לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2018


נהיה לי כבר סלט בראש ממה אני פוחד. השבוע היה מוזר. עלו לי שדים כמו פעם, זה הרבה זמן לא קרה. פחדים ששנים לא חוויתי, כמו בילדות, אפילו המפלצת שמתחת למיטה חזרה. ההבדל הוא שבגיל 9 יכולתי לשבת שעות משותק ומשובלל על המיטה כי פחדתי לרדת ממנה, ובסוף הייתי מעז רק כדי לא פאקינג להשתין על עצמי ודופק זינוק מספיק רחוק בהתחשב באורך זרועותיה של המפלצת... ואתמול וואלה נעמדתי שם. פחדתי בטירוף אבל עמדתי בדיוק בנקודה שהמפלצת הכי רוצה שאדרוך. עמדתי כמה רגעים ואז היא הלכה.

 

היו כמה טריגרים, קראתי איזה כתבה דפוקה באינטרנט ונדפקתי עליה איזה כמה ימים אחר כך. כתבה על בחורה ממש יפה שירתה לעצמה בסנטר אחרי שגילתה שבן זוגה בגד בה, וזה הרס לה את כל הפרצוף ברמה שהיא נראתה כמו יצור קריפי ודוחה וגם איבדה את הראייה והיכולת לדבר כמו שצריך ובכלל לא נשאר לה אף, בקיצור משהו נורא ואיום. הכתבה גם הייתה ויזואלית מאוד [כללה הרבה תמונות וגם וידאו] ותיארה את ההשתלת פנים שהבחורה עברה, השתילו לה פרצוף של איזה נרקומנית שמתה ואז היא נראתה סתם כמו גורילה פוזלת, אבל לפחות קצת יותר דומה לבנאדם. ועדיין נשארה עיוורת ובקושי מסוגלת להשמיע צליל מהפה... בקיצור כל הסיפור הזה היה נורא, והיא לא זכרה בכלל את ניסיון ההתאבדות שלה.

 

זה גרם לי להזכר בי', שגם היא לא זכרה את ניסיון ההתאבדות שלה. הסיפור של י' לא רק שנגע בי והדהד בי רבות אלא גם במובן מסויים רדף אותי. בתקופה ששכבה בבית החולים מורדמת ומונשמת [כשבועיים] דמיינתי אותה תלויה על כל עץ שראיתי. זה היה נורא. גם חלמתי על זה בלילות. אחרי שגיליתי איפה זה התרחש, וגם אחרי שהיא כבר יצאה מזה בלי נזק, לאט לאט זה נרגע בי, אבל עדיין כל פעם כשאני עוברת ליד המקום הזה אני לא יכולה שלא לחשוב על כך [ואני עוברת שם הרבה כי זה ליד העבודה שלי].

 

נזכרתי כמה אני רגישה וגם כמה המוח שלי אובססיבי ונתקע על דברים. וגם נזכרתי שכבר למדתי לשלוט על זה פעם, כלומר לבחור על מה להתקע. אז למה לפעמים אני מרגישה שזה כאילו מכריח אותי? שזה בוחר בשמי? שיש תמונה זוועתית במוחי והיא כאילו מכריחה אותי לראות אותה בכל מקום וזמן... חשבתי על זה היום, על מה אני יכולה לעשות כשזה קורה, כי זה ממש מרגיש כאילו שד משתלט, איזה גורל נחרץ, תמונת הזוועה מופיעה במוחי ומצהירה "אני כאן כדי להשאר", ויש לה כלמני טריגרים או שלוחות או דברים שמפעילים אותה, למשל עם י' זה היה העצים, כל עץ העלה לי את התמונה..

 

פתאום התבהר לי היום משהו חדש על איך המוח שלי עובד בעקבות כל המחשבות האלו על השבוע האחרון ועל איך אני יכולה לעזור לעצמי במצבים כאלו. אני יודעת שהמוח שלי מאוד עובד על תבניות והרגלים. אם אני מגיעה למקום חדש, אני מיד יוצרת לי תבנית, אחרת הולכת לאיבוד בכאוס. אני צריכה עוגנים. זה יוצר איזה מן מצב משונה בו אני סוג של "מתרגלת" מאוד מהר למקומות/דברים חדשים, ובמובן מסוים "שוכחת" את הישנים. עם בני אדם זה פחות עובד ככה. כלומר, אולי קצת כן. אני לא יודע. לפעמים אני לא רואה אנשים שאוהב לזמן מה ואז פתאום מרגיש איזו זרות, כאילו שכחתי מי הם, מי אני, מי אנחנו ומה בינינו. כאילו משהו אחר מילא את המקום... לא יודע. בכל אופן איכשהו הגעתי אל ההרהורים האלו מתוך המחשבה איך אני יכול לעבוד עם הנטייה הזו של המוח שלי ולקחת את זה ככלי, לעבוד עם מה שיש לי ולתעל את זה, כמו למשל שהצלחתי לשפר את הזכרון שלי באופן מופלא בדיוק מאותו המקום ה"אובססיבי" שבי [+עבודה על בטחון עצמי, שגם חיבל והתחזה לבעיות זיכרון ועוד מליון בעיות אחרות, לפעמים]. למדתי איפה פותחים וסוגרים את המגירות במוח שלי. איפה אני יכולה לאחסן דברים, ומה אני צריכה שיהיה נגיש ומה פחות.

 

מחשבה אובססיבית היא כמו מגירה במוח שנפתחת ונסגרת מתי שהיא רוצה ע"י כלמני שיט רנדומלי, נגיד כל פעם שמישהו מפליץ או מתעטש או מגרד האף. זה לוקח אנרגיה רבה, במיוחד אם זו מחשבה שלילית ומפחידה שמערערת את כל הבטחון שלי בעולם [לדוגמא לראות אנשים תלויים בכל מקום או יצורים מעוותים או רוצחים או מפלצות.. ].. נזכרת בתקופה שכל פעם שבאתי להכנס לשירותים זה היה מלווה בפחד לפתוח את הדלת מחשש למצוא שם גופה, ובכלל חשש לפתוח כל דלת של חדר סגור מחשש שיתגלה בפני שם מראה מחריד. או כל ירידה במדרגות כבר ראיתי איך אני/מי שזה לא יהיה מתרסק כבר..... וזהו, זה נהיה כדור שלג, זה משפיע על הכל, וקל מאוד להתדרדר משם פשוט לחוסר בטחון קיומי...

 

ואז פתאום חוזרות התחושות של רצון להיות בלתי נראית, וכל התחושה היא שלילית אך עמומה, מנותקת, לא ברור אפילו למה. פתאום מחשבות כמו מוטב שבכלל אסתום את הפה כי כל דבר שאגיד הוא טיפשי ופתאום הכל מכווץ ואני פוחד להתקל באנשים כי אני פוחד כל כך באופן כללי, ואני לא יודע איך לדבר איתם, והם אומרים לי בוקר טוב ואני עונה כמו רובוט ומנסה לנהל שיחת חולין ואני יודע שאני נשמע כמו רובוט וזה רק מכביד עלי עוד יותר כי אני מרגיש כשאנשים חושבים עלי שאני מוזר או מדבר מוזר, וחוצמיזה גם מקבל תגובות כי אני שקוף, וכשאני מסתובב ככה בפחד קיומי אחרי שרגילים לראות אותי בשיא הגלאם והשיין והבטחון והאור והשמחה [כי אני מרגיש הכל חזק, ובאופן כללי אני יצור שמח ויש בי אהבה גדולה לעצמי ולכם ולעולם ולקיום כולו] ו.. לא יודע. אני לא אוהב את זה ואני גם לא מסוגל לשחק את המשחק הזה, ויש ימים שהבכי פשוט יושב בתוכי ורק מחכה להתפרץ ואז שואלים אותי מה קרה ואם אני חולה ואני פשוט מתחיל לבכות ואז זה נראה דרמטי ממש ואולי זה באמת דרמטי ממש אבל אולי גם לא, לא יודע, בסך הכל קראתי כתבה דפוקה באינטרנט ותראו מה קרה. טוב. סתם. זה לא רק בגלל הכתבה. ואולי גם טוב להזכר כמה אני רגיש, ואני יודע את זה ומסנן היטב את התכנים שאני צורך, אבל אהובי עשה לי חידוד טוב השבוע כשאמר שהפייסבוק נהיה כמו טלוויזיה, וזה נכון, ואני הפסקתי לראות טלוויזיה לפני איזה 8 שנים [למעט תוכניות אופנה ועיצוב אחת ל].. בכלאופן חידוד טוב לסינון השיטוטים שלי ברשת.

 

בקיצור לא יודע. זה היה שבוע אינטנסיבי מאוד רגשית, ובעצם בחודש הזה כבר היו אירועים מקדימים עכשיו כשחושב על זה, היו עוד איזה שני "התקפונים" שלא נתתי להם יותר מדי משמעות, אבל נראה שזה רק גדל וגדל. אני חושב שלא היה לי זמן להרגיש, והלב שלי החליט לעשות הפגנה על כך. זו גם פעם ראשונה בערך בחיי שמאחר לי המחזור. בדקתי ואני לא בהריון והכי הגיוני שזה קרה בגלל הסטרס. אני רוצה ללמוד לעזור לעצמי ולהכיר את עצמי יותר בעניין המחשבות האובססיביות ואיך לשחרר אותן ולא לתת להן לחרוץ את גורלי ולהתעמר בי, כאילו הן איזו ישות נפרדת שרוצה ברעתי. הרי זו אני. אני בוחרת מה יחיה בי. אני בוחרת מה אני מאחסנת ואיפה ויש גם דברים שכבר אינם מאוחסנים כלל. לפעמים דברים מזעזעים במיוחד מודחקים [כמו למשל טראומות שלא זוכרים, או כמו למשל מי שהזכרתי שאינן זוכרות את נסיונות ההתאבדות שלהן, אם כי שם זה גם אולי קשור לטראומה הפיזית]... ולפעמים יש טראומות שכן נחרטות, תמונות, ריחות, תחושות...

 

חשבתי לעצמי גם בהקשר הזה שזכרונות הם כמו כדור שלג, גם זיכרון של המוח וגם זיכרון של הגוף. סתם דוגמא מעולם אחר בכלל, מעולם המיניות- אחרי סקס טוב אחד, יותר יהיה קל לחוות עוד אחד טוב. אחרי סקס רע אחד עולה הסיכוי שגם הבא יהיה רע. ככה אני חושב. זה זכרון גם של הגוף וגם של הראש.. ואני מרגיש שככה גם הפחד ותמונות הזוועה מזינים את עצמם וזה כמו חושך שגדל וגדל ובולע הכל, ואני רוצה להזין את האור.

 

לא מזמן הרגשתי ששכחתי מה זה דיכאון. חברה דיברה איתי על הדכאון שלה ופשוט לא יכולתי להבין את זה. ובכלל, לא חסר בסביבתי [לפחות הוירטואלית] אנשים בדיכאון עמוק, ומזה תקופה די ארוכה הרגשתי שאני פשוט לא יכולה להבין בכלל למה ואיך זה מה שהם מרגישים... [למרות שהעברתי שנים כה רבות בעצמי בתוך הדכאון]. הרגשתי שכאב של דיכאון זה כמו כאב של לידה. אם התמזל המזל לצאת מהדכאון ולהרגיש מה זה להיות מחוץ לבועה השחורה הזו ולמצוא חיים של שמחה, אז כאילו.. אי אפשר באמת להבין או להרגיש את הכאב ההוא. זה מתרחק. זה נשכח כדי שתוכל להמשיך בחיים שלך. להמשיך למות וללדת את עצמך שוב ושוב...

 

ופתאום השבוע כשהרגשתי איך הכדור שלג הזה נבנה, והרגשתי את הבועה השחורה הזו עוטפת אותי וכמה היא לא שפויה. הרגשתי שאני זרה לעצמי, שאני כמו מתה מתהלכת, שאין לי מושג מה מתרחש, שקולי אינו שייך לי.. שגופי דורך על האדמה אבל זו לא אני.. ולכן גם היה לי קשה לדבר עם אנשים.. הרגשתי שאני פשוט איזה בולען, איזה כאב שורף וזה הכל... ופתאום הבנתי קצת יותר... איך לפעמים התגובה השפויה לנסיבות לא שפויות היא בדיוק זו... נורות אזהרה, שלטי כיוון... קולות, הזיות, בולענים, חורים שחורים... שביתות רעב והפגנות של הלב. "ככה אני לא מוכן". "אני צריך עכשיו חיבוק". "אני צריך עכשיו שקט ולהיות לבד". "אני צריך לנוח..." "אני רגיש מאוד אמא... אני רגיש מאוד..."

 

 

[חמישה ימים בלי סיגריות. מחר יוצא מבית ההורים לחודשיים וחצי לראשונה להתגורר עם אהובי. יצאתי כבר לחודשיים פה חודשיים שם [אפריקה והודו למשל] אבל אף פעם לא ככה. מתרגשת. לא יודעת כמה מה שעברתי בימים האחרונים קשור לגמילה מניקוטין אבל מניחה שגם זה מוסיף, כי ניקוי הגוף זה גם ניקוי הנפש והגיוני שיצופו שדים מהעבר.. חוצמיזה שהתמכרות היא כלי להדחקה של רגשות, וגם ככה היה לי חודש שלא היה לי זמן להרגיש בו, אז עכשיו בלי ההתמכרות זה כזה... התפרצות געשית... קיצר... יהיה כיף הכל זמני וכבר חזרה לי קצת הנשימה כי ליטפתי כלב ממש חמוד ופתחתי את ליבי למפגשים עם אנשים אהובים... עכשיו אלך לנוח ומחר אארוז מזוודה ואצא מכאן להרפתקה חדשה..]

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי 36605 , 26/10/2018 22:42  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




מי לא מכיר את אדר

אדר הבי פולאר, הפולאר בר

אדר שהשיער שלה הוא גם ארוך וגם קצר

אדר שיכולה להוריד שלושת רבעי ועדיין להשאר עם יותר משלם

עם שניים

לפחות עם שניים

אדר שהשם שלה הוא גם של בן וגם של בת

אדר שלא אכפת לה ממגדר

אדר שאוכלת את העוגה ומקיאה אותה שלמה

 

מי שהכיר אותי אחרי הלידה האחרונה שלי, לא יודע מה היה לי בגילגול הקודם

פתאום אומרים לי את לא כתמול שלשום אדר

והקול שלי לא יוצא מהגרון

ושוב אני מסתגר בשירותי הנכים

כמה שנים כבר עברו מאז? ארבע?

יוצא. מסוכן בחוץ. נכנס

מרגיש כמו זומבי. לחילופין ריק או מחשבות זוועה

ופתאום מבפנים הקול צועק "תסתמי", "מוטב שתעלמי"

מפחד להתקל באנשים. קרה לי אולי פעם אחת מאז תחילת שנת הלימודים

 

לא יודע... בסדר. זה זמני. ניסיתי להתמודד עם זה איזה כמה שעות אבל זה רק החמיר והתנאים שם לא היטיבו עם ניסיון ההתמודדות שלי. לקחתי קלונקס מתוך מחשבה שכנראה אצטרך עוד לתקשר עם בני אנוש היום, אבל חתכתי בסוף מהשיעור מוקדם כי ראיתי שאין לי סיכוי להצליח אשכרה לתפקד בכיתה.

 

וכששואלים אותי מה שלומי ואני רובוט אני לרוב עונה "ברוך השם", ובאופן כללי לאחרונה אני עונה ככה, כי באמת אני מרגיש ככה, אבל עדיין אני חושב שהתעייפתי, ושאני ממש צריך לבכות ושיחבקו אותי חזק חזק...

 

עשיתי דרך... אני יודע שעשיתי... למי אני כותב את זה עכשיו... לעצמי, או לך, למקרה שתשכח? למקרה שתבהל כשאני עצוב, בליל ירח מלא אחד... הקול שלי נשמע השנה. עליתי על הבמה עם כל הפחד ממנה כאילו שאני שם כבר שנים, עומד עם גב זקוף מול האנשים החדשים בחיי, מול הקהל שהוא ההזדמנות להיוולד מחדש ולא רק ביני לבין עצמי ומוחאים לי כפיים, אני המוטיבטור במכנסיי חברבורות הנמר. עומד שם ומתאמן, והם חושבים שאני שם כבר שנים. מפתח עמוד שדרה, מרפקים, מפתח עור. תופר טלאים טלאים את החורים שבטלפיים. ואז מולך אהובי. אני זקופה, אני צלולה. לבושה שמלת קטיפה בורדו שמגיעה עד הריצפה ושיערי הארוךקצר מזכיר שאינני כתמול שלשום. התנשלתי, והתחדשתי בכמה טלאים. בכמה כלי עבודה, ובאחד עמוד שדרה. לא שבלול יותר ולא רכיכה. אישה יפה, ת/טמירה, בהירה וחדת מחשבה, נוכחת ועיניה נוצצות מאהבה.

 

והנה, הערב התעייפתי אהובי, והערב התעייפתי המורה, והערב התעייפתי חתולים ואמא ואבא. הערב התעייפתי ומבוקשי הוא לשכב במיטה ולבכות, לתת לדג שאני קצת מים לשחות בהם, לפחות להרטיב את קשקשיו הכסופים שכל צבעי הקשת משתקפים בהם. כשהייתי קטן שמעתי שיש דגים מעופפים... לא יודע. עכשיו זה מספיק...

 

 

 

נכתב על ידי 36605 , 24/10/2018 21:07  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  36605




78,034

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל36605 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על 36605 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ