לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

פצעים ונשיקות


"ידעתי שאסתכל פעם על כל הרגעים שבכיתי ואצחק, אבל לא ידעתי שאסתכל על כל הרגעים שצחקתי ואבכה" -הבלוג שלי. כי כל אדם זקוק למקום שאליו יוכל ללכת ולצאת מדעתו בשלווה.
Avatarכינוי: 

בת: 22

תמונה



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2015    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2015

אולי אפשר תאריך עם קצת פחות דיסוננס בפעם הבאה.


הכל תמיד קורה לי באפריל.

אני יושבת בגינה ביום היפה עד כדי קשה מנשוא הזה ובפתאומיות חוזרת אחורה, שנה מהיום. הדבורים רוקדות בחוץ בין הסביונים והלב שלי נשבר.

שנתיים אחורה. שירי יום זיכרון עוד לא עזבו את הרדיו ומבפנים שוב בלאגן.

שמונה שנים אחורה. מפחיד שאפשר פתאום להגיד כזה סכום ועדיין לזכור הכל, כל כך חי וטרי בלב שלי. ריח של מדורות ל"ג בעומר ואני מרוסקת.

הכל כל כך יפה בחוץ שבא לי לנצור את הרגע הזה לנצח, אבל אני מבינה שגם בעוד נצח כשאעמוד בשדה הזה ממש, יד ביד עם אישתי ומבט אחד על הנכדים שמשחקים בינות פרחי האביב לדשא,

עדיין אזכור את הכל. הכל חרוט.

הכל באפריל.

אני יומיים לפני טיסה והכל הולך להמשיך לקרות. כל הדברים הגדולים והמשמעותיים שעיצבו בי חלקים.

מי ייתן וגם זה יהיה רגע גדול, ומחונן, שזה יהיה רגע טוב. שהנסיעה הזו תעשה לי אפריל שמח ויפה כמו שהוא נראה,

כי אני לא יכולה להמשיך להתעצב ולחשוב על בכי וגלגלי ענק שנשברים.

 

 


התכוונתי לפרסם את הפוסט הזה בפייסבוק ובערך בסוף השורה הרביעית הבנתי שזה לא יקרה.

 

ישבתי באוטו, חזרתי מאבו גוש אחרון עם תום כשפתחתי את השער, ופתאום הבליחה לי תמונה שלי מלפני שנה פותחת את השער הזה ונכנסת פנימה, נפרדת ממורן בפעם האחרונה. הם הקפיצו אותי הביתה מהסופרלנד וכל הדרך אני שעונה עליה, בוכה ומחבקת. היא יצאה לחיבוק אחרון ושם זה נגמר.

נכנסתי פנימה, שבורה ומרוסקת, ובוכה התקשרתי למאיה. היא כבר ידעה, והגיעה לנחם אותי עם שירה.

כמה עבר מאז, וכמה כלום לא השתנה.

ישבתי באוטו בחניה ודרך השמשה שהבריקה הכל התבוננתי בעולם הנוצץ הזה בחוץ. שמש מחממת את הקיץ הקרב, הכל זוהר וצהוב על פני הירוק הזה שפרוש מולי, דבורים מזמזמות בתוך העץ שמעלי והכל כל כך יפה שנעצרת הנשימה.. כמו בקליפ של מאיה איזקוביץ', כמו בקליפ של טיילור בוויפט, כמו ברגעים הכי יפים שאני אוהבת בחיים שלי.

ואני יושבת באוטו, יצורה, מדברת עם עצמי. מדברת אליך.

מספרת לך, באנגלית כמו פעם, ששברת לי את הלב. ככה בלי הקדמה ובלי פלסטרים. פשוט מספרת לך.

אומרת לך שזו את, לא אף אחד אחר אשם בזה. שאת פגעת בי יותר מכולם, וזה מצחיק ועצוב בו זמנית שרק לאנשים שאתה הכי אוהב והכי אוהבים אותך יש כזה כוח לפגוע בך. וכמה עצוב זה שאת בחרת להשתמש בשלך.

שאני עדיין אוהבת אותך. עם כל הזמן הזה שעבר, השנה רצופת החווייות הזאת, הבחורה הנפלאה שאני אוהבת ושממתינה לי ביבשת רחוקה בכיליון עיניים (ובמקרר מתמלא חלב סויה ומוצרים שמתאימים לי, כפרה עליה)- עם כל זה אני עדיין אוהבת אותך,

ולא התגברתי עליך, וכנראה שלעולם לא אתגבר.

לעולם לא אתגבר על זה ששברת לי את הלב.

גם בעוד שנה עכשיו. גם בעוד חמש עשרה.

אני עדיין זוכרת את הפעם המדוייקת ההיא בה אביטל שברה לי.

זה קרה לי אולי פעמיים בחיים בעוצמה כזו. בפעמים האחרות רוסקתי וכאבתי ודאבתי ללא ספק, ולא לי המון המון זמן להמשיך הלאה, אבל שם לא הייתה איזו תמימות שרוסקה ביחד עם הכאב הזה, לא הייתה שם נאיביות של ילדות שהלכה לעזאזל.

בפעם ההיא עם אביטל חשבתי שלמדתי את כל הנחוץ והידוע לי, ולכן כשזה המשיך וקרה פעמים נוספות בחיי כלום כבר לא הפתיע אותי. הכל היה ציני ואירוני וצפוי מראש.מתוך כל הכאב הזה שבנות אחרות הסבו לי תמיד ידעתי לצמוח הלאה ולהחזיק את עצמי איכשהו.

ואז באת את, מורן, ורצחת אותי מחדש.

את כל התמימות הילדית שעוד נותרה בי הרגת. את החלומות ואת מעט הטוב שעוד נשאר.

לא ידעתי שאפשר לאבד את הבתולים ככה פעמיים, שפעמיים בחיים אפשר לספוג את השבר הזה שדפק אותך בפעם הראשונה.

העניין הוא שגם אם סולחים, וגם אם אני מסתכלת היום אחורה בגעגוע קצת עצוב ומרחם על הילדה שאביטל שברה, באיזה שמץ של חיוך נוסטלגי, עדיין לא שוכחים. הנקודה היא שאביטל היום היא חברה טובה ואהובה. שהכל איתה הוא מעבר למה שהיה אז, ומה שהיה כבר לא רלוונטי. האם אני עדיין לומדת ומשליכה ממנו על חיי הנוכחיים? תמיד. אבל אביטל עצמה היא לא מי שהייתה בשבילי אז והכל בסדר.

רק את, את נשארת כמו עצם בגרון. איתך כלום לא משתנה, גם אם הכל בסדר. גם אם אני רואה אותך ברחוב ונדהמת מהקלות בה את מחליקה לי בגרון, גם אם אני רואה אותך ומדברת וצוחקת ומתעלמת מכל סיב וזיק של רגש... אני רואה אותך ומרגישה שפויה. משהו קטן בי נחמץ אבל אני מרגישה בוגרת.

ואז אני יושבת לי ביום קיץ יפהפה וחמים של אפריל וכל הסכר שנבנה בי נפרץ.

שברת אותי. ריסקת אותי. שברת אותי.

ואף פעם לא חזרת אחורה כדי לתקן.

 

אף פעם לא ניסית להיות החברה שוב. אף פעם לא רדפת אחרי כדי שנישאר ידידות. אף פעם לא רצית שנישאר ידידות. אף פעם לא ביקשת סליחה אמיתית על כל מה שקרה. אף פעם לא ניסית ליצור זיכרנות חדשים.

אז זה כל מה שנותר לי ממך, הזיכרון הזה של השבר.

ואפריל.

ניתוח, ל"ג בעומר, פרידת יום הזיכרון, פרידת סופרלנד. טיסה למרסלה.

אמן והכל ישתנה.

מצחיק שהפרידה ממך היא היום היחיד שאני לא יודעת את התאריך שלו בחיי. נדמה לי שזה היה ב19 אבל יש מצב שאני ממציאה כדי להיאחז במשהו.

ככה או ככה, באותה המידה זה יכל להיות גם היום, ואולי אחרת זה לא היה מכה וחוזר בי ככה עכשיו.

סיפרתי לך בקול נקי ועיניים פשוטות,

בלי לבכות ובלי לכעוס. בלי טינה. סיפרתי לך ששברת אותי.

 

 

ואפריל.

נכתב על ידי , 25/4/2015 17:57  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מִיָאוּ. ב-26/4/2015 00:54
 





34,217
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למִיָאוּ. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מִיָאוּ. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ