הדבר הטוב בזה שיש את הבלוג הזה, פתוח ומוכן,

זה כשנשבר הלב באמת, בפעם הראשונה

ואין למי לספר על שברון הלב הזה (כי לא סיפרתי לאף אחד על.. ובכן, פתחון הלב שקדם לו)

אפשר לבוא באישון לילה,

ולכתוב.

ידעתי שלא אוכל להתחמק מזה לאורך זמן,

ידעתי שמתוך שרשרת הגברים שחלפו בחיי בשנה האחרונה- אחד יתפס.

וכשאני אומרת "ידעתי" אני מתכוונת "פחדתי כל כך שלא, פחדתי כל כך שכן".

היה שלב במהלך השנה בו תפסתי את עצמי ואמרתי- רגע, רגע. משהו פה דפוק.

הלב שלך לא מתפקד כמו שצריך.

איך את מעבירה חודש עם זה וחודש עם זה וחודש וחצי עם ההוא,

וחותכת בבשר החי,

מבלי להרגיש את זה בכלל.

פשוט עוברת הלאה.

והם מחזרים ומתקשרים, אומרים משפטים רומנטים שחלמת לשמוע בכל השנים שחלפו,

אבל עכשיו כשהם נאמרים הם כאילו עוברים לך ליד האוזן, לא מזיזים כלום שם בפנים..

אמרתי לחברה, ברגע של כנות מבעיתה: "נראה לי שאני פשוט לא מסוגלת להרגיש. יכול להיות שלקח לי יותר מדי זמן והתעוררתי מאוחר מדי. אני לא אצליח לתכנת את הלב שלי לעבור את השלבים שהוא צריך לעבור. אני לעולם לא אתאהב באמת"

והאמנתי בזה.

ובא עוד אחד, וחלף עוד אחד אחריו. וכולם לפי הספר.. כולם מדוייקים כל כך. הייתי מתארת אותם לחברה והיא תמיד הייתה אומרת לי "כמו מתוך קטלוג. נוצר בשבילך".

וזהו.

מהר מאד דועכת שלהבת העניין (שממילא לא בערה בעוצמה רבה מלכתחילה) ואני עוברת הלאה. לבחור הבא.

בחודשים האחרונים אמרתי לעצמי- מספיק. אין לי כוח לשרשרת הזו,

שיחת טלפון (ועוד אחת), דייט (ועוד אחד), אותם סיפורים, אותן הכנות נפשיות לפני כל ערב.. הצורך לשכנע את עצמי בכל פעם מחדש שאולי הפעם..

ופסקתי. סגרתי את הבאסטה. אמרתי לעצמי- נהנה קצת מהחיים, למה לא. לא בא לי זוגיות.

ונהניתי.. 

גברים באו וחלפו אבל מטרתם הייתה אחת ויחידה. ללא לחץ, ללא עניין, כשהמושכות לחלוטין בידיים שלי..

איך אפשר שלא להנות מזה?

ואז, בתוך כל ההנאה הזאת, בתוך הלבד הכיפי והמרענן הזה-

פתאום הוא בא.

שום דבר ממה שציפיתי.

חסר יחוד (למראית עין.)

כעור לחלוטין (ואני מבטיחה, אני לא אומרת את זה סתם. גם בשיא ההתלהבות ממנו הצהרתי- הוא כעור להפליא.)

ובשיחת הטלפון הראשונה שלנו (שארכה שלוש שעות) פתאום הרגשתי משהו שחד משמעית לא הרגשתי בעבר (או אם לדייק- במשך עשור. מאז שהייתי בת 18)

ולפני שנפגשנו- לא חששתי. לא רעדתי. לא עברתי את ההכנה הנפשית הנוראית שאני עוברת לפני כל דייט.

התרגשתי לראות אותו. זהו.

ישבתי מולו והתענגתי על ההרגשה החדשה הזו. המסעירה.

ולא דברנו על שום דבר מיוחד, לא היו שיחות מרתקות, לא תובנות מפליאות או הומור מרסק.

סתם, שני אנשים שמדברים.

והרגשתי איך נפשי לאט לאט נקשרת בשלו.

השיחות ביננו היו סתמיות. לפעמים שתקנו. אבל אף אחד אף פעם לא רצה לסיים.

גם בשקט שלו יש נעימות.

וכשחששתי שיכול להיות שהכימיה המוזרה והפתאומית הזו שיש ביננו לא תצליח להפוך ולהיות גם כימיה אחרת- התבדיתי.

העברתי איתו לילה כמו שעוברים בגיל 16. קמתי בבוקר עם כווויות על הסנטר מנשיקה שארכה 3 שעות,

עם סימנים על הצוואר, על החזה. 

וכבר למחרת הלילה ההוא ידעתי שהוא לא ישאר בעולם שלי לאורך זמן.

והאמת היא, אני בקושי מכירה אותו. יכול להיות שבעצמי לא הייתי רוצה שישאר,

אבל עוד לא הספקתי ללמוד אותו בכלל,

וכבר הוא חלף.

את מדהימה,

הוא אומר.

אני מבולבל.

הלוואי שזה היה אחרת.

אני לא יודע מה אני מרגיש.

פשוט,

לא ככה דמיינתי.

זה לא יחזיק.

אני לא רוצה להשלות אותך,

אני לא רוצה שמישהו מאיתנו יפגע.

גבר באמצע שנות השלושים שלו וכאילו הוא מקריא לי מתוך "המדריך לזריקה המנומסת".

וידעתי שמתישהו אני אצטרך לעבור את זה.

ולו רק מבחינת הקארמה. 

זה מגיע לי על לא מעט אנשים ששמעו ממני משפטים דומים בשנה האחרונה.

אבל זה עדיין כואב.

אני כועסת על הדרך בה הגבתי.

כשאמר שהוא יודע שהוא התייחס אליי לא בסדר ושהוא מבקש סליחה-

למה לא אמרתי "נכון. יצאת חרא. אתה כזה אפס, באמת"..

למה הייתי חייבת לפלוט "זה בסדר. הכל בסדר. אני לא כועסת"..?

כשהוא אמר "נראה לי שיצאתי קצת חסר טאקט כשאמרתי כך וכך"

למה לא אמרתי "נכון. זה היה אבסורד. אני לא מאמינה ש3 ימים אחרי שהייתי איתך אתה מספר לי על בחורה אחרת, כאילו אני איזה ידידה שלך כבר עשר שנים"?

כשהוא אמר שמבחינתו הוא רוצה לשמור על קשר ואם זה יהיה קשר בעל אופי מיני אז זה בכלל טוב,

למה לא אמרתי "חתיכת אדיוט. לך תמצא לך יזיזה במקום אחר, אני לא סמרטוט"

למה רק אמרתי בלחש "זה ממש לא מה שאני מחפשת" ועוד אפילו הוספתי איזה טון מתנצל, כדי שבכלל ארגיש טוב עם עצמי.

והכי נורא,

הכי הכי הכי נורא,

למה הייתי חייבת להיות הבחורה הזאת, זו ששואלת אותו "למה"?...

הכי כואבת לי הידיעה שהכל קרה רק בגללי.

שאני יכולה לומר לעצמי עד מחרתיים שהחיים שלי רגילים וסטנדרטים ואני לא מרגישה שונה מאחרים- אבל זה שטויות. 

במקומות האלה,

החשובים באמת,

הכואבים באמת,

שם מרגישים את השוני.

ואם הייתי אחרת- אולי הוא היה רוצה. את כל המכלול. ולא רק את החלקים שנוחים לו.

-

זהו.

לקחתי לי רבע שעה להתמסכן.

חצי לבכות, חצי לטבול בתוך שברון הלב המזערי הזה.

מחר יום חדש.

לילה טוב.