יוצאת מארון הקודשהבלוג של אשתו של אלוהים: על פמיניזם, אקטיביזם, סוציאליזם, זכויות אדם וחווה, פוליטיקה, חברה, תרבות, חינוך, תיקון ושינוי חברתי | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
כינוי:
בת: 33 הצטרף כמנוי SMS בטל מנוי SMS RSS: לקטעים לתגובות
| 3/2010 אחר צהריים מושלם שכזהאני מאוד אוהבת ימי ראשון. גם כשגרתי בישראל אהבתי ימי ראשון, עם ההבטחה הזאת של דברים חדשים שעומדים לקרות ולהתגשם, התחלה חדשה. אני לא זוכרת שסבלתי במוצאי שבת. הייתי מחכה לימי ראשון בבוקר, ללכת ללימודים, ללמוד דברים חדשים, לפגוש את החברות שלי מהכיתה, להתחבק בכניסה לבניין, להרגיש טוב עם עצמי, בסביבה ביקורתית, פמיניסטית, אקטיביסטית, תומכת. אני לא אוהבת לקום מוקדם מדי בבוקר לאחר שלא ישנתי מספיק ואני הפוכה לגמרי. אני אוהבת בקרים באופן כללי לא פחות משאני אוהבת ערבים ולילות ואחרי צהריים. אני טיפוס של 24 שעות. התפוקה שלי טובה בכל שעה, אני פשוט צריכה להיות בפוקוס. זה המפתח. אני יכולה לכתוב בשעות הבוקר המוקדמות, אני יכולה לכתוב בשעות הלילה המאוחרות. השקט כאן באיידהו הוא שקט מסביב לשעון, ואני אוהבת את זה. מאוד. מאז שאני פה, ימי ראשון הם ימי השבת הישראלים שלי. בימי שישי אני עובדת קצת, לפעמים לומדת בערב. בשבת אני בדרך כלל מנקה את הבית, קוראת המון ויוצאת לרקוד בלילה. בסוף השבוע האחרון למדתי. היה לי שיעור ביום שישי עד 9 בלילה, ובשבת כבר הייתי ערה בשבע וחצי בבוקר לנסוע ללימודים שנמשכו עד שלוש אחר הצהריים בערך. כשחזרתי הביתה הלכתי לישון קצת והייתי עייפה מדי בשביל לרקוד. עשיתי קניות בסופרמרקט, ראיתי קצת טלוויזיה והלכתי לישון בידיעה שהיום, יום ראשון, מחכה במיוחד בשבילי. כשהיום החופשי הוא דווקא ביום ראשון, השבוע טס במהירות מטורפת. וכשיום ראשון הוא יום מושלם שכזה, אז דבר לא יכול באמת להתקלקל. והיום היה באמת מושלם. נכון, ניקיתי את הבית ועשיתי יסודי את האמבטיה והשירותים, והייתה ערימת כלים לנקות ובישלתי. הכיף הכי גדול שלי אחרי ניקיון הוא לעשות מקלחת. בשלוש כבר הייתי אחרי מקלחת, ויצאתי החוצה, התיישבתי על המדרגה בכניסה לבית הקרקע שלי ונתתי לשמש לעטוף אותי. השכנים שלי מקוריאה. אם, אב ושלושה ילדים מתוקים, תיכוניסטים שלושתם. מנגנים. הקטן (13) על קלרינט, האמצעית (15) על כינור, והבכורה, בת 18, על צ'לו. כלי הנגינה האהוב עליי (אני שומעת מוסיקה קלאסית כשאני כותבת עבודות, או טראנסים. לא יכולה לשמוע פזמונים כשאני כותבת, זה מוציא אותי מדעתי). לפעמים אני שומעת אותה מתאמנת, ובימים האחרונים אני שמחה שהאביב מתחיל להראות סימנים ראשונים באיזור. השלג נמס אט אט בהרים, השמש יוצאת יותר ויותר והשכנים הקוראינים שלי פותחים את החלון של הסלון כי כבר אין קור משוגע בחוץ. וכך אני יכולה לשמוע את השכנה המתוקה שלי מנגנת על צ'לו. לפני כמה ימים דיברנו על הנגינה שלה וביקשתי ממנה שפעם הבאה שהיא מתאמנת, שתקרא לי, כי אני מאוד אוהבת צ'לו. אז היום אחר הצהריים, היא ראתה אותי יושבת בחוץ, הוציאה כיסא ואת הצ'לו והתאמנה מולי 20 דקות. השמש החמימה, המוסיקה של הצ'לו. מה עוד צריך לבקש. ואז בונסוק, ידיד שלי שהוא גם מקוריאה, הגיע. הוא רכב על אופניים עם הבן הקטן. הוא הצטרף אליי וישב על המדרגה, וקישקשנו על תוכניות דוקטורט שכדאי לי לבדוק באזור. הוא נכנס רגע לבית של השכנים ויצא עם חתיכת עוגת אורז קוריאנית בשבילי, שהייתה טעימה ומוצלחת מאוד. השכנה, ג'י-סו, כבר סיימה לנגן; בונסוק חזר לדירה שלו כדי להמשיך לכתוב את הדוקטורט שהוא עובד עליו, ואני הוצאתי ספר החוצה והספקתי לקרוא פרק שלם. לא רע בשביל יום ראשון. מחר יהיה מעולה גם כן. אני מרגישה את זה בעצמות. נכתב על ידי , 8/3/2010 08:59 בקטגוריות In The Little, חוצלארץ 2 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ תגובה אחרונה של אשתו של ב-9/3/2010 18:30 ועדת חקירה רפואית לשריר תפוס בגב. רק באמריקהבחודשים האחרונים פה אני עושה ספורט. הסמסטר הזה נרשמתי לשיעור פילטיס (פעמיים בשבוע) והרמת משקולות (פעמיים בשבוע). מדי בוקר אני מדלגת לי לבניין של האתלטיים והאתלטיות (החטובים ובהירי העור והשיער, שרובם עונים לשמות קימברלי, טורי, קורי, לורי וקודי) ומנסה לעשות משהו עם היקף התחת שלי. פעם בשבוע, קבוע, אני הולכת לרקוד, במוצ"ש במועדון גייז פה בעיר, חוזרת הביתה מזיעה כמו בחור שחור שנקלע בטעות לכנס של ה-KKK. מקלחת בשתיים בבוקר, והופה למיטה. קימברלי, טורי, קורי, לורי וקודי צורכים הרבה סוכר, אחרת אי אפשר להסביר את הקפיציות שאחוזת בהם בכל פעם שאני פוגשת אותם במסדרון זה או אחר, או באחד השבילים בקמפוס. הם נחמדים ומנומסים, ומחייכים וקופצניים, אלוהים שתשמור כמה הם קופצניים. הם יברכו אותך בבוקר טוב, ולא תמיד יתכוונו לזה, או יתכוונו לזה, אבל לא באמת, אלא כי זה מנומס. חטיפי האנרגיה פה נצרכים כמו קוק במסיבות של יו הפנר. גם כמויות המיצים הממותקים ומוגזים שהם שותים לא תורם במיוחד לתזזיתיות המאופיינת סטודנטים של קולג' אמריקאי, ומאחר ששיעורי הפילטיס והרמת המשקולות מלאים דווקא בכל הקימברליות, הלוריות והטריסטניות בנות ה-21, אני לפעמים מרגישה קצת כמו דודה שלהן. נכון, אני לא מספיק צעירה בשביל להיות האחות הגדולה, מיינד יו. כשתשתפי משהו שקרה לך, למשל שבשיעור הרמת המשקולות האחרון מתברר שלא עשית חימום כהלכה, ובגלל זה נמתח לך שריר בגב, ובגלל זה את מזכירה בהליכה הצולעת שלך דמות ספרותית שמתחילה בקואזי ונגמרת במודו, פרצופן של הקימברליות ייכמר, כאילו היו צריכות להודיע לך שדרסו את חיית המחמד האהובה שלך בטעות. אני כל כך מצטערת, הן יאמרו, ואת תתאפקי מאוד מאוד חזק לא לגלגל את המבט הזה בעיניים כלפי מעלה, ותתאמצי לא לסנן וואט דה פאק, כולה שריר בגב, במקום לעבוד על שרירי הבטן במשך שעה אני יכולה לסיים לקרוא עוד מאמר מתוך 30 אלף המאמרים והפרקים שיש לי להספיק עד יום שישי לקורס של רוברטו (המלך!). אחרי השיעור פילטיס בג'ינס, צעדתי למרפאה. רציתי שרופאה תסתכל לי על הגב ותאשר לי שמדובר רק בשריר מדופרס, ולא, חלילה, בחולייה עם כוונות זדון. עכשיו, תבינו, זו פעם ראשונה שאני הולכת עם שריר תפוס לרופאה אמריקאית. אחרי שתישאלו אותי מה הבעיה שלשמה הגעתי למרפאה, האחות, שמקבלת את פני כל המטופלים/ות (זה נוהל כזה, שאת רואה רופא/ה רק אחרי מדידת חום, משקל, לחץ דם ושאלות רוטיניות לגבי אלרגיות), שלפה דף עם תחקיר לגבי השריר. וכשאני אומרת תחקיר, אני מתכוונת לשלב שמזכיר את משחק 20 שאלות. קחי עט ותמלאי, מבקשת האחות, וגם תתפשטי ותלבשי את החלוק הזה כדי שהרופאה תוכל לבדוק לך את הגב כמו שצריך. טופס תחקיר על כאב הגב, לרבות שרטוט של גב שבו את צריכה לסמן איפה כואב ולאן זה מקרין מולא תוך כמה דקות. אחר כך הרופאה נכנסה ושאלה את אותן שאלות בדיוק. לא הבנתי למה היא לא מעתיקה את התשובות שלי. ערכנו משא ומתן קליל על רמת הכאב, היא הסבירה לי מלים גדולות שלא הבנתי ואני ציחקקתי במבוכה כשהיא ביקשה ממני להתכופף (אני תמיד מצחקקת במבוכה במצבים כאלה) כדי לבדוק את טווח התנועה של החוליות. "טוב, אז ככה", היא אמרה. "אני יכולה לתת לך מרשם לתרופות אנטי דלקתיות שישחררו שרירים תפוסים, אני יכולה לשלוח אותך לפיזיותרפיסטית כדי שתראה לך איך להתעמל נכון כדי שהשרירים לא ייתפסו בעתיד, ואני יכולה לתת לך הפניה למסג'". "אפשר הכל?", שאלתי בישראליות שובבה, והיא אמרה שכמובן, הנה המרשם וההפניה למסג' והנה הטלפון של הפיזיותרפיסטית. אמרתי שאם אני כבר במרפאה, אולי אפשר לעשות לי בדיקות דם, לא עשיתי כבר חצי שנה, ואני צמחונית ואולי ימצאו שיש איזה חוסר של ויטמין שמנציח את היקף התחת שלי למרות האקסרסייז המרתוני (חמש פעמים בשבוע, כן?). אמרה אין בעיה, תחכי פה, אני כבר שולחת לך אחות. אבל כבר 12 וחצי בצהריים, אמרתי, המעבדה עובדת בשעה כזאת? קפצה הישראלית שוב בהפתעה. בטח, אמרה הרופאה המסורה עם החיוך הכי אמיתי שיצא לי לראות בשבועות האחרונים כאן. הייתה לי דמעה בעין, של התרגשות, של שמחה. אני לא יודעת, הרגשתי קרובה אליה, לחיוך האמיתי שלה ולרצון שלה לתת לי שירות רפואי הכי טוב בעולם, למרות שאנחנו בקושי מכירות. זו הפעם השנייה שבאתי אליה בחצי השנה האחרונה. הפעם הקודמת הייתה כשרק הגעתי, והייתי צריכה להביא את כל הרשומות הרפואיות שלי מהארץ כדי שיכניסו למחשב ויתעדו בשביל הביטוח הרפואי הפרטי האמריקאי המזעזע שיש פה. ואז האחות הגיעה, מתוקה להפליא, וניסתה להוציא דם, ולא הצליחה. ואז ניסתה שוב, ועוד פעם כשלה. יש לי ורידים מניאקים כאלה, כמו גומי. רואים וריד, הוא בולט, המחט נכנסת, והווריד חומק לצד. טיובה אחת מתמלאת והווריד נסתם. זה היה לי ככה בזמן של הטיפולים, וזה החריף מאז. כל פעם לקחת ממני דם זה קרקס שלם, כל הצוות הרפואי בא ומתחרה מי יצליח לחלץ ממני ארבע טיובות מסכנות. אחרי הפעם החמישית שלא הצליחה להוציא דם, ואחרי אלף ואחת התנצלויות, היא ביקשה שאבוא עוד שעתיים. "יש פה אחות, מלכת לקיחת הדם. תבואי והיא תצליח איתך, אני בטוחה, ושוב, אני ממש ממש ממש ממש מצטערת שחוררתי לך את שתי הידיים 6 פעמים. אבל תבואי ונגמור עם זה". בדרך החוצה קבעתי תור למסג'. לשלוש אחר הצהריים. בשתיים וחצי התייצבתי שוב לקבל שירות ממלכת ההקזות שבאמת הצליחה בפעם אחת. ואז הלכתי לעשות מסג'. בפעם הראשונה בחיים שלי, האמת. עשיתי דיקור ושיאצו ורייקי, אבל לא מסג'. אני מרגישה ממש כלבה שאני לא זוכרת את השם של המסג'יסטית הכי אדיבה, מתוקה וחייכנית בעולם (או לפחות בבויסי). סטייסי, אני חושבת. אני אבדוק מחר. 40 דקות של עונג חושני, עם קרם טוב שמפרק שרירים תפוסים, ומוסיקה מרגיעה. זה היה מסג' בשתיקה מלאה, בדיוק כמו שאני אוהבת את הדברים האלה. לא צריך להתקשקש ולדבר ולצאת מהריכוז. לא כמו בסרטים עם הבחורות שהולכות לספא ולא סותמות את הפה. התמסרתי כל כולי למסג' הזה, שאחר הצהריים התחלתי ללכת בזכותו זקוף, עם בקושי כאבים. עכשיו, שתיים לפנות בוקר פה, ואני מרגישה יופי. השריר התפוס כבר לא תפוס. מה ההפך מתפוס בכלל. סטייסי, או איך-שלא-קוראים-לה-אני-באמת-צריכה-לבדוק-מחר, עשתה עבודה נפלאה. אני גם צריכה לבדוק איך אפשר לקבל את המסג' החינמי הזה שוב בלי תירוץ עלוב כמו שריר תפוס בגב העליון, ממש מאחורי הסוגר של החזייה. בפעם הבאה: איך צפיתי בסטנד אפ של שרה פיילין אצל ג'יי לנו (אחד הרגעים המביכים בטלוויזיה האמריקאית) ונשארתי בחיים לספר על. נכתב על ידי , 4/3/2010 02:11 בקטגוריות In The Little, חוצלארץ 2 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ תגובה אחרונה של מיכל ב-4/3/2010 14:09 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 92,221 |
|
©
הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאשתו של אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אשתו של ועליו/ה בלבד כל הזכויות שמורות 2010 © נענע 10 בע"מ |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
