אמנם פרסמתי היום פוסט אחרי הרבה זמן שלא כתבתי, אז מה פתאום אני כותבת עכשיו עוד אחד? ראיתי את הנושא החם והרעיון כל כך שעשע אותי שהחלטתי שגם אני רוצה לכתוב פוסט כזה.

ובכן, מה אני יכולה לעשות ב-5 דקות חוץ מאשר לכתוב פוסט 5 דקות?

לכתוב פוסט הרבה יותר ארוך באנגלית. (כי אני לא צריכה בדיקת איות על כל מילה עם "ח" ו"כ" או "ע" ו"א" או "ט" ו"ת" ולבדוק שאני לא עושה טעויות של זכר ונקבה)

לבשל ביצה לקערת ליל הסדר.

לשחק 5 משחקים של Bejeweled Blitz  בפייסבוק, שבו כרגע יש לי שיא של 253.000 נקודות.

לאכול חפיסת שוקולד שוויצרי של לינדט 65% קקאו ולהתחרט שאכלתי אותו.

5 דקות זה המקסימום שאני מחזיקה מעמד בלי לפלוט איזו הערה מטופשת לבת שלי ולהתחיל לריב איתה.

5 דקות זה מקסימום הזמן שבני מחזיק מעמד בלי לריב איתי.

5 דקות זה הזמן שאני מסוגלת לעמוד על נעלי עקב.

תוך 5 דקות קניתי GPS במבצע אחרי שעוד פעם פספסתי את הכניסה לכביש 6.

כל פעם שאני אומרת "עוד דקה אני מסיימת עם המחשב" עוברים לפחות 5 דקות.

זהו סיימתי, לילה טוב.

בחודש פברואר יש לבני יום הולדת. בדרך כלל ה"יום הולדת" הופך ל"פסטיבל הולדת" שנמשך בין התאריך העברי לתאריך הלועזי עם התייחסות באמצע לשבת בר המצווה שלו.

יש משפחות שחוגגות לפי תאריך לועזי ויש שחוגגות לפי תאריך עברי. אנחנו לא מצליחים להגיע להחלטה בנושא, בעיקר בגללי. התאריך העברי לא מדבר אליי והתאריך הלועזי לא מדבר אל ילדיי.

בנוסף, יש התייחסות מיוחדת לשבת בר מצוה שלו. לפי מנהג אשכנז, כל שנה, בשבת של פרשת הבר מצווה, עולים לתורה. פרשת בר המצווה של בני היא פרשת יתרו, פרשה משמעותית לכל הדעות. נכון שכל התורה כולה חשובה, אבל יש פרשות שמעוררות יותר התרגשות מאחרות.

בפרשת יתרו מתרחש מתן תורה וקוראים את עשרת הדיברות. בבית הכנסת הקהל נוהג לקום על רגליו בזמן קריאת עשרת הדיברות, למרות שיש על זה מחלוקת. החכמים פחדו שאם יינתן חשיבות יתרה לעשרת הדיברות זה יערער את סמכות התורה כולה. זה לא עזר והציבור בכל העולם ממשיך באופן אינסטינקטיבי לקום לכבוד הקראת עשרת הדיברות. כאשר בני קרה את הפרשה בשבת בר מצוה שלו הוא מאד התרגש מגודל המעמד. אני יכולה להעיד (באובייקטיביות מוחלטת כמובן) שהוא קרה נהדר.

אני אוהבת את פרשת יתרו בגלל סיבה נוספת. הפרשנים שואלים "מדוע הקדימה התורה לספר על בואו של יתרו לפני הסיפור על מתן תורה?" אחת התשובות היא "ללמדך שדרך ארץ קדמה לתורה". אם אין האדם נוהג ב"דרך ארץ" - בנימוסים ובהליכות המקובלות בחברה שבה הוא חי - לא ניתן ללמד אותו תורה ומצוות

יש מאמר מעניין בנושא של פרופ' מרדכי ברויאר, משנת תשנ"ט, בשם "דרך ארץ קדמה לתורה" שאני ממליצה לקרוא.