לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  Calcifer

בת: 23





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2018

יעל


יעלי יושבת לידי על המיטה המתקפלת והטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. היא מסתכלת על הטלפון, 14:33, ומיד אחר כך עליי במבט מתוסכל ואני מבטיח לה שעוד 5 דק' ונצא ישר, לא נתעכב יותר בשום מקום. יש דפיקה בדלת והיא קמה, אבל אני מקדים אותה והיא מתיישבת חזרה, ממשיכה להביט בי באותה הדרך. המנקה מחייכת ומנסה לרמוז לנו ללכת כי כבר שעתיים שהיא מנסה לנקות, ואני אומר לה שיש גם ככה שלט לא להפריע על הדלת אבל בכל מקרה נצא בעוד כמה דקות. היא מגלגלת עיניים - חושבת שאני לא רואה - והולכת לדפוק על הדלת של החדר ממולינו.

יעל קמה, לוקחת את הטלפון שלי ומושיטה לי. 17 הודעות ו-4 שיחות שלא נענו. 14:38. אני מכניס אותו לכיס ויעל יוצאת החוצה מבלי לחכות לי שאנעל נעליים.

אני רץ אחריה בגרביים ונעליים לא קשורות, ספק מקפץ-ספק מדדה, מנסה שלא למעוד מהשרוכים המשתלשלים.

כבר כמה ימים שיעל לא מדברת איתי, בערך מאז שהתחלתי לקחת את הכדורים שהרופאה המליצה עליהם. ידעתי שהיא לא בעד הרעיון כי הם חזקים ויש תופעות לוואי אבל אני צריך לישון בלילה, ניסיתי להסביר לה, אני חייב לישון קצת. "אני רק רוצה שתדבר איתי מדי פעם, זאת לא בקשה גדולה," ואני אמרתי לה שאני יודע, יעלי, אבל אני חייב לישון.

המסדרון לוקח אותי למעליות אבל יעל כבר לא שם. אני לוחץ על הכפתור וקושר את השרוכים. המעליות לא מגיעות והשעון מראה 14:42. אני פונה למדרגות החירום, ושם, ממש ליד המעקה, יעל מחכה לי. היא לא מסתכלת עליי, רק לכיווני, אבל אני יודע שהיא לא רוצה לצאת החוצה בלעדיי.

אני מחייך אליה והיא מתעלמת, ושנינו יורדים למטה בקצב אחיד, כמעט כאילו אנחנו אותו בנאדם.

היא רצה לרחוב ומנסה לתפוס מונית כשאחת המוניות עוצרת והנהג צועק לכיווני אם אני צריך טרמפ. אני ממהר להנהן ומסתכל לכיוון יעל, שרק נאנחת והולכת לכיווני. "הם אף פעם לא מקשיבים לי," ואני אומר לה שאני יודע וזה לא נורא, היא פשוט לא נראית כמו מישהי שזקוקה למונית כדי להגיע ממקום למקום ושזה דווקא משהו חיובי. לנהג קוראים יוסף - "אני שונא כשקוראים לי יוסי" - והוא ממהר ולא מאותת, אבל אנחנו מאחרים אז אני לא אומר כלום, רק מושיט יד ליעל שתופסת לי את היד בלי לומר מילה.

"הנה אחי, הגענו," ואני מושיט לו 30 שקלים ויוצא במהירות, מבלי להחליף איתו מילה, נותן ליעלי לצאת וטורק אחריה את הדלת. "לא אהבתי אותו," היא ממלמלת ואני מהנהן. היא אף פעם לא אהבה נהגי מוניות.

14:54, ואנחנו כבר בקומה השנייה, בול בזמן. יעלי יוצאת ראשונה ומתיישבת בחדר ההמתנה הריק. המזכירה קוראת בשמי ואני ממהר אליה, וכשהיא אומרת לי שאפשר כבר להכנס יעל ממהרת אחריי.

הרופאה שואלת לשלומי, ואני אומר לה שהכל באמת בסדר ואני לא שם לב לתופעות לוואי מוזרות. סיפרתי לה על המנקה ועל נהג המונית והיא חיכתה בשקט והנהנה. כשסיימתי, שאלה אותי "מה עם יעל?" ואני ישר הסתכלתי על יעל ויעל הסתכלה עליי, קפואה. "מה איתה?"

"היא פה?"

אני מהנהן.

היא ממשיכה לדבר אבל לאט לאט, עם כל מצמוץ, אני רואה את יעל פחות ופחות. אני מחייך אליה, למה שנשאר ממנה, אבל יעל לא מחזירה לי חיוך ומפסיקה להביט בי.

היא מפסיקה לרגע כדי לכתוב משהו במחברת שלה ומביטה בי.

"כבר לא".

 

-

הייתי צריכה להוציא.

לא יודעת למה לפעמים זה יעל ולפעמים יעלי

הלכתי קצת אחורה בבלוג ואהבתי את הסיפורים שלי פעם, אולי יום יבוא ואחזור לזה ואוהב את המילים שנכתבות לי

נכתב על ידי Calcifer , 30/4/2018 21:55  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Calcifer ב-27/5/2018 19:19



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לCalcifer אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Calcifer ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ