לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  Calcifer

בת: 20





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2015


לפני שאבא שלי הלך לעולמו, הוא אמר לי תמיד להסתכל מסביב, לראות דברים שאנשים אחרים לא שמים לב אליהם. "אתה יודע, אלונצ'ו, הדברים הפים באמת לא מחפשים תשומת לב, תזכור את זה תמיד," ואני זכרתי. כשהוא נפטר הייתי בן 8. אחותי הגדולה באה לכיתה שלי והוציאה אותי באמצע השיעור, מתנצלת בפני המורה ומזרזרת אותי. "לונצ'י, אתה זוכר שאבא היה חולה?" היא שאלה אותי בדרך לאוטו, "אז הגוף שלו נכב-" "אבא מת?" והיא הנהנה בשקט וחיבקה אותי חזק.

 

ראיתי אותה על האופנוע, כשעוד כמעט לא היה אף אחד על הכביש בגלל שהיה מוקדם כל-כך. היא לבשה חולצה לבנה שנראתה כאילו היא גדולה עליה במידה או שתיים, אבל הרוח הצמידה אותה לגב שלה וממש איפה שהשכמות ראיתי כנפיים. הן לא היו גדולות כמו שחשבתי פעם, כמו בכל תחפושות המלאכים שיש בפורים. הן היו קטנות יחסית ואני מניח שאם הייתה פורשת את ידיה ואת הכנפיים יחד איתן, הן לא היו מגיעות אפילו עד אחרי המרפק שלה, ונראו מגרדות נורא למרות שבקושי הצלחתי לראות אותן מלכתחילה.

באחד הרמזורים בדרך היא הסתובבה - רק לרגע - כנראה כדי לסדר משהו באופנוע, וראיתי את העיניים שלה, שהיו כל-כך צלולות שלא יכולתי אלא לבהות בהן, כאילו שוו את המבט שלי. לא היה להן צבע מוגדר, מעין עירבוב כחול-ירוק-סגול-אפור מוזר שלא באמת היה אפשר להגדיר בתור צבע, ובכל זאת הן היו הכי יפות שראיתי בחיי.

באותו יום לא הלכתי לעבודה. ביקשתי מסיון, שעבדה איתי בשולחן ממול, להגיד למנהלת שאני חולה ולא הצלחתי להשיג אותה בבוקר. "הכל בסדר?," "כן, כן, תודה רבה סיון, באמת, נתראה מחר," וניתקתי. נסעתי אחריה, אחרי הבחורה עם הכנפיים, חייב לדעת מי היא ומה היא ואיך מעולם לא ראיתי אותה לפני כן. סיון תמיד אמרה לי שאני חייב למצוא לי מישהי ואחרי כל פרידה אפשרית כעסה עליי ואמרה שאני בררן מדי. "הן צריכות יותר מדי תשומת לב, את יודעת?" "לא, אני לא יודעת, טמבל, לך תתחתן כבר!".

היא הגיעה לבניין משרדים גדול עם המון חלונות, חנתה ממש בכניסה ונכנסה פנימה בעודה מורידה את הקסדה. השיער שלה היה קצר והגיע בערך עד הכתפיים ואפילו קצת לפני, וכשהיא נכנסה למעלית הגברתי את קצב ההליכה שלי והגעתי שנייה לפני שדלתות המעלית נסגרו. היא לחצה על הקומה ה-11 ואני פשוט נעמדתי מאחוריה, שקט. כשהגענו לקומה החמישית היא נאנחה. "למה עקבת אחריי?" ואני רק בהיתי בה, משותק לגמרי, כאילו גנבה את כל המילים שלי איפשהו בדרך. "אני גבי," היא חייכה והושיטה יד. "אני אלון," "אני יודעת".

כשהמעלית נעצרה היא יצאה במהירות וכששמה לב שאני לא הולך אחריה הסתובבה ושאלה, כאילו זה היה ברור מאליו, "אתה לא בא?".

עברנו במסדרון ארוך שאת קירותיו כיסו ציורים ישנים ואף לא חלון אחד. היא פתחה דלת שנראתה לי מוכרת מדי ונכנסה פנימה, משאירה אותה פתוחה כדי שאכנס אחריה. השמש האירה בדיוק עליי, סינוורה אותי וחיממה אותי, כאילו נתנה לי זמן לעכל את מה שאני רואה. בהיתי בה, חסר מילים וחסר נשימה, כמעט בטוח שהיא צוחקת אבל לא מספיק בטוח כדי לחזור לנשום. היא התיישבה על המיטה שלי, הישנה, מהבית הגדול שבו גרנו לפני שאבא שלי מת, ואני פשוט בהיתי בה, מפחד להביט לצדדים. הארון שלי היה שם, מלא במדבקות פאור-ריינג'רס שפעם היו לבנות ועכשיו - אלה שנשארו לפחות - קיבלו צבע צהבהב, מנורת הלילה שהיבהבה כי אחותי לא החליפה אותה לפני שאבא הלך ואחרי זה כבר לא היה לי אכפת מהחושך, המיטה שהיא התיישבה עליה, המיטה שלי עם המצעים שלי. הכל היה שלי, למרות שמזמן מכרנו את הבית למשפחה אחרת, כזאת שיש בה שני הורים ושלושה ילדים ואפילו איזה כלב או שניים ולמרות שבכלל היינו בבניין משרדים ולמרות שהיינו בעיר אחרת, רחוקה 3 שעות נסיעה מהעיר שבה נולדתי. הרחתי את הריח של העוגיות האהובות על אחותי, ושמעתי את אבא צועק "אלון, רד למטה עכשיו, יש לאחותך יום הולדת".

 

~

לא גמור, אסיים מתישהו כנראה

פשוט הייתי צריכה לכתוב משהו ואין לי סוף טוב או איזשהו סוף בכלל ואפילו כותרת אין לי אבל למי אכפת

מזמן לא יצאו ממני מילים

נכתב על ידי Calcifer , 29/3/2015 10:14  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Calcifer ב-20/5/2015 21:51
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לCalcifer אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Calcifer ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ