לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  Calcifer

בת: 19





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2014

מסכות חמצן


אלון מקרקר מסביבי, מוודא שלא שכחתי כלום ושלקחתי את כל מה שהוא ביקש. "מברשת שיניים?" אני מהנהנת. "ספר?" עוד הנהון. "טוב, אני חושב שזהו," ואני מחייכת אליו ולוקחת במהירות את המזוודה למסדרון, בטוחה שבעוד רגע הוא יזכר בעוד משהו ונתעכב עוד כמה דקות, אבל זה לא קורה. הוא חוטף לי את המזוודה מהידיים (מציין כבדרך אגב שאם הוא היה גנב הייתי מאבדת את כל הדברים היפים שלי) וממהר לדלת, מזרז אותי ונועל אחריי.

 

הנסיעה לשדה התעופה ארוכה יותר ממה שזכרתי והרבה יותר חשוכה מבדרך כלל, כאילו מצאנו את השעה שבה החושך מוחלט, בולע לתוכו את האור מפנסי הרחוב ויחד איתו גם את הרעש שמסביב.

"אלון?" "מה?" "השירים מרדימים אותי". הוא שתק לרגע. "את יודעת, תמיד עניין אותי להשתמש במסכות החמצן האלה במטוס," ואני באמת יודעת. "גם מעניינת אותך ההרגשה כשכריות האוויר נפתחות וההרגשה כשהמצנח לא נפתח, אלון," הוא צוחק ואומר ביחד איתי "אתה חייב להתחיל להתעניין בדברים אחרים".

 

בשדה התעופה הוא לא מתעכב לרגע, כאילו מכיר את המקום יותר טוב מאת הבית שלנו. הדיילת מבקשת את הדרכונים אבל הוא מקדים אותה בשנייה, מושיט לה את שניהם. "שניים, ליד החלון בבקשה," ואני רק מחבקת אותו במהירות כאות תודה על התוספת של החלון.

הצעדים שלו, שגם ככה בגלל הגובה שלו קשה לעקוב אחריהם, הופכים מהירים יותר וגורמים לי כמעט לרוץ אחריו עד שהוא מסתובב מבלי שאשים לב, גורם לי להיתקל בו ולמעוד. שנינו לא אומרים אף מילה ובכל זאת הוא מבין אותי, יודע שהוא הולך מהר מדי, מושיט לי יד ומתחיל ללכת לאט, שבשבילי זה עדיין מהר אבל לפחות אני לא רצה.

 

הכרנו בצבא. הוא התחיל לדבר איתי מבלי לדעת אפילו איך קוראים לי, מנסה לדובב את הבעות הפנים שלי ואת המשפטים הקצרים שזרקתי לעברו. איכשהו, הוא היה בין היחידים שהמשפטים שאמרתי להם התארכו בכמה מילים, גורמים לו לדבר איתי יותר ויותר בכל יום שעבר.

הוא אמר שיש לי שקט מיוחד ואני שמחתי, כי לפניו כולם רק אמרו שאני לא מדברת מספיק.

באחת הפגישות האחרונות שלנו, לפני הטיסה, אמרתי לו שאני לא אוהבת רעש. "מילים יכולות להיות נורא רועשות לפעמים," "מילים הן רעש רק כשאין להן משמעות".

"אתה יודע, המילים שלך לא נשמעות כמו רעש,"

"זה רק בזכותך".

 

הוא הושיט לי מיץ תפוזים והתיישב לידי. הסתכלנו בשקט על המסך מעל לשער הטיסה, מחכים שיתחילו להעלות נוסעים למטוס. 

אני נרדמת עליו והוא נרדם עליי, ואם לא האישה שמודיעה בכריזה ש"אלון עמית וליה וולשטיין מתבקשים להגיע במהירות לשער D6 לטיסה iz515 ללונדון," היינו כנראה ממשיכים לישון וחוזרים הביתה.

הוא מוצא את הכיסאות ונותן לי להיכנס פנמה, מתיישב ומסתכל עליי. "אל תפחדי, זה יגמר עוד רגע".

 

לאט לאט כל הרעשים מסביבי התעמעמו, הופכים כל אחד מהם לחוד וכולם ביחד למין רעש סטטי כזה שיש כשהטלויזיה דולקת אבל לא פתוחה. רעש מעצבן שלא נגמר, שמהדהד מאוזן לאוזן וחוזר חלילה, מסרב להרפות מהראש שלך, שלא באמת יש לו ברירה כלשהי מלבד להיכנע. ואולי זאת רק הטלויזיה שלנו, האמת, אבל זה התיאור הכי מדוייק שיש לי להרגשה.

האורות הלכו והתעמעמו אף הם, הופכים מציורים ברורים של 'לא לעשן' ו'להדק חגורות' לכתמים לבנים, שאפילו האדום נבלע בהם אם בהית בהם מספיק זמן.

התחושה הכללית היא כהות חושים שלא הרבה אנשים חשים במהלך חייהם, כאילו הגוף שלך מכבה את עצמו כי הוא מבין שזב מעדיף מאשר לחוות את ההתרסקות בבהירות, מודע למה שקורה מסביבך, לפאניקה ולבהלה שפורצת ככה פתאום.

 

אני מסתובבת לאלון ולמרות שהוא רק מחייך אליי וחזיק לי את היד חזק כי הוא יודע שאני מפחדת ושאני לא אוהבת רעש, אני שומעת אותו אומר "היי, מסכות חמצן!", קול פיצוץ והרבה הרבה כלום.

 

~

זה ממש סתם, אין אפילו פואנטה

נכתב על ידי Calcifer , 24/6/2014 22:26  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שופן ב-25/7/2014 00:41
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לCalcifer אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Calcifer ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ