לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סוכן זוטר, מקסימום לבלר


ומאז הוא חי בפרדוקס, שם יש לו בית קטן עם גינה והרבה שקט נפשי.

Avatarכינוי: 

בן: 49



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2008

טעימה ראשונה של אהבה (תחנות בזמן #1)


 

 

 

והיום בתוכניתנו: קול אורגני מהעבר, ללא עיבוד וללא תוספים

מבצע לרגל חג האהבה: 0 אחוזי ציניות

נסו ותיהנו (or your money back)

(ואם נמאס לכם מבלוגרים שמתעסקים בפופיק של עצמם, לכו לקרוא את הפוסט האחרון של דנג'ה)

 

 

 

 

6.3.95

ערב

צ'אפורה [גואה, הודו]

 

אני חושב שאני לא מקרין אהבה.

אני חושב שזאת הסיבה להרבה דברים שאף פעם לא הבנתי.

זה מסביר למה גברים לא מחבקים אותי ונשים לא מנשקות אותי בפגישה ובפרידה, פשוט כי אני מקרין שאני לא מעוניין בזה, ולא הייתי יודע מה לעשות עם זה. מקודם, על החוף, כשגֵ'ייד בכל זאת חיכתה לנשיקה, לקח לי איזה שבריר שנייה מיותר להבין מה קורה.

 

זאת הסיבה לזה שאני מדבר יותר מדי, כמו שעופר לא מפסיק להעיר לי, בחוכמה. אני מדבר כי יש לי איזושהי אילמות בשפת הגוף, עילגות בתקשורת הבלתי מילולית. אז אני מדבר על זה, במקום.

 

זה מסביר למה כולן עוזבות אותי, ולמה אף שיחה לא מגיעה לשום מקום, ולמה אני לבד, כמעט תמיד.

 

כי אני יכול להגיד "אני אוהב אותך" מפה ועד הודעה חדשה, אבל הן יכולות רק לשמוע את זה, לא להרגיש. ואז זה נשמע זול, ולא אמין. ואולי לזה אמא מתכוונת כשהיא אומרת שיש לי איזה פגם ביכולת לאהוב.


8.3.95

בוקר

[חוף] וגאטור

 

החיוכים, המלים המפרגנות, הטפיחות על השכם, קריאות העידוד, עוד חיוכים.

כל האנרגיה החיובית הזאת של בוקר אחרי אש בגואה.

 

אני לא אוהב אנשים, ולא יעזור כלום. אני מנתח אותם במקום, ואנחנו לא מנתחים מה שאנחנו אוהבים.

 


9.3.95

צהריים

וגאטור

 

האן דיבר מקודם על העצמה שבשתיקה, העצמה שיש למלים שלך אם אתה מדבר רק כשיש לך מה להגיד. גם עופר אומר לי מדי פעם שלשתיקה יש הרבה יותר חשיבות, משמעות ועצמה מאשר בדיבור. עופר כמעט לא מדבר יותר. עופר מדבר על הקשבה, גם האן. גם הקלאן היו חוזרים ואומרים לי שאני מדבר יותר מדי. סמי פשוט היה מתחיל לדבר על נושא אחר בשיא הטבעיות כשהייתי מגזים.

 

ואני דווקא חשבתי שהורדתי את מינון השטויות בדיבור שלי. וכשאני יושב עם קבוצות ישראלים פה, אני נדהם לפעמים מכמות השטויות שהם פולטים, אילמים לגמרי בתקשורת לא מילולית. אולי עכשיו, כשאני מתחיל ללמוד משפטים בסיסיים בתקשורת אנרגיות, הגיע הזמן באמת להתחיל להקשיב, להפסיק לדבר. השיעור הראשון, כמו שעופר מנסח אותו, הוא "מה אכפת לך?": איאד אומר שההינדואיזם הוא בן 5000 שנה, אתה יודע שזה בקושי 2500, מה אכפת לך? חבורת הישראלים שלידך מתיימרת לנהל דיון רציני וסותרת את עצמה בכל משפט שני, מה אכפת לך? הרי רוב מה שרוב האנשים אומרים רוב הזמן הוא שטויות, וככל שאתה יודע יותר אתה שם לב ליותר מהן. מה תעשה, תצא למלחמת חורמה בטחנות הרוח של הבולשיט?

את השיעור הזה, אני חושב ומקווה, התחלתי ללמוד, התחלתי ליישם.

 

השיעור השני, ושוב במילותיו של עופר: "אם היית בטוח שכל האנשים בשולחן הזה אוהבים אותך, לא היית מדבר כל כך הרבה" (אני חושב שזה ראוי לציון שעופר מבזבז כל כך הרבה מלים על לנסות לחנך אותי. אולי זה מראה שאכפת לו ממני). לקבל את הבטחון שאנשים יודעים שאני קיים, גם בלי שאני פולט רעשים כל הזמן כדי להזכיר להם את זה, ושלאנשים אכפת ממני גם בלי שאני אשתף אותם בכל מה שעובר עלי. וג'ון מלמד אותי "קוי-בּאט-ניי" - אין מה להגיד, בהינדי.

 


 רוצים עוד אקספוזיציה? לקריאת שני קטעים נוספים מאותו ערב לחצו כאן .


[10? במרץ, 1995]

ערב

צ'אפורה

 

אוי סמי, איך אני מספר לך על הלילה הזה ככה שגם תבין. איך אני מתחיל לתאר לך את הלילה המדהים, הכל כך שונה, הלא צפוי לגמרי הזה, שכנראה לא היה מתרחש אם אתה היית איתי כאן.

 

בתכנון היה ערב סטנדרטי של מוסיקה, סמים, קצת משחקי קודים עם סְטוֹן, ריקוד האש המסורתי באור ראשון. קצת אטרף בוקר מבוּקר. זהו.

 

ואיזה בוקר בא לי, סמי. איזה בוקר. בוקר של אהבה לעולם. לא אהבה של אקסטזי, של אגו טריפ ותשדורות אנרגיה וחיוכים. אהבה סתם, לא מוגדרת שכזאת. אהבה לכולם, בגלל מה שהם, מי שהם.

 

זה התחיל בעוד הרהור נוסטלגי לגבי הנסיכות ממנאלי. זה...

טוב, נו. בינתיים הדג המוצלח להפליא הגיע. הכרחתי את עצמי לאכול (התיאבון עוד לא חזר). כשגמרתי לאכול מישל ושאר הצרפתים, שישבו במקרה באותה מסעדה וחסכו לי את הסיוט של לאכול לבד, הפעילו את הטייפ והניעו את הצ'ילומים. כל כך הרבה אהבה זורמת מהם, בלי אפילו שפה משותפת. כשלכולם הספיק גלגלתי את עצמי באיטיות לפּרים רוֹז, שבשעה עשר (יש שעון בפרים רוז, גם ברז עם ראי וסבון, שירותים נורמליים, וטלפון, וכל מה שצריך לקנות. זה לא סתם בר, זה פונדק אמיתי) עדיין די ריק, עם טראנס מובחר מובחר מהעונה האחרונה ברמקולים.

 

בכל אופן, איפה הייתי. נוסטלגיה. מנאלי. נסיכות. ואז נכנסתי לשאלה המעמיקה האם סטנדרד הנסיכות שלי עלה או ירד...

 

מספיק, רוּי וניקול הגיעו. חמש דקות אחרי שחשבתי על קורס הגלגול שרוי העביר לי...

 

בכל אופן, עניתי לעצמי שכולן היום נסיכות, רק לא שלי. ואז המשכתי למשהו שאני כבר יודע, שכולנו מלכים בסיפורים של עצמנו, פשוט בגלל שאנחנו כותבים אותם.

 

משם הגעתי לקטע הזה של אהבה. לא זוכר בדיוק איך, נראה לי שהיה פה איזה כשל לוגי קל. אהבה בסגנון סיקסטיז כזאת. לכולם, בזכות מה שהם. לא מה שהם בשבילי, לא מה שיכול לצאת לי מהם, לא מה שהם היו יכולים להיות, פשוט מה שהם. כולם, כל האֶלפים והאורקים והטרולים, וההוביטים והגמדים וכמובן בני האדם. כולם, כמו שגנדלף אמר, בערך, לדנתור עוצר גונדור: "אתה, אדוני, כדרכך, רק על טובת גונדור אתה חושב... ואני, אפילו על נתיניו של האויב אני חומל..."

אהבה, זה כל הסיפור?

 

אהבתי את כולם. לא "חייך אל המניאקים", כמו שהיה המוטו שלי עד עכשיו, אלא "אהוב את המניאקים, והם לא יהיו מניאקים יותר". אהבה. לא אהבה נוצרית ולא אהבת החי ההינדית. סתם אהבה.

 

ורבאק, זה עובד. כולם חייכו בחזרה. ואני חשבתי לעצמי שמקום כזה הוא מקום טוב לקחת ממנו אהבה, בגלל השפע שהיא נמצאת בו, בגלל שכל כך קל לאהוב את האנשים פה.

 

אה, עשיתי קצת אש. הגיע בוקר.

 

איזה בוקר יפה, איזה בוקר מוטרף. כמעט ולא ג'יגלתי, מבזבז ספידים בדרך מטופשת, לא אופנתית, לא קוּלית ולא מפוקסת, אבל דרך נפלאה לתקשר באנרגיות - רקדתי. כמו מטורף. על הרמקולים, בין האנשים, בצ'אי מאמאס, עם הילדים ההודים, עם כל מה שזז.

ג'יגול מנתק אותך מהאנשים. בג'יגול אתה אולי משדר יופי, אבל לא קולט כלום.

 

והם היו כל כך חמודים. אנשים שלא דיברו איתי שלושה חודשים הציעו לי צ'ילום, הישראלי הארס ביותר היה שווה פתאום חיוך. המגע הפיזי, עוד גילוי של הימים האחרונים, חגג בחיבוקים עם ג'ייד, ויקי, סטינה. ולא, לא דיברתי. לא היה צורך. אהבתי את העולם, ולא כל כך שינה לי אם העולם אוהב אותי.

 

זה הסוד, מסתבר. לאהוב בכל אחד, אפילו Shaky שדי איבד את העלילה, את מה שיפה בעיניך, לקבל את מה שאתה מוכן לקבל, ולהתעלם מהשאר. זה הסוד, והוא כל כך פשוט, וכמו בג'יגול, ברגע שקיבלת את זה, כבר לא תאבד את זה. אולי לא תמיד תצליח, אבל לפחות תדע שאתה יכול.

 

צ'ילומים אל מול השמש בבוקר-של-אחרי-מסיבה אחרון להשנה לפחות, בחופש המטורף הזה שנהיה פה שגרה. ואני חושב לי כמה יפה זה שכמו תמיד, קיבלתי את הסוד שמאפשר לי לקחת את גואה הביתה, בדיוק כשאני צריך אותו. והחיים היו יפים, וטובים. וזה עוד לפני שגיליתי שזאת עם הכובע של הכובען המטורף בירוק-סגול קטיפתי, עם המכנסיים הסגולים היפהפיים והלונגי הסגול היפהפה והטיקה הסגולה והגוף הארוך, המשגע, השיער השחור החלק והעיניים החומות והריקוד החמוד והבעות הפנים החמודות וההופעה הכללית של אליס נפעמת בטרנסלנד, נקראת שרון. חייכנו זה לזו כבר אי אילו פעמים, כשהיא הלוותה ממני את הקלאבּס בווגאטור כדי לנסות סווינגינג, כשנתתי לה שיעור קצר. כשהיא אמרה "שרון", היא הוסיפה "very nice to meet you", עם דגש על ה-very.

 

הבוקר היפהפה הזה, המלא באנשים יפים, נמשך עד אחת וחצי בצהריים. המון שיחות של שני משפטים וחצי טון אמפתיה, קצת ג'יגול (הצלחתי את הסווינג הקסום ההוא ברצף ועוד כמה דברים נחמדים). כשקיפלתי את הלפידים השוויתי את הצורה שלהם לצורה שהיתה להם לפני שלושה ירחים, כשהגעתי לפה... איך זה שהייתי צריך את הצעצוע הכי מרשים בשוק כדי לעשות את כל המסע הזה אל משהו כל כך פשוט.

 

ואללה, סמי, מה נעשה עם הציניות, עם המיזנטרופיות, עם הרכילות והטון המרושע. צריך למצוא דרך חדשה לרדת על אנשים. אבל אני לא מצטער על כל הזמן שבילינו בלהסתכל על העולם, כמו שני הזקנים מהחבובות, מיציע גבוה ומנותק. למדתי להקשיב לאנשים, להבין את המסר האמיתי מאחורי המלים שלהם, "לתפוס אותם בקטנות" כמו שמיכל קראה לזה כששלחתי אליה גיחוך קטן כשתפסתי את העיניים שלה תקועות באיזה גזע עץ בבוקר מוטרפ אחר. פיתחתי איזושהי רגישות חברתית, אמפתיה, ואת כל זה אני יכול לנצל עכשיו, לא לטובתי, אלא לטובת האנשים שמסביבי. לדעת מה להגיד, ומתי, ומתי לשתוק, ומתי לחייך, ואיך, ומתי ללחוץ את היד ומתי לחבק... לחבק, אני. נשים, גברים, כל מה שבא, ואפילו לא הייתי על אקסטזי, שגורם לך לעשות דברים כאלה גם אם לא תרצה. חיבוק צפוף, מיוזע, עם סטוֹן באמצע רחבת ריקודים מאובקת. סתם, כברכת בוקר טוב, וכי הוא רצה, וכי אני רציתי.

 

וזה לא קשה לביצוע. גם לא עכשיו, בפרים רוז, כשכל האנשים שחייכו אלי תמיד מרחוק באים לספר לי כמה הם אהבו את הג'יגול שלי.

יותר קשר עין, עוד חיוך אחרי ה"בּוֹם בּוֹלֶנָט". לא עולה לי כסף.

 

בוקר של ריקוד. ריקוד כמו שלא היה מאז שלמדתי לג'גל. לא ממקד אנרגיה, אלא משחרר אותה בטירוף, והיא לא נגמרת. אולי לרקוד זאת לא דרך כל כך טפשית לשרוף ספידים אחרי הכל. והפוּל-אוֹן נמשך, ונמשך ונמשך. עוד הוכחה שלא שמות [מותג] עושים את האסיד, אלא אנשים.

 

כשכיבו את המוסיקה, בשלב שבו בדרך כלל הייתי נפלט לווגאטור לבד, נצלה בשמש מול קלאבּס פראיות, שרון לקחה פיקוד (דרך אגב, זה שָרון והיא ישראלית וכל החבר'ה שלה ישראלים וכולם היו חברים שלי הבוקר), העמיסה אותי על האופנוע שלה, ולקחה אותי אליה הביתה לאנג'ונה כדי להחליף בגדים ולנסוע לווגאטור. הצ'יל אאוט תפס את כולנו מהמארב והפיל אותנו, שרון בחדר ואני על המרפסת, לשינה עמוקה. לא לפני שיחה עצלה, מעוטת מילים, מרובת אנרגיות, מלאת מבטים וחיוכים. לא, לא נגעתי בה, גם היא לא.

 

התעוררתי, אני חושב על פי צבע השמיים, בשנייה שבה השמש נעלמה לחלוטין בים. שרון ישנה, או אולי יצאה. השארתי לה פתק פשוט, בלי התחכמויות הניסוח הרגילות שלי, עם מספר הטלפון שלי בבית, למקרה שלא ניפגש יותר.

 

להפתעתי לא הרגשתי כאילו מישהו הרביץ לי עם פטיש 5 קילו כל הלילה, כדרכי בשקיעות של אחרי מסיבה. האמת היא שהרגשתי טוב, מלא באנרגיית שנטי, מה שזה לא יהיה. הלכתי לאיטי לווגאטור, מגיע באור אחרון. החלפתי בגדים והיתה לי את כל הדרך לצ'אפורה כדי להרגיש שאני לבד...

 

לילה אחרון בגואה. לילה טרופי אחרון להרבה זמן. עדיין דלוק למדי, עדיין מאושר, עדיין בקטע הדבילי הזה של אהבה וטוב לי, טוב לי כל כך שבא לי לבכות.

 

 

נכתב על ידי , 14/8/2008 23:41  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לי ב-27/8/2008 13:25



51,200

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למרמיט אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מרמיט ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ