לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

יומני אלפוחרה


מכחול הזמן מצייר את עור הלב
Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2018    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2018

ספינתו של מלך ארגו


יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל חלף לו, גם יום העצמאות מאחרינו.

אך המחשבות ממשיכות לשוטט בלב ובראש.  הרי זיכרונות לא הוגבלו לימי זיכרון.

אחרי שסיימתי לענות לתגובות לפוסט, עלתה הקדמה נוספת לפוסט.

אמנם כתבתי הקדמה, אך הנה עלה עוד פתיח של לפני ובמקביל.

כאשר שיתפתי את הקרובים לי בכאב השיכחה הם התפלאו, הרי יש ברכה בשיכחה.

מכאן אפשר להמשיך ללא שהזכרונות יכתיבו את דרכיי, אפשר להיות כמו כולם ובגדול, אפילו ככל העמים.

לו הייתי מסוגל ויכול לשכוח, כי אז באמת הייתה באה הברכה שבסליחה ויציאה לדרך חדשה.

אך יש כאלה, ואני בתוכם, שכנראה לא תמיד מסוגלים. לא תמיד יכולים.

עצוב כלכך.

גם אם הייתי מסוגל להתמודד עם אי היכולת הזו, עדיין נשארתי עם ערב רב של יש ואין זכרונות מהתופת הנפשית שממנה הגעתי.  פסיפס מלחמה של זכרונות מקוטעים, בו חלקים שנשחקו לידי אבק.

לא היה שם סיפור שלם או אפילו סיפורים למקוטעים.  היה שם סיפור אחד שבור לחלקים רבים.  מאורע יחיד ועוצמתי שניפץ ביד גסה את אשר הייתי עד למלחמה וריסק את היכולת שלי להתקומם משבריי.

לכן כל שנותר לי לעשות היה לחפש ולחקור ולחפור את רקמותיי שהייתי, שזורים ומפותלים במה שהיה.

עקב בצד אגודל.  קצה חוט לקצה חוט שהובילו ליצירת מארג חתיכות פאזל.

וכך לאט לאט יכולתי להרכיב תמונה שסיפרה משהו.  תמונה שסיפרה סיפור.  שנים עמלתי כך עד שלא יכולתי עוד. ומשפסקתי, החל מעשה ידיי להתפורר וחלקי זכרונות נשרו כעלי שלכת דאשתקד.  ללא גוון חיים, מנותקים מעורקי הזכרון.

עבר זמן מאז ורק עתה אני שוב מוצא קצה חוט.

כמו אז בשלהי ינואר בלילה קר בזימבבואה כאשר צילמתי את השמים.

ראיתי את חלקי ספינתו של מלך ארגו שטים בשביל החלב.

התחברתי למצפן וקיוויתי שרוח מערבית תפיח את המפרש בדרכי למזרח.



נכתב על ידי , 23/4/2018 19:03  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אוגניה ב-25/4/2018 10:54
 



אני יודה'לה


אני פגוע נפש. תמיד הייתי, יותר או פחות. פצוע נפש או מצולק. אך היום אני יודע -

כמו אלכוהוליסט.פעם פצוע נפש, תמיד פצוע.

היום אני מבוגר דיי בכדי לקבל ולהבין. אני מבין את היגון והכאב לצד הזיכרון, או בסדר הפוך.

אלה שלושה מרכיבים שתמיד נוגעים או חופפים האחד עם השני.

והנה, כבר שלושה ימים שאני מתעורר לעניין הזיכרון והשיכחה.

זה אופייני שיום הזיכרון לגבורה והשואה מעורר גם את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

מסבא לנכד ונין.  הכל שזור בשרשרת הדורות, מזון וזיכרון.

והנה בימים האחרונים לצד הזיכרון מכה בי השיכחה.

חתיכות פאזל מאפירות ונושרות לרגלי, שקופות כנייר.

אני חש איך פנים ומקומות ואירועים השתכחו ממני. לא נמצאים עוד בארסנל הזיכרון שלי.

וזה מכאיב שוב, כאותה התהום של אחרי המלחמה.

בצר לי, אני פונה לעשרות דפי הזיכרון הפרטי שלי,

כדי שאולי יש שם כמה לבני פאזל שאני זקוק להם. ותמונה אחת מדפדפת בי מלמעלה למטה.

שווארמה אחרונה בראש פינה, לפני פרוץ הקרבות.

יצאנו לשם כמה חברים לאפטר והטחינה שנזלה מהפיתה לאורך סנטרי וטפטפה על מדי ב' שלי.

כל המלחמה גירדתי את הכתמים האלה ללא הצלחה.

והתמונה המטומטמת הזו חרוטה בי כקרב אבוד ולא קרבות ופנים חשובים הרבה יותר. מתעתועי חיי.

וגם היום אנמנסה כתמיד, בחיי שאני מנסה לזכור אתכם הנופלים.

ואתם מסייעים בידי.  במהלך השנה, אתם משתתפים בסיוטי חיי יותר מפעם אחת.

אנמקווה שתסלחו לי היום, כי דווקא ביום הזה, עולה ברוחי מצעד אחר, צדדי ונשכח.

מצעד של אחרי המלחמה, מצעד של אלה שפוסעים לאיטם, חיים עם צל מוות בתוכם.

ביום הזה, אני בוחר להיות להם לפה קטן, כי הם הרי לא מסוגלים.

הם חיים אך מקומם לא איתנו.

הייתה מלחמה ואנחנו המשכנו, חלקנו פגועים אך חיים ומנסים להשתקם.

אך ישנם אחרים, שעבורם העולם נעצר בקולות רעמים ובסנוור ברקים, כאשר המלחמה פרצה פנימה אל תוך חייהם.

חיים שהתנפצו ברעש פגז מתפוצץ.

חיים שפסקו בצרימת צרור כדורים שורק.

ואחרכך שקט ודממה.

ויש מהם שעולמם עדיין דמום.

אך מתעורר לעיתים, להרף עין, ונראה רווי ומלא כתקוות של צעירים.

אך רק להרף ואז כבה, וכך שוב ושוב ושוב, כסיזיפוס במעלה הר נסתר מעיניים.

 

סיכויים רבים כי כאשר תבקר את יודה'לה תראה אותו מחייך.

צוחק בעיניו ומחבק וסופג את המגע.

ואחרי כמה דקות כפרח יקמל, המבע יכבה וזרועותיו יישמטו, וכך גם ראשו על חזהו.

וכבר הוא לא כאן.

הסלע שניסה להרים, התדרדר שוב במורד ההר, כיבה את הרצון המתעורר של יודה'לה.

אתה מנסה להשיבו, מנסה לדובב אותו ולגעת ולצחוק, ומאומה...

הידיים רפוסות והראש רפוי והעיניים עצומות.

יודה'לה כבר לא כאן, הוא שקוע במקומות שלא נכיר ונדע.

ואז, כמו גייזר סמוי ניעור בתוכו.

בהתחלה רעדה קלה בכפות ידיו ובשיפולי שפתיו.

רטט שניכר למי שקשוב אליו.

ובקצב שעולה מתוכו, הגוף שלו מתעורר מהחשיכה שבה היה מצוי.

הראש מתרומם עם חיוך מבטיח, והעיניים שוב בורקות והגוף שוב כמה ויוצא אליך.

ואתה איתו בשמחתו, רוצה לפרוץ יחד איתו לעולם.

כלכך אתה מקווה שאפשר להאריך את שהותו במעלה ההר, כמה שיותר.

אך הזמן של היחד שלכם נקצב בחומרה.

אף אחד לא יכול לו לקוצב האכזר.

 

תמיד אני יוצא מיודה'לה שטוף דמעות ורותח מכעס.

יש לי אז שיח רוגז עם בורא עולם, אך אני נרגע מהר, נשטף בשמש הטובה ובקולות ציפורים.

מהר מאוד אני שוכח, עד שאזכר שוב.

 

והיום, כן היום אני זוכר!

ורוצה שכולם יזכרו את אלה שמשלמים בכל יום על מלחמה בישראל.

אלה שעבורם המלחמה לא הסתיימה מעולם, אפילו שאינם יודעים זאת....

היום הגיעה העת לומר כי כאשר כתבתי על יודה'לה, על עצמי כתבתי. כך הייתי זמן רב והיום הסלע כבר לא גדול כלכך.

היום מעלה הגבעה התקצר.

ואני מנסה להיאחז ולזכור.

ואתם שקוראים זכרו והזכירו, אהבו ומלאו אסמיכם ב-care



נכתב על ידי , 18/4/2018 12:47  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אוגניה ב-24/4/2018 11:55
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשדות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שדות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ