לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  Calcifer

בת: 25





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2019

אלמוג


כשאלמוג שבר לי את הלב אמא שלי יצרה קמפיין למציאת לב חדש. הייתי מחוברת למכונת לב-ריאה במחלקת הקרדיולוגיה בתל השומר, ערה ומודעת לכל המתרחש סביבי. לא רציתי את הקמפיין, היה לי בסדר גם בלי לב, אבל אמא שלי לא הקשיבה. היא חיפשה במשך חודשים, "לב יד שנייה לרחלי" הפך להיות במפר-סטיקר נפוץ יותר מאבא פגום. כל המדינה נתרמה למאבק עד שאחרי ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים סוף סוף הגיעה ההתאמה והיא אמרה לי צוהלת "רחלי, הצלחנו". רציתי להגיד לה שאני לא רוצה, שככה לא כואב לי, שככה אני לא בוכה והכל בסדר, אבל כל הצינורות שהיו מחוברים אליי לא איפשרו לי להוציא הגה.

הספקתי להתרגל למוזיקת המעליות שליוותה את החדר כבר חודשיים, כשאמא שלי טענה בפני הרופאים שאני צריכה איזשהו גירוי חיצוני כדי שלא יתנוון לי המוח. אני, כמובן, לא רציתי, אבל היא אמרה לכולם שקראה מאמרים ומחקרים ואם מוזיקה עוזרת לעוברים בבטן, היא חייבת לעזור גם לי. אני, מבחינתי, הייתי בסדר. כל יום הסתכלתי על כל אחד שעבר במסדרון, שמעתי את הרופאים מדברים עליי בגוף שלישי כאילו אני לא שם וחשבתי על אלמוג כי לא הייתה לי יותר מדי תעסוקה. היא הייתה זורקת את השם שלו לפעמים ואם היה לי לב הוא היה מתכווץ קצת מכאב, אבל אני רק נאנחתי בכל פעם.
כששמעתי שהיא מצאה לי לב רציתי למות. עצמתי את העיניים וביקשתי מעומקי נשמתי שלא אקבל אותו, שהוא ילך לאיבוד או שיהיה בלבול ואיזו רחלי אחרת בלי לב תקבל אותו.


שמעתי על השתלת לב יד שנייה באוקראינה. נדמה לי שקראו לה אלכסנדרה ואמרו שברגע שקיבלה אותו היא התחילה לבכות כל כך הרבה, הרגישה את כל הרגשות שלא יכלה להרגיש במשך חודשים – או שאולי זה היה שנים? אני לא זוכרת אבל זה לא משנה – ובסוף מתה מבכי. אני לא רציתי למות מבכי. מוכנה לגור בבית החולים למשך שארית חיי, אבל אני לא רוצה למות מבכי.
בימים שאחרי ההודעה אמא שלי הייתה הכי שמחה שראיתי אותה, כאילו הקמפיין גרם לה להיוולד מחדש בלי כל הכאב שעברה בחייה. היא הייתה נכנסת לחדר שלי מזמזמת שירים, מחייכת אליי ופותחת את הוילונות עד הסוף "כדי שתספגי כמה שיותר ויטמינים לפני שתצאי מפה!".

הם אמרו לי לצום יומיים. יומיים שלמים בלי אוכל ויום שלם בלי מים, בשביל הלב הזה שבכלל לא רציתי מלכתחילה. שמעתי מאחת האחיות שהוא הגיע מבחור בצפון הארץ שנפרד מאישתו, נהג וקילל אותה בטלפון תוך כדי ונתקע בעמוד חשמל.
הם ניקו אותי והעבירו אותי למיטה עם גלגלים, הסיעו אותי לאט לאט ביציאה מהחדר ואז לפתע מהר כדי להספיק למעלית. אורות הפלורסנט הכאיבו לי קצת בעיניים אבל מעבר לזה לא הרגשתי כלום ואני לא חושבת שהפעם זה היה בגלל שלא היה לי לב. הם היו שקטים וזרקו מבטים מודאגים מדי פעם לוודא שאני עוד חיה. הריח של האלכוהול הורגש גם מחוץ לחדרי הניתוח וחשבתי שזה מזכיר לי יותר מפגש של אלכוהוליסטים (לאו דווקא אנונימיים) מאשר חדר הכנה לניתוח.

 

התעוררתי בחדר לבן, בלי חלונות. אמא שלי רכנה מעליי ישנה והחזיקה לי את היד, ומאחר ועדיין היו לי צינורות עמוק בגרון רק מחצתי לה את היד חזק ככל שיכולתי – ובינינו זה לא היה מאוד חזק, בכל זאת הייתי יומיים בלי אוכל. היא התעוררה והתחילה לבכות ורצה החוצה לקרוא לרופאים ולאחיות ולכל אדם אפשרי שביקר בבית החולים ש"תראו את הנס שקרה לי".
קיבלתי כסא גלגלים סגול – אני בכלל לא אוהבת סגול – ולמרות שהכל נמשך לא יותר מדי זמן, זה הרגיש כמו נצח עד הרגע שהחננו בחנייה ונכנסנו הביתה.


הייתי בסדר במשך כמה שבועות עד שנזכרתי בו, באלמוג, וחשבתי על כל מה שעבר עליי בבית החולים ומהשנייה שהתחלתי לחשוב – התחלתי לבכות ולא יכולתי להפסיק. בכיתי כמה ימים ברציפות ופתאום, ברגע אחד, הרגשתי את הלב שלי נשבר מחדש רק שהפעם עצמתי עיניים והפסקתי לבכות לתמיד.

 

-

באמת קוראים לו אלמוג והוא באמת שבר לי את הלב

חד משמעית אחד האהובים עליי (הסיפור, לא אלמוג) למרו שגם עכשיו אני תוהה אם מיכלי עדיף על רחלי

נכתב על ידי Calcifer , 24/6/2019 14:35  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Calcifer ב-25/6/2019 20:34
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לCalcifer אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Calcifer ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ