לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

יומני אלפוחרה


מכחול הזמן מצייר את עור הלב
Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2014

עשור לי


הגיעה העת לעשר שנים, עשור להליכתי כאן בשבילי ישרא.

דווקא היום, רק שלושה ימים אחרי לכתה של אבואלה.

אך דווקא היום, ואני חש שדברים עולים ומתרחשים.

מרעידים מיתרים רפויים,

מותחים אותם – אותי.

 

כלכך אחר אני היום מאשר הייתי לפני עשר שנים.

למדתי כאן להתנהל עם עצמי.

למדתי שיש לי גם יד שמאל.

בתחילה הייתה ימיני קשורה.  לאיטי למדתי לשחרר אותה, ככל שידי השמאלית התחזקה וצברה ביטחון ויכולת.

 

כשהגעתי לכאן, אמרתי ננסה.

ננסה לראות האם כאן אצליח במקום שלא צלח לי בחיי.

האם כאן אוכל לטפל במוראות המלחמה ההיא שפגעה והביאה את יכולותי הפגומות לגבור עלי.  שנים התהלכתי מגשש מטיפול לטיפול מסיפטום לסיפטום ולא מצאתי מרפא בדרכים, אלא הקלות מפוקפקות.

מהר מאוד הבנתי שהמיומנות הגבוהה של ידי הימנית בעוכריי.  היד שאימנתי ואילפתי כל חיי, לא תצלח לבדה במשימה הזו.  היא הרי אינה מכירה את התנועות הדרושות בעולם החדש שאליו נקלעתי.

 

עד שהגעתי לכאן, לישראבלוג.

ישרא נתן לי הזדמנות.  במקום הזה נולדו בי יכולות חדשות, שאומנם התחילו וירטואלית, אך למדתי להטמיע אותן למערכת היכולות שלי בחיי האמיתיים.

בישרא למדתי להניע את ידי השמאלית בתנועות קטנות ולא מחייבות, לצד התנועות הימניות שלי.

וככל שתנועות שמאלי הפכו לבוטחות וארוכות יותר, כך חשתי את פנימיותי עולה, מחפשת את הדרך החוצה.

מבקיעה בי מילים שמנסות לגעת

ממקום שם אין מילים.

 

למדתי להקשיב לשתי ידיי שידעו להרקיד מילים ואינמילים ביניהן.

ידיי לימדו אותי, כי בין שתיהן חי עולם פועם, של ישן וחדש.

של בטוח ופגוע.

של יכולות ריפוי שלא הכרתי.

מַרְפֵּא עצמי שיכול היה להתפתח ולגדול כאן איתכם, ידידים לא נראים (ברובכם) אך נשמעים ומורגשים היטב.

ככל שהתנהלתי כאן, כך רווח ליבי ורחב כדי להכיל את היכולות החדשות.

כדי להפנות מקום לתנועות הלב שלא הכרתי.

 

עתה לאחר עשור ימיני אינה קשורה יותר.  היא משוחררת ושתי ידי פועמות בקצב אחיד פחות או יותר.

אינני מפסיק להיטיב ביניהן את ההקשבה והזרימה.

הרי בנפשי הדבר...

 

ולכם קוראים אנונימיים ברובכם, תודה שאתם כאן וקוראים אותי כבר עשר שנים.

תודה לכם על החיבוקים וההכלה. על הנפלאות שאתם מגלים בקיומו של האדם.

תודה גדולה לי אליכם, ממני שדות בן עשר



נכתב על ידי , 6/4/2014 14:56   בקטגוריות חברים  
57 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סקס עם מתמטיקאי ב-24/4/2014 01:57
 



אור ואפר


ימים מעורבים של אור והקלה.  של עצב וכאב שמחפשים את דרכם החוצה.

הכל מתערבב ומבקש סדר... מסלול.

 * *

 

מצטער שלא השתתפתי בפעילויות להצלה של ישרא.

עתה אנמאוד שמח לאפשרות שניתנה לישרא.

לדרך מתחדשת שישרא יפרוץ אליו.

 

להרבה אנשים מגיעה תודה.  לכל מי שכתב והרים תמונה ושלט, אנחנו כאן בביתנו.

הבית הזה חשוב לנו.  תנו לנו הזדמנות ונמשיך לחזקו ולבנותו.

אך מעל לכולם מגיעה תודה וברכה ענקית למריאט שעמדה בחזית וניווטה את ישרא בימים הקשים האלה,

ולטליק שהיה פיקוד קידמי, בלוגיסט שריכז את כל הכוחות אחריו.

כל הכבוד ויישר כוחכם!

 * *

 

אני עומד ומביט בה והיא כלכך יפה.

הקמטים כמעט ונעלמו.

יופי שנאגר ונבנה בה כמעט מאה שנים.

הפרחים מאירים מסביב.  הרבה ציפורנים לבנות כאשר אהבה.

ובעוד רגע הכל ייגמר.  מכסה הארון ייסגר והיא תעבור למסוע שיעביר אותה לעולם אחר דרך להבות האש.

ועתה היא שוכנת עירומה כלכך בערימת עפר ואפר.

 

אבואלה החליטה שדיי לה.

לאחר ארוחת הערב היא נכנסה למיטה ועצמה את עיניה בפעם האחרונה.

מיטת נשיקה כיאה לאדם הכלכך טוב שהיא הייתה.

אני בטוח שלכולם סביבה יש כלכך הרבה זכרונות אוהבים מתוקים ומצחיקים וחכמים ממנה.

לי יש זיכרון של טעם שפתיה על מצחי, את חיבוקה הכליכול ועוד הרבה.

אך הכי הכי אנרוצה לזכור אותה אז, כשעלינו יחדיו לצוק עם האורנים.

* *

 

הייתי בדרכי לאבואלה שנמצאת במעגל אחרון של השלמה והכלה.

לוואי שהייתי יודע את אשר בליבה.

 

הגעתי.

חיבקתי אותה.

והיא הייתה רופסת בזרועותיי.

כמעט בובה.

חסרה את הגמישות שאפיינה אותה.

לאחר זמן ביקשה בקול רפה לעלות למעלה לצוק הגבוה.

 

זמן רב טיפסנו.

היא על כיסא הגלגלים

ואני דוחף עם מקל הליכה שמסרבל אותי כמריונטה עקומה.

 

בדרך נחנו.

נשמנו.

אני ניסיתי להירגע מהקושי שבעלייה.

זכרתי את הקלילות שבו היא הייתה מטפסת ואני נגרר אחריה.

עתה שנינו נגררים.

היא, ראשה שמוט ומתנדנד קלות.

אני, ספק דוחף ספק חופר את דרכנו למעלה.

 

הגענו.

נשמתי בכבדות.

אוסף את נשימותיי למסלול שקט יותר.

עסוק בחוסר יכולתי.

נרגעתי.

אספתי אותה בזרועותיי והנחתי אותה על העשב.

שעונה על גזע עץ אורן.

היה קר וצורב ורטוב.

היא התיישרה משעינה יד אחת על האדמה הקרה.

בידה השנייה ליטפה-החליקה את קליפת הגזע.

 

לאחר זמן החלה למלמל מילים בלחש.

חשבתי שהיא מתפללת.

לא הבנתי את המילים.

ביקשתי שתחזור על דבריה.

וכך אמרה.

 

זֶה שֶׁלִּי

אֲנִי בָּרָאתִי אֶת נוֹכְחוּתִי כָּאן

בִּשְׁבִילִי בָּרָא אֱלֹהִים

אֶת הַקֶּנְיוֹן

אֶת הָאֳרָנִים

אֶת הָאוֹר.

 

אור היה שפוך על פניה.

מבהיקות וחלקות

כפניה של נערה.

 

זכיתי לעוד רגע שקט

של חיים.

**

יהא זיכרה ברוך ומבורך



נכתב על ידי , 4/4/2014 12:52  
48 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-8/4/2014 21:25
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשדות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שדות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ