לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חיי יום יום שלי, שכך או כך מתנהלים סביב הספר והמילה הכתובה, כשמצד אחד, כל רגע פנוי מחייב אותי לבלוע ספר אחר ספר כהכנה להרצאה הבאה שלי בחוג לספרות בספריה הצבורית, ומצד שני תאוות התעוד שלי, שמכריחה אותי לתעד כל רגע מחיי. וקצת מהשאר...


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2011

בתיה בת פרעה מתוך הגדה של סדר פסח נשים, שנות ה-90


בתיה - בת פרעה. סדר פסח נשים, אי אז בשנות ה -90

 

ובעודי הופכת לצרכי ניקיון את הבית (מאוחר מדי, מעט מדי, והנזק עשוי להיות רב מהתועלת), לכבוד פסח תשס"א הבא עלינו לטובה, נפל לידי צרור דפים כתובים בכתב יד (עדיין) שכתבתי לקראת סדר פסח נשים, אי - אז בשנות ה - 90 לכבוד אחת הדמויות היותר נשכחות בספור הדרמטי והצבעוני של יציאת מצרים .

והיא המצרית האלמונית, בת פרעה שאימצה את התינוק בסיכון, משה בן עמרם, וגידלה אותו כנסיך בארמון המלך.

והנה סיפורה של בתיה בת פרעה על פי עיבודי.

 

 

בתיה בת פרעה

 

על מיטתה בלילה, בתיה מתהפכת. מצד אל צד היא מתהפכת. חובטת ראשה בכרית.

משהו מעיק, כל כך מציק - והיא קופצת:

בתיה.  בתיה הם קראו לי, דווקא בתיה. ולמה לא חאתשפסות? איסת? נפטיס? קליאופטרה? אפילו ביתיה?...

קודם גיירו את שמי ואח"כ שכחו אותי לגמרי..

 

ובימים אלו, כשנשים חוזרות ומפשפשות בהיסטוריה, ודולות מן השיכחה דמויות של נשים, כדי להכתירן כמנהיגות, ולשבצן לצד מנהיגים-גברים, שההיסטוריה כן זוכרת, הן בחרו למנהיגה דווקא את מרים.

מרים??..  נכון, ילדה נבונה, פיקחית וזריזה. אני עדיין זוכרת אותה, בשמלתה הבלויה, עומדת על סף היאור וצופה בדאגה באחיה התינוק. אבל - מנהיגה? היא? והרי היא בסך הכל מחוללת. דוקטור למחול. מארגנת את הנשים לצאת במחולות כשתוף בידה, אל מול הגברים המנצחים.

 

ואני - מי? אני נישכחתי מלב.

נכון, אינני עובדת את אלוהיהן. אלוהים אחרים לי, אבל אני היא שמרדתי, אני היא שחוללתי מהפכה, שהפרתי את גזירת המלך, ומשיתי מן המים את גדול הנביאים והמנהיגים של העבריים. אני היא גלגל השיניים הקטן, אך הראשון שהניע את כל ההיסטוריה של יציאת מצריים.

 

וגם שילמתי את המחיר.

 

והרי אני חולקת גם עם העבריות דת אחת. אמונה אחת, אוניברסלית, שהנשים רובן ככולן מכהנות במקדשה, ולו לתקופה קצובה בחייהן - דת האימהות. יצר נתינת החיים, יצר מתן החסות, ההגנה, הטיפוח והיצירה של אדם.

וכי למה משיתיהו מן המים?

וכי ידעתי שזה עתיד להיות משה איש האלוהים? וכי ראיתי בפניו של התינוק המבוהל, הרטוב, המצווח, שהוא עתיד להוציא את עמו ממצרים? שיכה את אבי בדבר ובשחין, ושימית את אחי הבכור? שיחשיך את מצרים? שיעלה להר סיני וישוחח עם אלוהי העבריים?

לא ולא. ראיתי ילד בסכנת חיים וידעתי שמוטל עליי להצילו.

מיד קלטתי שהוא מן העבריים.

כי הרי בימים ההם, לאחר גזירתו הנבזית של אבי על הבנים, הייתה כל מצרים מלאה תינוקות פעוטים נטושים. חלקם חיים, חלקם מתים. בפחי אשפה נמצאו תינוקות מפרפרים, בקרנות רחוב גוויות פעוטות, בשדות פוזרו עוברים בני יומם, מיובשים מחרחרים עד מוות. בפתחי הבתים הניחו העבריות האומללות את בניהן ובנותיהן הנולדים, בתקווה שיאומצו ע"י נשים רחמניות. אחדות מהן אף העזו פנים, הקישו בדלתות ובקשו מפורשות, בדמעות, בתחנונים, תמורת שוחד ושלמונים, שילדם יילקח ויאומץ, שיגדלוהו כמשרת, כחיית בית, במחסן, במרתף חשוך... ובלבד שייתנו לו חיים.

אך אף אישה מצרייה לא העזה להפר את גזרת המלך.

היו אף נשים שמילאו את פיהן צחוק: "שימותו העבריים המסריחים האלה... וכי לנו אין בתים מלאי פיות להאכיל?  והם כל כך משונים: עובדים אלוהים הזוי, בלתי נראה... מטילים מום בבשרם... אוכלי בשר תועבה...   מזל - הם לא יביאו לנו".

אבל היו מצריות שליבן נשבר מול האכזריות, מול הסבל ןהן בכו כל היום. בכו בשוכבן, בכו בקומן בכו בשבתן בבית, בכו בלכתן בדרך - איך אפשר לא לבכות כשכל מצריים מלאה תינוקות נטושים, גוססים, פגרי תינוקות, וצחנה בלתי נסבלת עולה מן היאור.

והגיע רגע המבחן שלי:

כי הנה מולי תינוק בסבך, תינוק בתיבת גומא. הוא היה רטוב. מים חדרו לתיבה והוא צווח וצווח. שפתיו כבר הכחילו.

עצמתי עיניי לרגע קט והתבוננתי בעיני רוחי במה שאני עשויה לפגוש בעוד מספר ימים: גווייה עבשה של תינוק, פנים מעוותות מכאב ואימה, צחנת מוות וריקבון.

דבר אחד ידעתי: איש לא רוצה בתינוק. הוא נטוש. נותרתי רק אני. מלאתי חובתי.

האימהות גם היא דת והיא חזקה מכל גזרה של מלך.

הדפתי את אמהותיי שניסו לעצור בעדי, הושטתי ידיי ומשיתי את בני מן המים.

 

תאמרו: גבורה גדולה! הרי את בתו של המלך, וכי מה יעשה לך אביך?

ובכן: גם אני פחדתי מאבי.

והרי ציווה להלקות 100 מלקות במגלב של גומי, את אחי הצעיר, לאחר שתפסו בשדה כשהוא עוזר לאיש עברי לשאת לבנים. אחי לקה בזיהום בשל פצעיו, ונפטר לאחר שבועיים.

 

תקופת ההנקה אצל יוכבד הקלה עליי, אך גם מלאה אותי בחרדה. התארגנתי. בתקופה זו בניתי ביתן קטן, חדר ילד ואמא בגני. הבנייה הייתה צנועה, שלא תימשוך תשומת לב, כדי שאוכל להסביר לאבי שזהו ביתן חדש עבור שפחותיי החדשות.

 

אך השמועות הגיעו אל אבי.

פתאום החל לבקרני בביתני, ותמיד באופן בלתי צפוי. בחיוך מרושע היה מתחקר אותי. תחילה בהומור סרקסטי: "שמא יש ילד עברי בסביבתך? אני זקוק לאחד כזה. מת עלינו פועל עברי אתמול..."     ובחלוף הימים נעשו חקירותיו עקשניות יותר, נחושות יותר: "מספרים שראו אותך בשוק וילד נגרר אחרייך... האם ילדת לזנונים? האם אני סבא, או שמא אספת ילד עברי מגל האשפה שממול לארמון?"

וכשמלאו למשה ארבע שנים, התפרץ אבי במפתיע לביתן הקטן וגילה אותי ושלוש משיפחותיי, חוגגות יום הולדת צנוע לבני הקט. הוא חטף את משה ונעלם.

צרחתי, בכיתי, ניסיתי לאחוז בילד, לתפסו...

אך עבדיו כפתו אותי למיטתי, שפחותי הושלכו לבור הכלא, ובלבי כבר נפרדתי מבני.

 

הוא חזר אליי למחרת היום. חי היה, אך מבועת. עד כדי כך מבועת, שהמילים השתבשו בפיו והפכו לגמגום. ומיום זה והילך, לא שב לדבר כמקודם.

בוודאי עבר חווייה קשה. מעולם לא סיפר לי מה אירע. אולי מפני שהתקשה לספר ספור ארוך.

 

אח"כ היה קל יותר. אבי הניח לנו והיה מבקרנו לעתים. לפעמים היה משתעשע בו, ולפעמים עולב בו. וכשהיה נדמה לו שאינני רואה, היה בוחן את פניו בחשאי, ומבט תהייה על פניו.

גיליתי שאבי חרד מבני המאומץ.

 

ואז גדל, יצא ועזב. שוטט לנפשו בכל רחבי מצרים. נעשה עצמאי. נעלם במדבר. ושב למצריים ואחיו איתו, והמטה איתם.

 

או-אז הולקיתי....  הו המלקות....

 

הוא חזר למצרים כמנהיג, ואיתו אחיו והמטה, והלך ישר לארמון המלך, ושם דרש דרישות ועשה כשפים שהחרידו את כל חרטומי מצרים -

 

 ובערב באו שני שוטרים, כפתו אותי והניחוני למרגלות אבי.

-  ילד עברי גידלת לנו!

-  מנהיג ואויב בבית פרעה, בן טיפוחיה של בת המלך!

-  מתחת לאפי לימדת כשפים לבן העבריים!

וכל קריאה כזו מלווה במכת מגלב על בשרי.

סך הכל מאה מכות במגלב של גומי.

 

לעולם לא התאוששתי.

עד סוף ימיי כאבי תופת, שברים שלא מתאחים, תרופות ולחשים....

 

אחר כך הם יצאו ממצרים.

משה יצא ממצרים.

מרים יצאה ממצרים.

 ואני - מה? נשכחתי מלב.

 

הוא בא לחדרי. נעמד מול מיטתי. איש מזדקן, נבוך ומגמגם כתמיד, אך עוצמת המנהיגות על פניו: "שלום לך אמא, הוא אמר, אנחנו נצא, כנראה, הלילה ממצרים..."

"ואני, משה, אני, אמך, מה יהיה עליי?"

"את, אמר, את אינך עברייה. יציאת מצריים מיועדת לעבריים בלבד"                           

         ועזב.

 

כשחזר פרעה מן המרדף, היה שבור ומדוכא. קיוויתי שיניח לי בצערי, אך הזעם והנקמנות חרכו את נשמתו. עם בוקר באו שני שוטרים, ארזו מבגדיי חבילה קטנה ונשאוני אל מחוץ לארמון, אל בקתה קטנה, מזוהמת, בשולי העיר.

 

התאוששתי.

ידידים בנו עבורי כסא מיוחד, שנע בעזרת גלגלים. הקמתי אוהל קטן, למכירת דברי מתיקה, למחייתי. בעודפי רווחיי הייתי רוכשת מוצרי מזון בסיסיים ובגדים ישנים, ושולחת את בנות השכונה לחלקם לילדים עזובים. בשעות הפנאי רפאתי נשים זקנות ממכאובי הגוף ושברון הרוח, בעזרת עשבים ולחשים, כפי שלמדתי מרבי- המאגים בארמונו של אבי.

 

אני לא מתחרטת. צייתתי לאלה הגדולה מכל:

קיראו לה אלת האנושיות - או אפילו אלת החיים. אך עבורי היא אלת האלות - אלת האמהות!

 

נשכחתי מלב.

והרי כיום, לאחר כינון הממלכה העברית-יהודית השלישית, אחת שכמותי היתה זוכה לתואר: "חסידת אומות העולם", וגם עץ היה ניטע על שמה

ואפילו יתרו - גם הוא גוי גמור, מה כבר נתן למשה? ארוחת ערב, אירוח למספר ימים, גם את בתו תלה על צווארו, עוד כמה עצות פוליטיות - מנהליות. ובעד אלו זכה שפרשה שלמה תיקרא על שמו.

ולמה זה?

אולי בגלל שהיה גבר וכהן לעבודה זרה,

ואני רק אשה ואמא.

יכול להיות?

לא. אני לא מאמינה.

 

                                                              חיה אשכנזי

 

 

לא, בהחלט לא נשכח את בת פרעה. חג פסח שמח. ואם תרצו, גם כשר.

 

 

 

 

נכתב על ידי , 13/4/2011 17:36  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי: 

בת: 64





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לחיה אשכנזי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על חיה אשכנזי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ