טעם השנאה העצמית.

מדי פעם כשאיזו יפת נפש כזו או אחרת בעבודה מעירה שרזיתי,

שואלת בהתלהבות איך אני שומרת ומה לעזאזל אני אוכלת,

אני תמיד עונה שההרגלי אכילה הם עניין מסובך. לא מקום ששווה להיכנס אליו.

לכו תסבירו לאנשים איך זה לחיות על אכילת רגשות.

על שתיית כעסים.

על עישון מחשבות.

איך אפשר לא להצטייר כמשוגעת,

אחרי שאת מודה שאת מעכלת את הנפש שלך?

מטיפים לי פעמיים בשבוע, בימי שני בטיפול הקבוצתי ורביעי בפרטני,

על הלגיטימיות של רגשות. הטבעיות בלחוש אותם. על הכרחיות והרלוונטיות שלהם לתפקוד.

אני משתדלת לשתף פעולה, לעשות שיעורי בית. לא לזלזל במשימות שגורמות לי להרגיש ילדה קטנה ונכה.

אז אני צובעת את הכאב שלי בסכין שחורה עם טיפות אדומות.

מתארת אותו בצבע אדום, בקול של בכי ובטעם מר.

פיזית הוא מרגיש כמועקה, כאבים בחזה. "כאילו" אני אוכלת את עצמי.

בפעולה של פגיעה עצמית ובמחשבות שאין טעם או תועלת בחיים שלי, רמת עוצמה 8.

וכשהכל כתוב בלורד שחור על גבי לוח לבן למול עיניים זרות לענות שהרגש הפריע. רגשות תמיד מפריעים.

לסנן מדי פעם שלל "מיתוסים" של בכי זה חולשה וחולשה היא דבר שלילי

ולהמשיך להרגיש כמו תקליט שבור, 

שכבר עשר שנים מנגן את אותה קלטת עם צלילים חורקים שאף אחד לא רוצה לשמוע.

לפחות יש בי נחמה,

שאכלתי החודש 3 ק"ג.

ויש לי עוד 45 קילו של חוסר יעילות ואמוציונליות לנשנש.