לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סוכן זוטר, מקסימום לבלר


ומאז הוא חי בפרדוקס, שם יש לו בית קטן עם גינה והרבה שקט נפשי.

Avatarכינוי: 

בן: 49



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2008

ליקוי לבנה בהאמסטד הית' (תחנות בזמן #3)


מישהו שם לב לליקוי הירח במוצאי שבת?

קלטתי אותו במקרה, ומיד ידעתי מה יהיה הפרק הבא בסדרה.

 

תחי הסינכרוניסיטי! מסתבר שהסיפור הזה גם משתלב להפליא בנראטיב, וממשיך אותו בדיוק בנקודה שבה עצרתי בפרק הקודם.

 

אה, ויש אפילו אקספוזיציה...

 

 

24.3.96

אחה"צ

חדר

 

השעה שש ועשרים, ועדיין אחרי הצהריים. תענוג.

אור בחוץ, שלושה ימים אחרי היום השווה. מזג אויר (כמו אנגלי אמיתי, מדבר על מזג האויר. בישראל פשוט אין על מה לדבר - "חם היום", "מה עוד חדש") אביבי - יום שמש, יום גשם ויום סתם מגעיל. היום סתם מגעיל.

 

יום ראשון ואני, מעבר לחנויות (חומוס, פיתות, ירקות. חזרה לדיאטת פתח-תקווה) לא יצאתי מהבית כל הסופשבוע. מאמר מעיק להפליא, אם כי מעניין לפרקים, בתרבות דרום אסיה. בהמתנה לחופש, בהמתנה לבחינות, בהמתנה לקיץ.

 

אתמול לפני שנה נחתתי בנתב"ג, הודי לחלוטין, בדרך לפתח תקווה, בדרך לעבודה בכבלים, בדרך למשבר הגדול, אם כל הצמתים.

חושב שבחרתי ביציאה הנכונה.

מתגעגע לארץ, איזה פחד. אני חולם בעברית, לפעמים. יודע שכשאני אהיה שם אני לא ארגיש שייך.

כמה לונדוני נהייתי?

 

וסלמן רושדי, ב"ילדי חצות" סבבה של ספר, כותב על "עיני העיר", העיניים שלא רואות את העני, המסכן, הזקוק לעזרה. כמה עירוניות נהיו העיניים שלי.

יותר מלארץ, מתגעגע לטבע, לירוק.

כשאגיע לארץ, יהיה חם מדי לטייל.

אולי, מה זה אולי, חייב לצאת בחופש איסטר. איזה פסטיבל, איזה סופשבוע איפשהו. כמה ימים בניוּבּרי - לטפס על איזה עץ ולהצטרף ללוחמי איכות הסביבה שלוחמים את "הקרב השלישי של ניוברי".

אולי יש איזו מהפכה, איזו תקווה. אולי אני לא היחידי שמאס בזיהום ובאספלט ושלא כמוני, יש אנשים שלא מסתפקים בלטהר את החיים שלהם. אולי העיר עושה לך את זה - או שאתה נאטם או שאתה נלחם. אודה ולא אבוש, נאטמתי.

 

אבל יש כל כך הרבה קרבות להלחם, כל כך הרבה מטרות נאצלות. כל כך הרבה אמיתות. ואני, הרי, הפסקתי להלחם כשהפסקתי להאמין שבין כל האמיתות יש אמת אחת, אמיתית.

האם יש מלה כזאת, אמיתות? Truths?

אוי אלוהים, התחלתי לשכוח את העברית שלי.

התחלתי לחשוב על כמה שבא לי פתאום להיות שייך איפשהו (פול, למטה, רואה כדורגל. כדורגל ו-Eastenders, מהות הזהות האנגלית) וישר נזכרתי בקטי.

אני חושב שהיום היא חוזרת מאיטליה. זה מה שרוזמינד אמרה. רוזמינד הזמינה אותי לצאת איתה (ז'תומרת, לא ממש לצאת, אבל לצאת - למה זה תמיד כל כך מסובך?), אמרתי לא, אני צריך ללמוד. יאוש.

זוועה.

הערב אולי אני אצא קצת, אלך לפגוש את ריצ'רד לשיח מכשפים.

אני רעב.

שוב.

איזה ניג'וס, להכין אוכל כל הזמן.

חומוס, פיתות, וירקות.

לפעמים פיצה.

או איזה גועל נפש קפוא.

רוצה פלאפל.

"ולנו יש פלאפל, פלאפל, פלאפל..."

"My house is your house and my house is your house…"

זה המסר של DJ dharma בקסטה שפרנק נתן לי לשמוע.

איפה אני שייך?

 


 
 

4.4.96

צהריים

דירה

 

אז איפה אני שייך?

אולי כשאתה לא שייך בשום מקום אתה שייך בכל מקום.

הסימסטר נגמר אתמול. בשבילי הוא נגמר ביום שישי כשהגשתי סוף סוף את המאמר שהיה אמור למצוא "זהות דרום-אסיאנית" (68, דרך אגב, לא רע בכלל). אבל לא ציפיתי למסיבת סיום כמו שהיתה לי אתמול.

 

מסיבות, כמה מסיבות.

יום שבת בבריקסטון, ב-Club 414. לא הכרתי אף אחד, ז'תומרת חוץ מאת ה-DJ... בּימיש היה שם, ניגן יופי של מוזיקה והיה ידידותי להפליא.

לג'גל לא היה אפשר. צפוף מדי. ויתרתי מראש ורקדתי.

ורקדתי. ורקדתי.

כל הלילה, כמעט בלי הפסקה, בלי סמים.

בלי סמים מאז הגועל נפש ההוא בסמסרה. לא צריך.

רקדתי, במסיבה מוצלחת עם אנשים בסדר, שאפילו הסתכלו מדי פעם בעיניים וחייכו קצת.

ובחורות. על אקסטזי. רוקדות סביבי, מתגרות בי. מגרות אותי.

שיחקתי איתן, גיליתי איזה תנועות (מוּדרוֹת, קוראים לזה בטנטריזם) מביאות אותן לאיפה. היה משעשע להפליא וחטפתי כאב ביצים לא נורמלי.

 

ביום ראשון בסליסבורי, מעבר לפינה, עם פרנק, ובימיש, ורוֹבּ מהקולג' שפגשתי פעם בדרמסלה ומסתבר שהוא אחד מהמארגנים, והמון חבר'ה קבועים שאני מתחיל לזהות. זה היופי במסיבות הקטנות האלה.

ובחורות, שוב. היתה אחת שהייתי יכול להזמין הביתה בסוף הערב, כשהעברתי לה ג'וינט. השתפנתי והלכתי לשתות במקום זה.

 

רוצה להתאהב. קשות. לא לקחת מישהי כי היא שם, לקחת מישהי כי אני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר.

כמו שלא קרה לי מאז לירז.

ואולי לא יקרה אף פעם.

 

ביום שני נחתי. ביום שלישי פגשתי את אמא ודני לארוחת ערב (הם פה עד יום ראשון). כולם אמרו "איזה יופי, אמא שלך בלונדון" ואני אמרתי "נו, נניח". אני והיחסים המתוסבכים שלי עם המשפחה שלי. אני פוגש אותם גם היום ולוקח את דני לסדנת ג'יגול. צריך להיות נחמד.

 

משם למסיבה אצל לוסי ומוּירה, מהתופים. כמה חברים יש לי. טירוף.

 

המסיבה, בכל אופן, סתם. שרה, חברה של מוירה מבלגיה, הציעה ללכת לתופף בפינסבורי פארק מתישהו. שיהיה. פגשתי מצרי אחד ואמריקאית אחת וכמה איטלקים, והלכתי הביתה לישון קצת.

 

אתמול הייתי עצל מדי לקום לשיעור האחרון במוסיקה. לפגישת הג'יגול השבועית עם החבר'ה בקולג', בכל אופן, הגעתי. יום יפהפה ושמשי להפליא (האביב הגיע). ואנחנו - אני ואסטל וסטיב (חבר שלה?) שהגיע מניוברי (פינו את לוחמי ניוברי, אבל הם עוד לא נכנעו) ורוֹבּ (ההוא מהמסיבה), ואָנֶט שגרה עם אסטל, ומִימְיָה (מפיג'י, הסתבר אחר כך) ועוד כמה אנשים - מסתלבטים על הדשא ב-Russell Square, מג'גלים וקוראים ומעבירים שעתיים חופשיות, כמעט כמו זמן טיול. הימים ימי ירח מלא ומִימיה מגלה שבאותו לילה צפוי ליקוי ירח מלא. החלטנו ללכת בלילה ל-Hampstead Heath, אחד הפארקים היותר גדולים בלונדון, לראות אותו.

 

בינתיים הולך לתופף קצת, עם ג'וני ועוד כמה חבר'ה. ג'ו המורה באמריקה ואנחנו מתחרבשים קצת על התופים, מנגנים (מנסים לנגן...) קצת רומבה. גם זה נגמר, בשנה הבאה חליל ואולי טבּלה.

 

לבר, לחכות למִימיה. חגיגות סוף הסימסטר בעיצומן והבר מלא באנשים שמחים. יוצא עם אסטל, סטיב ואנט לחפש משהו לאכול. מרכז לונדון מעולם לא נראה לי כל כך משעשע. אכלנו תותים מקופסאות שנזרקו לזבל על לא עוול בכפן, האכלנו יונים טפשות באיזו גינה. קיבלנו המון מבטים מוזרים וכמה חיוכים. חזרנו לבר ושם, כשהלכתי לקנות משהו לשתות, פגשתי את קרל שלומד עם סונוקו, ואיתו היתה מישהי שאמרה "אני לא מכירה אותך אבל אני יודעת שאתה חבר של כל האחרים". אני? ואפילו לא שמתי לב. חשבתי שכולם ככה.

כמו עם התופים, כמו עם הטריפים, הייתי בטוח שכולם ככה.

 

בסופו של דבר מימיה הגיעה ואנחנו יצאנו סוף-סוף להמפסטד. החלטנו להיכנס קודם כל לבר. אנגלים או לא אנגלים.

מבר אחד נזרקנו. כולם היו נורא מופתעים, אני לא. מה 'כפת לי. נכנסנו לבר אחר ואפילו שתיתי איזה חצי פינט. חרא של סם.

משם, סוף סוף, לפארק. הירח הפתיע והתחיל להחשיך כשיצאנו מהבר.

נכנסנו אל בין העצים, נעלמנו מהעיר.

 

איזה כיף של לילה. מִימיה, סטיב, אנט, מרקו, אסטל ואני. עישנו קצת, דיברנו קצת, אני ואסטל ג'יגלנו קצת אש. והירח הלך ונכבה.

כשהוא התכסה לגמרי, ונשאר כמו מין כדור כתום עמום בשמים, ונהיה קר להפליא, אסטל ואנט הצילו אותנו והדליקו אש. בנינו אש גדולה ויפהפיה, כזאת שאפשר להישאר מסביבה כל הלילה, אבל כשהירח התחיל להופיע מהצד השני כולם נזכרו שיש להם דברים לעשות והלכנו הביתה, חוצים את הפארק השקט באור הירח המתגבר. פתאום היינו בעיר, החלום נגמר.

 

ביום שבת מרקו עושה מסיבה, ביום ראשון אנחנו רוצים ללכת ללונה פארק שבא לפינסבורי פארק. אחר כך אנשים רוצים שאני אג'גל איתם, אתופף איתם, ושבוע הבא סמסרה באקדמי. חוץ מזה יש לי שני מאמרים לכתוב ובחינות מפחידות ללמוד אליהן. קפיצה לבריסטול לבקר את פרנק וקלואי גם כן בתוכנית. איסטר שמח. שלום אביב.

 


 

5.4.96

אחרי חצות

 

האמצעים מקדשים את המטרה.

הדרך היא העיקר, היעד לא משנה בכלל.

כי איזו שליטה בעצם יש לנו על המטרה? עד כמה באמת אנחנו יודעים לאן מובילה הדרך שעליה אנחנו הולכים?

 

אין שום שליטה, ואין שום מושג לאיפה נגיע בסוף. הדבר היחידי שעליו יש לנו איזושהי שליטה הוא האמצעים. כל מה שאנחנו יכולים לקוות הוא שאם הדרך נראית נכונה, אולי היא תוביל למשהו טוב.

 

נכתב על ידי , 20/8/2008 01:01  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מרמיט ב-28/8/2008 12:45



51,204

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למרמיט אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מרמיט ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ