לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

פצעים ונשיקות


"ידעתי שאסתכל פעם על כל הרגעים שבכיתי ואצחק, אבל לא ידעתי שאסתכל על כל הרגעים שצחקתי ואבכה" -הבלוג שלי. כי כל אדם זקוק למקום שאליו יוכל ללכת ולצאת מדעתו בשלווה.
Avatarכינוי: 

בת: 21

תמונה



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2014

על בתים ובטחון, ראש השנה ושאר ירקות.


אני חושבת שמה שאת נתת לי אחרת זה ביטחון.

 

כולן במקום מסויים מרגישות לי כאילו קצת בית.

הדר מרגישה לי כמו החדר שלי בתוכו. מור מרגישה כמו הבובה הזו שהייתי מתרפקת עליה כשהייתי קטנה. מאיה היא דיי פשוט אני, בדמות אדם אחר. לראות את אביטל בוידאו היה כמו לראות חתיכת מבית הילדות שלי יושבת בתוך החיים הנוכחיים. כולן היו לי בית.

אבל את היית לי ביטחון.

 

את היית הדמות הגדולה הזו שכל כך יציבה רוב הזמן, או לפחות כלפי חוץ. שמעמידה פנים שהיא יודעת מה היא רוצה מעצמה גם כשהיא לא. כשהייתי שוברת ומרסקת אותך הייתי נפעמת מעצמי שהצלחתי להוריד את המחיצות האלו. שליידי את קטנה וחסרת ביטחון. שלידי נתת לעצמך להתפרק, להיות הגלעין החשוף שבתוכך, לבכות ללא מעצורים ולפחד. להיות מדוכאת.

אבל כלפי כולם, כלפי חוץ, היית המשענת. וכלפי היית הדמות הזו שאוהבת אותי על אף מי ומה שאני ואולי בגלל. כמו שתמיד מתארים אהבה.

היית זו שיכולתי להפוך לקטנה לידה. בסופו של דבר זה התברר כטעות, העובדה הזו שנתתי לעצמי להתגמד- ואולי גם לא היה לי מקום לגדול לידך. אולי איתך לא היה לי מקום להיות האדם המרשים והגדול שאני יכולה להיות כשאני משתדלת ורוצה. אבל את היית לי חום והיקיפיות ובטחון שלא ידעתי קודם, גם כשהיו לי בתים אחרים. גם כשאהבתי ונשביתי וידעתי בבטחה, לא הייתי בטוחה, כי זה לא החזיק אותי בחזרה כמוך.

ופתאום אני מעכלת שאולי בדיוק בגלל שיותר מידי פעמים לא נתתי לך את זה בחזרה, נפרדת ממני.

למדתי שאני כן רוצה לתת לך את זה מאוחר מידי.

 

ואגב, אולי מזה כל כך קשה לי להיפרד.

אני שוב אני לבד ועצמאית, שוב יש לי את המרחב שלי להיות אדם מפוצץ, שוב יש לי את המרחב שלי לאהוב בכל הכח ולהרוס דברים.

אני שוב בלעדייך.

 

יש לי אריאל עכשיו. אני חושבת.

יש לי אריאל שרוצה אותי ומתנהגת כאילו אנחנו ביחד או לפחות מתחילות קשר רציני, ואני שכל כך מנסה להחזיק את החומות שלי במקום, נמסה קצת מפעם לפעם.

אני לא מסוגלת מערכת יחסים עכשיו. לא מסוגלת קשר. אני חייבת לברוח מפה וזה עומד להיות מהיר ועצבני, ממש אוטוטו.

אני לא יכולה קשר.

אני לא יכולה להיות תלויה בלסמס כל הזמן, בלחשוב על מישהי אחרת שהיא לא אני, בלדאוג לה מרחוק ולהיות נדאגת, לא יכולה לאהוב. אין לי מקום לזה בלב עכשיו, עם כמה שאני לבד. אני גם לא רוצה לאהוב שוב לפני שאבין עד הסוף מי אני הופכת להיות כשאני אוהבת, כי אני לא חושבת שאני מרוצה מהאדם הזה, ואחרים בטוח שלא מרוצים ממנו, מסתבר.

אני לא רוצה ומסוגלת לאהוב עכשיו, וגם אם הייתי רוצה אני לא חושבת שאני בכלל יכולה...

אז איך זה שהיא מצליחה להתגנב לי מידי פעם בשעות הקטנות של הלילה ללב, אני לא מבינה. אנחנו לא מדברות הרבה, אבל מסתמסות המון. והיא שולחת תמונות, וכל פעם שאני מסתכלת בעיניים האלו או בצורה של השפתיים (שבצורה אירונית קצת מזכירות לי את השפתיים של ההיא, שאמרה שרק אני אהבתי אותן אי פעם)- אז אני קצת נשבית. ממש טיפה. מועדת לתוך הפנים שלה, נרקמת למסגרת המשקפיים, נצבטת קצת בפנים.

קצת.

ואני משחררת לאט לאט את החבל, בזהירות שכזו, פורמת אליה עוד קצת חוט מהסליל הזה שצפון לי ליד הלב, כמו לחתולים החדשים.

אני עושה את זה לאט ומחוסר רצון, חוסר ברירה. אבל אני לא מצליחה שלא. היא הרי מדהימה לחלוטין.

"את מהבנות האלו שהייתי רוצה להכיר בדרום אמריקה", אמרתי לה. הלוואי והייתי פוגשת אותה שם בטיול ומתאהבת בה בסנדלי שורש על פסגה של איזה הר, אחרי חודש של טרקים ביחד.

"את מהבנות האלו שהייתי רוצה להכיר בארץ", ענתה לי.

מה כבר אפשר להוסיף.

 

היית לי ביטחון,

והיא לי התחלה חדשה,

ואת כל אלו אני עוזבת בתחינה שאהיה אדם אחר כשאחזור. אחד שמסוגל להתמודד עם כל זה כהרף עין.

שהטיול הזה יעשה את כל הפלאות שהבטיחו. שיעשה את כל מה שהוא אמור לעשות.

מאחלת לי לשנה החדשה שאחזור חדשה ומגובשת, חזקה ויציבה, מלאה עם עצמי גם כשלבד, מחוייכת, לא נצבטת ונוסטלגית במקומות שלא צריך, לא מתברברת במחשבות קשות איפה שמסוכן, נטולת געגועים, עם לב נקי ופתוח לאהבה חדשה, ועם קצת חורף. כן, גם סתיו אני מאחלת לעצמי. צעיפים וכובעים ורוח כזאת ומנגינה שמשתוללת בבית החזה כשמחכים לאוטובוס. כמו ילדוּת. אני הכי מתגעגעת לזה, כי נדמה לי שבתקופות כאלו יש בי איזה שקט אחר.

 

אני מתפללת שיהיה בסדר,

וכן, אני מפללת.

מפחדת.

 

 

 

אגב, אני חושבת שאת היחידה שקוראת פה,

אז אני אוהבת אותך סתיוי.

בעצם גם אביטל שהתחתנה לי מבין האצבעות פתאום. מזלטוב.

 

נכתב על ידי , 27/9/2014 15:06  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מִיָאוּ. ב-6/10/2014 20:50
 





34,046
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למִיָאוּ. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מִיָאוּ. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ