לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


"וכל מי שרצית קרוב - התרחק.. זה מכאיב איך כל העולם מתחלק לשניים-שניים.. ואת השארית."
כינוי:  השארית

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2012

11 שנים לישראלוג, 10 שנים (כמעט) לבלוג שלי.


ישראבלוג חוגג 11.

הבלוג שלי יהיה בן עשר עוד כמה חודשים.

 

לא משנה אלו דברים אני עוברת בחיים, כמה שינויים, כמה התחלות וסופים, כמה קורה לי מחוץ לוירטואליה- לבלוג ולתקופה הארוכה שלי בתור "השארית" יש מקום מיוחד בלבי.

אני עדיין זוכרת את הלילה שפתחתי בו את הבלוג. הייתי בת 18, מבוגרת מדי לגילי מחד, ומאידך ילדותית בצורה מחפירה.

הייתי עוד כל כך שלמה אז,

כל כך לא פצועה. 

וחשבתי שמשהו לא בסדר איתי,

חשבתי שאני מיוחדת במלנכוליה שלי.. הייתי מפוצצת בשאיפות ספרותיות וחשבתי שהבלוג יהיה הדרך שלי לפרוץ.

 

לאט לאט התחלתי לקרוא אנשים מסביבי וגיליתי שכל מי שכותב בלוג הוא כזה. מרגיש שונה ואאוטסיידר, חושב שהוא מיוחד עם הדכדוך הנפלא הזה שלו, בטוח שהוא עוד יהיה סופר דגול יום אחד (או לפחות עיתונאי..) 

כולנו היינו שקועים בתוך אשליה ילדותית ומענגת ונהננו לחלוק אותה אחד עם השני.

 

במהלך השנים 2003 עד 2007 כתבתי כמעט 350 פוסטים. מ2007 ועד היום כתבתי 7.. (רוב הקטעים שמורים היום כטיוטה.) 

לפני כמה חודשים פתחתי בלוג חדש בתפוז, כי האצבעות דגדגו לי לכתוב.. זה לא החזיק מעמד.

 

בכל פעם שאני נכנסת לבלוג, לקרוא קטעים ישנים או לכתוב כמה מילים (הפעם האחרונה הייתה לפני חצי שנה) אני מרגישה אחרת.

לפעמים אני נכנסת וכואבת.. כואבת את הבחורה הצעירה והתמימה שהייתה כל כך נוחה להאמין לאנשים שאמרו לה שהם אוהבים אותה,

כואבת את ים הרגשות ששפכתי פה, וכמה מתוך זה היה לחינם.. כל כך הייתי זקוקה לפרספקטיבה הזו, שיש לי היום, להבנה שהכל חולף. כמה פשטני שזה נשמע. האושר חולף, הכאב חולף.. הכל חולף ומתחלף.

אבל אז הכל הרגיש קבוע ותמידי וכאילו לעולם לא ירפו הכאב והבדידות.. 

 

אני נזכרת בכמה בטחתי באנשים, כמה שיתפתי, כמה אהבתי.. אני מאד מקווה שאהבה זה לא משאב מתכלה כי אם כן, בזבזתי את המכסה שלי פה, על אנשים שחלקם לא היו ראויים לזה ולא החזירו לי את האהבה הזו. 

 

חוויתי המון דברים פה לראשונה.

חוויתי בגידה באמון, בגידה אמיתית, משהו שמעולם לא קרה לי במציאות, מחוץ לוירטואליה,

נקשרתי לאנשים זרים, רכשתי חברים אמיתיים, אנשים שמעולם לא הייתי פוגשת באף מסגרת אחרת בחיים, אנשים ששינו אותי לגמרי.

פגעתי באמת במישהי, בצורה עמוקה, מתוך אנוכיות שלי, בפעם הראשונה בחיי (לפחות הפעם המודעת הראשונה בחיי) וזה רודף אותי ומכאיב לי עד היום.

ואהבתי. התאהבתי באמת. כמה טיפשי זה.. אני האחרונה שהאמינה שאפשר להתאהב במישהו סתם ככה, ממילים. מבלי לראות את העיניים שלו מביטות בעיניים שלי, מבלי להרגיש את היד שלו עליי.. רק ממילים.

אבל זה קרה. 

היום, כשהראייה לאחור היא ברורה וחדה, אני אפילו עוד יותר בטוחה בזה.. אני לא חושבת שהרגשתי את אותה הרגשה מאז שוב..

אולי זה עניין של נעורים, התרגשות טיפשית כזו שמלווה את הפרפרים הראשונים בבטן, ואולי אי אפשר לשחזר את זה כשמבוגרים, אבל אז זה היה אמיתי. זה הרגיש אמיתי. 

לפעמים אני שמחה על זה שזה קרה ולפעמים אני כועסת על עצמי, על התמימות, על הטיפשות.. על ההתמסרות הנוראית הזאת לבנאדם שבעצם לא באמת קיים בעולם שלי.. (ובדיעבד, גם כנראה לא באמת הרגיש כמוני.)

 

 

לפעמים אני נכנסת לבלוג ומתרפקת.. נזכרת בכל הדברים המופלאים שקרו לי בזכות הבלוג (יש בחורה אחת יקרה, שמעולם לא פגשתי, שאני חייבת אך ורק לה את העובדה שיש לי היום רשיון נהיגה..)

נזכרת בחברויות שיצרתי שעשו לי נורא נורא טוב.. אז הייתי בטוחה שהן חברויות שימשכו לנצח, היום אני מבינה שהן מילאו את התפקיד שלהן ועברו הלאה, אבל רוב הקשרים האלה עשו לי רק טוב. עיצבו אותי, בנו אותי, הפכו אותי למי שאני היום.

יש כמה אנשים בודדים שהיו יותר יקרים מהשאר, שנכנסו ללב וגם אחרי עשור לא עזבו אותו, אנשים שחבל לי שאני לא בקשר איתם היום ומדי פעם המחשבה עליהם חולפת בראשי ואני מתעצבת קצת ומרגישה בחסרונם..

וגם על זה אני מודה. כל אחד צריך שיהיה לו למי להתגעגע.

אני מודה על זה שאהבתי, למרות הכאב,

כי היום ברגעים של עצב וקושי, ברגעים שבהם אני חושבת לעצמי שמשהו פגום אצלי בלב, מעבירה בראשי את מצעד הגברים שעברו בחיי בשנה האחרונה וחושבת בצער שאולי אני פשוט לא מסוגלת לאהוב או להקשר- אני נזכרת בו. אני מגלגלת את השם שלו על הלשון ואיפשהו בתחתית הבטן יש עוד פרפר קטן שמסתובב ומוכיח לי שהוא קיים.. ואם אחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין מרגישה את זה.. כנראה שהלב שלי עובד, אחרי הכל.

 

אני מודה על זה שהיה שלב שבו הרגשתי, לראשונה בחיי, מיוחדת. 

מונה הכניסות שלי טיפס לשחקים, הגעתי לרשימת הבלוגים הפעילים, בשלב מסויים הייתי אפילו חלק מהצוות של ישראבלוג (גם ערכתי פינה בנושא אהבה ורומנטיקה בוואלה! בשיתוף עם ישראבלוג וגם אני הייתי זו שהקימה את פינת "הנושא החם" ובחרתי את הפוסטים..) 

זה גרם לי להרגיש כאילו אני לא סתם אחת. כאילו יש מי שרוצה להקשיב למה שיש לי לומר, יש מי שחושב שאני לא סתמית כמו שאני מרגישה, אלא שיש בי משהו מעבר.. זה גרם לי לחשוב שאולי, יום אחד, אני אהיה מישהי אמיתית.

 

אני מודה על זה שאמנם התחלתי די חלקה וסיימתי את העשור הזה עם שריטות וצלקות לכל האורך-אבל בחלק הארי של התקופה הזו, היו אנשים שעברו את הכל ביחד איתי. לא הרגשתי לבד לרגע. 

אני זוכרת את הלילה הזה בו באתי וכתבתי "נראה לי שההורים שלי מתגרשים". כתבתי כל דבר מהתקופה הזאת, את כל התהליך וכמה בדיוק זה השפיע עליי, ולא עברתי שום דבר מזה לבד. אנשים כתבו מילים מעודדות, התקשרו אליי, ניחמו, חלק הגדילו לעשות ונפגשו איתי.. הרגשתי מוקפת.

כמה מתוך זה היה מזויף?.. כנראה שהרבה. אבל למי אכפת. אז זה היה מה שהייתי צריכה וזה עזר לי. 

היה למי לספר מה כואב, מה שמח, מה הלך ולא ישוב עוד ומה הגיע חדש ומרענן.. 

בעצם, אם לסכם את כל העניין הזה, היופי האמיתי בבלוג היה שפשוט לא הרגשתי לבד, לעולם. 

הייתה חברות אמיתית ביני לבין הקוראים שלי, פתיחות וכנות והתרפקות ועזרה- כאלה שאפילו עם החברים האמיתיים בבית היה לי קשה לבסס. 


זה אבסורד להתייחס לכלי וירטואלי בצורה כזאת, אבל הבלוג הזה עיצב אותי.. חלק עצום מ"מעיין" של היום מורכב מ"שארית" של פעם.

 

נותר לי רק לקוות שכמו שהאנשים פה השאירו חותם עצום עליי, גם אני השארתי חותם על אנשים מסויימים,

ולומר לישראבלוג תודה. ומזל טוב.

 

 

נכתב על ידי השארית , 27/8/2012 16:05  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





46,587
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להשארית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על השארית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ