לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סוכן זוטר, מקסימום לבלר


ומאז הוא חי בפרדוקס, שם יש לו בית קטן עם גינה והרבה שקט נפשי.

Avatarכינוי: 

בן: 49



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2006

על מות האימפריה


[ברקע יענקלה רוטבליט שר את השיר שנתן את הכותרת לפוסט, וממשיך לשאר התקליט המופלא "מכתבים מבית רביעי" מ1989, בתחילת דרכו אל הגבעות.] 

 

וואו, קצת מסובך העניין הזה של הקרדיטים בעולם של לינקים ומטא-לינקים בלולאות רקורסיביות, אז קודם כל ריספקט ליהונתן קלינגר על הפוסט הזה, שבלעדיו כל זה לא היה קורה.

 

הוא מקשר למאמר הפסימי של אורי ברוכין על חוסר התוחלת של התוכן העברי, שהניע אותי להוציא את האף מהביצה המקומית, ובהמשך אותו פוסט קלינגר פיתה אותי להקליק על דל.יש.וס (כצופה פאסיבי, כמובן).

 

ושם, בראש הHotlist, מצאתי לינק מרתק ועוכר-שלווה לדף בשם 10 סרטים שממשלת ארה"ב היתה מעדיפה שלא תראו.

עם טריילרים, כמובן. הו, יוטיוב, מה רבו נפלאותיך. ראיתי שלושה טריילרים והרגשתי פיסות טטריס מסתדרות לי במוח בשורות מושלמות. אז לפני שהשורות האלה יימחקו, כמה ראשי פרקים לתזה שבטח לא תיכתב.

 

סרט מס' 1 נקרא "מדוע אנחנו נלחמים". התקציר: בשומקום לא כתוב שהאימפריה האמריקאית תתקיים לנצח. שורה שנחרתה לי בראש: Follow the money. נתונים יבשים: תקציב הביטחון של ארה"ב הוא 750,000,000,000 דולר. רווחי תעשיית הנשק עלו ב25% בשנה האחרונה. לארה"ב יש 725 בסיסי צבא ב130-140 מדינות.

משפט שנחרת: "כשהמלחמה נעשית כל כך רווחית, היא תמשיך ותתרחב."

 

סרט מס' 2 - "ערפל המלחמה". שר-הגנה-לשעבר של ארה"ב מתאר את הלקחים שלמד בכהונתו. קצת שמאלצי. שורה שנחרתה בזיכרון: "טעויות שלנו עלולות להכריע את גורלן של מדינות."

 

הסרט השלישי היה זה שהביא לי ת'פרספקטיבה, כמו זום-אאוט בגוגל-אדמה שהופך את הריבועים המטושטשים לתמונת לוויין של עיראק. הוא נקרא "קצם של הפרברים: הידלדלות מאגרי הנפט וקריסת החלום האמריקאי".

משפטי מפתח מהדהדים:

 

אפשר לסכם את כל מפעל הפירבור, בפשטות, כבזבוז המשאבים הגדול ביותר בהיסטוריה של העולם.

 נפט זול הוא החגיגה שממנה אנחנו נהנים במאה וחמישים השנים האחרונות, והמסיבה הזאת תגיע לסופה עוד בימי חיינו.

 

טוב, די ברור איך כל זה מתקשר למלחמת עיראק. היום כבר ברור לכל מי שעיניו בראשו שהמלחמה בעיראק לא נועדה לפירוק נשק להשמדה המונית ולא לקידום הדמוקרטיה אלא להשתלטות על מאגר נפט עצום (הסתובב פה לינק איפשהו, אולי למאמר בהארץ?), ומדרך הטבע גם תעשיית הנשק לא סבלה ממנה כל כך, וממשיכה לקצור את הפירות מדי יום ביומו.

 

עד כאן, אפשר להבין למה ממשלת ארה"ב עשויה שלא להתלהב מכך שאזרחי ארה"ב יראו את הסרטים האלה, אולי קצת פחות ברור מה המשמעות של המידע שהם מביאים עבורנו, כאזרחי ישראל. תעשיית הנשק של ארצות הברית לא מוכרת רק לצבא ארה"ב, כידוע לכולנו. מאז שישראל נתפסה עם המכנסיים למטה ב1973, היא שמה את יהבה על חגורת צניעות משוכללת מתוצרת אמריקאית. על חוסר האפקטיביות של הקונספציה הזאת אין צורך להכביר מילים מאז אוגוסט האחרון. בפועל, מדינת ישראל הפכה למוצב קדמי של האימפריה האמריקאית בחזית הכי לוחצת שלה - חזית הנפט.

 

בעצם, אם מקבלים את תיאוריית "התנגשות  הציביליזציות" של הנאו-קונסרבטיבים אצלם (והייבוא המקומי), הרי שישראל היא לא סתם מוצב קדמי, אלא מוצב מבודד שמכותר משלושה צדדים עם הגב לים ועורף לוגיסטי באורך הגלות (גיחי). ואם האימפריה תיפול, אנחנו ניפול איתה (במקרה הטוב). אולי בכל זאת הערבים יודעים על מה הם מדברים כשהם משווים את הציונות לצלבנות. אז אברהם טל מציע לנו לשמוח בהיותנו וסאלים, אבל חיים. אז סליחה על הדמגוגיה, אבל שיספר את זה לחללי ניסוי הכלים האחרון.

 

כשמסתכלים על זה ככה, אולי בועת התוכן בעברית היא לא הדבר היחידי שאין לו תוחלת.

אהה, והרי רק לפני שני פוסטים כתבתי שאין שום ייאוש בעולם או משהו.

אז יכול להיות שכבר מאוחר מדי, אבל אני חושב שיש אלטרנטיבה. אני קורא לזה:

 

הבדואיזם הוא תגובת-נגד לצלבנות.

 

בדואיזם זה לחיות בהתאם למשאבים הזמינים ולתנאי הסביבה. לצרוך פחות. לזהם פחות. לחפש מקורות אנרגיה חלופיים. וגם להתפרנס ממשהו שיש לו ערך מוסף יצרני כלשהו, ולא מהפצת זיהום לסוגיו (הנה כך); אחרת אתה סתם בובו

 

חיים בני-קיימא; פשטות מרצון, במילים אחרות (והנה לינק פרקטי יותר, אבל נטען לאט. בינתיים תתרגלו נשימות עמוקות). זה לא מחייב מעבר לאוהל, אבל זה מחייב מודעות מתמשכת לסביבה שבה אנחנו חיים ולעומס הבלתי-נסבל שאנחנו מטילים עליה. 

כי אם לא נשתלב בסביבה הטבעית אין לנו שום סיכוי להשתלב במרחב, ואם אנחנו רוצים שבנינו ובני-בנינו יפרו וירבו וימלאו את הארץ, אנחנו לא יכולים להסתמך על אימפריה שגם אם תמשיך להתקיים, האינטרסים שלה עלולים להשתנות מסיבותיה שלה. "טעות אחת שלנו עלולה לחרוץ גורל של מדינה", זוכרים?

 

אולי התובנה הזאת שלחה את רוטבליט לגבעות. נוער הגבעות באמת מתחבר לאדמה, הוא משתלב במרחב בדרכו: נקים לנו שבט, נעבוד את האדמה, נחכה למשיח ובינתיים נילחם על הטריטוריה עם השבטים היריבים. דין המלובביץ' בחרב.

 

אור לגויים, אינדיד.

 

אבל אפשר לאהוב את הארץ ולרצות להשתלב במרחב. ויכול להיות לנו פרטנר לזה. הערבים הם לא אנטישמים בהגדרה, אבל אני סבור שרובם גם לא אנטי-יהודים במהותם (וכן, דיברתי עם כמה ערבים בחיי, תחסכו ממני). אני כן חושב שהם מתנכרים אלינו יותר ויותר בגלל ההתנשאות והניכור אנחנו מפגינים כלפי המקום שבו אנחנו חיים. כולם אצלנו צחקו על סוהא ערפאת כשאמה שהישראלים מזהמים את הים ומרעילים את האדמה, אבל בניכוי הגזמה רטורית מסוימת (סליחה, "דמיון מזרחי") זה בדיוק מה שאנחנו עושים. זה מתבטא בזיהום כל הנחלים בארץ (חוץ מהירדן) תוך 100 שנות ציונות, זה מתבטא באדריכלות דורסנית שאי-אפשר לחיות בה בלי מיזוג, זה מתבטא בזלזול במוסיקה ערבית אותנטית (ולא יוונית-תורכית סינטטית). זה מתבטא בהתמסרות לסממני תרבות ארה"ב בלי הכרה וכמעט בלי התנגדות, מאוכל מהונדס גנטית ומקדונלדס ועד קניונים ותרבות הוליווד. זה מנכר אותנו מהארץ, וזה מנכר את יושבי הארץ ושכניה מאתנו. ככה לא בונים מדינה בת-קיימא.

 

וזה לא התחיל בכיבוש. זה התחיל בראשית הציונות. אח של סבא שלי נרצח בחברון בתרפ"ט. בינתיים אבא שלו קנה קרקעות במלאבס. הוא בא לארץ בעלייה השלישית. עיקרון "העבודה העברית" התקיים כבר מאז העלייה השנייה. נו, כנראה שאתם הציונים באמת חושבים שהערבים אהבלים, אם לא תיארתם לעצמכם שהם יכולים לראות את ההקשר. גם ב1973 חשבתם שהערבים אהבלים. גם באוגוסט האחרון.

 

ייאוש או לא ייאוש, איבדתי את האמונה בכך שאפשר לשנות את המגמה הזאת מלמעלה, בהחלטות והידברויות של פוליטיקאים ואוליגרכים למיניהם. כל תקשורת ברמה הזאת בלתי אפשרית; יותר מדי שנאה, חשדנות, תאוות נקם ואינטרסים של סוחרי נשק ומדון לסוגיהם. זה גם לא יקרה במהפכה אזרחית כזו או אחרת, או בהפגנות. הפגנות הן מפגני לחץ/חולשה המוניים שמשרתות אינטרסים וספינים סבוכים שהמפגינים, ואולי גם המארגנים, בכלל לא מודעים להם.

 

ההפגנה האחרונה שהשתתפתי בה היתה נגד הפלישה השנייה לעיראק, כמה ימים לפני פקיעת האולטימטום של בוש הבן. היו שם הרבה ערבים מבל"ד וחד"ש, כמה פליטי וייטנאם עם מבטא תואם וקומץ סמולנים מאגניבים מהבועה. בטוקבקים - המנומסים מביניהם - קראו לנו אוהבי-ערבים שלא יודעים מה טוב לנו, ושאלו למה אנחנו מפריעים לאימפריה לעשות בשבילנו את העבודה. גם אני הייתי אז סמולני, אם כי מאגניב לא הצלחתי להיות אף פעם. אבל הייתי חבר של צ'יקי לכמה דקות, וניהלתי את פורום "רייב נגד הכיבוש" בנענע. כשכתבתי שלפלישה אין שום קשר לדמוקרטיה ושהאמריקאים הולכים לשקוע בחולות כמו שטבעו בג'ונגלים, הפטריוטים המצקצקים בפורום לעגו לי. (כעבור זמן קצר הבועה איבדה עניין והפורום התדרדר לדיונים אקטואליים משמימים עד שסגרתי אותו.)

 

(ואז בעצם פרשתי מאקטיביזם.) יותר מדי כאב מעורב בשפיכות הדמים הזאת מכדי שאפשר יהיה לפתור אותו בסיסמאות קליטות ומתלהמות, בהכרזות נחרצות או בהסכמי ראווה. אני מרגיש שהדרך היחידה שיש לה משמעות מבחינתי היא כמה שיותר ריפוי - ואני לא מדבר על סשנים של הילינג, אלא על הניסיון הבלתי נדלה לרפא, או לפחות לא לפצוע, את הסביבה שלי - האנושית, התרבותית, הטבעית. את כל הערביםיהודיםאשכנזיםתימניםיאפיםחרדיםעשיריםענייםגבריםנשיםמבוגריםילדיםכלביםנמליםעציםואמאאדמה.

והמרמיטה. והמרמיטונת.

כבר כתבתי משהו על העניין הזה, בפוסט על זן-אקטיביזם.

 

זה כמובן נכון לכל אדם בכל מקום, וכמובן שזה קריטי יותר ככל שרמות העצבים באוויר עולות

האם זה מה שיציל את מדינת ישראל? לא בטוח.

האם זה יציל את הבת שלי, או את הילדים שלה, ממחנה הפליטים? לא בטוח. אבל היי, במילא עידן הקרח הבא ממתין מעבר לפינה.

האם יש דרך אחרת? כן, אפשר להמשיך להקיז דם עד שהאימפריה תיחלש או תמאס בנו, ולשמור בהיכון את הדרכון הפולני.

 

[אוף, התברברו לי לגמרי גדלי הפונטים. מה זה הבאג הזה?]

 

 

נכתב על ידי , 30/11/2006 11:35  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   9 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מרמיט ב-12/12/2006 18:44



51,206

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למרמיט אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מרמיט ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ