לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אני אוהבת חתולים

Avatarכינוי: 

בת: 21

ICQ: 295842869 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2015


איך תמיד שום דבר לא עובד כמו שרוצים, הא?

הייתי אמורה להשתחרר, להשלים 5 יח"ל מתמטיקה, אחרי זה פסיכומטרי ולהתחיל שנה הבאה לימודים. בין לבין קצת עבודה, קצת חיי חברה, אפילו חבר.

מה יצא בפועל? נכשלתי במתמטיקה, החבר בגד בי והוצאתי ציון שלא מתקרב אפילו למה שאני צריכה ללימודים. אה והשמנתי.

"אבל את כל כך חכמה, יותר מרוב החברות שלך. איך זה שהם מצליחות ואת לא?" אמא תוהה. נמאס לי מזה כבר. אז אני חכמה אבל נכשלתי בכל דבר עד עכשיו בערך. "כל החברות שלך מתחילות ללמוד שנה הבאה ורק את לא, אולי תתחילי גם משהו אחר?" נמאס לי להסביר לה שלא בא לי להתחיל מקצוע שמעניין לי ת'תחת רק כי זה מה שהנתונים שלי נותנים לי. אני לא רוצה להתפשר. שקלתי לטוס ללמוד בחו"ל אבל אין לי מספיק כסף, וההורים שלי לא יכולים לעזור כי הם כבר פנסיונרים (השבוע לאבא יש יומולדת 67).

שזה מזכיר לי עוד דבר. ההורים שלי הולידו אותי בגיל מאוחר, אחרי שני אחים בנים. בואו נאמר שחוץ מלתת לי קורת גג ולהאכיל אותי, הם לא השקיעו בי יותר מדי. לא שאני מתלוננת חס וחלילה. אני מודה כל יום על מה שיש לי ואני יודעת שיש לי מזל, אבל כשאני נזכרת בסיפורי ילדות של חברות שלי, אני מבינה כמה הפסדתי. אני אפילו כועסת עליהם קצת. הם החליטו להוליד אותי כנגד כל הסיכויים (הרופאים בקשו מאמא שלי להפיל אותי), ובשביל מה? הם לא שיחקו איתי משחקים, לא לימדו אותי דברים, הייתי נורא עצמאית מהבחינה הזו, נטו כי לא היה להם כח או סבלנות. כשהייתי בת 10 ההורים שלי היו בני 56. הם היו חוזרים הביתה עייפים מהעבודה וממש לא היה להם כח להתחיל ללמד אותי חשבון או לוודא שאני מכינה שיעורי בית. לעזור לי בשאר שיעורי הבית שהם לא חשבון הם גם ככה לא היו מסוגלים בתור עולים מברית המועצות. וככה מפה לשם הגעתי לתיכון נטולת כל הרגלי למידה. את האמת? לא הייתי פותחת ספר בבית עד התיכון. הציונים שלי תמיד היו סבבה וההורים שלי לא העירו לי על זה שאני לא מכינה שיעורי בית. בתיכון קבלתי את הכאפה לפנים על כל השנים שלא עשיתי כלום. כבר לא היה לי קל כמו קודם, ואם נוסיף לזה את זה שהייתי בהמון חוגים (כי בבית לא היו לי אחים לשחק איתם או הורים ללמוד מהם) התחלתי ממש להתקשות. בסופו של דבר סיימתי את התיכון בממוצע ציונים לא רע בכלל. במתמטיקה הייתי פח כי זה המקצוע היחיד שיומיים למידה לפני לא הספיקו לי. אז החלטתי שאחרי הצבא אשלים ל5 יח"ל. והנה הגענו לתחילת הפוסט. עשיתי את כל זה וכשלתי.

למדתי עם חברה למתמטיקה, היא הפציצה והויציאה 95 ואני נכשלתי. למדתי עם אותה חברה לפסיכו, היא הוציאה 717 ואני הוצאתי ציון מביך. אני מנסה להבין מה ההבדל בינינו, כי ההבדל הוא לא בחכמה או ברמת הידע. דיברנו והיא סיפרה לי שאמא שלה הייתה יושבת איתה כל יום מהגן, ופותרת איתה כל מני תרגילים בכל מני חוברות עבודה לילדים שהיא הייתה קונה. בבית הספר היסודי היא אפילו הייתה מקפידה שהיא תכין כל יום שיעורי בית. בתיכון כבר כל ההרגלים האלו השתרשו. וזה מחזיר אותי לכעס שיש לי על ההורים שלי. אני מנסה להדחיק אותו. אבל בכל פעם שאמא שלי מתחילה לעשות השוואותי ביני לבין חברות שלי, אין זה נמנע שאני אראה לה את ההשוואה שאני ערכתי ביני לבין החברות שלי.

אין לי מוטיבציה לכלום עכשיו אחרי שאמא שלי חפרה לי. אני מרגישה תקועה, ואני לא יודעת מה לעשות. נמאס לי להכשל, נמאס לי להרגיש שאני עומדת במקום ומבזבזת זמן. אני לא רוצה שעוד שנה תעבור ועוד שנה וכך הלאה. אני כל הזמן בלחץ, כל הזמן בעצבים. וכשאני קצת שוכחת מזה אמא שלי דואגת להזכיר לי. כאילו מה נראה לה, שלא איכפת לי? אם לא הייתי רוצה שיהיה לי עתיד לא הייתי נרשמת מרצוני האישי ומשלמת מכספי שלי על קורס מתמטיקה וקורס פסיכו. הייתי טסה לחצי שנה לדרום אמריקה וביי. 

נמאס לי נמאס לי נמאס לי

המוטיבציה שלי שואפת לאפס

נכתב על ידי , 8/8/2015 11:38  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





43,644

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרינה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רינה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ