אני נכנסת לחדר המרופט שעומד להתמוטט, ומתיישבת על המיטה החורקת בשקט עד כמה שאפשר.

אני עושה זאת כדי לא להפריע לך לנגן בכינור שלך.

אתה מנגן לי מנגינות של פרוקופייב ואני מקשיבה בשקט, ומתבוננת על התנועות העדינות של הקשת על המיתרים,

ועל הבעות הפנים המתאמצות שלך כשאתה מגיע לחלקים מסובכים ביצירה.

כל הזמן הזה אני חושבת על הרגש.

הרגש הוא מבוך ארוך ומפותל ואני נזרקת לתוכו כאילו לא הייתה לי דעה בנושא.

זאת פעם ראשונה שזה קורה לי, ואף פעם לא אצליח לומר לך את זה ללא תחושת הבגידה שתשכון בי באותו רגע.

לא ידעתי מה לומר לך כששאלת אותי, ואני מבקשת שלא תחשוב על זה יותר מדי,

כי יש לך מישהי אחרת לחשוב עליה, מישהי מרחוק, שמתאימה לך בתחומי העניין החשובים שלך.