לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

יומני אלפוחרה


מכחול הזמן מצייר את עור הלב
Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2016    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2016

הָיְתָה זוֹ מִלְחָמָה


זֶה טֵרוּף שֶׁאֵין כְּדֻגְמָתוֹ

זֶה טִפְטוּף מַזְוִיעַ

שֶׁל חֶלְקֵי עָפָר וְעוֹפֶרֶת

לָלֶכֶת בְּעִיר דְּמוּמָה

לִצְעֹד עִם גְּוִיּוֹת נִשְׁמָטוֹת

זֶה חֹסֶר שֵׁנָה שֶׁהָיָה בְּעוֹכְרֶיךָ

אֵלֶּה עוֹרְקֶיךָ שֶׁמָּלְאוּ שִׂנְאָה

אֵלּוּ פָּנֶיךָ שֶׁהִתְכַּרְכְּמוּ

מִלֹּבֶן עֲצָמוֹת

וְזֶה לִבְּךָ שֶׁהִצְטַמֵּק מֵהַקֹּר

זֶה לָלֶכֶת בְּעִיר מֻכַּת טֵרוּף

שֶׁכֹּל תְּרִיסֶיהָ הוּגְפוּ

לִצְעֹד בִּשְׁבִיל שְׂפַת הַיָּם

שֶׁנִּשְׂרַף וְהִתְאַדָּה

זֶה לָלֶכֶת בַּדְּרָכִים אֲבֵקוֹת

לִצְעֹד מוּל הָאוֹר וְלִרְאוֹת מַחְשָׁךְ

זֶה לִזְכֹּר וְלֹא לִרְצוֹת לִשְׁכֹּחַ

זֶה קְלָאץ' מְרֻסָּק פַּרְצוּף

וְגִידֵי נְשָׁמָה קְרוּעִים

כְּתֹף מְנֻפָּץ

זֶהוּ שָׁמוּר שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ

וְעֵינַיִם שֶׁלֹּבֶן אֵין לָהֵן

וְרָאִיתָ דְּמָעוֹת יָבְשׁוּ מִגָּרוֹן נִחָר

זֶה קֹר הַמְּשַׁוֵּעַ לְחֹם

זֶה עִלָּפוֹן הַזּוֹעֵק לְחַיִּים

זֶה גֵּרוּשִׁין לְלֹא רַבָּנוּת

זֶה אִישׁ צָהֹב

בְּלִי קֻפְסַת סִיגַרְיוֹת

זֶהוּ תֵּה לְלֹא בַּיִת

וּמַרְאוֹת לְלֹא אֲנָשִׁים.


אפריל, 1974

נכתב על ידי , 10/5/2016 11:13  
הקטע משוייך לנושא החם: זיכרון ועצמאות
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The Shawshank Redemption ב-27/5/2016 09:01
 



מיהו הסבא?


מיהו הסבא בפוסט הקודם.
כאן יש הסבר כלשהו:
***

 

ובקריאת ההגדה שנינו "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

כך נאמר וכך עשיתי, וגם הבטחנו "והגדת לבנך".

וכך, לאחר שסיימנו את חד גדיא והקשבנו גם לגירסא הספרדית,

איכשהו התגלגלתי לסיפורו של סבא.  לסיפור שלו שהשתלב אל תוך חיי.

 

הרהורים וסיפורים אני מצייר על סבי עליו השלום.  אביה של אימי שנשא הכול במשך עשר שנות מנוסה ונדודים עד שהגיע לארץ ישראל ובאמתחתו תעודות המעידות על שמו, תכשיטים של סבתי עליה השלום ולב שנחתם לעולם.  שדיבר רק עסקים ותפילות ולא יותר!

 

כל בוקר על הגג אני מתפלל ומחכה לאנרגיה הנקייה של הבוקר.  מבקש לדעת עוד מעט על קורותיך סבא במהלך המלחמה.  ושוב הבוקר עולה והזריחה מבעירה אש בקצות העננים, מדליקה בי משואות.  מדגישה את האפילה.

 

היום אני בגילך סבא.  איני יודע מה היה עולה בגורלי לו הייתי צריך לעבור מלחמה נוראה ושנות הישרדות בסיביר ולהמשיך אחרי המלחמה את כל הדרך דרומה לגרמניה ולעלות לישראל.  מסע של עשר שנים במחוזות בלתי אפשריים.  בתנאים שאף אחד לא שיער קודם לכן.  ושוב אני מביט צרוב דמעות בשמש שעולה מתוך העננים הבוערים ומודה לך שעשית את כל המסע הבלתי אפשרי הזה בכדי שאוכל כילד לחבק סבא.  כדי שאוכל תמיד לחלום על ברכיך כאשר קלעתי צמות מזקן המשי הלבן והארוך שלך.

לוּ ידעתי בימי נערותי שיבוא יום ואת שמך אשא גם.

לוּ ידעתי שהשם שלך יישאני למקומות שלא ידעתי שקיימים בי.

לוּ ידעתי, הרי הייתי מבקש ומתחנן שתיפתח מעט את חותם השתיקה ותשלח ענפים מהקורות אותך אלי.   כך, כל יום אני כותב סרט חדש על איך נראה היום שלך סבא.  מנסה בעירוב זמנים מוזר לחזק אותך מול מוראות אותם ימים.

 

הכל החל לפני שנתיים וחצי, כאשר הוספתי לשמי את שם משפחת סבי.  מאז סבא מופיע לעיתים בחיי,  מכניס אותי למועדון הפרטי שלו.  אנמאוד שמח שאני, נכדו, נושא עתה שם שנכחד.  וכך גם בני הצעיר.

החייתי את שמו מתוך עולם זכרונות, של עולם שהולך ונעלם.

 

הבוקר עליתי לצלם את קולות התור.  אביב שהגיע. משהו דחף אותי.  גרם לי להקשיב לקולות אחרים.  זה סבא שהגיע.  בהיתי בפרחי השום והקשבתי.

 

"מרושש כבר מחלק גדול מתכשיטי המשפחה שסייעו לי לשרוד עד לכאן ומהסיוע שהגשתי גם ליהודים, שפגשתי בדרך, להמשיך במסלול חיים בעתות מלחמה קשים אלה.  הגעתי לבסוף לאותה עיירה בפאתי הצפון ואני מכתת רגליי בין בתיה ובתי המרזח שלה.  חוקר על מי שאולי ראה או שמע את אשר אירע לתלמידי הישיבה ולרבניה.  לא הרבה אינפורמציה מצאתי.  מעט מאוד תקווה ניטעה בי.  עד לכאן נשמרתי לנפשי, ובימים האחרונים כאן, הרבה קליפות התקרעו מגופי ונפשי.  אני מסתובב בבוקר זה עם זקן פרא בן כמה חודשים, לבוש בגדים מטולאים וקרועים ועיתונים שמצאתי במזבלה לפני יומיים, מרפדים את שרידי נעליי.  הקור מתחיל לאכול באיבריי הפנימיים. גם הברכיים כבר לא הכי שומעות את בקשותי לצעוד.  אין דרך ואין מוצא.  נראה כי כאן אסיים את חיפושיי ואת יכולתי להמשיך.  כשל כוחי.   הכוח למסע הזה היה בטחוני שבני הצעיר חי ואני אמצאנו.  אך הנה הגעתי לקצה הדרך, ואין שריד בישיבה ואין מי שיודע את מוצאות התלמידים.  אנוח מעט ואחשוב.  ארוכה היא הדרך שעברתי.  כנראה שנמנמתי על קש שפיזרו על השלג.  לאחר זמן, מישהו ניער אותי בתקיפות.  פקחתי עיניים נוטות להמשיך בתנומתן.  יהודי צעיר טלטל אותי וביקש ודרש שאבוא איתו, כי כאן סופי מובטח בקור הסיבירי.  אזרתי את כוחותי וקמתי, אספתי את מעט חפציי ונגררתי אחריו, מקשיב לקורות המרים של יהודי המקום.  לאיטי גופי הזדקף בכדי לנסות ולהקשיב למנגינה שמעבר למילים.  לקלוט את חום מארחי הטוב.  הוא הוביל אותי דרך סימטאות מתפתלות שנפש חיה לא צעדה בהם.  ריחות באושים עלו מחלונות פרוצים בחלק מהבתים.  העזובה ניכרה משרידים של רהיטים ושאריות בגדים שנפוצו לאורך הסימטאות.  מידי פעם הצעיר עצר וחיטט בערימה כזו או אחרת ונרתע מהריח הרע שעלה ממנה, או שבעט ברוגזה בערימה שהייתה אוסף של כלום שנשאר ממשהו.  גם אני התחלתי להתעניין בערימות האלה, והתאכזבתי ממש כצעיר שהוביל אותי לאנשהו.  משהו משך אותי לגבבה בולטת מהאחרות.  התקרבתי אליה בסתמיות כלערמות האחרות.  ואיך שבעטתי בערמה, גם ראיתי את השלולית הקטנה של שלג שהפשיר באחת מקצותיה.  השלולית והבעיטה שנתקלה במשהו רך הרתיעו אותי.  מה זה! עלה במוחי שלא הבין.  הצעיר התקרב וגילה את הערמה ובתוכה איש צעיר.  רגלי נחלשו מאוד.  היה זה בני! בני שהתקווה למצוא אותו הובילה אותי לכאן עלפני שנים ואלפי קילומטר של רוסיה.  כמעט קפוא לגמרי, אך עדיין נושם וחי!"

 

עד לסיום המלחמה עשו האב והבן, סבי ודודי באותה עיירה.  לאחר מכן החלו במסעם לארץ ישראל.  אליה הגיעו בשנת 1949.

 

אנבטוח שעוד אשמע גם פרקים מהמסע המופלא הזה...

 

אפריל 2013

***


כך הם רבים מהניצולים, בני אדם מקופלים בתוך שרידי בגדיהם..

כלכך עצוב.

 

לוואי ויקום הממסד של ישראל ויעשה מעשה.

כי לא עוד זמן רב נוכל/אפשר יהיה לעשות מעשים, שירפדו במעט את חייהם המרוטשים מנשוא של חלק גדול מהניצולים.

והמצב מחריד מיום ליום.  ועוד יותר כאשר מדברים גבוהה גבוהה על עזרה לניצולים שעדיין חיים איתנו.
שמעתי מספר מחריד: שבממוצע, בכל יום ויום נפטרים 40 ניצולי שואה.
מישהו עושה שם חשבון ציני וקר, מתי הם לא יהוו יותר בעיה בתקציב המדינה.
הם שעל גבם צעדו ראשוני המדינה ושאת ביטנם ריטשו על גדרות תיל למען המדינה.
עכשיו המדינה מרטשת את שנשאר מהם.

 

לפעמים אני חושב כי הניצולים זקוקים גם הם ליום זיכרון.

הגיע הזמן שנוכחותם בתוכנו, לא תישכח!

 


נכתב על ידי , 6/5/2016 01:49  
הקטע משוייך לנושא החם: יום השואה תשע&quot;ו
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אוגניה ב-21/5/2016 19:29
 



לספור עד שש


אני כמוהו.  לא יודע לספור.  למנות בשפתו לספור עד שש בשפתי.

שש כולל.  ולא משנה מדרגות או מיליונים.

אני תמיד מועד.  מתבלבל בשפתו.  בחיי מועד ונופל.

כי הוא איש של אלוהים ואני איש של יקום.

אך שנינו לא מצליחים להגיע לשש.

הוא כבר לא איתנו.  איתי הוא בחלום ועל הגג.

מספר לי על כושית מאוקראינה שניחמה את זקנו שצימח שוב.

על הדמעות שהשיל בין שדיה עם הסיפורים ששמע ביערות.

היא חיממה את זקנו והוא אותה חיבק.  בתמורה.

הייתה זו מלחמה וסחר החליפין היה משונה.  הוא רצה ללמוד למנות וכשל.

גמני לא הצלחתי אפעם.  כשל משפחתי הוא אמר.

אני חשבתי על פגם גנטי.  לא יכול לספור מעבר לשש.  גם עם ששה אפסים זה לא מצליח לי.

שישה מיליונים אומרים לי ואני מתחלק לתחילת התור.  לנרצח הראשון ולא יכול לדמיין יותר משישה.

הוא סיפר לי שאף פעם לא הצליח לכרות ביער יותר משישה קברים בפעם אחת.  כשל שכזה הוא אמר והמליץ לי לא לנסות.

באמת, אני לא זוכר במלחמה שהצלחתי או בקורס ביד ושם.

בכלל גם בצופים ובפלוגה זה לא הצליח לי.  פגם גנטי.

גם בחורה כושית מהיפות ביותר לא הצליחה ללמד אותו הוא מספר.

חבל על הזמן.  בוא נמשיך הוא היה מספר על הקורות שהיו לו.

נזכור ולא נשכח אבל נמשיך.

לי קשה עניין ההמשך, כי קשה לקרטע על אבנים חדות.

למדתי לחיות עליהם, ובכלזאת

רוצה לזכור תמיד.



נכתב על ידי , 4/5/2016 02:58  
הקטע משוייך לנושא החם: יום השואה תשע&quot;ו
39 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אוגניה ב-21/5/2016 19:32
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשדות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שדות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ