לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

גייהנום

מאחורי הקלעים של תעשיית האהבה ההומוסקסואלית. מנגנונים מנוונים, אינרציה דכאנית ואהבות מקוונות. מסיר את המסיכות מכרטיסים מיותרים ומנהגים דקדנטיים. וגם, מדריך למשתמש במאה ה21. לקראת זהות מינית חדשה. מי שלא יודע - עכבר העיר, מדור גאווה, גייהנום.

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2007    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2007

רקוויאם לגייהנום 2


ויש עוד. ואחרי זה יש עוד הרבה. אבל לבינתיים...

 

אילת למתקדמים 

 

עבר בשלום. וזה לא היה צפוי. הסיפורים הדמונים שברק סיפר על יחסיו עם הוריו כיבסו וסחטו את קרביי היטב. מי יודע כיצד יגיבו ההורים ההומופובים בדימוס לזוגיות החדשה החד מינית שכובשת את בנם? ומה יאמרו אחיותיו? ואחיינותיו הקטנטנות? וגיסו העורך דין הירושלמי? והשכנה המרוקאית ממול? והברמן הקבוע בפאב השכונתי? והסדרנית באיימקס?

 

אילת היא כמו קיבוץ קטן. כמה אנשים שנולדו באילת, בשר ודם, אתם מכירים? לא צעירים צפונים שהיגרו לעיר הדרומית לשנה שנתיים בשביל לעבוד בעבודה מועדפת בצוותי בידור במלונות ישרוטל. אני מדבר על אילתיים אותנטיים. כאלו שנשמו את המדבר כשאתם נשמתם פיח אוטובוסים וצללו עם דולפינים כשאתם ברחתם ממדוזות. ברק הוא אילתי אותנטי ועל אף שסוציולוגיה היא תחום מועדף אין לי שמץ של מושג כיצד לנתח את הקהילה המדברית השוכנת על הגבול.

והגבול דק. ממש דק.

 

האמת, היה מדהים. החששות הכבדים היו מנת חלקם של שני הצדדים. גם הם ניסו לעשות רושם ולהתחבב. וגם אני. וגם אנחנו. התקשורת הפליאה בכוחה. אביו של ברק לא הפסיק לחייך אליי בחביבות, להציע לי כוסות משקה חריף וללחוץ את ידי בחוזקה, גם בבוקר, לפני הקפה והפוקוס. אימו דאגה שאהיה שבע, דרשה שארגיש בבית וחבשה את פצעיי לאחר שנפלתי על מספר סלעים משוננים וקיפוד ים אומלל בחוף הנסיכה (ניסיון כושל לצפות באלמוגים ודגים צבעוניים). גיסו ואני מצאנו שפה ירושלמית משותפת והתבדחנו ארוכות על חשבונו של יושב ראש הועדה לתכנון ובנייה בעיריית ירושלים, יהושוע פולק (כל אחד חייב להתחיל בתקשורת איפשהו), אחותו הגדולה ואני שוחחנו על תפקידים פסיכולוגים במשפחות מרובות ילדים מאותו המין ואחותו השנייה הגנה עליי מפני עצביו של הבחור שקוצפים אחת למספר ימים. בקיצור, הרגשתי בבית.

 

וזה מצחיק, כי פתאום קלטנו, שבמינון מסוים, ההורים שלנו יסתדרו נהדר. כלומר, אני לא יודע אם הם יהיו החברים הכי טובים אבל בטוח שהם ייפגשו לפני החתונה ולאחריה, למסיבות התרגשות משותפות. (עם מי כבר תהיה להם הזדמנות לעשות מסיבות התרגשות?)

 

וזה לא נגמר. כשהאינטימיות הגיעה לשיאה זכיתי לשמוע סיפורים על העולל ברק, לקרוא פתקים שהועברו בשיעורים משעממים, לצפות ביצירות אומנות מהתקופות הסוריאליסטיות בחייו ולראות תמונות של הילדון החמדמד. כן, כמו לכולם, גם לו יש תמונות גיגית מצחיקות.

 

ברק מצידו עשה הכל שארגיש בבית ואעקוב אחר צעדיו הראשונים בעולם. אני מעדיף את האורבאניות התל אביבית. אני אומנם חובב מדבר ידוע אך את חיי לא אעביר לעולם בשממה. ובאילת, מה לעשות, לא הייתי מתחילת שנות ה90. אז ברק חברת אותי לעיר בשבילים בהם הוא צעד. ראינו סרט תלת מימד באיימקס (שם הוא עבד בנעוריו כסדרן), קנינו דיסקים בדיסק קלאב (שם הוא עבד לפני, במהלך ואחרי הצבא), שתינו אצל גבי (שצחק עליו שהוא הרזה מהפעם האחרונה, מה שבמקרה של ברק עלול להיות מדאיג), שחינו באגם המלאכותי, איפה שפעם היה חוף ההומואים (בו הוא ועוד שלושה הומואים אילתים – לא כולל עובדי מלונות – השתזפו בחברותא).

 

היה נחמד. המפלצת הופכת לאנושית כשמכירים אותה באופן אישי. כולם לקחו חלק במחול השדים המתוכנן – ההורים שחיפשו כלה וקיבלו חתן, חששו מהחבר של הבן ורצו להרשים תוך כדי שמירה על מרחק ביטחון, החבר שרצה להרשים ולהתקבל למשפחה והבן שרצה שכולם ימצאו אחד את השני וירדו ממנו. וכולם יצאו מרוצים. וכפי שאמרתי שיהיה, אכן, דיסקו!

 

ביקור בגיידאר

 

ביקורו של אחמדיניג'אד בניו יורק לא פספס את הקהילה החד מינית. לצד הגיגים על הכחשת שואה ומתקני אטום לשימוש אזרחי מצא המנהיג (?) האיראני זמן להגג גם בנוכחות ההומוסקסואלים במדינתו השלווה. בנאום שנאם באוניברסיטת קולומביה טען אחמדיניג'אד כי באיראן מוציאים להורג רק "אנשים המפרים את זכויות הציבור". למשל, סוחרי סמים. אחד הסטודנטים באוניברסיטת קולומביה הקשה: "השאלה אינה על סוחרי סמים או על פושעים. השאלה הייתה על העדפה מינית ועל נשים". אחמידינג'אד לא הסס: "באיראן אין לנו הומוסקסואלים כמו בארץ שלכם. אין לנו את התופעה הזאת. אני לא יודע מי אמר לכם שיש לנו אותה".

אחמדיניג'אד טוען שאין הומואים באיראן. כלומר, זה לא שאין הומוסקסואליות, אין הומוסקסואלים באיראן. הומוסקסואליות יש. מישהו רוצה להצטרף למכבסה האיראנית?

 

זה לא מפתיע. דת, באשר היא, אינה מתכחשת לתופעת ההומוסקסואליות. היא מכירה בכך שגברים שכבו עם גברים, שוכבים עם גברים וישכבו עם גברים. היא פשוט לא מכירה בהומוסקסואלים ההופכים את ההומוסקסואליות לאורח חיים המאיים על ההמשכיות הגנטית, הדיכוי המיני והחברתי והעליונות המוסרית של הדת והמדינה. למעוד מותר. למעשה, אפילו מקובל. בחדרי חדרים, במקווה, בישיבה, בחצר האחורית, במרתף השכונתי. מכבסים צרכים קמאיים ובכך שומרים על משטור חברתי. העיקר לא לפורר את המסגרת. לא למוטט את היסודות הדתיים

המשמרים את יציבות הקהילה והציות העיוור.

 

בעיני הדת, הומוסקסואלים הם יצורים ייחודיים למאה העשרים ואחת. תופעה ייחודית למשטרים דקדנטיים, או שמא דמוקרטיים, חופשיים וליברליים המאפשרים לאנשים לבחור את נטייתם המינית ולהתמודד איתה בחופשיות יתר. וכמובן, זה נעשה כנגד הטבע, כנגד מהות הקיום האנושית, כנגד החברה האנושית. למעשה, הומוסקסואלים הם יצירי כלאיים של השחתה מוסרית. אני האנטיכרייסט.

 

המנגנון אכזרי. גברים רבים מוצאים עצמם מכחישים את זהותם, מתנכרים לה, תחת הכותרת "הומוסקסואליות כן, הומוסקסואלים לא". המבנה קריטי ואסור לו להיסדק. כל עוד אתה מקים משפחה, מעמיד צאצאים, לומד את הגמרה ומתפלל באדיקות אתה בסדר. אם מדי פעם אתה קופץ לגן העצמאות לפרוק תסכולים מצטברים של דיכוי מתמשך, זה בסדר. אפילו כדאי. כבס את עצמך. נקה את השחיתות הפנימית המתפשטת בעצמך. אתה לא הומו, אתה גבר עם סטייה הומוסקסואלית. מוכר.

 

ועל אף שבאופן סמוי המנגנון מאפשר את סיפוק היצרים, באופן גלוי אין לו ברירה אלא להוקיע את התופעה. לאיים בהכחדה. להשמיד זרעים שוטים שמעיזים לשחרר את עצמם מהמסלול המשורטט שתוכנן להם. איומים, הפחדות, אינדוקטרינציה אינטנסיבית שגורמת למכובס לפתח עצמאות ולכבס את עצמו. מריחים את המרכך?

אחמדיניג'אד והמשטר האיראני מכילים בקרבם הומואים באלפים ואף יותר. ככל קהילה דתית קיצונית גם הוא בונה את משטרו על הפחדה. אין הומואים באיראן? דווקא יש. רק שהשניים שהעיזו ללטף זה את זה ולהיתפס בתהליך מצאו עצמם קבורים מחוץ לגדר, מרוטשים ומושפלים. לסקפטיים כדאי לקפוץ לבקר בגיידר. החשאיות מותרת, אך אסור להיתפס. המסר הכפול מביא ליצירתו של דור סכיזופרני המאבד עצמו לדעת בהכחשת זהות טוטאלית ומביא למצבים קיצוניים בקרב בני נוער דתיים המוצאים עצמם חסרי אונים מול הנורמות החברתיות. אולי זה מוקצן, אבל גם בקרבנו מתקיים אחמדיניג'אד קטן.

 

 חיפצון

 

אחד הקוראים כתב לי השבוע מייל מתומצת ומרוכז: "כאשר התכלית הינה הזוגיות עצמה, בני הזוג מחפצנים זה את זה ופועלים מתוך אהבה עצמית (שהרי  הפיכת השני לחפץ ודאי אינה ביטוי אהבה). ואילו כאשר המטרה היא חיצונית - גידול ילדים, קריירה  משותפת, עשייה משותפת לתכלית משותפת חיצונית - הזוגיות הינה אמצעי וגורמת לאיחוד האוהבים בחתירה המשותפת אל "מקור החפץ" במקום קיבועו של כל אחד מהם בבדידות ובחרדת האהבה עצמית".

 

כן. אין ספק. גם אהבה יכולה להראות לעיתים כמתמטיקה. משוואה עם שני נעלמים שלא מצליחים אף פעם להיפגש. ננסה. עם החלק הראשון אין ויכוח: להפוך את בן הזוג לחפץ זהו מעשה מטריד. אפשר גם להשתמש במילים נוספות לתיאור המעשה הנפשע: להפוך אותו לפטיש, לחפצנו, ועוד אי אלו מילים. אבל בואו נפזר מעט ערפל. המשוואה הראשונה מכילה בתוכה פרדוקס. שכן, לא ניתן לאהוב אחר ללא אהבה עצמית. ללא אהבה עצמית האהבה הופכת לתלות כוחנית, להתרוקנות מערכתית לתוך האחר ולאובדן אישיות דרסטי. ללא אהבה עצמית, תופעות הלוואי בזוגיות גדלות לממדים מפלצתיים. לכן, ללא אהבה עצמית, אין אהבה. אך גם יש גם אמת במשוואה:

 

כאשר התכלית הינה הזוגיות עצמה, עולמם של בני הזוג מצטמצם לתוך נקודה רפטטיבית אך סטטית. השינוי, התנועה, היצירה, השאיפה, קמלים לאור ההתכנסות פנימה, הקיבעון, השעמום, הקטנוניות זוכים לעדנה תחת אור הצמצום הנפשי. כיצד בונים זוגיות מתוך הריקנות? מתוך העדר התנועה? השחזור עלול להמיט את היסודות.

אין ספק – עשייה משותפת, יצירה משותפת, משימה משותפת מכל סוג, משמעותית בבניית יחסים ארוכי טווח. היחסים נבנים סביב אובייקט ממשי ולא סביב עצמם. ליחסים יש תוצרים רגשיים משמעותיים. ההתמודדות נעשית סביב מטרה משותפת לבני הזוג. וכמובן, הדיאלוג, החשיבה, ההתמודדות נעשים ביחד, אל מול יעד ששני בני הזוג הציבו. אם כך – תכלית משותפת חיצונית היא תרופה לזוגיות במשבר. גם אנחנו משתדלים:

 

ברק עוסק בעיצוב תעשייתי. אני עוסק בכתיבה וקולנוע. ואנחנו משתדלים לעבוד יחד. הוא מהנדס ארט לסטים קולנועיים ואני עוזר (עד כמה שידי הגמלוניות מאפשרות) בניקוב תקליטים לכדי עיצובים מהפכניים. החשיבה היא יחד. ההתייעצות היא יחד. תהליך היצירה, גם אם הוא מתחיל לבד, הופך לנחלת הכלל ברגע בו הוא יוצא לדף, לקריאה המונית. האינטרפרטציה עוזבת את הכותב ומתפלשת במוחות אחרים. וכאן נוצר הדיאלוג, החשיבה המשותפת והעשייה המשותפת. זהו תהליך, אך תהליך ראוי שמעניק לזוגיות תוכן שמחזק אותה מבפנים. הבנייה מתחילה מקומה ראשונה ולא מקומה ארבע עשרה. ככה גם אנחנו, משתדלים להתחיל לצעוד יחד מההתחלה.  

נסו גם אתם. שתפו. פרט לעובדה שתהפכו לסוציאליסטיים טובים יותר (ובכך גם לבני אדם טובים יותר), הזוגיות שלכם תמצא דרכה בעליה.

 

נכתב על ידי , 18/10/2007 23:56  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אתנחתא


רקוויאם לגייהנום

 גייהנום יוצא לחופשה קלילה מעכבר העיר. מצאתי כמה דקות להעלות חלק מהטורים האחרונים ולהריח זכרונות ישנים מחודשים שהתפוגגו לערימת ההיסטוריה. אני מבטיח לעדכן עוד טורים ואולי אפילו לכתוב כתבים חדשים. עכשיו יש לי קצת זמן... או שלא, אבל אני בכל זאת כאן

 

סכיזופרני

 

שוב לבד. קצת סכיזופרני המצב הזוגי-קיומי שלי בחודשיים האחרונים. שבועיים לבד, ארבעה ימים יחד, שבועיים וחצי לבד, שלושה שבועות יחד, שבועיים ויום לבד. שיחזור כבר. רבאק, באמת, כמה זמן אפשר לשחק יחסים מסתתרים אחד עם השני. מחבואים בינלאומי. לבד, יחד, לבד, יחד, קשה להתרגל, קשה להתנתק, כמו מצב ביניים גבולי. בין שפיות לטירוף. שיחזור.

ולמתקשים: ברק עדיין בלונדון ואני כאן, לבד, בדירה רחבת ידיים הבנויה להכיל שניים, שומר על הכלבה המהממת קיאנה שמביטה בי בעיניים עצובות בידיעה שביום חמישי הולכים לעקור לה את הרחם ומנסה להשתלט על הסדר במרחב שנועד לשמירתם של שניים. ועוד לא הזכרתי את החום. באמת, המערכות הנפשיות שבי כבויות בזמן החמסין הגדול שמן הסתם יימשך עד נובמבר. אין ספק, אופטימיות קשה למצוא כאן בכיכר מסריק.

 

ועל אף שהוא תכף חוזר, כלומר, אלו רק שבועיים, הימים הראשונים בדירה המשותפת היו בלתי נסבלים. נגיעה אישית במרחב זר, שום דבר לא שלך והכל שלך, אבל לא רק. קשה שלא לאמץ קודים פבלוביאניים מימי טרום הזוגיות המרתקת. מגשי פיצה דומינוס זרוקים על השולחן, ריקים ומסריחים, בקבוקי אייס טי שקיאנה לועסת להנאתה מרוסקים לפיסות קטנות של פלסטיק ברחבי הבית, הכיור עמוס כלים, הארון איבד את הקטלוג ההכרחי, מכנסיים יושבים עם חולצות עם גרביים עם מעילים, המזוודה עדיין מלאה ואני, אני עובד סביב השעון ומנסה לכלות את זמני בניסיון להגיע לרגע הנכסף. שיחזור כבר. הבית הפך למאורת הישרדות, מערת מפלט זמנית, עד שובו. בינתיים, נושמים.  

 

בואו נאמר את האמת. להיות לבד זה הכרחי. למעשה חייבים לזכור כיצד זה להיות לבד. ולא, לא בשביל לסובב את הראש אחר כל גבר פוטנציאלי עם חיוך מרמז, ולא כדי לחוות את השוק החופשי מלמטה, ממש לא. בשעות הראשונות זה קצת מטעה. כמו אשליה. לא ברורה המכסה. כמה ממה שנותר ממני הוא אני וכמה ממה שנותר ממני הוא אנחנו? וההפרדה בין השניים לעיתים בלתי אפשרית, כאילו שתי חתיכות מרשמלו הומסו לתוך זו והורוד התערבב עם הלבן וכבר קשה לזהות מי הוא מי. אך הימים האחרונים החלו לארגן את עצמם ואותי במרחב. חוזר לתוך הסובסטנס העצמי. וכשמגלים את הלבד מחדש, גם אפשר ליהנות ממנו. חייבים ליהנות ממנו. הוא הדלק שמאפשר את היחד.

 

כנראה שחייבים להידרדר לתחתית הגייהנום כדי למצוא את הדרך חזרה. ניקיתי את הבית וטיפלתי בכלבה. את ארון הבגדים אני מבטיח לסדר לפני שהוא שב, בכל זאת, הוא עלול לקבל אירוע מוחי ממצבו. אין ספק, לומדים להעריך את הנוכחים רק בהעדרם. וההעדר משאיר חלל שגם אם מרגישים שפויים במחיצתו ולומדים לחיות בחסרונו, לומדים גם להעריכו.

 

עכשיו, כשהוא ישוב, אאלץ שוב להשיל מעליי את מנגנוני ההישרדות הפרטיים ולהתחיל לשזור אותנו שוב. מתיש. רפטטיביות בלתי אפשרית. אבל שיחזור, לפחות לא יהיה לי חם לבד. שיסבול גם הוא, מה יש?

 

מאמם את השכל

 

כבר מזה המון זמן לא פתחתי את המייל של האקס אלטר אגו "ארז מאירסון". מכיוון שאני נוהג להגיב לקוראיי במיילים אישיים ונדיבים החלטתי לנבור בערימת המיילים המצטברת. בין אימיילים זועמים לאימיילים תומכים לאימיילים מציעים (כולל ארוחה במסעדה אותנטית בה פוליטיקאים מבקרים חדשות לבקרים עליה לא שמעתי עד היום) מצאתי מייל יחצ"ני לבלוג רעשני במיוחד שנקרא "מאמם בעירנו" באטרף בלוגס. עיינתי בעמודה הימנית בכותרות הבלוגים ורובם ככולם נשמעו לי משעממים ומביכים (מיותר לציין כי התמונות המלוות אינן קשורות לתוכן הבלוג. רובן ככולן כללו חלקי גוף חשופים, גם אם הכתבה עסקה בתיירות בהולנד). עוד פירוט ארכני על מסיבות שירזי ופנחס? עוד תשבוחות מתישות לאומן 17 ומרעיו? אין לי סבלנות. אני מעדיף למלמל פרקי תהילים. אולי משהו יחלחל.

 

כמובן שהבלוג הדרדר לשיא הקלישאה. בין פירוטים נרחבים על מסיבות סוערות, סמים נגישים וזיונים בהרכבים מגוונים קשה היה למצוא נקודת אור. חלקי הגוף התקשו ליצור אחדות גופנית. אין תנועה פיזית – אין תנועה נפשית. קיפאון. ויאמרו המגוננים: הבלוג עוסק במודעות למחלות מין. ראוי, אין ספק. אך קשה להתעלם מהעובדה כי הנוכחות המודאגת של המודעות הרפואית אינה אלא מדאגה מצומצמת לפגיעה בחיי המין הסוערים והמנכרים של הקהילה ההומואית המעדיפה זיון עמום על חיבוק חמים.

 

כשכבר ניגשתי לסגור את החלון עם הX בצידו העליון קלטה זווית עיני פוסט מבטיח: עשרת הגברים הנחשקים בעיר. תהיתי לעצמי: אילו גברים מחכים מאחורי הוילון? רופאים? אומנים מיוסרים? לוחמי זכויות מרטירים? מהנדסים? לא ממש. הרשימה המורחבת כללה מעצב שיער, מלצר באוויטה, מדריך במכון כושר, מעצב אופנה ורקדנים חשופי חזה. הקלישאה החלה לנזול על גדותיה. וכמובן שמיותר לציין כי כולם שריריים באופן מוגזם למדי וכי כולם ככולם נראים כמו בובות בחלון ראווה של חנות סקס. וזה לא היה סקסי. רחמים.

 

הבלוג מסיים בהתנצלות על כל אלו שנשכחו ונפלטו מהרשימה בלהט התשוקה. כמה בנאלי. מה יכולתי לצפות מבלוג שמייצר רדוקציה אנושית טוטאלית – בני אדם כאובייקטים מיניים. הבלוג כולו מצמצם את המנעד האנושי ליצרים ומנגנוני הישרדות. תקווה אין בין שורותיו. ומעט המגיבים מתמסרים להנאה שבאבדון. הרס עצמי כאורח חיים. מדאיג.

 

ניסיתי לתת קרדיט לעצמנו. הרי אין יכולת לשרוד בלי אמונתנו בעצמנו. וגם הגעתי למקומות בסצנה התל אביבית שהזכירו לי שישנם אפיקים חיוביים – מסיבות נטולות הכוון אובייקטיבי אלא בעלות מבע אנושי ויחס אורגני (נגיד, הפאג), קבוצות מחאה קוויריות (קווירחנה) ואי אלו איים נדירים של שפיות במרחב הקהילתי.

 

וזה היה מאכזב. מאכזב לגלות שההכחשה העצמית מתפשטת מעבר ליכולת לזהות אותה. היא נוכחת, שקופה ומאיימת. מאיימת לכלות. מחייכת לעצמה. ובואו נאמר את האמת, גיל ההתבגרות המתמשך כבר הפריז מעבר למידת ההגיוני. עד מתי נתנהג כילדות אמריקאיות מהפרברים שטופות זימה וניכור? עד מתי נתנהג כחבורת מעודדות שעברו אובייקטיביזציה מכאנית מדאיגה המדמה את תנועותיהם לתנועת המכונה?

 

אני שונא דטרמיניזם. משתדל להימנות על אלו שמאמינים ברצון חופשי וברוח האנושית המבחינה בין טוב לרע. האדם לא רע מנעוריו, האדם לא מכאני מטבעו, האדם לא רוצח ושולט מיצרו. האומנם?

 

קנאה

 

הקנאה מטרפת את החושים. אמונה יש. אני יודע שהוא אוהב אותי. הבחור, בעזרת השם (כמו שהוא נוהג לומר) החליט להתחתן איתי. עברנו לגור יחד תוך חודש, החלטנו להתחתן תוך חודשיים ועברנו לדירה חדשה ורחבה תוך שלושה חודשים. (בערך). אז מה יש לתהות בקנקן האהבה הזה? הוא גדוש.

 

ועדיין, הקנאה מתישה. מריבה הופכת לתסריט אימה. ויכוח נגמר במחוות ז'אנריסטיות פילם נואריות מאיימות. התחזיות הפסימיות משתלטות על התודעה והפרנויה תופסת שליטה. אני, תופס מחסה. כי זה מתיש. כמה אפשר להתמסר לדאגה שבבגידה? ולא בהכרח מינית, על כל גווניה הרגשיים.

 

אני מתחיל לבלוש אחרי עצמי. הרי לבלוש אחריו זה בלתי אפשרי. אז אני מתחיל לבלוש אחרי עצמי בדמיון המודרך שהחרדה מעניקה לי בשעות מתות. שיבגוד הבן זונה, שיעשה מה שהוא רוצה. לי, לא אכפת. אני אדיש. נקי מדאגה. מאוהב בעצמי. מסופק מעצמי. מעריך את פועלי. איזה שטות. הקצוות מתחלפים. אין ברירה. אם הוא יבגוד אז זה סימן שכך זה צריך להיות. הרי בגידה מסמלת את העדרו של דבר. והדבר הנעדר לרוב הוא תשוקה. ותשוקה מסמלת אהבה. ואם אין אהבה אין טעם להמשיך. וחוזרים להתחלה. איזה שטויות, הוא הרי גר איתי, הוא מתחתן איתי. אנחנו כמו לסביות. תוך חודש עברנו לגור יחד, תוך חודשיים החלטנו להתחתן ותוך שלושה חודשים מצאנו דירה חדשה ורחבה. אז מה יש לתהות בקנקן האהבה הזה? ומתחילים מחדש.

 

אולי אמונה מורחבת. חייבים להאמין בו. חייבים לתת לו קרדיט. בכל זאת, כמו בבית משפט, כל עוד לא הוכחה אשמתו הוא חף מפשע, הספק הכרחי לתקינות המשפט. אסור להיגרר לסחיטה. אסור להתמסר לחשדות. חייבים להתבסס על עובדות בלבד. וצריך דבר נוסף. הודאה אינה מספקת, כי הרי מן הסתם אני אסחט אותה תחת לחץ. לא, אנחנו זקוקים לדבר נוסף. ומה לגבי הכוונה שבבגידה? כלומר, אם אין ביצוע בפועל אך תוכניות שורטטו, אנחנו בתחום האפור או שמא אנחנו יכולים למסמר את ההרשעה? הכוונה מספיקה כדי לשמש עילה סבירה לתקיפה? לתביעה? לפרידה? לשנאה?

 

והתהיות המשוגעות מתחילות לשחק משחקים עם הבחור בזמן שהוא אינו מודע למתרחש בתת מודע הקולקטיבי. אני שותק. ממש כועס עליו. והוא, הוא לא עשה כלום. רק התיישב בחיקי ונתן לי נשיקה. ואני סוער. והוא מחייך אליי מעבר לשולחן. וזה אפילו יותר מעצבן את הזעם שבי על הבגידה המתוכננת, הבגידה שהוא רוקם בראשו הקודח כבר שנים, עוד לפני שהוא פגש אותי. והזעם מתרגם לפרצופים כועסים. חלקם שותקים. חלקם אדישים. חלקם עצבניים.

 

ואני מפסיק. כי אי אפשר עם. וגם אי אפשר בלי. ואולי זה אנושי. לפחד לאבד את האהבה הגדולה. ואולי זה רכושני, כי אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי. ואולי זה אובססיבי כי אני נוירוטי לעיתים. ואולי, אולי זה מאהבה, אהבה צרופה, להכיל את הבחור. מתוך הפרדה. מתוך ציור הגבולות.

 

עכשיו התעוררנו. הוא מנשק אותי, אומר לי שהוא אוהב אותי. ואני ממלמל לעצמי, הבנזונה בטח בוגד!

 

ברקים ורעמים

 

טבילת האש במחיצת הילידים, עברה בהצלחה. בדרך לבית הוריי הוא צחק עליי וחייך חיוך זדוני. "מה יש לי להיות לחוץ? יאהבו אותי, יאהבו, לא יאהבו, לא יאהבו, אתה זה שצריך להיות לחוץ. אתה צריך לדאוג שיאהבו אותי". זה נכון. אני נלחצתי. מעולם לא האמנתי שאגיע לסיטואציה שאביא את החבר החדש להורים. ועכשיו זה קורה. אמא, אבא, תכירו, זה הארוס שלי, ברק.

 

הכותרות: אבא שלי מתמודד לראשונה עם חיי ההומוסקסואלים מחוץ לחרדות ומעבר לשיחות המטבח עם אימי. הומוסקסואליות כמציאות, בחיים עצמם. אמא שלי, שרק מחכה להזדמנות הנכונה, עלולה לטרוף את שאריות הכרתו של הבחור הצעיר בשאלות חודרניות ומבחני אינטיליגנציה מאתגרים ועוד לא הזכרנו את סבא וסבתא שחיכו שנים לנכד צעיר ובלונדיני וקיבלו במקומו מערכת יחסים מאותגרת עם גבר מרוקאי טוניסאי. לא פשוט. הנסיעה הביתה ארכה שנים. סה"כ 20 דקות.  

 

המבטים. זה החלק המטריד ביותר. כשעמדנו בדלת, מבוכה נחתה על הנוכחים. ברגע אחד נפסקו שיחות הסלון ושתיקה נוקבת נחתה בחדר. נשיקה על הלחי? חיבוק? לחיצת יד פורמלית? בכל זאת, הבחור הומו והוא החבר של הבן, מה עושים? אפשר להבין, הם מעולם לא פגשו הומו פנים מול פנים, במרחב האינטימי והמוגן שלהם. מתחת לשטיח כבר לא נשאר מקום ומכונת הכביסה מקולקלת. מצחיק איך באירועים חריגים וראשוניים אנשים מאבדים אוריינטציה ומגמגמים תנועות גוף. כולם בוחנים את הסחורה, מתקרבים בזהירות לאיש הורוד שנכנס לעולם הכחול שלהם. לחיצות יד והנהונים. האינטימיות עדיין לא נוכחת. כולם נזהרים לא לדרוך על הקצוות: לא להעליב, לא היות פרימיטיביים.

 

וזה מגוחך. סבתא שלי מתחילה לספר על הבן של חברה שלה שמוליק שהוא הומו והיא מאוד אוהבת אותו, בכלל היא אוהבת הומואים, הם נהדרים. אמא שלי מציינת באוזני כל מי שמסכים לשמוע שבחור כמו ברק היא הייתה רוצה לבת שלה ובכלל הומואים הם יותר עדינים, מסודרים, אינטיליגנטיים ורגישים. זו אינטיליגנציה מיוחדת שיש רק להם, יש להם צד נשי שחסר לגברים סטרייטים עלובים. שימו לב לעב"מים מצד שמאל. הם חיים באזורים מתורבתים בלבד, צורכים אומנות כדרך חיים ומבשלים ארוחות גורמה. איזה יופי הם חיים? סבא שלי מחייך. ואני וברק משתדלים להשתלב בנורמאליות המוזרה שהתיישבה בסלון. כולם מרגישים זרים. פתאום כולם יוצאים מגדרם להיות ליברליים.

 

וזה גם מרגש. כי הם משתדלים. אמא בישלה ערמות של מזון צמחוני לברק שאינו אוכל דברים שנשמו אי פעם וזורקת על השולחן עוף לאוכלי הבשר המאוכזבים שרגילים לטרוף לפחות שלושה סוגי בשר. אבא ממתן את החרדה ומחייך. בפרידה הוא אפילו זורק בחטף, "שיהיה לשניכם שבוע טוב". ברק הפך לדמות עם נוכחות. אפילו אבא שלי מתייחס אליו.

 

וכמובן שעברנו את סאגת התמונות. ברק ראה תמונות מעברי המביך בכל שלב בנרטיב שעיצב את דמותי. מתחפושות הילדות (נינג'ה, פריק, פנקיסט, ליצן) ועד בר המצווה המזעזע בו משום מה לבשתי וסט צבעוני מעל חולצה כחולה זוהרת. מזעזע.

 

דווקא היה נחמד. הוא יצא משועשע ומרוצה, בעיקר מהתנהלותי החרדתית והנוירוטית. אני התחלתי לנשום כשחזרנו למרחב האורבני של תל אביב.  עברנו את הצד האשכנזי של המשפחה המורחבת. בקרוב, סוף שבוע באילת אצל המשפחה המזרחית. יהיה דיסקו.

 

אחרי הסערה

 

אין ספק, היציאה מהארון משחררת. עשר שנים קשות הסתיימו בשבוע האחרון כשאחרון המכחישים פינה את הדרך מהארון לאור השמש. מאז ומתמיד משפחתי ידעה שאני הומו, אך הנושא היה טאבו משפחתי. ברור היה שלא ניתן לשנות את זהותי אך מאידך השתיקה שלטה בסוגיה. לא מדברים על הנושא. התחלתי לפתח סכיזופרניה מסוכנת. השקרים, (אפשר לקרוא להם העלמת מידע), החלו לצוף ולחלחל. בכל אינטראקציה משפחתית נדרשתי לחיוכים מיותרים אל מול שאלות חודרניות מדי ואת חיי שמרתי לעצמי. השיתוף המשפחתי דילג בן דור במשפחה. וזה הייתי אני.

 

לא נעים. כשעברתי לגור עם ברק והכלבה המהממת, ניסו כולם להבין איך לעזאזל מצאתי דירה יותר גדולה, משופצת, בלוקיישן מרכזי, עם גג ומרפסת במחיר זול יותר מהחורבה המתקלפת שגרתי בה בנחלת בנימין, לבד. הגמגומים שלטו בדיאלוג. קשה לתאר את העולם הפרטי שלך כשהמילים המרכזיות המרכיבות אותו אסורות לשימוש. 

 

וכך נבראו שני עולמות. החיים הפרטיים והחיים המשפחתיים, כשסכין עבה חוצץ ביניהם ומונע מרגשות, רעיונות, חרדות, סיפורים לעבור מצד לצד. כל הפרטה מתבססת על העיקרון שמחלקים את הגוף האורגני ליחידות מנוכרות. הומואים רבים עוברים את תהליך ההפרטה הנפשי. השקרים, הפיתולים בעלילה, הסוף הפתוח והאקדח שלעיתים גם יורה במערכה השלישית. וכך גם אצלי.

 

לאט לאט התחיל הריחוק. ריחוק טבעי, לא מכוון. קיוויתי שהזמן יאפשר לקלישאה להיעלם ולהכרה בזהותי המינית להפוך לקבלה טוטאלית, אבל הזמן עבר והקבלה נראתה רחוקה מנקודת המבט הנמצאת תחת השטיח. הניכור התגבר והמפגשים החלו להצטמצם.

 

כשהוריי גילו את ברק, האסימונים החלו לצלצל. אמא שלי טוענת שעשר שנים (ככה לפחות היא קראה באינטרנט) זה הזמן שדרוש להורים כדי להתמודד עם הסוגיה. השלבים כדלקמן: ניסיון לשנות את הבן הילוד ולהחזירו למסלול הסטרייטי, האשמה עצמית החופרת במעמקי ההיסטוריה הפרטית (ובואו נהיה ספציפיים – אם, במקרה, היא הקיאה המון בזמן ההריון והיו קשיים בלידה, זה כנראה בגלל זה, כלומר, בגללה), אחר כך ייאוש גדול, שמלווה בדיכאון ולבסוף, הצומת המרכזית, קבלה או דחייה.

 

למזלי הרב, לאחר עשור, משפחתי בחרה בקבלה. ולא רק קבלה אילמת. ניתן לומר, אימוץ טוטאלי.  ויש לציין. לא כקלישאה. אומנם אמא שלי הולכת כיום בראש מורם ומספרת לכולם שהבן שלה הומו, אבל היא גם דורשת מכולם להתייחס לעניין ברצינות.

אני וברק, מתחתנים. (טורים בנושא עוד יבואו, אבל פריביו קטן:) על אף שבחתונה ישנם ממדים ריאקציונרים המשחזרים אורחות חיים סטרייטים חוזיים ודכאניים, אנחנו מעוניינים לחדש את המוסד המנוון ולהעניק לו משמעות אלטרנטיבית. זהו טקס החוגג את האהבה, את המחויבות והאחריות, את הברית שנוצרה בין שני אנשים. ללא צורך בעדים, רבנים וחוזים. בנוסף, זהו חלק ממאבק דמוקרטי בו ראוי שזוגות הומואים יקבלו את הזכויות להן זוכים זוגות סטרייטים. החלנו לתכנן את החתונה כחתונת חברים בלבד ועכשיו, בהתערבות משפחתי, היא מקבלת ממדים עצומים. משפחתי דורשת מכולם לקחת חלק, לעזור, להפוך את הזוגיות הגאה לזוגיות ראויה. הקבלה האמיתית מתחילה דווקא בשגרה. היא מתחילה ברגע בו ההפרטה מפסיקה והאורגניות חוזרת לשלוט בחיים.

 

עשר שנים עברו. עשר שנים קשות. אבל בסופו של דבר, הסבלנות משתלמת. הכל תלוי באמונתכם בעצמכם. עזבו את ההתלהמות, נסו את השפיות. 

 

ארון פתוח 

 

אחרי כמעט שנה של כתיבת טורים פוליטיים ואישיים מנקודת מבט גאה, הפרספקטיבה משתנה. אני חייב להודות כי ההכרה בכוחה של המילה הכתובה, (נשמע קלישאה?, לא ממש) חלחלה לתוך תודעתי לאורך הדרך בטפטופים קטנים של אחריות גוברת להנדסת הטקסט. זהו אינו עניין פשוט, להעמיס על עצמך את האחריות הנדרשת לפובליציסטיקה ציבורית, לומר את הדברים, הביקורות, להתכוון אליהם ולעמוד מאחוריהם כל דקה. אנשים קוראים ומגיבים. חלקם תומכים, חלקם חולקים, אבל ברור כי המשמעות מתפזרת לכל עבר והדיון נוצר. ועל אף ששמי לא נחשף עד כה, למרבית הפונים עניתי, את הדברים נימקתי, השתדלתי לאחד את הקצוות.

 

לאחרונה עלתה סוגיית כתיבתי בשם בדוי על ידי הקולגה מהטיים אאוט, גל אוחובסקי. אוחובסקי בחר לכנות אותי בעל "תודעה פוליטית מוגבלת" ולצטט משפטים מקריים מטורי שהסביר מדוע אני כותב בשם בדוי, המנטרלים את ההקשר המקורי בהם הם ניתנו. בעיקר לעקר את התוכן ולהישאר עם הצורה, עם תחביר מיותר. לא מקרי. אוחובסקי לא התמודד עם עמדותיי בנושאים פוליטיים כאלו ואחרים מעולם. הוא טרח לתקוף אותי בנושא היציאה מהארון באמצעות התנשאות מגוחכת מעל עמדותיי.

 

רטוריקה היא כלי מורכב ואוחובסקי שולט בו היטב. הרבה יותר פשוט להתמודד עם טענות מורכבות באמצעות גיחוכן והתנשאות מעליהן. זה לא דורש דיון רציני. זה בעיקר דורש קצת רפש. ורפש לא חסר. ובעניין ה"עמדה הפוליטית המוגבלת", אשתמש באותו טיעון בו השתמש אוחובסקי ביחס לכינוי שהדבקתי לו באותו טור. חבריי הקרובים, ידידיי ועמיתיי לעבודה לא יסכימו עם הגדרה זו. במקום להתייחס ברצינות, אוחובסקי בוחר לצמצם את המנעד הפוליטי שלי ולגמד אותי. זה משנה שבשנתיים האחרונות שימשתי ככתב מגזין ועסקתי בנושאים פוליטיים, חברתיים ותקשורתיים בעיתון העיר? לא ממש. המושג דיון דמוקרטי אינו מוכר לאזרח אוחובסקי. כפי שכבר טענתי, בשם אידיאולוגיה שמאלנית ליברלית אנשים מרשים לעצמם לבצע מעשים החותרים תחת אותה אידיאולוגיה בטרור המאחד שהיא משליטה.

 

הומואים ניחנים בניחוח החלוציות. הם נדרשים לעצב מוסר חדש ונורמות חדשות. הם נדרשים לסלול דרך חדשה. הם נדרשים לאישור מחדש של המטרות החברתיות ולו רק בשל היותם אנשי שוליים הנכנסים למרכז בדלת חדשה שדרכה עדיין לא סלולה. לשם כך אנחנו זקוקים לדיאלוג, לא להטפה צדקנית. אנחנו זקוקים לדיון ציבורי, לא לכוחנות צינית.

 

כתיבתי בשם בדוי מסתיימת היום. ולא, לא בגלל שגל אוחובסקי מתפלץ. ולא בגלל שהופעל עליי לחץ ציבורי. כפי שכבר כתבתי באותו טור ממנו בחר אוחובסקי לצטט, תמיד ידעתי שאצא מהארון הציבורי וזה רק עניין של זמן עד שאעשה זאת. והנה זה קורה. הבחירה להישאר בארון הציבורי נבעה מהצורך להעניק לסביבתי לעכל את עובדת היותי הומו החי חיים חד מיניים נורמטיביים באופן מורכב ולא כקלישאה מנוכרת. וזה עבד. תהליך הגמילה מהסטיגמות הרעועות ותהליך בניית המושג החדש על ההומוסקסואליות ואורחות חייה החל להתעצב באינטנסיביות. עדיף להתמודד עם המשמעויות לעומק ולא להטיל פצצות ואולטימטומים ביחס לקבלה והכרה. המחיר בהפצצה כבד. ובעוד מצד אחד אני מעוניין לחיות חיים חדשים, אחרים, אני עדיין דורש מעצמי לקחת אחריות על העולם הישן, בוא נקרא לו בית אבי. אולטימטום לא מוביל לשינוי מודע, להבנה מעמיקה, הוא מוביל לנימוס טרחני ומנכר מתוך אינטרסים מוגבלים ולא מתוך אחריות מוסרית.

 

ואתנחתא: רק לשם ההבהרה, לבן זוגי אכן קוראים ברק ולכלבה המהממת קוראים קיאנה.

ובאותו נושא. (וכן, בואו נסכים עם אוחובסקי לשם שינוי) מה שעשה עיתון תל אביב לכוכב הנולד הוא מעשה שגובל בחוסר מוסריות תחת הנחת הצו הקטגורי. לשם ההכללה, כל הבחורים בכוכב נולד נמצאים בשלב בו הם עדיין צריכים לגבש את זהותם העצמית, לא כל שכן המינית. להוציא מישהו מהארון בשלב זה בתחרות, ברמיזות גסות, מספיק בשביל לחבל בחייו, בכל הגזרות. זו מציצנות פושעת וצהיבות מיותרת ויש לומר גם אכזרית במידת מה. אני מקווה שמישהו לא ישן שם טוב בזמן האחרון.

 

 

תנועה גאה

 

 

את המשוחה הראשונה עברנו. מצעד הגאווה בתל אביב עבר בהצלחה. הידד. כידוע לקוראיי, אני לא חובב מצעדי גאווה. באמת שלא. לא שיש לי שום דבר נגד צעידות או צועדים וצועדות. נהפוכו. כשיש סיבה מספיק טובה גם אני אצא לצעוד ברחובות עירנו. היום, התחושה השוטפת אותי במצעדי הגאווה היא תחושת עלבון חריף וזלזול גס. אני מרגיש שמעליבים ומזלזלים בצועדים ובאינטליגנציה שלהם. שלא לדבר על מורכבות הרגשות שהופכים ביום ורוד שכזה לאוסף מניירות וקלישאות כשמעליהם מתנוססת בגאון המילה אהבה. חלאס, אני לא יודע מה איתכם אבל אהבה זה דבר ממש מסובך. שלא לדבר על הדגלים שמונפים, ולא על הדגלים הצבעוניים אני מדבר, אלא על הדגלים המטאפוריים. דגלי ההצלחה הגאים השנתיים. לא מתחבר. סליחה מראש לכל החוגגים.

 

אבל מה. דווקא השנה אני אגיע לצעוד בירושלים. כן, אני יודע, לא צפוי, אבל השנה הכרחי. הטיעונים שלי כנגד המצעד שנה שעברה לא השתנו. רק אופני הפעולה קיבלו ממד אחר. אני עדיין חושב שלהכתיר את המאבק על המצעד כמאבק על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית זה מעשה פזיז ובמידת מה חסר אחריות, (בכל זאת – שר המשפטים שלנו מעקר את כוחה של הרשות השופטת, חוק ההסדרים מרוקן מתוכן את כוחה של הרשות המחוקקת, השחיתות פושה ברשות המבצעת וזה בלי להתחיל לדבר על עוני אלימות ושאר ירקות), אבל הוא חלק, גם אם אזוטרי, מהעניין. ולא בגלל שמדובר בגאים וגאות. מכיוון שמדובר בציבור עם זכויות. צעדה בירושלים היא זכות דמוקרטית השמורה לכל אזרח במדינה. הזכות להתארגן להפגין למחות ולצעוד שמורה לכל אזרח באשר הוא. רק במשטרים אפלים מנעו מאנשים את הזכות להתאגד, להתחבר ולהקים אופוזיציה, להיאבק למען זכויות. וכן, יש לי בעיה עם התוכן. סביב מה אנחנו בוחרים להתאגד ולהתחבר? לא ברור. וכמה חבל שזה לא קורה לאורך כל השנה בשאר המאבקים הדמוקרטיים החשובים. אבל אולי זו התחלה. ברק טוען שאני לא נותן לציבור הגאה מספיק קרדיט וזהו מאבק שמסמן את תחילתו של עידן חברתי חדש בקהילה. האמנם? אני סקפטי. לא מחלק נקודות זכות כל כך מהר לאנשים שעסוקים בעיקר סביב עצמם, (ברור שישנן קבוצות פעילות שעושות גם מעשים ברוכים, גם אם לעיתים מאוד מוטים, והרשו לי ברגע זה לברך על פעילות המחאה שנעשתה סביב 40 שנה לכיבוש, על אף ששוב, חבל שאף אחד לא משקיע את אותן אנרגיות על הדיכוי שמתרחש ברחובות ארצנו יום יום) אבל אני מעדיף לתת צ'אנס ולקוות מאשר למות סקפטי ומריר. מה לעשות, טבע האדם מהול בתקווה.

 

אני מקווה שמצעד הגאווה השנה יתאפק. לא יסתתר ולא יתחבא ולא ישנה את תוואי הצעידה ולא ייכנע לשוטרים שמחפשים לעצמם רגע רגוע אלא יעמוד על זכותו לצעוד. על זכותו להשמיע קול, אבל אני כן מקווה שאותם אנשים ידאגו גם להתאפק. להתאפק מלצרוח שטויות שלרוב נאמרות בהרף עין, להתאפק מלייצר פרובוקציות מיותרות שבעיקר מפחיתות מכבודנו ומרצינותנו ולשמור על איפוק מכובד, מהסוג שמאפשר למעשים גדולים להתבשל ולהרקיע. אני אגיע. ואתם?

 

 

נכתב על ידי , 18/10/2007 23:04  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בן: 35




הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , פילוסופיית חיים , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לארז מאירסון אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ארז מאירסון ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ