לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סוכן זוטר, מקסימום לבלר


ומאז הוא חי בפרדוקס, שם יש לו בית קטן עם גינה והרבה שקט נפשי.

Avatarכינוי: 

בן: 49



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2008

Time Out of Mind (תחנות בזמן #6)


לרגל העבודה החדשה, שתאלץ אותי להסתנכרן עם הזמן של מציאות-הקונצנזוס עד רזולוציה של דקות (!), קניתי היום שעון (וגם יומן). כשענדתי אותו נזרקתי כמעט 14 שנה אחורה, ליום שבו הורדתי את השעון מהיד ויצאתי לגלוּת מזמן הקונצנזוס, ולגלוֹת את הזמן האישי שלי. המסע היה ארוך, והדרך חזרה התארכה עוד יותר, אבל אפשר יהיה לציין "הגעה" מסוימת מחר, כשאכנס לבית ספר לראשונה על תקן סוג-של-מורה.

 

I'm coming now

I'm coming to reward them

First we take acid

Then we'll take their kids

 

אז יאללה, בחזרה להודו,

לתחילת המסע שהגיע לשיאו בטעימה ההיא מפרי האהבה...

 

 

 

11.12.94

14:30

בומביי

 

באוטובוס החוצה, סוף סוף לגואה.

אז דפקו אותי ב100 רופי עם הכרטיס, ואני עוד מנסה לנקות את שרידי הכעס על זה ממערכת הדם שלי. באמת שטויות.

מהילדים [שהיו איתי בטיסה מהארץ] נפרד בגואה, ללא ספק. זה ברור לגמרי מאז אתמול בערב, כשאחד מהם התחיל לצעוק עלי שאני "גונב" לו איזה אוסטרלית שהוא "הביא". בחיי שבסך הכל ניסיתי לנהל שיחה, מאושר מזה שאני פוגש מישהי מסידני, ועוד מקוּג'י, חמש דקות מבונדי. פעם ראשונה בחיים שלי שמאשימים אותי בנסיון לגנוב בחורה, ועוד כאילו שגנבתי גמל או משהו.

לא אסתטי, לא לעניין, וההתנצלות שלו רק עשתה את זה יותר גרוע, כשהוא אמר שמה שהיה מת, אבל אם אני מתכוון להשאר איתם אני צריך להתאים את עצמי לראש שלהם. אני גמרתי, לחלוטין, להתאים את עצמי לראש של אחרים, ועוד לראש עקום, שוביניסטי כזה. מי שרוצה להיות איתי צריך להוכיח את עצמו כמעניין מספיק כדי שאני ארצה להכנס לראש שלו, ועם אלה שבאמת מעניינים אותי (לדוגמא סמי) אין לי בכלל בעיות התאמה. בכלל הניצול של החבר'ה האלה אותי הוא חוצפה שלא תאומן. לתרגם בשבילם במסעדות כשהם מסטולים ומדברים עברית עם המלצר - למה לא, לתרגם (באותה שיחה!) כשהם נתקעים במילים עם "תיירות" - בכיף, לדבר בעצמי - עד כאן. לכו תחפשו מי ינענע אתכם.

 

אח"כ, אתמול בלילה, ישיבה עם איזה ארבעה חבר'ה ישראלים שהם פגשו. ברגע שירדתי מהחדר הצטערתי על זה, ולא טעיתי. החל מהג'ינסים, והטי-שרטס הסטייליסטיות, דרך "איזה ראש זה בפטאיה", "כל ההודים מטומטמים" ועד "טריפים? זה דופק את הראש ויש פלשבקים"... חבל על הזמן.

 

אבל לא נורא. בניגוד לפעם, כשחשבתי שאולי לי יש בעיה בלתקשר עם אנשים, היום אני יודע את האמת - מעטים באמת הם האֶלפים בין בני התמונה, וגם אם אפשרית התקשורת, אין סיכוי להבנה.

קדימה, אל האֶלפים, שאני מקווה שאכן נמצאים בגואה.

 

 

12.12.94

6:30

מופסה

 

שהחיינו, וקיימנו, והגיענו ליום הזה.

זריחה ראשונה בגואה, בהמתנה לאוטובוס שייקח אותי לאנג'ונה, ביתי למי יודע כמה זמן הקרוב.

 

גואה. שנות דור (טוב, נו, שנתיים) של ציפיות, חלומות, תוכניות שלא יצאו לפועל, הגיעו לקיצן.

הגעתי. "היעד הסופי של החלום הפריקי" (לונלי פלנט), "התחנה האחרונה בנתיב הסמים" (הספר המעצבן שארז נתן לי מתנת פרידה), "גן עדן" (החבר'ה). ואולי זה נשמע פתטי, אבל אני מרגיש כמו מוסלמי בחאג', כמו נוצרי בבית לחם, יהודי בירושלים, סיקי באמריצר... גואה.

 

הנסיעה עברה בסדר, ברגיעה. אוטובוס מדהים שיצא בזמן והגיע בזמן. עצירות בדיוק מתי שצריך. שכן חביב, הודי יליד גואה, אפילו לא שמן מדי. שני הילדים סבלו קשות, מגיע להם. בינתיים, בדרכם המתלהבת, הם תפסו את סרסור הבתים הראשון שצץ מולם ונתנו לו לקחת אותם לקלנגוט. שיהיו בריאים.

 

אז עכשיו, עם שני ילדים אנגלים חביבים (טרי וג'רי, וזאת לא בדיחה), וזקן שבט אוסטרלי שכבר חמש שנים בדרכים, מחכים לאוטובוס הראשון, עקב הפקעת המחירים העצבנית של נהגי המוניות. שום דבר לא בוער. גואה.

 

 

אותו יום

14:00

אנג'ונה

 

זהו.

יש לי תחושה שציון השעה בכתיבה שלי הולך להעלם בקרוב. אני באנג'ונה, אדמה קדושה לאלפים, ואצל האלפים לזמן אין שום משמעות.

אנג'ונה, חצי יום. בית יש - אמנם לא על החוף כמו שחלמתי, זה קצת בלתי אפשרי, אבל בית גדול, מבודד, מקום מופלא לישיבות ומסיבות.

גם אופנוע כבר יש. לא אנפילד - המחיר (גם ככה אני משלם יותר ממה שחשבתי), האמינות (או חסרונה) והמשקל (לא מתאים לדרכי החצץ של אנג'ונה) לא מצדיקים את הפוזה (המדהימה ללא ספק) ואיזשהו חזון של נסיעה להמפי, אולי, עוד חודש. אחת ההחלטות היותר בוגרות שקיבלתי בחיי, לדעתי.

 

אז ימאהה 100. כלי רכב הכרחי, לא פוזה. לא צריך פוזה, יש מספיק מהות (אני מקווה).

אנג'ונה, סוף סוף. ג'יגול ראשון על הים (עם הקלאבס, כמובן) כבר התבצע. אֶלפים מאיפה שאתה לא מסתכל, ובינתיים לא ניצפו יותר מדי ארסים ולפלפים ואם כן - who cares.

 

לעשן כבר קיבלתי, וכמובן שגם הציעו לי לקנות - נחכה עם זה קצת. המציע, ד"א, היה רוּי - כנראה איטלקי (הפסקתי לשאול את השאלה המיותרת הזאת) שלפני זה לקח אותי על הוספה שלו לסיבוב בדיקת בתים, וקצת אוריינטציה והוראות כלליות. את הבית, בסופו של דבר, מצא פיטר - בחור גרמני שפגשתי אתמול בבומביי ושבינתיים מוצא חן בעיני לאללה. נקווה שבנושא הזה לא אתאכזב. מתיו, הלא הוא זקן השבט האוסטרלי שתואר לעיל, אולי מצטרף אלינו. טרי וג'רי התלפלפו ולקחו חדר על בסיס יומי, עם אופציה לעזיבה קרובה. סמי, לטובת שלמות איבריו, מגיע עוד שבועיים. אני אוהב את אנג'ונה.

 

 

אותו יום

איזה יום שזה

לא יהיה

אנג'ונה

שקיעה

 

השעון עף. הראש עף. יום ראשון באנג'ונה גם כן בדרך לעוף. הכדורים עפו, באטרף ג'יגול בלתי ניתן לעצירה לבד, ובוריאציות לששה כדורים וארבע ידיים עם אריק, חצי גרמני וחצי אנגלי (אוף, הבטחתי שאני אפסיק עם זה). מג'גל ענק שכבר קיבל הבטחה ללפידים שלי בפול-מון.

 

אלפים, איפה שלא תסתכל. האנרגיות רצות, החיוכים עפים, איזושהי אהבה באויר. שקיעה מהפס ייצור הכי מוצלח, דקלים הישר מהגלויות. יושב על המרפסת עם פיטר וג'וינט, המערכת המדהימה שהוא הביא איתו משדרת טרנספורמציה באיכות מסיבה, מסתכל על העצים, על השדות, על השמיים הכחולים, על השקט. אומר לפיטר - מה עוד צריך הבנאדם.

ופיטר מחייך בהבנה.

 

 

אותו יום

אותו מקום

20:00

(אני יודע כי נטלי

אמרה לי)

 

זה כל כך גדול. זה יותר גדול ממנאלי, זה יותר גדול מאמסטרדם, זה אוכל את קופנגן לארוחת בוקר, זה הדבר הכי גדול שראיתי בחיי הבלתי-נחשבים.

 

עדיין "גורו בר". רוּי הגיע ומכר לי 8 גרם ב-300 רופי. תענוג לעשות עסקים עם הבןאדם. נטלי מדרום אפריקה שגרה עם ההורים שלה בדלהי מתעלפת לאיטה לידי. פיטר יגיע אולי פעם ונעשה איזו ישיבונת בבית. הצ'ילומים משתוללים, הלילה עוד צעיר. גואה.

 

 

13.12.94

מתישהוא אחה"צ

אנג'ונה

 

רוּי וז'אן-קרלו, שני הקרועים שלידי, מתלהבים כמו ילדים מלראות אותי כותב בעברית, ומציעים לי ג'וינט. פיטר אוכל סופגניה, אריק איבד לי כדור (אדום פלורו) והלך לים. נטלי היתה והלכה. לשוק כבר לא נגיע היום וכנראה שגם לא מחר, כי יש שוק פשפשים. נישן יומיים על הרצפה, לא נורא. שום דבר לא הפריע לי לישון בלילה.

 

מתוך הערך "גואה" המשופר ל"לונלי פלנט":

"...את הניירות הקטנים אפשר להשאיר בבית, ולהצטייד רק ב"ריזלה קינג סייז". ג'וינטים קטנים לא תופסים פה, ואף פעם לא יהיו חסרים פיות לעזור למתקשים. ובמקרה הנדיר שנתקעת, נגיד, בבית עם השותף וזהו, זכור - יש לך את כל הזמן שבעולם, ופה אין דבר כזה "יותר מדי". בהצלחה.

 

גואה. היום השני.

 

קצת יותר מאוחר

וגאטור

 

גן עדן זה Understatement.

צ'ילום מול הים לקראת שקיעה, כמו ציור הקיר ב[קופישופ] "בום שנקר" באמסטרדם, יופי קסום.

גם ג'יגול.

 

 

14.12.94

אחה"צ מוקדם

בית

 

היום השלישי בגואה, כנראה.

בבית, שעכשיו הוא באמת בית, אחרי שעל הבוקר (לפני עישון, לפני ים, לפני הכל) רצנו לשוק במופסה (על הבוקר, כמובן, זה מושג יחסי ובמקרה זה מדובר בסביבות שתים עשרה. גם רצנו, כמובן, זה יחסי לגמרי) וקנינו מזרונים ומחצלות ואבקת כביסה ודלי וחבל (וכרגע נזכרתי שעוד חסרה קטורת). מקלחת מהבאר, שנראה לי שנועדה לשמור שהשרירים שלי לא יתנוונו. האושר שבלהצליח בפעם הראשונה להוציא דלי מלא מים (וזה לא פשוט כמו שזה נראה). מין גילוי התלהבות כמו ילד שמצליח משהו בפעם הראשונה.

 

נטלי הצליחה איכשהו להתחמק הביתה אחרי שכבר ישבה אתי על האופנוע אתמול, בדרך ל"פרימרוז" בצ'אפורה, סתם איזור צ'יל-אאוט נחמד בצ'אפורה. שקיעה בוגאטור כבר הזכרתי? ואו.

בכל אופן, נטלי התחמקה, אבל אולי תהיה מישהי שלא תצליח, אז קניתי מזרון זוגי שמתאים בול לסדין הכחול שלי. המערכת של פיטר מנגנת טראנס ישראלי מובחר, והוא לידי, מגלגל את הג'וינט של אחרי המקלחת ולפני היציאה. זה, כמובן, אחרי שכשגמרנו את הג'וינט הקודם הוא אמר שהוא ילך להתקלח ונזוז. קצב גואה.

 

הגי'גולים, עוד לא כתבתי על הג'יגולים. אריק, מקור השראה אלוהי (שבסוף לא איבד את הכדור, בכלל השארתי אותו בחדר) שלוחץ עלי להביא את הלפידים לחוף, כדי שהוא יוכל ללמד אותי. כדורים, מצליח דברים שבחיים לא חשבתי בכלל לנסות. טעון ומוכן להדלקה בכל שניה, מקבל השראה מכל מבט על הדקלים, על הים, על הירח, על האנשים. וזה עוד בלי מסיבה.

 

האנשים. יופי. יופי. פגשתי אתמול בערב את שני הילדים, והייתי כל כך מאושר שלא הלכתי איתם. והרי אם הייתי פעם ראשונה בהודו, צעיר מבולבל ולחוץ, עם שני חבר'ה שמקרינים כזה בטחון עצמי (חסר שום הצדקה, כמובן), אולי עוד הייתי הולך איתם, ואח"כ יורד על עצמי שאני לא נהנה בגואה.

לא, לא ישראלים, לא תודה.

 

בוקר טוב

אנג'ונה

 

הבוקר שאחרי הלילה, וככה זה תמיד הולך פה.

שמש זורחת ושוקעת, ירח עולה ונופל, גאות ושפל מתחלפים. המוסיקה של אנג'ונה. זאת שלא נפסקת אף לא לשניה.

אני יודע כי בדקתי. לילה ארוך ארוך עם פיטר. מסיבה. טריפ. אנרגיה נבנית בזעה. נפסקת. דלוק, לגמרי.

החוצה. הרמוניה מדהימה של גלים וירח וכל המוסיקה הזאת...

ובסוף ג'יגלתי באש. טקס הבגרות שלי עבר הלילה, ובהצלחה.

התחיל מאריק שאמר לי להביא את הלפידים והפגיש אותי עם [סטין] המג'גל באש שאח"כ, ב-Shore-Bar, נתן לי את הדלק שלו והלך לנוח. הכל הסתדר, כל מה שאבד, נמצא, כולל הסנדלים שהלכו לאיבוד וזוג חדש, מתאים יופי, שנמצא פתאום, באמצע הלילה, מתנה מהגלים. מתנה מאנג'ונה.

רק הזיפו לא יחזור. הלך עם שני "כאילו שוטרים" הודיים שהורידו אותי מגובה אחד עם הקוסמוס הישר לחרא.

ודיבורים על aum-beach, בגוקרנה. שני מכשפי ריינבו זקנים נפגשים לשיחה מדהימה שנעה בין חצאי משפטים לא קשורים לעוצמה מהפנטת, בין תיאורי חופים שלא יאומנו למישוש מטאוריטים פתטי, מחפשים את אותו רגע של אחדות מושלמת שחוו פעם, מזמן, ומאז הם מחפשים אותו, לשווא.

 

הצ'יל אאוט הכי ארוך בהיסטוריה שלי, עם פיטר הבלתי מאכזב, שותף לבית ראוי לשמו, אל תוך יום יפהפה, כרגיל.

בוקר טוב אנג'ונה.

 

 

אותו בוקר

 

צ'יל אאוט. המוסיקה של אנג'ונה, הטראנס הטבעי המחזורי הבלתי פוסק הזה ממשיך לרוץ ברוח, בגלים, בשיחת הציפורים. המוסיקה שמתוכה נובע הטראנס, "מוסיקת גואה".

אום ביצ', אום ביצ', אום ביצ'. ממשיך להתנגן לי בראש ללא הפסק. משוכנע שכל אתמול בלילה, כל המפגש הזה עם המכשף והמכשפה מהריינבו, אולי אפילו הבחור עם הדידג' מאמסטרדם, הכל מכוון כדי לשלוח אותי לשם. איזו תשובה מחכה לי בחוף הלא ברור הזה? אולי, פעם, עם סמי, או עם הנסיכה, נברר.

 

 

נדמה לי שה-16

אחה"צ

אנג'ונה

 

על החוף, ביום, והמוסיקה נמשכת, כל הזמן.

והכל משתלב בה. גם האנשים, בד"כ.

דולפינים. ראיתי דולפינים.

אנרגיה וקצב שונים לגמרי.

לא מדבר הרבה. המוסיקה לא עוברת בשפות.

כן עוברת בג'יגול.

איפה הנסיכה. איפה סמי.

הגובה שממנו הורידו אותי, האחדות שכמעט השגתי, המבט האין סופי, היופי האולטימטיבי.

והורידו אותי.

 

אום ביצ'. חוף האלוהים. אולי?

חוף האלוהים. חוף האלוהות שהיא אתה. חוף הידיעה. חוף האין-אלוהים. אולי?

המוסיקה שבשקט.

 

 

 

נכתב על ידי , 8/9/2008 21:54  
1958 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Kennethunalo ב-2/4/2017 00:50



51,204

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למרמיט אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מרמיט ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ