לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2019


הייתי צריכה שתאהבו אותי, שניה לפני שאשוב לאהוב את עצמי

הייתי צריכה להיות חלשה ולדעת שאם אני נופלת יש מי שיתפוס

יש מי שאכפת לו

הייתי צריכה לדעת שזה מותר בכלל, להרגיש רע

לפחד

מוזר. פעם הייתי צריכה לדעת שזה מותר להיות שמח

משהו התהפך

הייתי צריכה לדעת שלא תפסיקו לאהוב אותי אם לרגע אני אפסיק לאהוב אותי

או גם אם לא אפסיק, אבל אפחד נורא, באופן כללי, וגם קצת יותר ספציפי

 

המח שלי דמיין את התרחישים המפחידים ביותר כמו שהוא יודע ועוד ביקר את עצמו ואולי מה שהיה מחריד יותר מהכל זה עצם הרעיון שהנה זה בא. רק המחשבה על חרדה עשתה לי התקף חרדה

 

והקלונקס תמך אבל גם לא תמך. לא יודעת. האמת, הלוואי שלא אצטרך אותו יותר שוב לעולם..

 

בכל מקרה מה שתמך יותר מהכל היה לדבר. להכנע. להיות ערום וחלש מול האנשים שאני באמת אוהבת, גם אם חוששת שזה יגרום להם להתרחק או שאגלה שהם לא שם בשבילי. גם אם זה מביך אותי לבקש עזרה או מרגישה כמו עול או מתביישת לבכות ליד אחרים או לא נעים לי לטרגר או לשבור שוב את הלב של הוריי אחרי שסוף סוף זוכים לקצת נחת במישור הזה.

 

כל התרסקות מרסקת בראש ובראשונה את האגו. מותירה אותי זכה וכנועה ללא כל כוח להלחם יותר באמת. באמת היפה, הטובה. תמיד היא טובה. אחד הדברים שהחרידו אותי זה התחושה שהמוח שלי כמו איזה מחלה אוטואימונית מרעיל את עצמו ושם לעצמו רגל ורוצה רק להרוס כל מה שטוב בחיי... אבל עם מספיק כניעה, ועוד כמה מלאכים, הכל חוזר למקומו ומה שאמיתי מתגלה בסופו של דבר.

 

אני מרגישה הקלה גדולה אחרי הסופש הזה. מרגישה כאילו יצא ממני גוף זר בגודל של, וואו, לא יודע באיזה דימוי להשתמש.. יותר גדול מהראש שלי בכל אופן... משהו מפחיד שישב איפשהו בין הלב לשכמות. הקינמור השבוע, מאז חזרתי לבית ההורים, הביא איתו מה שקינמור מביא איתו [או שמא זו ביצה ותרנגולת? כן.]. בכיתי המון. ניקיתי המון. נפרדתי ומתתי, שוב, בפעם הלפחות שניה אם לא שלישית בחודשים האחרונים. הכל קרה מהר כל כך והתמסרתי. התמסרתי לזרם המהיר כי משהו בי ידע שאין שום טעם להתנגדויות ומשהו בי אמיץ גם. התמסרתי וזה היה מטלטל וכל כך שווה את זה ועכשיו הזרם שקט ויש לי פנאי לעכל וזה כמו אחרי נסיעה מהירה ועצירה פתאומית שעדיין מרגישים את התנועה ולוקח זמן רגע להסתנכרן עם הקצב החדש...

 

האא... טוב להאט. וטוב לבכות ממש המון. כלומר מתיש, אבל טוב שיצא. היה צריך לצאת. היה המון המון המון שהיה צריך לצאת. אני מרגיש קצת יותר מוכן כעת. קצת יותר מוכן לסלוח, לסמוך, להיות תמים שוב, להתמסר שוב.

 

טוב לי כאן בבית הוריי לעת עתה, לפחות עד שאסיים לקנמר, ואז, מאמינה, תבוא כבר תנועה חדשה. תמיד באה.

נכתב על ידי 36605 , 20/1/2019 01:53  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




לפני כמה ימים אמא אמרה לי שהדור שלי לא יודע לעבוד קשה

חשבתי לעצמי שזה לא בדיוק שהוא לא יודע, אלא שיכול להרשות לעצמו

עניין של סדר עדיפויות... לשים יותר דגש, לתת יותר משקל למה שמעבר...

לאיך הם מרגישים למשל, לתקשורת, לתחומי עניין.. [כמו שאריק ברמן שר "הגשמה עצמית"..]

 

היא אמרה שהדור שלה עובד קשה מאוד. באמת, אני מסכימה, דור חרוץ, אבל אמרתי לה שיש לזה מחירים.

היא ענתה לי "להכל יש מחירים מותק"

ואני די בטוחה שהיא לא התכוונה לאיך שאני פירשתי את זה, ובכל זאת, זה היה מעניין מאוד.

 

אמא שלי לא חושבת הרבה לפני שהיא מדברת. באופן כללי היא לא חושבת הרבה. זה לא אומר שאינה חכמה, פשוט החוכמה שלה לא נמצאת בראש. היא בלב, בידיים, ברגליים...

 

היא אמרה לי שלהכל יש מחירים ואז חשבתי לעצמי, כן. אני בוחרת לעבוד מעט כדי שיהיה לי זמן לעשות את התהליכים המזדיינים שהנפש הרגישה שלי מבקשת, כדי לא לחיות בהכחשה ועל אוטומט ולהפוך לאיזה גרסת זומבי של עצמי

 

ומצד שני, לא יודע. פתאום חשבתי לעצמי שאולי לעולם לא אזכה לדעת למשל מהי אימהות, או להיות אפילו מסוגל בכלל לחשוב ככ מעט על עצמי וככ הרבה על אחר. וזה לא שאי פעם אימהות הייתה החלום שלי. מעולם לא. אבל לאחרונה אני מסתכל על זה כדבר מאוד נשגב ואני חושב שלהיות אמא מתפקדת [לא מושלמת, אך מתפקדת] זה פאקינג סופר דופר וזה הרבה הרבה מעבר למה שאי פעם הבנתי שזה.

אחת מהצוות בעבודה בדיוק עזבה אותנו לכבוד לידת ביתה. חשבתי לעצמי שהיא אישה כל כך מקסימה ואני שמחה שהיא יולדת כי זה אומר שתהיה ילדה בעולם שזו תהיה אמא שלה. הילדה הזו תזכה לאמא כל כך טובה, וזה יעשה אותה אדם טוב, וזה משמח אותי. כי אם כבר אנשים מתרבים, שיהיה בטוב. שיהיו טובים.

 

בכל אופן לא יודע. מחירים. אני קצת עצוב שאני דפוק, זו האמת. ואולי לא הייתי רוצה לחיות בהכחשה אבל כן הייתי רוצה שזה יהיה לי קצת פחות מאתגר רגשית. עייפתי קצת מלהיות חשופית. לבכות 12 שעות ברצף זה דבר מתיש כל כך. גם לבכות כמה ימים ברצף עם הפסקות בחסד הקלונקס זה מתיש...

אני מפחד לשוב לתהומות הנפש שהייתי בהן בעבר. אני מפחד שילבשו צורות חדשות. תמיד אני על המשמר. אני לא יכול להיות שמח בלי לחשוד, אני לא יכול לקנות מעיל בלי לחשוד... וזה לא פייר. אני תמיד צריך להיות על המשמר- שזה לא מאניה, שזו לא עוד התמכרות, שזה לא דיכאון, שאני לא מחוץ לגוף בטעות, שאני לא נאנס בטעות, ושוב אני נכנס להתקלח וקצת מסתחרר ובעיני רוחי כבר מזמן התעלפתי כי היה לי כשל לבבי וראשי נחבט בכיור ונפתח וכולי דם ואמא לא שמעה והגיעה מאוחר, לא מדי אבל מאוחר, והיא צועקת ואני מחוסר הכרה אבל שומע והיא לוקחת אותי לבית החולים, ואני בכלל במקלחת. הסתחררתי וזה עבר. מתקלח שוטף את כל השטויות האלו ממני. מתנגב מתכופף נושם לתוך הכאב גב הזה, מה נסגר מה אני זקן מה אני משוגע מה אני...

 

קיצר לא יודע בתכלס אני גם מתבאס שהחוויה שלי את עצמי היא שאני דפוק. זה לא תמיד ככה אבל זה מה שהרגשתי קודם במקלחת. ועוד מחשבה שחשבתי שם היא שתמיד יש לי מחשבה על המחשבה וטוב שלא מחשבה על המחשבה שעל המחשבה קיצר זה כנראה הרגע שאני הופך לתרנגול ופשוט מתחיל לקרקר עד לאיזו מטמורפוזה של מזרקת קמח תירס ססגונית אהההההההה

 

נכתב על ידי 36605 , 18/1/2019 01:36  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  36605




78,243

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל36605 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על 36605 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ