייתה שם..

אלו בדיוק אותם ימים שהתחברתי עם אור הקטנה והכרתי דרכה את אורי זינדל וניצן ואביעד וטעמתי טעימה קטנה מהחיים ההיפיים האלו שמצד אחד כל כך משכו אותי ומצד שני הרגשתי כל כך מרוחקת ולא שייכת אליהם.

ניסיתי להתהלך עימם יחפה. הניסיון הזה לא צלח אבל מצאתי עם אור אהבה מיוחדת והשראה. היא לנצח תאיר בתוך הלב שלי. אורי הוא היחיד מכל החבורה הזו שנשארתי עימו בקשר כלשהו עד היום. האמן המטורף שונא ההיפים.

לא יודעת למה אני מציינת דווקא את זה, אולי כדי להדגיש שבאותם ימים מאוד חיפשתי את עצמי, והרגשתי מפוצלת לדמויות רבות, וזה לא שהיום אני לא, אבל מרגישה שאולי כן הצטמצמו קצת הדמויות, ואולי כן כבר הפכו קצת לאחת. אחת מגוונת בעלת צבעים רבים, אך כבר לא מפורצת, כבר לא בסתירות מול מה שלכאורה מתנגד בתוכה.

כוכבת הפורנו הדתיה, אשת החינוך האוטיסטית, המשוגעת, נושאת המרפא, כרישת הנדלן, האמנית, פושטת העורות, מלכת היער.


 

18.05.19-


נשארתי לבד

אין ** ואין *** ואין ***** ואין ****

ואין את הבית הזה ואין את היער שלי ואין את העבודה

ואין את פונצ'ה ואין את מיקי

ואין גם את הלימודים

יש באופן חלקי מאוד חברים

יש את דוב ויש את אבדה ויש את אדי ואת יערה. כל אחד מהם כן ממלא איזשהו חלק כלשהו

אבל לא ברמה היומיומית, לא ברמה של אפשר להפגש כשעצוב.

ניסיתי את זה פעם עם יערה

היא מיד הגיעה וזה הרגיש משחרר גם עבורי לבקש עזרה, להגיד שאני צריך נוכחות אנושית

אבל זה מרוחק. אני לא מרגיש בנוח עם זה כעת.

בלילה התפתלתי ופרקסתי מבפנים. שלחתי היבהובים אחרונים לכל הכיוונים, גם אלו שלא באמת מרגישים לי קרובים

והבוקר קרסתי. אני לא מרגיש שאף אחד מספיק קרוב אלי כעת בשביל שארגיש בנוח לשתף. רוצה רק לבכות לבדי

גם כן מה חשבתי לעצמי ששלחתי הודעה לטטירובסקי. לרוני. ללינוי. אנשים שלא יצרו איתי קשר חודשים שלמים. שגם אם מניעיהם טובים, תעשו לי טובה, הם לא חברים שלי. יש להם את החברים שלהם.

אני איזה דמות בצ'ט או לא יודע מה.

אמא ואבא עכשיו אוכלים ארוחת צהריים ואני לא הצטרפתי לקידוש

אני תמיד מצטרף לקידוש גם אם אני באמצע משהו

כדי לכבד אותם

כדי להיות רגע ביחד

ועכשיו פשוט לא התחשק לי. אני פשוט חולה כבר מהסיטואציה הזו

אני לא יכול יותר

 

 


 

 

אני שומע מגהץ

זה כנראה אומר שאבא נוסע הלילה

אני תמיד פוחד שהוא נוסע אחרי שהיה כאן ריב

אני פוחד שהוא ימות לפני שנספיק להשלים

 

 


 

 

הסיבה שאני לא אתאבד עכשיו היא

הסיכוי שזה יעבור

שיהיה לי טוב אי פעם

אני הולך למות מצער

או להקיא

 

 


 

בעוד חצי שעה אבא חוזר הביתה

 

זמן לעוד קלונקס ולסדר את החדר

להעמיד פנים שהכל איכשהו תקין

 

 


 

 

לשניה התערערה המכשפה הפנימית שלי כשהוא שאל אותי "אבל איך את מכשפה, מה את עושה, איך זה מתבטא? אני מתעסק ברונות 16 שנה"

יעני, לי יש משהו ספציפי וברור והנה אני יכול להראות לך אותו, ויש לי גם ניסיון רב שנים בדבר הזה

ואז כזה היי רגע שיט איך אני מסבירה בכלל איך ולמה אני מכשפה

אבל לקחתי נשימה וצללתי והסברתי ואז גם הסברתי למה מעניין לי תורות של אחרים ופתאום הרגשתי נעים יותר

גם כי לא פחדתי לצלול ולנסות להסביר משהו שקשה לי, וגם כי אחרי שצלחתי את זה הרגשתי בטוחה יותר בעצמי ובדרך שלי, ושאני שלמה איתה והיא מוצאת חן בעיני

 

 


 

 

ככ הרבה מסכי עשן מתפזרים בזמן ככ קצר

הפלאשבק ההוא למסיבה ברעננה שאמא מזמינה אותי לבוא לרקוד ואני מתכווצת

והמסיבה של טל עם הליצנים

והמסיבה עם הליצנית כשלבשתי את הוסט עם הכבש

ואז המסיבה של רינת עם היוגת צחוק והכל עולה

ואני חושבת לעצמי שאצלי זה הרי ככה, אני בונה את החרדה

אני כאילו במובן מסויים מחליטה מתי להיות חרדה על משהו

כאילו השאלה מתי זה הופך ממשהו שכאילו יש אישיו אבל הוא לא ממש רציני לפאקינג אישיו כבד שצריך צבא של מטפלים כדי לפתור

ומה היה בסיטואציות ההן, ואיך היה אפשר לתמוך אחרת? או שעכשיו זה לא משנה

ואיך אפשר לתמוך עכשיו?

ואם כמו שאפשר להחליט להתאבסס על משהו, אפשר גם להחליט להפסיק להתאבסס עליו?

הלוואי שהייתה דרך חזרה

אולי יש......

היא הרבה יותר קשה מהדרך הלוך.......

טוב, היא לא בדיוק חזור..... היא קדימה..... קדימה.....

מהכל לומדים משהו, גם אם יוצאים עם שיערות לבנות וצלקות וסימנים

 

מחשבה שחלפה במוחי אתמול, והאמת שזה כבר התפתחות של מחשבות שנולדו בי כבר די מזמן- אני מרגישה שיש בחירה באובססיה, כלומר יש את הרגע שאני בוחרת במודע או שלא להתחיל להיות אובססיבית לגבי משהו

ואז כאילו זה גדל וגדל ונהיה מפלצת. והתהיה שלי זה האם כמו שאפשר לבחור להתאבסס על משהו אפשר גם לבחור לרדת מזה, האם הכוחות שווים, השאלה שלי היא לא בדיוק אם יש דרך חזרה, אלא האם אפשר לצאת מזה באותה דרך שנכנסים

יום אחד תפסתי את עצמי על חם, אני לא אשכח את זה, תפסתי על חם את הרגע בו נולדה בי אובססיה, והייתה שם בחירה. זה היה מיינד בלווינג עבורי

ורתמתי את הגילוי הזה ובדרך הזו שיפרתי את הזיכרון שלי בצורה מופלאה

כי הבנתי שאני יכולה לשתול לעצמי בראש מידע אם רק ארצה, מידע שיהיו לו תזכורות אחת לכמה זמן, בדיוק כמו לאובססיה שצפה שוב ושוב

אבל עכשיו מה לגילויים האלו ולהחלמה

איך מוציאים את הצ'יפ ששתלתי במו ידי

ואולי לא במו ידי? או כן אבל לא לכל אחד אדמה פוריה לשתילת צ'יפים? אההה

 

 


 

 

כשאני מקבלת יחס אלים ממישהו אני קופצת כמו לביאה להגן על עצמי, אבל כשזה יחס אלים מעצמי אף אחד לא מגן עלי

אז זובי, לא רוצה יותר ככה, בא לי לקפוץ כמו לביאה להגן עלי גם מעצמי, ובא לי גם לאהוב אותי ההסטרית כמו שאוהבת אחרות

בגובה עיניים..... לא פייר שרכה עם כולם ואיתי לא

 

 


 

 

אני מרגיש שהסיפור שסיפרתי לעצמי על מי זה *** מתקלף

ואני מתחיל לחוות ולהבין פתאום באופן יותר אובייקטיבי משהו על הישות הזו

ועל מה שבינינו

ומה חיבר בינינו

וזה נעים ככה

כשהקליפה יורדת

ונשארת המהות

האמת

האהבה הטהורה

 

 


 

הצלחתי להפעיל את המכונת כביסה ואז התיישבתי מולה והתחלתי לצחוק למראה נעלי הבית שלי שמסתובבות בתוכה

כשזה סיים להצחיק זה נהיה מרתק, ואז נהייתי רעב אז הלכתי משם

עכשיו הן מתייבשות בדיוק במרכז במרפסת. אבא מתעצבן כשאני שם ככה דברים בדיוק באמצע, אבל אני מרגיש שזה המקום המתאים, וחוצמיזה זה קצת נראה ככה כמו איזה מזבח, והחתולים סביבן מסתובבים.

 

 


 

 

אני ממש שמח שהגל האחרון של הדכאון לא לקח אותי איתו, אחרת לא יכולתי לחלוק עם חברי את האור שהבאתי עמי בשובי מתחתית התהום.

 

 


 

 

מאניה זה לחוש את האלוהים שאני באופן עוצמתי מדי ולהשתמש בכוח באופן לא מותאם למה שבאמת תומך

 

 


 

 

את זה כתבתי לחבר-

 

בנוגע לתהיות מה לעשות עם החיים וכל השאלות עכשיו כשהכל פתוח.. אני בתכלס חושבת שהכי חשוב לזה לטפל בעצמינו [בייחוד בהתחשב בהבנה ש..שיט, זה דיכאון] . וזה כאילו עניין ממש רחב שיכול להתבטא במליון צורות, וזה יכול להיות באמת ללכת ולעבוד איפשהו כי זה תומך ועושה טוב או ללכת לאיזה טיפול או לצאת למסע או טיול.. וזה יכול גם להיות להחליט לקחת שנה חופש ולהתטרלל על החיים שלי ולעשות מלא חוויות שתמיד רציתי לחוות.. לא יודעת, זה פתוח באמת עד אין קץ... אבל אני חושבת שמה שצריך להיות לנגד עינינו זה הבחירה בחיים, בשמחה, במה שמרגיש לנו שפוי ונעים בשבילינו  גם אם זה רחוק שנות אור ממה שמקובל או לא יודע מה


 


 

 

ואת זה כתבתי לחברה שמתלבטת בנושא דומה, וביקשה עצות ושאלה לנסיונם של אחרים-

 

אני רוצה לעשות הכל ובו זמנית כלום. אפשר להתפרנס במליון ואחת צורות, זה לא חייב להיות "החלום" הגדול והאחד. כמובן שרצוי שזה יהיה ממשהו כייפי ונעים 3> אבל .. מה לעשות עם החיים שלנו..? תכלס- כל מה שגורם לנו שמחה, עניין וסקרנות, רצון להמשיך.. גם לא חייבים לעשות כלום אם זה מה שנעים לנו. אפשר כל החיים לשבת בערסל וגם זו תהיה בחירה לגיטימית אם היא מסבה לנו שמחה ונחת [שזה עניין רחב מבחינתי אז מראש כדי למנוע שאלות מעצבנות כמו - אז איך יהיה כסף לאוכל? אני אגיד שאם הבחירה יוצרת איזשהו חוסר אז כנראה אינה מדויקת, ואולי אפשר להתערסל 90 אחוז מהזמן וב10 הנותרים להשיג אוכל], פשוט מסביב יש את הדרכים המקובלות והן גורמות לבילבול רב. האושר שלך הכי חשוב.

העצות שלי- לפתוח את הראש, לזכור שזה הפיך ואפשר לנסות משהו ואז גם לגלות שהבחירה הזו פחות מתאימה לנו ואז לנסות משהו אחר. לזכור שלא חייבים להיות כמו האנשים האלו שכל החיים ידעו מה הם רוצים וזה היה משהו אחד ומאוד ספציפי. לא כולם כאלו. יש אנשים שמתעניינים בהרבה תחומים שונים, ואף אחד מהצדדים האלו לא "מקולקל" ולכל אחד האתגרים שלו.

אני בקטע של ללמוד כל החיים כל גחמה מוזרה שתעלה על דעתי, כל עוד היא מספיק בעלת משקל בעולמי הפנימי, ולהקשיב בדרך למה שקורה. היא כבר מספרת לי הרבה יותר ממה שאוכל לדעת מראש. הנה, מצאתי את עצמי 10 שנים בגן ילדים כשכל חיי תכננתי ללכת ללמוד בבצלאל ולחיות את חיי האמנותיים מכל הכיוונים, וזה לא היה התכנון אבל זה היה נפלא, ואז גם הדרך אמרה לי שזו העת לעזוב ולחזור לחלומות ישנים. הכל בסדר, קיבלת מתנה, לא רק זה שאת מתעניינת בהמון דברים [סימן לבריאות!] אלא גם מלאת חיים ואנרגיה ומרץ לעשות.

לסיום משל- הנמלה שאלה את מרבה הרגליים איך הוא יודע מתי להזיז כל רגל, הרי יש לו כל כך הרבה.. ומאז הוא לא הצליח ללכת.

העיקר לנוע 3> לפעמים מה שמבלבל זה שחושבים יותר מדי. וכפי שכבר אמרתי לך, לא משנה מה תעשי, את תהיי מדהימה בהכל כי את פשוט כזאת 3> מה שמשנה זה להיות שמח במה שאתה עושה וקשוב לרחשי הלב, ואם יש הרבה קולות וקקפוניה אז בסדר, אפשר לתת לכולם לדבר, אבל אחד אחד :)


 


 

 

וואי, לא יודע, אני עייף

אני לא מאמין שהבלוג חזר ואני שותק. פשוט, קרה ככ הרבה בזמן הזה, ובטוח שאם הבלוג לא היה נעלם הייתי מפרסם כאן כמה פוסטים

אבל הפעם כתבתי לעצמי, ועכשיו פחות מתחשק לי לפרסם אותם.

 

אני מרגיש שהמחלה הפיזית שתקפה אותי לאחר ההתרסקות הנפשית זה כמו שעוברים תאונה ולוקח איזה יום-יומיים לקלוט בכלל מה כואב. זה כאילו עבר למישור הפיזי וזה טוב כי זה אומר שזה תכף כבר חולף. עברתי את זה, אלוהים...

מה היה? התגלות אלוהית עם מסר חזק לגבי הרצון שלי להמשיך כאן, להשאר

מלאכים ושאר יקומים נרתמים

אור חדש

 

 


 

 

אני מחכה לעוד חודש ממש אבל גם לא רוצה לחכות לעוד חודש כי רוצה להנות מהרגע, מצד שני הרגע הזה מעייף ממש ובא לי כזה להיות אחריו...

בכל אופן חלמתי בלילה שהיה צונמי ופשוט הפלגתי על מימיו למקום בטוח. הוא לקח אותי עם הזרם החזק והלכאורה הרסני שלו דווקא למקום אליו קיוויתי להגיע, גבוה ורחוק ממקור הסכנה. לפני החלום הזה גם התעוררתי לרגע עם משפט בראש לגבי למה לי לדאוג בכלל אם במילא הכל מסתדר כלכך לטובה, אבל זה לא היה כסיסמא, אלא ממש ביקרתי בעתיד וראיתי איך מה שקורה עכשיו מוביל לדברים ממש נפלאים ואז כזה "אה! איזה יופי, לא צריך לדאוג, אני בדרך"

 

 

אני רוצה גם לספר חדשות טובות. הבטחתי לעצמי שעד גיל 30 ארכוש דירה, וכרגע זה ממש נראה שבגיל 29 זה קורה, ובגיל 30 יהיה לי בית-בובה מהמם ומושלם. כמובן שרק להיום ואין לדעת מה יקרה ואולי גם העולם יחליט להשתגע ואמצא כיוון אחר ופשוט אשכיר אותה, אבל עדיין זה קול ונחמד לדעת שעומדת ביעד שהצבתי לעצמי.

ויש גם בכל זאת תהיות אם זה הצעד הנכון, ועיקר ההתלבטות מעבר לעניין של משכנתא ושיט [שיכול להפתר בכך שאני פשוט מוכר את הדירה אם גיליתי שזה היה מפגר] זה העניין של לגור בעיר או לא בעיר. כלומר אני מאוהב בטבע אבל לא יכול להרשות לעצמי בידוד. מצד שני איני נוהג. תוהה מה הסיכוי שלי למצוא דירה בעיר שגם יהיו לה מרחבים. שטח יעני. עם צמחי בר וקולות צרצרים והכל. או פאקינג להתחיל לנהוג האא... קיצר לא יודע. חושב.


 


 

 

אבא שבשמיים טרף את הקלפים חזק

??

משוגע הכל משוגע

פרט נמק הסבר בתימצוח

הכל משתנה תנועות ממש חזקות דברים שאנשים מטריאליסטים יקראו להם צירופי מקרים

הכל בהיר וחד

חצים חצים חצים ובינגו

תן לי את זה נו

שועט קדימה

אי אפשר לדבר על זה

אייי

זה כמו לנסות לצלם נוף באמצע נסיעה בכביש מהיר

היי נסיעה מהירה = נהירה

חחח

תן סלואו מושיין בשבילי

מעגלים שנסגרים ונפתחים ריקוד האלים

כל החיים שלי במסננת צפופה עכשיו

ונשאר רק החול החלק והזך

שירה

זו השעה של השירה

לכן אתה ער בלילות בטח

תן לי קצת שירה

הוספתי לחתולה שלי את השם שירה.  עכשיו קוראים לה פסיה שירה

ולא רק פסיה

לבקש ממני לתת שירה זה כמו להסתכל לחלקיק קוונטי בעיניים

והם הרי ידועים בצניעותם

איך שאני אוהב אותך. באמת. אני יודע שזה לא קשור אבל זה חשוב מספיק כדי להגיד

אוהבת אוהבת? או אוהבת.

סגול כזה

חח מפגר אני אוהב אותך אינפרא אדום

זה ליגה אחרת לגמרי

את מזדיינת איתי במחשבה? זה מה שחשוב.

ברור, אפילו אמרתי את זה לתומר

שאני ואתה מזדיינים בעולמות העליונים

אמרתי לו את זה כשפרצנו לך הביתה וישבנו במרפסת ביום שני

 

 


 

 

אם כבר המילים האלו אז זה קצת קשור, לאחרונה יצא לי להרהר בנוגע לפלרטוטים שלי. כידוע אני אדם מאד פלרטטן ואף פעם לא דפקתי יותר מדי חשבון עם זה. פלירטטתי חופשי גם עם אנשים שלאו דווקא הייתי מעוניינת בהם, סתם, כסגנון דיבור, כסוג של הטרלה או לא יודע מה. התגרות לשם ההתגרות והאקשן אבל בצחוק כזה.. ולאחרונה היו לי שני אירועים, האמת, מאד שונים אחד מהשני במהותם, אבל השילוב של שניהם יחד גרם לי להרהר ולהבין שאני צריכה לשקול יותר את ענייני הפלרטוטים האלו, וחשוב מאד שאהיה כמה שיותר ברורה, אפילו ברמה של להסביר לילד מפגר, מסתבר. כי מסתבר שבנים לפעמים הם ילדים מפגרים. וויי...  טוב, אני הבנאדם האחרון שאהיה ממורמר-גברים. אני מת על גברים, אבל... כזה... אחי... פאק. כמה פעמים צריך להגיד לך "לא" בשביל שתבין שזה אשכרה לא? וזה לא חרדה, וזה לא ניסיון להדליק אותך, וזה לא לא יודע מה, כל פרשנות מטופשת אחרת שאפשר להעלות על הדעת כשהזין מוביל תעניינים.

לא משנה. זה לא הפואנטה. הפואנטה זה להיות בהירה וברורה וגם אם נראה לי ששני הצדדים באותו ראש והפלירטוט הדדי ונדמה לי שמאותו מקום, אז לברר, ליישר קו, וכו...

 

 


 

 

בהקשר אחר, פיסות זכרונות ותהיות-

 

אני הבנאדם הרגיש הזה שהביא את עצמו למצבי קיצון ותמיד לא יכל לשאת את זה

תמיד אני זה שהתעלפתי, זה שהקאתי, זה שכמעט מת

ולא יודע, אולי נתפסתי כחלשלוש בעיני חלק מהאנשים. בעיני אן בטוח

היום כבר פחות אכפת לי מזה.

אבל חושב פתאום שאולי גם הקשר עם אירה לא שרד בגלל זה.. כלומר, לא בדיוק החלשלושיות הפיזית, כמו המנטלית שגם הייתה.  אני הייתי תמים. הייתי ילד. הבנתי דברים מאוחר יותר מאן או אירה.  דברים ספציפיים מאוד, כן?   אחרים הבנתי ממש מוקדם

ואני מבסוט בחלקי, כן?  לא כל אחד מכשף מגיל צעיר ככ.      אבל היה לי פערים גדולים בהבנה של סיטואציות חברתיות ורגשיות + קשיי תקשורת עמוקים ביני לביני וגם בין אחרים

טוב, אולי לא לגמרי עמוקים. לא יודע. אולי בכל זאת אפשר גם להגיד שהיו את אלה שהתבגרו מוקדם כמו שגם היו את אלה שהתבגרו מאוחר. וזה לא שאני הייתי איזשהו מיעוט. ממש ממש לא. האמת שהייתי די באמצע. אבל תמיד הסתובבתי עם אלו שמיהרו לגדול, ותמיד הייתי קטן ביניהם. אז תמיד התעלפתי

ועכשיו אני מרגיש  שלא רק שאני מיישר קו, אני גם תופס עמדה שממש נעים לי בה. וסוף סוף אני יציב, יש לי את הנחלה שלי, יש לי משהו משלי שהתחלתי לבנות, משהו פנימי

וכמובן שהייתי צריך לנקות מהנוף את כל מי שלא האמין בי או לא דן לכף זכות

וכמובן שלא ניקיתי אלא אלוהים ניקה בשבילי כי חלק מהלמידה של מי שרק עכשיו תופס עמדה זה איך לסלק עשבים שוטים או צמחים פולשים.

איך לסנן ולמיין מה נכון ומי תומך. וברוך השם

גם עם אורצ'וק אגב, הייתי הקטן

תמיד נמשכתי לאנשים גדולים ומיוחדים כדי שאוכל לשאת עיניים ולגדול דרך המפגש איתם. גם אור אהבה אותי אני חושב.  אני חושב שגם אן ואירה בזמנו. וכמו שעם אור זה נפרם כשזה נפרם ככה גם איתן

ואני אסיר תודה על כל קשר שהיה ועל כל קשר שנגמר.

 

 


 

 

וקצת בהמשך לנושא הקודם-

 

ממ. איך אני אסביר. כבר הזכרתי את זה בבלוג פעם או פעמיים. התחושה הזו שממלאת אותי אחת לכמה זמן, ואומרת לי "את גדולה. את יכולה להיות בין כל אותם האנשים שהסתכלת עליהם והיו לך השראה." אתמול קיבלנו תעודות בלימודים. הרשמתי את עצמי ונדמה לי שגם את המרצים. שניים מהם ניגשו אותי בסופו של דבר ולקחו אותי לצד לדיבור צפוף וסודי לגבי המשך דרכי כצלמת. הם רואים את הפוטנציאל. הם יודעים. התחושה הזו שמלאת אותי אחת לכמה זמן- הם זיהו את זה בי.

אתמול הגעתי ללימודים כמו איזה רוקסאטר על האופנוע של אהובי הבלתי ממומש. לבשתי בערך את הבגדים היחידים שעדיין לא בארגזים, ואיכשהו יצא לי שילוב לוהט בסגנון שנות ה70 והחמיאו לי עליו לפחות 5 פעמים וזה היה כיף. מכנס פדלפון בצבע חום, גופיה מבד עם מרקם מעניין בצבעי ורוד כתום סגול פסיכודלי קצת גולף וחושפת קצת בטן [אבל לא פופיק]. נעלי נחש אדומות. על הכתר ויתרתי כי גם ככה הייתי באובר-להיטות, אבל הוא הפך לאחד מפריטי האופנה החביבים עלי לאחרונה. בעצם נסחפתי ולא תכננתי לספר על הלוק הלוהט, אבל זה קצת קשור. זה קשור לזה שלראשונה אני מצליחה להרגיש את הגדולה שלי בלי שזה יעלה לי לראש.

 

אתמול תיארתי לחברה איך זה בדרך כלל מרגיש וזה היה כך:

 

"אצלי זה קטע, איך שאני מרגיש את הכוח שבי אני מיד מרגיש שזה יוצא מכלל שליטה, שזה עולה

כמו שחום עולה במדחום עד שמתפוצץ

זה מיד הולך לאיזה מקומות מאניים כאלו

ולא יודע, לא קל לי גם להיות מודע לעוצמה שבי וגם.. לדעת איך לשוטט עימה בעולם בלי כאילו.. איך להגיד, להגזים"

 

 

"יש אנשים שיש להם המון כוח והם משתמשים בו באופן מאד... איך לומר, עדין, הומאופטי, מדוד, לא מחושב בקטע קר, אבל כן מדויק מאד וגם רך כשצריך. אלו מעוררים בי השראה"

 

בכל אופן אתמול בכיתה אני חושב שלראשונה הצלחתי לחוש את התחושה הזו ממקום מאוזן יותר. להבין שאוקי, אני בנאדם מיוחד. זו אמת ואין לי מה להסתיר את זה, להצניע את זה, להעמיד פנים שאני לא יודע את זה. אני יודע את זה ואני אוהב את זה ואני גאה בזה, ואני גם זוכר את כל הדברים שאני עוד צריך לעבוד עליהם ולגדול בהם.. והאמת שזה עוד דבר מיוחד שאני מרגיש כעת, כלומר, בו זמנית מצליח לחוש ולראות בדיוק מה הצעדים הבאים שעלי לעשות בשביל להתקדם במסעי [הפנימי והחיצוני, שאינם באמת נפרדים] ובו בעת גם יכול לשים את האצבע ולהגיד, אוקי, בנקודה הזו הספציפית זה עדיין עמום, אני צופה בעתיד לגלות שם משהו שפספסתי, שהתחבא. אני מוכן לזה. התחזקתי אבל מצליח לצפות גם מראש כיסי אוויר או בורות. וסבבה, יאללה, אני מוכן.

 

גם מרגיש משהו מיוחד. עד כה היו לי מליון רעיונות מדהימים שמעולם לא הוצאתי לפועל, ומרגיש שנמאס לי מזה. אני רוצה להכנס ברבאק אם יש לי רעיון שמרגיש לי פצצה, ועכשיו יש לי רעיון שמרגיש לי פצצה ויאללה. לא רוצה לתת לחולשות שלי לפספס גם אותו.

 

מצב רוחי מרומם מזה זמן מה. ההתרסקות האחרונה הייתה חזקה באופן קיצוני. מעולם לא הייתה כמותה.. אבל היא ניקתה בי משהו עמוק מאד, ומאז אני זקוף ונחוש כמו זין. חח איכס. לא רוצה להשוות אותי לזין, אבל זה הדימוי הראשון שעלה. נו טוב

 

בכל אופן עשרה ימים למעבר ויאללה חיים חדשים

 

[הכי חשוב- ספורט, ניגונים, צילום. למצוא עבודה קולית ולתכנן את ביתי העתידי. אולי גם צלילה נוספת עמוקה יותר לצמחים ולשפות, שפתאום קלטתי שיש משהו משותף בלמה קל למוח שלי לקלוט את שניהם.. זהווו תכנונים...רק להיום...]

 

רגע רגע ואם כבר נפתחה לי הצ'אקרה של הבלוג אז רוצה לספר שבנוסף ליכולת לקרוא בקורנפלקס אני מפתחת גם יכולת לקרוא בוסת. הוסת האחרונה שלי הייתה ממש כהה ואימתנית ולא אופיינית, היא הופיעה עם מיגרנה ויום לפני שהגיעה ישנתי כמעט כל היום והרגשתי חולשה תהומית. הוסת אחריה הייתה בדיוק ההפך. כמעט לא מורגשת מבחינת דימום, אבל פי אמ אס מהסרטים עד לרמה אובדנית-סמי-פסיכוטית. סקרנית מאד לגבי איך הוסת הבאה תיראה ומה היא תוכל לספר לי עלי ועל המסע שאני עוברת, בדרכה ובשפתה. תודה על היכולת להבין שפות שונות 3> ולא רק שפות בני האנוש...

 

 

 

 

 

ואם כבר אני שטופת זכרונות ככ בימים אלו אז קחו שיר שהורדתי בטעות מקאזה בגיל 13 לפני שהיה יו טיוב חחח... 

תנו צ'אנס לפחות עד הדקה וחצי ואז תשפטו לשון

 

 

נכתב על ידי 36605 , 19/6/2019 21:14  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  36605




79,061

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל36605 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על 36605 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ