לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

פצעים ונשיקות


"ידעתי שאסתכל פעם על כל הרגעים שבכיתי ואצחק, אבל לא ידעתי שאסתכל על כל הרגעים שצחקתי ואבכה" -הבלוג שלי. כי כל אדם זקוק למקום שאליו יוכל ללכת ולצאת מדעתו בשלווה.
Avatarכינוי: 

בת: 24

תמונה



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2017

איך אושר זה דבר יפה, שיחלקו גם לנו


לפעמים נראה כאילו כל מה שאני עושה 
זה לשבת בבתי קפה ולתכנן את העתיד שלנו 

ואיך זה שבקושי היו לנו עשרים-וארבע שעות של מנוחה, את שואלת אותי, איך זה שהיו לנו פחות מ24 שעות בהן סוף סוף הכל היה בסדר וסיימנו עם הכל ויכולנו לנוח,
והנה פתאום את שוב קופצת, שוב מתזזת, שוב צריכה שהכל ישתנה, שוב. איך זה שהיו לנו 24 שעות שקט, ואיך זה שלא מספיק לי השקט הזה אני שואלת את עצמי. איך באמת. חודשים שאנחנו עמלות, ואז ויזה ואין שמחה אחריה, פשוט אין כי כמה שאנחנו מותשות ממנה, עייפות מכדי לבדוק שזה אפילו אמיתי. ולרגע נראה שאנחנו יכולות פשוט לחיות, פשוט להיות, אבל אז אני שוב על הבטריות שלי והופכת עולמות.
כאילו התמכרתי. כאילו אני לא יכולה לשבת על הקוצים שלי בשקט. חייבת לעבוד, חייבת לנשום משרד והמולה מסביבי ואנשים שנדמה שכמעט ויש תכלית ביום שלהם, שהם אפילו יגיעו לאנשהו אם ימשיכו ככה לרוץ. איך התמכרתי לגלגל העכברים הזה, וכמה אירונה יש בזה כשכל מה שתמיד רציתי היה להגיע למנוחה הזו בה צריך להפסיק רוץ.
ובמקום זה אני ממשיכה לתכנן איך הכל יהיה טוב יותר, כשכבר עכשיו זה אמור להיות הזמן של טוב יותר, עכשיו זה הזמן שבו החלומות יוצאים לפועל וזה בעצם כל מה שאני יודעת לעשות - להוציא הכל לפועל, כמה שיותר פועל, אבל מתי נחים ואוכלים את הפירות שקצרתי בשקט? מתי נגמר הקציר, מתי עוצרים, מתי מגיע הסתיו? גיל 24 לא יזוז אחורה ומי בכלל זוכר שזה הגיל שלי, לא פגשתי מספיק אנשים כדי לספר להם ולשכנע על הדרך גם את עצמי בזה.
מי בכלל זוכר.
לפעמים נראה כאילו כל מה שאני רוצה 
זה לחכות שמשהו יקרה, שמישהו יזיז אותנו 
זה דור שלם של אנשים שלא אכפת להם כמעט מכלום 
עם מי לישון, מתי לקום ואיפה הזהות שלנו? 
איך זה שאת לא מסוגלת פשוט להיות אנחנו, את שואלת, לקום בבוקר וללמוד ולבשל ולכבס ולעבוד ולהיות. איך זה. ואני לא יודעת לענות לך, אני רוצה, אני אומרת, אבל אני רוצה אחרת. אני רוצה להרוויח יציב, לחיות יציב, אני רוצה לא להרגיש תלויה בין שמיים וארץ ולהתחרפן בבית. אני רוצה לצאת. אני רוצה לנשום. אני רוצה לדבר עם אנשים. אני רוצה לחיות מחוץ לבועה הקטנה והממוחשבת שלי.
חיה
בתוך מחשב,
בתוך אתר של כמה מופרעים 
שכבר איבדו את הרצון
שיהיו להם פנים
ודי. זה שובר לחיות ככה. אז אני רצה ולא עוצרת להסתכל אחורה, רצה לסאו פאולו, רצה לשגרירות, רצה לחיות אחרת, רוצה לחיות אחרת. 
גלגל.
ו24 שעות של שקט ביניהם.

לפעמים נראה כאילו כל מה שאני עושה 
זה לשבת בבתי קפה ולשחק את התפקיד שלנו. 

ומי בכלל עוד כותב פה לעזאזל. מאיפה זה בא?
נכתב על ידי , 21/4/2017 00:00  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מִיָאוּ. ב-21/4/2017 23:20
 





34,730
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למִיָאוּ. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מִיָאוּ. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ