Sombody mixed my medicine, I don't know what I'm on.. |
| 8/2009
יש משהו לא אנושי בעיניים שלו, משהו יותר גדול מצבע מיוחד או צורה יפה,
עיניים טובות כאלה. לא כמו של בן אדם.
אולי כמו של כלבים שרצים לעזור לבעליהם במצוקה, בלי שום אינטרסים אישיים או תכונות רעות נוספות שיש לאנשים.
ובעצם, אי אפשר להשוות אותו לכלב כי החוכמה שנמצאת בו למרות שהוא רק בן שנה ועשרה חודשים,
היא חוכמה שלוקח לאחרים לפחות 3 שנים לרכוש.
והפה הקטנצ'יק הזה שאומר את המילים הכי חמודות ששמעתי מעודי,
ויכול כמה דקות אחרי זה להיפתח כמו פה של היפופוטם חמוד מסדרות הילדים-לא כמו של החיה המכוערת הזו, בבכי חמוד כל כך.
והאף הכפתורי שהוא מתפקע מצחוק כלוחצים עליו כמו צופר של הגה.
והגוף הקטנצ'יק הזה שלפעמים מרוב חוכמה ובגרות אני שוכחת כמה הוא קטן, מגיע לי בקושי לירך.
אבל העיניים.
הן מדליקות את כל מי שנמצא סביבו, אי אפשר להיות עצוב מול המבט הזה,
מבט כל כך, כל כך טוב וטהור.
אף פעם לא ראיתי דבר כזה.
וכשהוא חולה, כמו בשבועיים האחרונים..
העיניים שלו חצי עצומות, רדומות-
כאילו..כאילו משהו נכבה בעולם.
וכואב לי הלב, כלכך, לראות מלאך סובל.
והאח הקטן שלי, הוא אולי הגורם המשמעותי שמייצב אותי.
בלעדיו אני לא יודעת מה הייתי עושה עם כל מה שגיליתי על עצמי.
למרות שהוא עוד לא מבין הכל,ולא יכול להגיד כל מה שהוא מבין,
הוא פשוט אוהב. וזה מה שאני צריכה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
