לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

יומני אלפוחרה


מכחול הזמן מצייר את עור הלב
Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ¹ֳ¥ֳ¡ ֳ ֳ®ֳ  ֳ¥ֳ ֳ¡ֳ . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שעת המתנה


מול הים, ליד הבירה שאיני שותה, סופג אור והרהורים על הווה שנכרך בעבר.  מביט לכל עבר.  מצלם.  שנים שאני נושא איתי מצלמה לכל מקום.  המצלמה משתכללת, וגם יכולותיי להאט ולהביט.  בבית מול החלון, בחוף הים מול הים, ברחוב מול הסופרמרקט.  בכל מקום, חוץ מאשר לשעת ההמתנה מול חדרו של הרופא.  שעת ההמתנה היא כמו הרגע, לא מוגדרת בתוכי מאז ומעולם.  היא מכילה את כל ההחמצות שהיו ביני לבין הוריי.  שורצת מכאבים של ציפייה שלא ידעתי בחייהם.  מתקווה.




אני מגשש אחרי נקודת פתיחה להרהורי, ומסתפק בינתיים בתמונה מהימים בהם אמא הייתה גוררת אותי אחריה להמתין לרופא קופ"ח לאומית סמוך לקולנוע מאי.  אחרכך במשך שנים לא נהניתי מסרטים שם.  כנראה שמשום כך, אפילו שמחתי כאשר הרסו את הבניין שנשרף.  אנזוכר כשעמדתי מול הדחפורים וחשבתי על כל הזכרונות שהם כתשו שם.  בעיקר זכרתי את הילד שנצמד למכנסי אביו, לספוג מעט תורה מבגין שבנאום בחירות חוצב להבות הלהיב את ההמונים.  טוב היה לי לראות את הזכרון הזה נכתש עד דק.  יחד איתו נכתשו עוד כמה אירועים שלא אדע יותר.  מגדלור שהאיר את ילדותי וכבה.




כלכך הרבה דלתות יש בשעת המתנה.  אצלי לפחות, היא מתחילה בבית, עוד הרבה לפני שאני מתייצב במסדרון או בחדר ההמתנה שמול דלתו של הרופא.  בבנק או בכל פקק אחר, איני ממתין כך, איני נובר בעצמי.  רק מול דלת הרופא.  מאימא ועד היום, עוצב אופי ההמתנה שלי והוא שונה כלכך מכל שאר הממתינים.  לכל ממתין יש את רוחו הממתינה שעוצבה לו בחייו, על צלליו וזוויותיו.  אין שני ממתינים שקורצו מאותו החומר, מאותו הכאב.  לכל אחד אימא ואבא משלו, עם קופ"חים ועצרות בחירות שונות כלכך. 




אני מתחיל את ההמתנה כבר ביומיומיים שלפני.  מעדיף להיות כבר ברגל הקלה של אחרי הביקור, גם אם רוחי תכבד ממה שיתרחש מול הרופא.  מכל הימים איני אוהב במיוחד את היום שלפני ואת שעת ההמתנה עצמה עוד פחות.  שם ואז כל הריפודים שריפדתי וההגנות שחיזקתי סביבי, קורסות באחת.

שם אני נזכר באימא ורוצה, לו לרגע, שוב להיות בנוכחות הסוככת שלה...



נכתב על ידי , 16/5/2013 20:02   בקטגוריות שוב אמא ואבא  
65 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-9/7/2013 14:02
 



היפוכים


או סנדוויצ'ים. למה ברבים, אני מסתפק בכריך אחד.

כריך חיי והוא לא תמיד קל לעיכול.

אבא שלי מצד אחד וילדיי מצד שני.

הצד האחד מריר וחריף והשני ממלא בי את כל טעמי הארץ.

 

אתה זוכר אבא, איך אחרי שנפטרת פניך התחילו להיעלם לי?

כלפעם מעט, עד שרק הבזקים נשארו.

מזכיר לי את דמותי שלי שנעלמה לי בחלומי (?!)

נבהלתי, במציאות ובתחושה, אז ועתה.

לא ידעתי שכך זכרונותיי יכולים להתאדות.

שכך חלקים ממני עלולים להיעלם.

שדמותך יכולה להתפוגג.

 

בנצעיר הציע לשים תמונה שלך ושל אמא על השולחן,

שלא תיעלמו לי כך פתאום.

וכך אמנם היה.

במשך הזמן רכשתי את פניך שוב.

היום אתה נעלם רק לפעמים, כאשר אין לי חג בלב.

אתה יודע מתי לשוב, ואני שכחן שכמוני,

אולי אשים גם צילום שלי, להאיר בי את עצמי.

 

כמו אז, כאשר פקחתי עיניים וראיתי את בנצעיר מחייך אליי.

מיטיב את השמיכה שלי.

מלטף את לחיי.

נושק למצחי.

וחוזר לחדרו...

 

זה זיכרון שווה שמעלה בי הרבה מעוֹשר טעמי חיי (אוֹשר).

 

וכמובן ההיפוך,

שפעם אני כך הייתי מבקר את מיטת ילדותו.

היום הוא דואג לי באהבתו.

אתה יודע, אנחש שזו זכייה גדולה!

גמשלך אבא.

 

אני מנסה להצמיד את התמונה הזו לתמונת חיי שלי, ששוב לא אשכח.

 

לפני שנהיה אבא הוא לומד עוד על אבא.

עוד יותר מוזר.

חשבתי שהלימוד הזה, ביני ובין ילדיי, יסתיים מתישהו.

 

וודאי שלא.

גמני עדיין במסע איתך אבא.

ואתה כבר לא איתנו.

 

כשהתכרבלתי שוב לתוך השינה ראיתי את פניך אבא, בבירור.

אולי היה בהם גם שמץ של חיוך וסיפוק.

 

ולא שמתי לב, מתי הגעת לכאן?



נכתב על ידי , 13/7/2012 13:53   בקטגוריות שוב אמא ואבא  
58 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-19/7/2012 21:43
 



שָׁנִים שֶׁל פְּרֵדָה


לִפְנֵי יָמִים נִּדְבַּרְנוּ לְהִפָּגֵשׁ.  אֲנִי זוֹכֵר אֶת פָּנֵינוּ הַגָּלֻיּוֹת (הַגְּלוּיוֹת), אֶת לִבְּךָ שֶׁבִּקַּשְׁתִּי.

לִפְנֵי יָמִים נִּדְבַּרְנוּ לְהִפָּגֵשׁ בְּבֵית הַקָּפֶה שֶׁמֵּעֵבֶר לַפִּנָּה. מָקוֹם סוֹאֵן.

רָצִיתִי שֶׁנֵּשֵׁב עַל חוֹמַת הָאֶבֶן הַנְּמוּכָה, שֶׁלֹּא נַחְשֹׁשׁ לְהַנִּיחַ רֹאשׁ עַל כָּתֵף.

חָשַׁבְתִּי שֶׁעִם הַשָּׁנִים הַהֶבְדֵּלִים מִצְטַמְצְמִים.

נִסִּיתִי לִהְיוֹת בַּיְּדִיעָה שֶׁלְּךָ,  אַךְ לֹא מָצָאתִי שָׁם חִבּוּר אֶל הַלֵּב שֶׁלִּי.

אִלּוּ הִבַּטְתִּי לְלִבְּךָ הָיִיתִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא שֶׁחִפַּשְׂתִּי מַחֲסֶה מֵהַחֹם הַנּוֹרָא,

וְלֹא יָדַעְתִּי אַבָּא, שֶׁשָּׁנִים נִפְרַדְנוּ כְּבָר.



נכתב על ידי , 11/7/2012 16:11   בקטגוריות חלומות באספמיה, שוב אמא ואבא  
54 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-18/7/2012 20:58
 



תודה לאליהו


הנה הגעתם כבר לקריאת שלהי השנה השישית, לשיכבה הדקה של חודש מרץ. אני בטוח שכאשר קראתם אתמול את התגובות לפוסט הזה גיחכתם לעצמכם על האבא שהתחרפן מעט והתחיל להאמין בביקור דמויות אגדתיות כמו אליהו. נו באמת, ועם דמות האריה הכחול והצ'יטה סגולת העיניים (עדיין מקומה נפקד מכאן. יום יבוא...) אתם כן מסתדרים? נו מה לעשות יקיריי וכך הייתה התחושה שהשאירו אחריו בגדיו של האיש שהתארח כאן. אם לאבא יש ריח, גם לאליהו יש. את הריח מכירים אחרי שהוא נפרד. לא חושב שמישהו באמת מזהה את אליהו כאשר הוא מבקר.

אפילו שכתבתי אתמול עצב, יש בי הרבה שימחה. כן, ללא ספק עם לכתו של האיש, ירד עלי ענן ומילא אותי עצב. אך מהר מאוד התחלפה התחושה המרירה של חסר במתק הנוכחות. לא בכל יום מתמלאת הווייתי בנוכחותו של אבא. אז פספסתי את האיש שהזדמן לביתי, אך כן אירחתי אותו והוא הביא לי את נוכחותו של אבא. אי אפשר לבקש יותר. הידיעה שהיה זה אליהו, מעצימה את זכייתי. כל ילדותי זימרתי 'על שפת ים כינרת' וכל פסח ציפיתי לבואו. אני זוכר אותי פותח את הדלת בליל הסדר ויוצא לבדוק, אולי הוא בא ואני אזכה. והנה הוא הגיע לכאן, לסוף העולם היהודי שמאלה - לאספמיה הרחוקה.

אליהו, כלכך הרבה אגדות סביב ביקוריו אצל משפחות נצרכות לפני חג הפסח. עתה גמני בצד שקיבל, שזכה. מעניין איך הוא מרגיש אחרי שהוא מעניק את הטוב שהיה חסר לאנשים. בכלל, מה פתאום הוא הגיע לכאן, לארץ בו צאן מרעיתו גורש מזמן. לחשוב שאולי נוכחותי הייתה מספקת למשוך אותו לכאן לביקור ולהעניק לי את מתנת נוכחותו של אבא. הרי רק שימחה אני חש עתה, שכך זכיתי. שכך הועשרה חווית חיי כאן. השנה עם כל הקשיים החוויה מועצמת עוד יותר. אכן אני זקוק לכוח שהוא הותיר אחריו עבורי. מתוך כך, יש בי תודה לך מי שלא היית שבאת והותרת. בליבי אליהו אתה הזכור לטוב שהיטיב איתי.

אל תשכחו גם את זאת כאשר תקראו אותי.
נכתב על ידי , 15/3/2010 22:39   בקטגוריות שוב אמא ואבא  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-17/3/2010 14:07
 



ריחות פסח


ימי הפסח השנה מדגישים בפני את יכולותיי המוגבלות וצעדי האיטיים יותר מהרגיל. השנה גם שילמתי על חוסר השקט שלי. אליהו מגיע לביתי ואני כעיוור, לא קולט ולא חושד, הרי אלה ימים בטרם פסח. אוצרות ואני לא שם לב לאשר הזדמן לביתי. כך זה כאשר עסוקים מידי במה שמתרחש בבית החזה. הכלבים לעומת זאת ידעו מהרגע הראשון. הם רחרחו את האיש מכשכשים זנבות ועיניים בשמחה. הם עקבו וקיפצו סביבו לאשר הלך. ישבו למראשותיו באשר ישב. איש טוב חשבתי לי. עכשיו, כאשר אני מחשב את אשר היה לאחור, ברור לי שהוא הותיר סימנים בכל פינה. רק אני העיוור לא הבחנתי. התיק שלו והאופן שבו הניח את הגבינה והלחם בתיק, היו מאד מוכרים. אפילו המחשבה שאולי הוא אוהב בצל עם הגבינה התגנבה מליבי. אתמול הוא המשיך בדרכו והכלבים נותרו כל הבוקר עצובים. גמני, אפילו שלא ייחסתי זאת ללכתו. כאשר אני מנסה להבחין במה שהיה, לא ברור לי בכלל מהיכן הכלבים זיהו אותו. הוא הרי לא מכאן ואף פעם לא היה כאן. כל זאת כבר לא חשוב, הוא שוב לא כאן. לאחר לכתו הלכתי לאוורר את החדר ולאסוף את המצעים. הם קופלו מוכנים למסדר, מדגישים את הנוכחות האלכסונית שלו שהייתה מאוד ברורה על המיטה. כמו אבא חשבתי. יש עוד אנשים כאלה, שנוכחותם קיימת גם שעות אחרי שהם כבר לא נמצאים. אחרכך העליתי את התריס ופתחתי את דלתות החדר לרווחה. גל ריח נטש את החדר ונעלם דרך המרפסת לכיוון הים. גופי הגיב לריח עוד לפני הַכָּרָתִי. אבא. אבא היה כאן. דקות ארוכות רעדתי. אחרכך הסתובבתי שעות מחפש את שכבר לא היה בביתי. ליטפתי את הנוכחות האלכסונית שעדיין רבצה שעות במיטה, מונחת ללא הריח שנטש אותה. לא ידעתי איך להחיות אותה שוב. הבוקר גם הנוכחות הזו כבר לא הייתה.
נכתב על ידי , 14/3/2010 21:07   בקטגוריות שוב אמא ואבא  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-20/3/2010 13:37
 



בּוֹאָה רָעֵב


בְּפּוֹזְנָען, אַהֲבָתִי לֹא יָכְלָה לַבֶּכִי.
שָׁם רָאִיתִי בּוֹאָה רָעֵב.
גִּלִּיתִי אֶת אַבָּא הוֹלֵךְ בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר בְּבֹקֶר קַר.
הַבּוֹאָה לֹא הִצְלִיחַ לִבְלֹעַ אֶת אַבָּא.
לֹא הָיְתָה שָׁם אַהֲבָה.
אֲנִי הָיִיתִי שָׁם.


Old Marych - Robert Sobocinski, 2001
נכתב על ידי , 10/2/2010 21:27   בקטגוריות שוב אמא ואבא  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-18/2/2010 11:38
 



בת הרים


והמשכתי גם היום לקדוח.
אלא שהיום הגיע המסע לתחנה מענגת.
הגעתי אל מיטת אימי והיא שרה לי כאז, את השיר העברי היחידי שידעה:

שִׂימִי יָדֵךְ בְּיָדִי,
אֲנִי שֶׁלָּךְ וְאַתְּ שֶׁלִּי.
הֵי הֵי גַּלִּיָּה
בַּת הָרִים יְפֵהפִיָּה.
הֵי הֵי גַּלִּיָּה
בַּת הָרִים יְפֵהפִיָּה.

גם היום חשתי ברכות זרועותיה ובריח הנפלא של שבת בבוקר שנבע מעור פניה. שבת בבוקר עם קולה המתנגן, אימא מערסלת אותי בין זרועותיה.

היה זה כמובן השיר הראשון שלמדתי בעברית, עוד לפני הגנון.
שנים אחרכך, במסגרת מסעותיי בזמן, למדתי שזהו רק פזמון לשיר אהבה שבו גליה אינה אלא גְּלִילִיָּה.

בשבילי תמיד יהיה השיר תמצית אהבתה של אימא שלי.
נכתב על ידי , 14/11/2009 20:02   בקטגוריות שוב אמא ואבא, מבעד פנס הקסם  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-18/11/2009 12:20
 



קושיה


אתה יודע אבא, אחרי שנפטרת פניך התחילו להיעלם לי.
כלפעם מעט, עד שרק הבזקים נשארו.
נבהלתי, במציאות ובתחושה.
לאידעתי שכך זכרונותיי יכולים להתאדות.
בנצעיר הציע לשים תמונה שלך ושל אמא על השולחן,
שלא תיעלמו לי כך פתאום.
וכך אמנם היה.
במשך הזמן רכשתי את פניך שוב.
היום אתה נעלם רק לפעמים, כאשר אין לי חג בלב.
אתה יודע מתי לשוב, ואני שכחן שכמוני.

כמו אז, כאשר פקחתי עיניים וראיתי את בנצעיר מחייך.
מיטיב את השמיכה שלי.
מלטף את לחיי.
נושק למצחי.
וחוזר לחדרו...

ונזכרתי בהיפוך,
שפעם אני כך הייתי מבקר את מיטת ילדותו.
היום הוא דואג לי באהבתו.
אתה יודע, אנחש שזו זכייה גדולה!

לפני שנהיה אבא הוא לומד עוד על אבא.
עוד יותר מוזר.
חשבתי שהלימוד הזה, ביני ובין ילדיי, יסתיים מתישהו.

וודאי שלא.
גמני עדיין במסע איתך אבא.
ואתה כבר לא איתנו.

כשהתכרבלתי שוב לתוך השינה ראיתי את פניך אבא, בבירור.
אולי היה בהם גם שמץ של חיוך וסיפוק.
נכתב על ידי , 20/5/2009 13:01   בקטגוריות שוב אמא ואבא  
52 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-1/6/2009 11:22
 



לקראת יומולדת


ביומשישי תחגוג אבואלה יומולדת.
היא כבר לא במיטבה. לא בדיוק זוכרת מיהי ומי מחזיק לה ידיים.
היא עדיין מחייכת ומאירה. עדיין מקלפת כל דג עד לעצמותיו הלבנות.
אך היא שוקעת.
אף אחד לא יודע כמה זמן תארך השקיעה הזו ועד לאיזה כלום היא תגיע, לפני שתשיב את נשמתה לבוראה.

אני ניזכר בימים אלה באימי עליה השלום.
לא, זה לא נכון. אימי תמיד תמיד נמצאת בחיי.
כל פעם שאני ניכנס למטבח היא כבר שם מחכה לי.
כל פעם שעוגת השבת מציפה בריחותיה את מרחבי הבית, היא כאן.
תמיד היא כאן.
אך היומולדת של אבואלה מחר והפוסט של אבא של מאיה היום הביאו לי זיכרון אחד כואב.
* * *

בימים האחרונים של אימי באתי לביקור עם בנגדול.
כבר שבועות רבים שאימי לא מזהה אותי וקוראת לי בשמות משמות שונים.
אני מתאר לעצמי שהיא כן יודעת בבפנוכו שלה מי אני, אלא שהצומת העצבי של שמי נימחק ממנה.
מעוללות הזמן של רוב גיל (שאין בו שימחה תמיד).
אני מתקרב לאימי מנשקה ומחבקה ומושיט את ידי אל בני שיתקרב גמהו.
המבט שלה כבר אינו המבט שיודע לחבק, אך הוא מאיר והיום במיוחד.
נוכחותו של נכדה הגדול מאיר חיים בליבה.
(אה, אתם לא משערים כמה אור מעלים הנכדים אצל הסבים שלהם!)

הוא מתקרב אליה ומניח את ראשו בחיקה.
היא מלטפת אותו ביד זקנה וצבוטה ורועדת.
מפיה עולים מלמולים קטועים של שירה באידיש.
כל מה שהאוזניים שלי מצליחות להציל הוא את השם שלי.
כך היא שרה לנכדה ובפיה שמי.

זה היה רגע קורע במיוחד.
רגע שקשה לשכוח.
רגע מאוד מדמיע.
נכתב על ידי , 22/11/2007 13:26   בקטגוריות שוב אמא ואבא  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-24/11/2007 21:15
 



אהבתה של אמא


הזמנתי את אנטוניו.
כבר למדתי את חוכמתו של האיש הזה בהקשבתו.
הוא נסע 700 ק"מ בכדי לפגוש אותי.
הוא בא לדבר ובעיקר להקשיב.

כאשר נפרדנו בצעתי כמחצית מעוגת התפוזים ועטפתי אותה עבורו לצידה לדרך.
אנטוניו חיבק אותי וכשהתרחק ממני מעט, ראיתי שעיניו נוצצות.
ובלי ששאלתי הוא הסביר.
לתת מהמזון שטרחתי ואיהבתי אותו, זה לא רק לחלוק ולהתחלק.
יש בזאת נוכחות שנשארת.
בזיכרון.
בלב.
זה לעטוף ולהגן.
היום כאשר כך עשיתי, הוא נזכר בסבתו והתרגש מאוד.

התגובה שלי הייתה וואו גדול בלב.
אחר כך, כאשר נסע ואני מלווה אותו בליבי,
באה אמא וחיבקה אותי בכל המזונות שתמיד העמיסה עלי כאשר יצאתי מהבית.
היא שלחה איתי מלאכים שישמרו עלי, ואני לא ידעתי.
אנטוניו פתח לי עוד פתח לאהבתי את אמא.
נכתב על ידי , 10/3/2007 20:44   בקטגוריות מסע למינזר, שוב אמא ואבא  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-23/3/2007 14:32
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשדות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שדות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ