לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


להיות או לא להיות. זאת השאלה.

Avatarכינוי: 

בת: 23

ICQ: 200826241 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2010    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

6/2010

סיפור


דף חדש.

 

היא שכבה על המיטה, פושטת את כל גופה המזדקן, ממוטטת. היא בכתה לכר כמו נערה מתוסכלת. ובכן, נעורים כבר מזמן שאינם ניכרים על פניה המתקמטים, אך תסכולה היה כה רב עד שנראה כי הכיל את כל הקשיים שאגרה במשך חייה.

'מאיפה להתחיל? באיזו מילה לפתוח? להתנצל קודם?' היא לעולם לא תתרפס מול בִיתה. זה מראה על חולשה והיא לא תראה חולשתה. לא אז ובטח שלא היום. השאלות והמחשבות שרצו לה בראש העסיקו אותה עד שלא הרגישה בביתה שהתיישבה על ידה. רק שקרבה ללטף את שיערה המאפיר הרגישה בה וקפצה בבהלה.

"אוי מומי! מצטערת! לא התכוונתי להבהיל אותך" התנצלה אנדריאה.

היא חייכה אליה בעיניים רטובות ומשכה באפה.

"אוף מומי, לא האמנתי שתקבלי את זה כל-כך קשה! לא חשבתי שזה יעסיק אותך כל-כך! מה זה משנה? בסך-הכל דת. אף פעם לא שייכת אותי לדת מסויימת, אף פעם לא שייכת את עצמך לדת מסויימת!  ואפילו שדדי נוצרי לא חגגנו אף חג ולעולם לא לקחת אותי לכנסייה. ממתי דת זה כזה אישיו אצלך?" אנדריאה דיברה בשצף. היא הייתה עסוקה בנאום שהתאמנה עליו עוד קודם ולא שמה לב איך עיניה של אמה מתמלאות שוב בדִמעות כאב כבדות. "מומי אני מבטיחה לך שזה יהיה סתם! מה נראה לך? שאני וסמואל נראה כמו ההם מבורו פארק של ברוקלין?! אני נראית לך כמו אחת שתדליק נרות ביום שישי בערב או שתוותר על שרימפס?! סמואל לא יחבוש שטריימל, למרות התמונה של סב-סבו הממוסגרת על האח" היא גיחכה קלות, מנסה להפיג את המתח, "רק כמה מילים מהרבי וטבילה באגם והופ! אני יהודיה, נכון שזה לא כזה סיפור?" משסיימה את דברי השכנוע נאותה אנדריאה להביט בעיני אימה, מחפשת אחר ניץ של הבנה. משלא מצאה החלה בשצף נוסף, כזה שגם אם אמה אכן הייתה מנסה להגיב, לא הייתה מצליחה לעצורה את אותה.

"אני בכלל לא מבינה למה זה כל-כך עקרוני למשפחה שלו, אבל מומי, אני באמת אוהבת אותו ולא חשבתי שזה יהיה מכשול בעבורנו להתגייר. לא חשבתי שזה יפריע למישהו ובטח שלא לך! מומי..." אנדריאה נעצרה לרגע והתרפקה על אמה, זו האחרונה החזירה לה חיוך קלוש וחיבקה אותה. "מומי, אני מבטיחה לך שנמשיך לגור כאן בסטטן איילנד וכשתהיי ממש זקנה ולא תוכלי עוד לטפל בחווה אני אעשה זאת. אולי נתגורר כמה שנים בניו-ג'רזי... אבל גם אם אהיה יהודיה זה לא אומר שאעבור לארץ ישראל, זה באמת לא יהיה כזה רצי...' אנדריאה התכוונה להמשיך בדבריה אך נעצרה כששמעה את אמה חוזרת אחריה במלמול.

"ארץ ישראל".

היא הסתכלה על ביתה מבוהלת, הבינה שפלטה משהו שלא היה אמור להיאמר. בטח לא ככה. בטח לא בצורה הזו. אנדריאה תלתה בה זוג עיניים משתאות, לקח לה מספר שניות להתעשת ולשאול- "את דיברת עכשיו בשפה זרה? מה אמרת?!"

היא הבינה איזו טעות עשתה. היא הבינה שהסגירה את עצמה. היא חזרה אחריה בשפה שהדחיקה שנים רבות כל-כך, שנים שהן נצח. היא חזרה אחריה בעברית.

 

-

 

היא הייתה כל-כך רזה ושבורה. היא נראתה הכי רע שזכרה את עצמה. למרות שלא הביטה בהשתקפותה זה זמן כה רב, תיארה לעצמה שאף אחד לא ירצה לצבוט בלחייה הצנומות או ללטף את תלתליה המזוהמים. היא חשבה שהיא נראית כמו עכבר ביבים. הלא איך יכלה להיראות כבעבר אם שפתותיה התחוורו כל-כך משלא באו אליהן מזון ומשקה זה כמה ימים, משלא נגעו בשיערה הזהוב מים זה שבועות ארוכים, משלא החליפה שמלתה זה חודשים רבים.

אמא תמיד הייתה מתגאה ביופייה האמריקאי ואמרה לאבא לא פעם כי כשתפרוץ המלחמה יוכלו לשלוח אותה לרוברט אחיו, לאמריקה, והוא יגדל אותה כביתו.

היא האמינה בכך בכל מאודה. עד כדי כך האמינה בזה, עד שכשהצליחה אמה להבריח אותה מהשיירה ההיא היא רצה מהר כל-כך, קהת חושים, אחוזת אמוק, נחושה בדעתה להגיע לאמריקה. אבל חולשתה הכניעה אותה והיא התמוטטה לתוך גבעולים ארוכים השייכים לירק שלא הכירה. כל-כך צעירה הייתה שעוד לא ראתה בחייה עולם ולא הכירה דבר מלבד אותה שכונה צנועה בה התגוררה לפני המלחמה.

רעש רם החריש את אוזניה. זה היה רעש שהכירה היטב מהתקופה האחרונה, זה היה רעש שקשוק גלגלי רכבת על אדני הבטון, רעש שהזכיר לה תחושת מחנק וסירחון. היא הזדקפה והסתכלה על עצמה מרוצה, על כך שהיא רחוקה עכשיו מכל זה ולבטח קרובה לאמריקה, על כך שאמא הצליחה להערים על השנואים המסריחים האלו והבריחה אותה מידיהם.

כשנזכרה באמא היא הורידה מבטה והסתכלה על הכוכב הצהוב שהיה תלוי לה על החזה. אמא תפרה אותו לדש השמלה ואמרה לה בהתרגשות כי זה מגן דוד של ארץ ישראל. היא מעולם לא הבינה למה לה להתרגש מחתיכת בד צהובה שגורמת לצרות רבות כל-כך, אך החליטה לשמור אותה אחרי שתרד משמלתה. היא פרמה את המגן דוד והחביאה אותו בתוך תחתוניה המרופטים, מקום בו לבטח יהיה מוסתר מעיני כל. משם המשיכה בדרכה לאמריקה ובליבה החליטה כי רק היא והכוכב של ארץ ישראל ידעו על חייה ועברה, על היותה יהודיה.

 

-

 

אנדריאה הייתה יפה כל-כך בתוך שמלתה הלבנה, מעוטרת התחרה. עיניה הכחולות נצצו בין תלתלי הזהב שלה ודמותה של ביתה הזכירה לה את עצמה בצעירותה. לאנדריאה היה ללא ספק יופי אמריקאי. אם תפרוץ מלחמה עכשיו, אנדריאה תוכל בקלות להיחשב כאמריקאית נוצרייה ולעולם לא יגלו את דתה. עד לפני כמה חודשים גם אנדריאה בעצמה לא ידעה מאום על דבר יהדותה, אך משנפלטו אותן מילים בעברית מפי אימה התהפך עולמה ונדרשו לה ימים רבים להתאושש מהבשורה המאלפת. מה רבה הייתה השמחה בבית חתנה, סמואל, על היוודע סוד דתה של כלתו לעתיד.

מה רבה הייתה ההקלה בלבה עכשיו, על היוודע סוד דתה שלה.

היא הייתה משוחררת וכל-כך התרגשה היום.

ביתה וחתנה עמדו תחת חופה עשויה טלית ורבי קידש אותם בקדושה, כזאת שכל-כך ייחלה לעצמה בערב נישואיה לבעלה. היא לא זכתה לכך ועצב השתלט עליה למשמע קריאות הרבי מתוך הסידור, צלילים שעלו בה כזיכרון רחוק מאוד, מילדות נשכחת. זו הייתה קנאה כנה שחלחלה בה, חרטה עמוקה על כך שלא זיכתה את עצמה בכל הקדושה הזאת.

משהבינה את המשמעות של מחשבות אלו ביום שמח שכזה, היא התעשתה מהר. מה שהיה – נגמר ובטל מן העולם, עכשיו היא מתחילה פרק נוסף בחייה. זהו לא היה פרק חדש, אלא המשך לחייה מלפני פרוץ המלחמה. היא גמרה בליבה לא לחזור להכות על חטא, על חטא שחטאה חלק נכבד מחייה, על סוד שהסתירה מאז אותו בד צהוב ואיתו דבר יהדותה.

 






החלטתי להשתתף בתחרות של 'מעריב לנוער' ובשיתוף ישרא, היא בהחלט נראית לי מעניינת ושווה מאמץ. אז בהצלחה לכולם...

 

 

 

|רייצ'|

 

נכתב על ידי , 20/6/2010 01:39  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סיפור חיי (= ב-27/6/2010 08:36
 



שוטטות.


נראה כי בשעות התמוהות האלו, בהן אנשים ישנים בדר"כ (או אם הם מגדילים לעשות הם בטח מבלים בחוץ ולא יושבים על המחשב) מתפרסמים הפוסטים המעניינים והאיכותיים יותר.
שוטטות קצרה ברחבי ישרא וקריאת כתבים של ינשופי הרשת עוררה בי מוזה מעניינת (אם כי לא יצירתית במיוחד) לקשקש קצת בבלוג ולכתוב הגיגים. 
ובכן, כמו שפתחתי, זוהי שעת לילה מאוחרת ואני באמת עייפה. אבל המחשבה שמחר מתחיל לו סופ"ש גורמת לי לדחות את עניין השינה. והנה אני כאן, מרגישה כמו בחופש גדול או משהו.
בעוד כחודשיים אסיים שנתיים שירות, ואני מחכה למועד הזה קצרת רוח. 
חוץ מהעובדה שאסיים את חובתי למדינה, שזוהי התרגשות עצומה בפני עצמה, עתידים לקרות דברים נהדרים במועד הזה. אחותי תהיה ממש קרובה ללידת אחיין נוסף למשפחה, נהיה בשיאן של התארגנויות לכבוד החתונה של אחותי השנייה, והכי חשוב - אני אהיה בחופש! אמיתי, ארוך!
הוחלט בינתיים כי אתחיל לעבוד רק אחרי החתונה של אלה. (המילה 'בינתיים' נכנסה פה בעיקר בגלל שהחלטות בנוגע לעתיד משתנות כל יומיים לערך). 
וכשאני אהיה בחופש הארוך הזה שייארך חודשיים +- אני לא אצטרך להכריח את עצמי להישאר ערה מול המחשב רק בגלל שיש לפניי סופ"ש מלא בשעות שינה.



השעה עושה את שלה... ליל"ט.

נכתב על ידי , 18/6/2010 02:32  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





10,795
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , חטיבה ותיכון , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרייצ'י אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רייצ'י ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ