לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2017

מכתב לחתול


חמוד שלי

אמיץ שלי

אני אוהב אותך כל כך

אני לא אפגע בך

תסמוך עלי בבקשה

שים ראש

תמיד אתה על המשמר

תמיד בשליטה

איך אתה לא מתעייף?

 

הנה

אתה מניח את הראש, שוכב, מתמסר

לרגע חושף את הבטן הרכה והמתוקה

ושוב מתכווץ אחרי כמה רגעים

 

אתה יכול להפתח לזמן מוגבל בלבד

כל פעם קצת

אבל אתה משתפר

אתה סומך

אתה מרגיש שאני אוהב אותך

ואני מרגיש שאתה אוהב אותי

אהוב שלי

אני כל כך גאה בך

ומודה לך שאתה מאפשר

אנחנו מאפשרים את זה ביחד

אני יודע

אנחנו מחלימים ביחד

מרשים שוב לאהבה להתקרב אלינו

כל פעם קצת

כל כך צמאים

וכל כך מפחדים

ואתה

קטן

ורגיש כל כך

וטוב ויפה כל כך

נסיך אצילי

לא דורך על האדמה

מרחף

שלא תתלכלך

שלא תפגע שוב

פעם אחת של סכין עמוק בבטן הספיקה לך

ומאז היא שמורה

הבטן המתוקה שלך

רך לרגעי חסד

רק לצדיקי אמת

רק למכורים נקיים

למחלימים בחברותא

ואין לך מושג איך זה גורם לי להרגיש

כשאתה נותן לי להתקרב אליך

 

זה נותן לי להרגיש

תקווה

 

 

 



 

 

נכתב על ידי 36605 , 12/11/2017 12:31  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שברי תודעה


[פוסט לא מומלץ לקריאה. כתבתי אותו במשך יומיים אז לא להתייחס למילים כמו "אתמול" ו"היום" כי הכל מעורבב. כתבתי בעיקר כי היה לי הרבה בילבול ורציתי להוציא. לא לנסות למצוא הקשר בין הפסקאות או פואנטה ובאופן כללי לא הכי קריא אז... לא מומלץ. יופי אמרתי את זה עכשיו האחריות עליכם] 

 

למה אני הולכת ללמוד עכשיו צילום?

כי ביטוח לאומי מממן את זה? כלומר, אם הוא לא היה אז לא הייתי עושה את זה.

מצד שני. הוא יכול גם לממן לי תוכניות יקרות יותר או ארוכות יותר ואולי בהמשך החיים ארצה

אז מה, לשמור את האופציה?

אני בכלל רוצה ללמוד צילום?

אני רוצה להשתפר בזה

מניחה שאם הייתה לי תשוקה חזקה לעניין כבר הייתי לומדת לבד

מצד שני, אין לי תשוקה חזקה לשום דבר בערך

אז אולי זו לא אינדיקציה

 

אני כן רוצה להשתפר בצילום ואולי זה דווקא יהיה טוב ואפילו יתרום לי לפרנסה

שזה תכלס היה אחד הרעיונות

למצוא משהו שיוכל להחליף לי את הגן בעניין הפרנסה

שאוכל להיות עצמאית ולעשות פה ושם כמה גרושים

אולי אפילו... לעשות איזה פרוייקט מיוחד... שיתפרסם......

 

וכל הזמן הזה שאני מהרהרת אני מרגישה את הלחץ הזה של מה להיות כשאהיה גדולה

מה לעשות

איך אתפרנס

ונמאס לי מזה כי לא בא לי בכלל על זה וזה לא עושה לי שמחה

 

ואני רוצה לעשות רק מה שעושה לי שמחה

אז לא יודעת. מבולבלת כעת.

להרשם בכלל?

איך אסתדר עם הלימודים והעבודה? כל כך לא מתגעגעת ללוז צפוף....


 

מה שעוד מטריד אותי זה שאני כל הזמן חולה

הכאב הזה במיתרי הקול

אני מרגישה. זה קשור לנפש, או לרוח

זה אפילו לא פיזי. כלומר, המקור של זה לא פיזי. הביטוי הוא כן

 

דחקתי את הגבולות שלי יותר מדי, שונאת את הגישה הזאת של "קשה  לך בזה אז דווקא לשם את צריכה ללכת כדי להתמודד", בולשיט. קשה לי וזה עשה לי נזק פיזי ונפשי שנשארתי שם ודחקתי עוד ועוד למרות שהאיתותים כבר מזמן הופעלו...

כל פעם בעבודה זה קורה לי. כשאני צריכה להשמיע שמה את קולי חזק וברור, לא מבחינת להרים את הקול/לצעוק, אלא מבחינת הסמכות, העוצמה שיש במילים שלי. הנוכחות והאמת שלי.

 

אני לא יודעת לבטא את זה כמו שצריך עדיין. זה יוצא לי ככה שפוגע בי [ולפעמים לא רק בי]. יש לי שם איזה מסע לעבור. גם עם המקהלה הלכתי הרבה יותר רחוק ממה שיכולתי, כי נורא רציתי. נורא רציתי להתקדם, להיות בקצב של כולם, אבל אני לא. הקצב שלי איטי. הקול שלי חלש. כל החיים פחדתי להשמיע אותו והלכתי הארדקור. הלכתי למקומות מאוד מעמתים. זה היה נפלא עד שזה כבר לא. ככה זה הרבה פעמים. דברים מרפאים עד איזשהו שלב שהם הופכים להיות המחלה.

 

אני חושבת על הקורס ליקוט, מחכה לו ממש. מרגישה שהוא נקודת האור שלי בלו"ז כרגע. בעיקר הוא וגם קצת הקורס השני, של האסטרוסופיה. לגבי הצילום עוד לא התחלתי אז לא יודעת, אבל מדמיינת שהוא גם יהיה טוב וימלא לי איזה חלל שמבקש להתמלא.

העבודה לא. כרגע מרגישה שהיא לוקחת ממני הרבה יותר ממה שנותנת. בעיקר שואבת.

 

מה יש בקורס ליקוט שאני מחכה לו כל כך? מה זה שם שמביא לי כזאת תחושה של ריפוי, של דיוק? זה הטבע. זה החומר האנושי. האמת שלא מנסה להתיפייף וגם לא צריכה, כי היא יפה אלוהים כמה שהיא יפה... עם כל הכיעורים שלה, עם כל השריטות שלה... לרגע חשבתי לעצמי שאם אני אצא לטבע כל המחלות שנדבקות אלי פשוט ילכו, אבל אז דמיינתי את עצמי תכלס יוצאת עכשיו לישון ביער והבנתי שזה לא בדיוק ייטיב עם הצינון הנוכחי.

אני עדיין לא כל כך מוכן. אני אפילו לא יודע בדיוק למה אבל רק יודע שלא ממש מוכן. אני ממש רוצה לדעת איך לעזור לעצמי בנקודה זו של הזמן.

 

התחלתי לקבל תשובה לשאלה הזו לפני יומיים או שלושה אחרי שזרקו לי אמת כואבת בפרצוף בלי שביקשתי אפילו, אבל נו מילא, זרקו אז זרקו. מזלי שכבר התחשלתי במובן מסוים והצלחתי להכיל את הנאמר ואפילו לעשות תהליך עם זה למרות שזה הרגיש שוב, קצת מוקדם מדי, לא מתוזמן טוב. בוטה אפילו. לא רך. לא חשוב. בעניין הזה גורלי שב ושם אותי בסיטואציות שהן כל פעם קצת מעבר למידותיי, אולי רק כך אפשר לגדול, כשיש לאן. אין לי מושג. בכל מקרה התשובה הגיעה לי בבוקר. התעוררתי איתה ב8:30 בבוקר. חחח ממתי אני מתעוררת בשעה כזו?

 

זו בדיוק הייתה התשובה. אחד הדברים שמקשים עלי הוא שאני חייבת ממש מלא זמן לבד עם עצמי יחסית לזמן שאני עם אחרים. הבנתי שאם אני הולכת לישון קצת מוקדם יותר ויש לי יותר שעות עירות לפני העבודה זה ממש תומך אותי. כבר יומיים-שלושה מתעוררת מוקדם בבוקר וזה ממש כאילו יש לי 2 יממות ביום אחד. זה עושה לי הבדל מדהים. אתמול בבוקר רקדתי ושרתי בבית כמו שאני אוהבת. השתטיתי ותופפתי על כל דבר שנתקלתי בו, זה היה נפלא והתגעגעתי לזה מאוד. היום הספקתי ללכת ליער למסוק זיתים לפני העבודה וגם מצאתי נוצת-טוטם מיוחדת שכמוה עוד לא ראיתי לפני כן. נוצת עורבני גדולה עם הפסים למטה כמו שאני אוהבת, אבל בשונה מהאחרות היא הייתה שחורה כמעט לגמרי. לרוב הן אפורות. עכשיו אני קולטת שהיא עדיין בשיערות שלי. בכל מקרה היער קיבל אותי מאוד בברכה ושמחתי מאוד שזכיתי לפגושותו לפני העבודה וקצת להזיז את גופי ולעשות כמה דברים חשובים.

בדיוק חשבתי קודם במקלחת האם אני בדכאון, כי כאילו אני לא יוצאת מהבית ואין לי אנרגיה ומוטיבציה לכלום בערך ואין לי ממש חשק מיני ואני בוכה מלא ולא יודעת מה... ואז נזכרתי איך רקדתי אתמול בבית, או בצעקת ה"וואו" שנפלטה ממני היום כשראיתי את הנוצה... ונזכרתי בחיות שפרצה מתוכי, בשמחה... זה הכל בתנאים שאני מייצרת לעצמי סביבי, אם הם תומכים או לא תומכים... ומה לעשות שאני פחות מסתדרת בתנאים המקובלים... זה לא אומר שאני בדכאון... הכל יחסי... אני לא מתפקדת כמו כולם כי אני לא אמורה. אני לא כולם. אז הכל בסדר בעניין הזה. רק צריכה ללמוד איך לערסל את התינוק שאני בלי להפיל ולשבור..

 

איך החוויה של עצמי אותי משתנה כל פעם... נזכרתי פתאום איך הייתי בבית והייתי מלאת בטחון לגבי איזה סט צילומים שרציתי לעשות. הייתי צריכה ילדה שתצטלם לסט ומישהי מהפייסבוק שלי התנדבה והלכנו ביחד ליער. בבית כבר התחיל טיפה להתערער לי הבטחון אבל בכל זאת יצאתי והסשן ממש לא זרם כי גם אני וגם הילדה היינו תקועות לגמרי בעצמינו ולא השתחררנו. בבית זה הרגיש אחרת, כאילו אני מסוגלת. אבל לפעמים זה הפוך, לא יודעת.

 

היום גם כן היה לי קטע מעניין. ישבתי עם מישהי שעובדת איתי שהיא אוטיסטית אפילו יותר ממני בקטע של חוסר גמישות [בקטעים אחרים אני לוקחת אותה בגדול, למשל היא מצליחה להגיד את האמת הכנה שלה בקול רם ולהביט לאנשים בעיניים ואני לא ממש].. בכל מקרה ישבתי איתה ודיברתי איתה והרגשתי ממש גאה בעצמי שהצלחתי לגשר וליישב איזה סכסוך שהיה בעבודה בינה לבין מישהי אחרת.. ואז כשהיא יצאה מהרכב לרגע ממש קטן הייתה לי תחושה של "יואו היא ככ שרוטה וקשה".. כאילו שאני יותר סבבה ממנה. זה היה ממש לאלפית שניה ואז התחלתי עם הקולות שלי שאני עושה אחרי שנקלעת לסיטואציה מפחידה עם אנשים שלוקחת ממני המון אנרגיה או שאני לא בטוחה שאמרתי את הדברים הנכונים. ככה נסעתי הביתה כל הדרך ועשיתי את הקולות האלו ואז אמרתי לעצמי חה חה, שניה אחת חשבתי שאני משהו, שניה אחר כך כולי עושה קולות של אחרון האוטיסטים. לא יודעת. תכלס אני גם וגם כי הכל קיים בי, ואולי זה לא נחמד להודות שחשבתי לרגע שאני טובה ממנה אבל זובי, לכולנו יש לפעמים מחשבות לא נחמדות ואני מעדיפה שיהיה לי לפחות מקום אחד בו אוכל להוציא אותן החוצה ולא להדחיק אותן. גם ככה ישלי נטיה להדחיק וכשמדחיקים זה הולך אל האיברים הפנימיים וזה למה אני מרגיש טעם של דם עולה מהריאות שלי.

 

היום קיבלתי מייל מהפסיכולוג ההוא שבזמנו שילם לי כדי שאדבר איתו. הוא זרק לי איזה מילה על זה שהוא פותח מקום שיהווה תחליף לאשפוז, מן בית כזה לאנשים במשבר, ואמר שאולי בעתיד אוכל לעבוד/להתנדב שם אם ארצה. זה הפתיע אותי ממש כי הוא יודע על כל השיט שלי, וזה לא גרם לו לחשוב שאני דפוקה מדי כדי אשכרה לעזור בריפוי של אחרים שעוברים תהומות. זה מדהים בעיני. בין הפסיכולוגים הבודדים שנתקלתי בהם שאשכרה מנסים לייצר שינוי בפועל בעניין הטיפולים המוצעים היום לאנשים שעוברים תהומות ומשברים נפשיים... אני לא יודעת מה יהיה עם זה. אם הוא באמת יצטרך אותי, ואם באמת ארצה, אבל זה טוב לדעת שקיימת איזשהי דלת כזאתי איפשהו.

 

ובכלל כל המחשבות האלו על כסף ועל מה אעשה בעתיד ואיך אתפרנס, זה מתיש אותי כל כך ואני מרגישה שזה כלום, שזה על כלום. כלומר, בטוח שאני אעשה משהו טוב עם הכסף שלי [אם לא אשתגע ולא תהיה אפוקליפסה..] אני אמצא מה לעשות עם הכסף.. אבל בינתיים זה מרגיש כמו מירוץ אחר כלום.... ואני כל כך רוצה פשוט לעשות ביומיום שלי דברים שתומכים בי ועושים אותי שמחה... זה קודם כל ולפני הכל...

אוף.. יש לי מחשבות מרגיזות כאלו גם... של למה לעזאזל בכלל עלו לי כל התחושות האלו... ולמה אני עושה לעצמי צרות.. ולמה אני לא חייל טוב... למה אני לא יכולה לשתוק ולעבוד כמו כולם...

למה בכלל באות המחשבות המרגיזות האלו...

אולי כי זה קשה תמיד להפעיל את הראש ולא ללכת עם העדר אלא עם הלב.. שמכוסה חומות... שנשברות לאט... נסדקות עם כל מבט אוהב..... עם כל אפשרות קטנה להיות מי שאני באמת... אבל לאט לאט....

 

אני עצוב כי אני מרגיש שהדבר שאני הכי אוהב בעולם זה כלבים ואין לי את זה בחיי

 

לגבי העבודה מפחדת גם שזה משהו אחר בחיים שלי שלא עובד ואני מפילה את זה על העבודה

מצד שני, אולי זה לא כך. אולי אם אתפטר יהיה לי יותר פנאי וכוח לרפא את עצמי. תכלס הכאבים שאני חוטפת במיתרי הקול תמיד קורים לי שמה.

 

אתמול חשבתי לעצמי שמה שאני רוצה לעשות תכלס זה ויפאסנה וצום. לא לדבר. לא לאכול. מרגישה צורך חזק בשני אלו. לצאת ליער ולהעביר לפחות כמה שעות שמה בחיבור למה שמסנכרן אותי, למה שעובד.

שמחתי מאוד שמחכה לי יום חופש ושאוכל לדאוג לעצמי כי התחושה הרעה בכל איברי הנשימה שלי רק מתגברת. היום בבוקר קמתי וראיתי שיחה שלא נענתה ואס אמ אס מאחת העובדות שמבקשת שאבוא היום להחליף אותה כי הבן שלה חולה. ישר שיתוק, ומחשבות על האנרגיה שהעבודה הזו שותה ממני ושואבת ושואבת, ועל זה שלא נעים לי להגיד "לא" כי הילד שלה חולה, ואז פתאום נפל לי האסימון. גם הילד שלי חולה. הילד שאני. הילד שבי. ואני לא יכול לנטוש אותו ואני לא יכול להשאירו לבד כי בכל פעם שאני עושה זאת מצבי מחמיר. אחרי שהבנתי את זה יכולתי לכתוב לה מאוד בנחת ש"מצטערת, אבל אין לי אפשרות לעזור. מקווה שמצבו ישתפר 3> " . איזה שחרור... לפעמים אני מפחדת שהם יחשבו שאני מרושעת כי אני לא נותנת להם לשתות לי את הדם [ובאמת הם חושבים ככה] אבל אולי זה גם תלוי בהלך הנפש שלי קצת. כלומר אם לא אשמור כמו לביאה במצב חירום על עצמי, אלא כמו אם רחמנייה טובה שרק רוצה להיטיב עם בנה הרך, אולי משהו באנרגיות ישתנה והן לא יקראו לי "סוררת" יותר.

 

בעניין אחר-

 

היום ישבתי והרהרתי לעצמי והתפעלתי מהעומקים והמורכבויות שבי. חשבתי לעצמי שאני באמת עולם ומלואו ואיזה מדהים זה אם כולם ככה.. ואז פתאום חשבתי לעצמי שאני בכלל לא בטוחה שאני עולם ומלואו, כלומר, פתאום הרגשתי שאני בעצם כמו כדור מראות. אני כדור שמורכב מהמון מראות קטנות וכל מראה משקפת פיסה קטנה ממה שסביבי, אז בעצם אני שילוב של מלא חלקי תמונה קטנטנים שמקיפים אותי ויוצרים תמונה חדשה שהיא אני. אם כולם הם כדור מראות אז זה תמונה די מדהימה לדמיין ואפילו קצת קשה לי לקבל תמונה ויזואלית של זה בדמיוני. חשבתי אולי לצייר את זה אבל אז הבנתי שזה בלתי ניתן לצימצום. למשל בחשבון יש את הקטע הזה שחמש חלקי עשר = אחד חלקי שתיים, להפוך את זה לשבר פשוט יותר, לצמצם? איך זה נקרא? אין לי את הטרמינולוגיה.

 

בכל מקרה אי אפשר לצמצם את תמונת היקום לכדי ציור על קנבס. אני מנסה לחשוב איך אפשר להעניק לאדם חוויה יותר מוחשית של העניין, לא בטוחה למה אפילו אני רוצה לעשות את זה. אולי כדי להרגיש פחות לבד, אולי פשוט כדי לחלוק את חווייתי כי לתחושתי היא מיוחדת ומשמעותית. אולי בגלל שזה מרגיש לי כמו סוד ענק וקשה לתפיסה ובא לי להנגיש אותו. לא יודעת. בכל מקרה חשבתי אולי לעשות מיצג אמנותי, למלא חלל מסויים בעצים, חיות, פטריות וליצור מן מיקרוקוסמוס של העולם, ואז לתלות מהתקרה מלא כדורי מראות בגבהים שונים. זה עלול קצת לעשות אסוציאציה של מסיבת דיסקו או משהו. טוב. העולם הזה תכלס קצת מרגיש כמו מסיבה פסיכודלית לפעמים. אני אצטרך לשים שם שלט אולי, בכניסה, שזה סכנה לחולי אפילפסיה. למה אף אחד לא הזהיר אותי כשבאתי לכאן? בעצם נדמה לי שידעתי בדיוק למה אני נכנסת. פשוט שכחתי אז עכשיו מסתבכת בדרך וזה כמו משחק חפש את המטמון של להזכר למה טרחתי לשוב, ועוד ככה.

בכל אופן, אולי כשאומרים שכל אדם הוא עולם ומלואו מתכוונים בדיוק לזה, לעובדה שהוא לא הוא, הוא העולם ומלואו, כל מה שממלא את העולם. אז אולי אני כן עולם ומלואו אם כך.

 

 

 

נכתב על ידי 36605 , 1/11/2017 19:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  36605




75,742

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל36605 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על 36605 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ