לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סוכן זוטר, מקסימום לבלר


ומאז הוא חי בפרדוקס, שם יש לו בית קטן עם גינה והרבה שקט נפשי.

Avatarכינוי: 

בן: 49



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2009

ידידיי, הכיבוש הוא לא האישיו


הממ... מאיפה להתחיל?
זאת הרגשה שונה לגמרי לכתוב פוסט עם תינוק ביד, במקום ג'וינט.

לא הייתי בהפגנה היום. לא העליתי על דעתי להיות בה, למען האמת.

א. הפגנות המוניות מרתיעות אותי כבר מזמן. זה מרגיש כמו בליל של אינטרסים שמחפשים רועה, ובדרך כלל מוצאים את עצמם עולים על אוטוסטרדת ההיסטוריה במחלף הלא נכון.
ב. את סוף השבוע בילינו ברצף בלתי נלאה ובלתי נדלה של אירוחים, מפגשים ספונטניים בין אנשים אהובים מכל קצווי המעגל החברתי שלנו. היה מפרך, היה שמח.
ג. אני לא יכול יותר להתייצב מאחורי הדגל של "שתי מדינות לשני עמים". לפני 20 שנה צעקתי את זה בגרון ניחר. אולי אז היה לזה סיכוי. לא הקשבתם. הזמן עבר. הנסיבות השתנו. בטל קורבנו.

הערב, בהיאלם תרועת הפסטיבלים ועם שוך ההשכבות, נכנסתי לאינטרנט. התכוונתי לכתוב איזה פוסט אישי שמתבשל אצלי מזה זמן, משהו שמתחיל בכשל באמפתיה ונגמר בחשיש. "למה לי פוליטיקה עכשיו," פיזמתי ללא קול.
אבל הספקתי בכל זאת להציץ בטמקא ומצאתי, זו לצד זו, את שתי הכותרות האלה:



ואז, משום מה, עלה לי בראש המשפט שבכותרת הפוסט: ה"כיבוש" הוא לא האישיו.
אבל ידעתי שאם אהפוך את המשפט הזה לפוסט, לא יהיה מנוס מלהסביר מה לדעתי כן האישיו...

אז מה, לחזור לרעיון המקורי ולהתפלש בששון בפופיק של עצמי?




עברתי לגרייפס, ונכנסתי לבלוג (ההולך ומתחבב עלי) דברים בבלוגו כדי לקרוא את ההערות המעניינות של אריה על נאום אובמה בקהיר. אין ספק שהוא עשה עבודה הרבה יותר מעמיקה מהפוסט הרגשני שלי על הנאום הזה.
בין השאר, כהסבר לבעייתיות שבכינון שתי מדינות תוך השארת "גושי ההתנחלויות" (אריאל ומעלה אדומים) על כנם, הוא קישר לפוסט בן שנתיים של נדב פרץ, שפספסתי איכשהו בזמן אמיתי.
הפוסט הזה נקרא: מדינה דו לאומית - כי אין ברירה

ואחרי שקראתי אותו יכולתי להגיד: הנה, זה בדיוק האישיו.
כי אף אחד לא "יפנה" רבע מיליון "מתנחלים" מבתיהם, ביניהם רבים שזה הבית שבו נולדו והבית היחיד שהם מכירים.
ולא משנה אם הנימוקים לזה מוסריים או פרקטיים. זה, לדעת נדב (ולדעתי), המצב בשטח כרגע.

אז כן, אומרים שגדר גבוהה עושה שכנות טובה, אבל בפיסת הארץ הזעירה הזאת אי אפשר להקים גדר גבוהה מספיק בכדי להעלים את הצד השני, ולהתעלם ממנו.
לא בלי שצד אחד (לפחות) יירמס תחת הגדר הזאת.
לא אם שני הצדדים רוצים גם להתקיים בכבוד.
לא בשום אופן, בעצם. כי גם אם "ניפטר" מרמאללה, נישאר עם לוד.
(ונראה לי שהייתי מעדיף את רמאללה על לוד.)

ולכן, ססמאות אנטי-כיבושיות כמו "אנחנו כאן והם שם" (מעבר לקו הירוק) לא מקדמות לדעתי פיתרון שיאפשר דו-קיום, אלא מהוות הרמה להנחתה בנוסח "אנחנו כאן והם שם" (כמה שיותר רחוק, מעבר להרי החושך). ויאללה טרנספר, או חילופי אוכלוסין, או איך שלא יכבסו את המונח.

אין לי כוונות לחזור פה על מה שנדב כתב בפוסט שלו, ואני ממליץ גם לסרבני הלינקים העיקשים ביותר לקרוא אותו. כמו שהוא כותב שם, הרעיון הזה תלוש לגמרי מהמפה הפוליטית העכשווית, ואין בערך אף פוליטיקאי בארץ או אפילו בעולם שמקדם אותו (חוץ מעזמי בשארה; הו, איך נהניתי לשמוע את עזמי נואם בשנות התשעים, אולי מה שקרה זה שגם הוא התייאש מאז). ועדיין, זה נראה לי הרבה יותר ריאלי מהמחשבה על ניסיון לנתק הרמטית את שני העמים שמעורבבים ללא התר בין הים והירדן.

כי כשאומרים "גומרים עם הכיבוש - מתחילים לחיות" (או איך שלא ניסחו את זה הקופירייטרים של ההפגנה היום) עולה אצלי מיד השאלה "אבל מה עם לוד, יפו, עכו, נצרת?"
לא כי אני חושב שגם את ה"כיבוש" הזה צריך לגמור, כדרישת האנטי-ציונים.
ולא כי אני רוצה להיפטר מערבי לוד כמו מערביי חברון, כנהמת האולטרא-ציונים.
אפילו לא כי אני גוזר גזרה שווה בין שטחי 48 ושטחי 67.

אלא פשוט כי אני מסתכל על המצב הקיים, ויודע שהאובססיה הדמוגרפית לא תיגמר אפילו אם ישראל תחזור לקו הירוק עד השעל האחרון. זה לא ייגמר בלי "חילופי אוכלוסין" כפויים, אכזריים, שרק יעמיקו את הפצע במקום לרפא אותו.
האפליה, ההדרה, השנאה ההדדית, המצוקה, התסכול - אף גדר לא גבוהה מספיק בכדי לבלום את חלחול הרעל הזה.

בדלנות יכולה לשמש כטקטיקה, שלב מעבר לשיכוך האלימות ותאוות הרצח.
(כמו שנדב אכן מציע; עוד לא קראתם?)
אבל בדלנות לא יכולה להיות פיתרון אסטרטגי. ובטח לא הפיתרון שמציע המחנה שמתיימר לייצג ערכים הומניסטיים.

ובינתיים הכיבוש משמש כעוד טוטם, עוד מילה גורפת שקל לחרות על דגל ולצעוד מאחוריה, ולחרוז לה ססמאות קליטות, עד שמרוב צועדים וססמאות משמעותה מתעממת ונעלמת. בזמן המבצע הישראלי האחרון בעזה כתבתי כאן (ובעוד שלל מקומות) שמחנה פוליטי חפץ חיים לא יכול להניף אך ורק דגל שלילי. הכי קל לצעוק נגד, אבל ככה גם הכי קל להתעלם מהצעקות.
(וזאת הסיבה שהפסקתי ללבוש ברבים את חולצת "רייב נגד הכיבוש" שלי. לא כי אני מתבייש ב"סמולנות" שלה, אלא כי אני מתבייש בריקנות שלה.)

מספיק לדבר על העבר. הכיבוש תם ונשלם. פיתרונות שהיו ישימים לפני ארבעים שנה לא עומדים היום במבחן המציאות.
והפיתרון לבדלנות לאומנית הוא לא בדלנות מרוככת, אלא השתלבות.

וואו, מזמן לא כתבתי כאן כל כך הרבה בפעם אחת.
אין לי אפילו מושג אם יצאתי הפעם "שמאלן הזוי" או "פשיסט בהמי".
(זה בטח יתברר מהתגובות )

מה שאני כן יודע זה שהתינוק נרדם מזמן,* כך שמשהו טוב כבר יצא מהפוסט הזה.


* כדור פיזיו, זה כל הקסם.
נכתב על ידי , 7/6/2009 02:34  
57 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של KnappBonnie27 ב-22/10/2011 22:21



51,206

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למרמיט אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מרמיט ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ