לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סוכן זוטר, מקסימום לבלר


ומאז הוא חי בפרדוקס, שם יש לו בית קטן עם גינה והרבה שקט נפשי.

Avatarכינוי: 

בן: 49



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2008

על קו התפר בין הארה ופרנויה (תחנות בזמן #9.2)


 

אז תקופת ההרצה נגמרה, ואחרי סוכות אני עובר לארבעה ימי עבודה בשבוע, החל משמונה בבוקר.

 

Welcome to the Real World

כמו שאמר לי חאג' בטון מטריקסי כשסיפרתי לו את זה.

 

עברו עשר שנים מאז שקמתי לעבודה בבוקר, ומעולם לא לקחתי על עצמי עבודה שחייבה אותי להפעיל את הראש בשעות כאלה.

זה אומר ללכת לישון בשעות קונצנזואליות, זה אומר לייעל את זמן המחשב שלי כדי שאספיק גם לתרגם, זה אומר שיהיה לי פחות זמן לבלוג בכלל, לסוטול בפרט, ולהקלדת-קטעי-יומן-תוך-דפדוף-ביוטיוב על אחת כמה וכמה (או שמא זאת תהיה תראפיה נחמדה? נחיה ונראה).

 

זה אומר שעד שהבנתי לאן הסדרה הזאת לוקחת, היא מגיעה לסיום העונה הראשונה.

וזה אחלה מקום לעצור. מהרבה בחינות, אני מרגיש שהעבודה החדשה הזאת - להפיץ את חדוות הג'אגלינג לילדים - היא סגירת מעגל קולעת ונחיתה מוצלחת מהטיסה שאליה המראתי ביום היפוך הקיץ, 1996.

 

 

 

 

 

13-14.6.96

חצות

דירה

 

{...}

היום התחלתי לסדר קצת את הבית לקראת העזיבה בקרוב.

 

{...}

לפארק, לג'גל קצת בשמש לקראת הסדנה [סדנת ג'אגלינג], ששם קיוויתי למצוא משהו לעשות בסופשבוע.

כשנכנסתי לפארק איזה ילדונת שטיילה עם אבא שלה התחילה להצביע עלי ולחייך. חשבתי להתעלם ממנה אבל היא התחילה לצחוק בקול רם ולרדוף אחרי כך שלא היתה לי ברירה אלא לג'גל לה קצת. ילדים זאת שמחה. קצת ג'יגול לבד, בין זקנים אנגלים שמשחקים, כמה אופייני, כדורת.

 

לתחנת אוטובוס, לא בכוונה, בדרך ארוכה במקצת. אבל ניק, שמריץ את הסדנה, נשלח ע"י קרמה כדי לתת לי טרמפ. ובדרך... בדרך הוא שואל אותי אם אני אי פעם מופיע ומה התוכניות שלי לקיץ. שאלתי אותו אם יש לו איזה תוכנית בשבילי.

אז יש לו. כמה חבר'ה שנקראים The Serious Road Trip ושעליהם שמעתי רק דברים טובים מחפשים מג'גלים שגם יכולים לסחוב רמקולים כדי... להצטרף למסע פסטיבלים עם להקת רוק שנקראת Dodgy.

 

אז נכון שהמוסיקה שלהם, שתוארה לי כ-Radiohead meets Blur, יענו רוק גיטרות פוגש בריט-פופ, היא לא בדיוק כוס תה הפטריות שלי. אבל חוץ מזה זה נשמע מושלם - להיכנס חופשי לפסטיבל בכל וויקאנד, ברחבי אנגליה ואולי גם קצת באירופה, לג'גל ולראות את אנגליה ולחיות על הדרך ואפילו ישלמו לי על זה קצת.

{...}

מחר מסיבה אצל ניק, והזדמנות לפגוש את האנשים שאולי, אם הם יאהבו אותי מספיק, יקחו אותי לקיץ מטריף באנגליה.

 

{...}

 

15.6.96

לקראת חצות

דירה

 

אוי אלוהים אלוהים אלוהים כמה טוב זה טוב מדי כמה טוב זה לא חוקי כמה טוב...

נשמע כמו סקס? - you bet!

שוב אנסו אותי באכזריות, שוב ניצלו את הפסיביות שלי למשחק של העזה. שוב, על ידי זה שנהניתי מהרגע ולא ניסיתי לדחוף את הפנטזיות שלי, קיבלתי אותן במנה גדושה ועל מגש של כסף.

 

מגיע למסיבה של ניק אתמול בערב כדי לפגוש את האנשים שאולי יסדרו לי את הקיץ. אנחנו נפגשים ביום שני וזה נראה טוב, למרות שאולי אני ארוויח קצת פחות כסף ממה שחשבתי.

מסיבה של רוק גיטרות והרבה אלכוהול. אני לא נרתע כי, כידוע, variety is the spice of life. המון בחורות לבושות במה שנקרא "Mod", יענו רטרו לשנות השישים של חצאיות מוזרות ותסרוקות שאין סיכוי שאני אצליח להגדיר בכתב. לא מוזרות, לא. אבל שונות ממה שאני רגיל. בהחלט.

 

ואללה, מה אני אכתוב. המסיבה היתה שקטה ואולי אפילו משעממת. דחיתי בשיא העדינות חיזורים של איזה הומו חביב. באיזשהו שלב ג'יגלתי קצת אש עם הלפידים של ניק. המון אנרגיה חיובית וחבר'ה חמודים להפליא. בנות מחייכות ומתקרבות ומנסות.

 

פֶּני, מניו-זילנד, רוקדת איתי קצת. מתנשקת עם חברה שלה קצת. מתנשקת איתי קצת. ופתאום שתיהן עלי. בחדר מלא אנשים. ואני, אולי היחידי בחדר שלא שיכור לחלוטין (למרות ששתיתי איזה שלושה שלוקים ממשהו חזק שטשטש אותי קצת ונתן לי תירוץ), self conscious בצורה מזעזעת להערות והמבטים מסביב. עוצם את העיניים והולך עם זה, חושב שאת העבודה מן הסתם הפסדתי. האנשים מכירים אותי פחות משעתיים ואני נותן להם live sex show.

אז לא. חייכו ופרגנו ואפילו פינו לנו את החדר. לא שלפֶּני ולחברה שלה, שרה, היה אכפת ממשהו. יושבות ומאוננות אחת את השנייה, גוררות אותי לנשיקות וחרמונים והמון בשר.

 

אוי, כמה טוב שזה היה. אנשים נכנסים ויוצאים מהחדר ואנחנו, על המיטה, בטירוף של תאוות בשרים.

באיזשהו שלב מישהו בשם מרטין החליט להצטרף. זה לא הסתדר לגמרי (גברים הרבה יותר זהירים מנשים למגע של מישהו מאותו מין לדעתי) והוא ושרה יצאו מהחדר, משאירים אותי ואת פני להעביר את הזמן אחד-על-אחת (ואחת-על-אחד) באופן יותר מסורתי. תרגלתי כמה תנוחות טנטריות. היה טוב. הילדה, דרך אגב, בת 28 (ביום שני) וגרושה ומנוסה ורוצה ויודעת מה היא רוצה. בבוקר (שש וחצי, בערך. היה חושך רק בין 11 לשלוש בלילה. הקיץ האנגלי) נסענו אליה הביתה להזדיין עוד קצת ולישון קצת.

 

משם לפיקניק, לכבוד היומולדת, ב-Hamstead Heath. חברים שלה. אנשים שונים ממה שאני רגיל, אנשים עם עבודות "רֶציניות". לא היתה יותר מדי תקשורת. קצת פריסבי. הרבה שתיקה. כשפני שידרה שהיא לא רוצה אותי לא לחצתי במיל. Que sera sera לגמרי.

יום נחמד ושלֵו בפארק, שחונך סדרת קונצרטים ליד האגם. באיזשהו שלב הופיע מישהו עם קלאבס. גם לג'גל עם מוסיקה קלאסית זאת חוויה חדשה. מחיאות כפיים סוערות מסביב. צד יפה של לונדון. יום יפה. יום טוב.

פני נפרדה בחום והבטיחה להתקשר. הביתה לישון.

סקס עם שתי נשים. אוי אלוהים מה עוד.

 

למחרת

 

היא לא הטיפוס שלי, וידעתי את זה עוד לפני ששמתי עליה אצבע - אלכוהול במקום גראס, רוק במקום דאנס, קולנוע במקום לעשות משהו.

אבל לא שיקרתי, לא מכרתי. שמרתי על הקלפים פתוחים כל הזמן. שתעשה עם זה מה שהיא רוצה.

אני במילא עוזב את לונדון עוד שבוע.

 


 

16.6.96

קצת אחרי חצות

 

"It doesn’t conform to anyone else's standards,

do you?"

הם שואלים אותי במודעה למכוניות, כמובן.

איך אפשר למכור אינדיווידואליות דרך פרסום? זה הרי האמא של כל האוקסימורונים.

 


 

20.6.96

אחה"צ

דירה

 

לקראת ערב אחרון בדירה. ערב אחרון בצפון לונדון. ומשעמם. וחסר מנוחה.

ראיון העבודה נגמר בהצעה להצטרף למסע ההופעות באמצע אוגוסט, עד תחילת ספטמבר. לפני זה ההופעות דלילות, ולי אין איפה לישון. לתל אביב ביום שלישי בכל אופן.

 

פגישה עם פּני, בפאב (שוב פאב. הן פשוט רוצות מקום נייטרלי). שלא כמו עם ג'וליה, לא לחצתי במיל. לא היה לנו על מה לדבר או על מה לשתוק. אני חושב שגם היא יודעת את זה. הבטחתי להתקשר בספטמבר. נראה.

 

{...}

פרנק מגיע מחר, ואנחנו נוסעים ביחד לבריקסטון. לסמסרה אחרונה. משם לוויילס, משם לגייטוויק, משם הביתה.

שעמום המחץ. לונדון שוב אפורה, אחרי שבועיים של שמש. החומר שקניתי מג'ון ביום ראשון מחורבן לחלוטין ולא עושה לי כלום. לגמרי.

וזהו. בעצם. מת לזוז כבר.

 

 

מתישהו

יום חדש

 

לספר, שמן הסתם כבר ייכתב על ידי התלמידים שלי אחרי שהם יתפסו אותי ויהרגו אותי (בצליבה? שוב?) יקראו

"התשובה היא שאין תשובה

-ואני אמרתי את זה

                        אלוהים."

 

זה סופי, זה רשמי. אני עזבתי את הבית ביום שישי וירדתי לבריקסטון. כל השאר, כנראה, היסטוריה.

 

כשבן אדם אחד חושב שהוא ישו, או בודהה, או נפוליאון, מאשפזים אותו.

אבל מה קורה כשקבוצה שלמה חושבת כך?

WACO?

מנהיג המורדים ביערות יירדף שוב ע"י הכנסיה, הממשלה, כל הג'ז הזה, כדי להיתפס שוב ולהמחק - שוב?

שלא יגידו שלא כתבתי. הכל שם. ויישאר שם אחרי שהמכות חשמל ימחקו את השאר.

 

ועל הקופסה הרי כתבתי "מעזבונו..."

זה סיפור על ילד שהחליט להגיד לא, על צפרדע שלא נכנסה לשמנת, על סאדו שהגיע לעיר ונשאר סאדו.

אוי אלוהים מה הלאה?

מתי זה הלאה?

מה זה מלים?

??

 

או, לחילופין, אני אגנוז את כל הסופשבוע הזה באיזושהי פינה לא משדרת. אסע ביום שלישי לגייטוויק ואנחת בתל אביב של אלכס והחבר'ה של העבודה (אלק).

הגאווה היא המכשול האחרון של היוגי.

הגאווה בונה אותך עם כתבת שער בTHE FACE והורסת אותך תוך שבועיים.

ג'רמי, שבנה את התוף היפהפה שראיתי מקודם, מחכה שאני אכתוב בעברית. אז החלטתי לכתוב עליו. ולמרות שאני כותב בעברית הוא קולט כל תדר באהבה שלי אליו ואוסף את האלות ומתחיל לזרוק אותן באוויר...

 

הגאווה, כאמור, היא המכשול האחרון של היוגי.

הגאווה בדיוק בכל מה שהשגת כיוגי.

ג'רמי מגלגל לי ג'וינט, מתקשר לחלוטין עם כל מילה שעוברת לי בראש.

אני שמח שזה קורה עכשיו, כדי שיהיה לי שם של עד לשימועים והחקירות של אחר כך.

הגאווה היא מבחן הטבעת.

הטבעת עברה בידי היום, ואלוהים איך שהרגשתי את הכח שלה.

הפיתוי, העוצמה.

"אתמעט, ואלך מערבה, ואשאר גלדריאל".

 

זה היה סיכום של כל הרגעים שבהם נתתי לזה לקרות. זמן קציר קרמה טובה.

כמעט.

לא דוּני-באבא - סאדו עם מדורה משלו. מיושב. אלק.

פייר-בּאבא. נושא את האש הפנימית שלו לראשי הרים ושורף אותה. וכולם רואים.

כולם.

כולם.

ואז, כשאתה מקבל תשומת לב (ואנרגיה) מכולם. אבל כולם. וכולם מודעים לקיומך. אבל כולם.

אז מאסת האנרגיה הזאת קופצת עליך ותופסת אותך בביצים.

שיניתי את התסריט שלי, ומצאתי את דרכי לסרט של כל כך הרבה אנשים. או יותר נכון הם מצאו את דרכם לסרט שלי.

 

סמדהי. Samadhi.

ברחתי מסמסרה.

וכמובן, ושוב, ובראש ובראשונה - הכל שמות.

 

זאת לא היתה הפעם הראשונה.

הבלחים.

עזוב ילדות וטרום-לידה.

טריפ ראשון בגואה. ה"שוטרים" שהרסו משהו שכמעט נגעתי בו. אש ראשונה. Crack'o'dawn. עם קהל של מצרי אחד ופיטר.

אש ראשונה לפני קהל.

אש ראשונה במסיבה.

המפי. לילה ראשון בגדה הצפונית. אש על גג מקדש הירח העולה. עופר ברסטה-באר. מפסיק לעשן. ופיטר.

ועוד... ועוד... הרגעים שבהם נתתי לזה לקרות. הלילות שבהם זרמתי עם זה. לא עוצר בשביל אף אחד. ואחת.

 

התשובה היא שאין תשובה

או

איך למצוא נירוונה בטעות.

 

מסוק משטרתי צץ פתאום.

לא בדיוק פתאום.

הנשמה הטובה שנתנה לי קצת אסיד בבוקר (אחרי האש, אחרי) אחרי שהציע (כמו סרסור אמיתי) פיינט, חשיש, וכו' התגלה, ולא נורא במפתיע, כחלק מצוות צילום שמכין קליפ בשביל... רוי, אקוואריוס, הנשמה התאומה (האבודה, המכורה) של T.I.P בענייני למכור את גואה ביוקר (אחרי שקנו בזול, כמובן).

אני מסתכל על אנשים שנראים לי מוכרים ויודע אם זה ממסיבת "גואה טרנס" (utopia, TIP, ושאר החזרזירים) או ממסיבת (גואה) טרנס.

בכל אופן, הנשמה הציע לי להצטלם לקליפ. הם נוסעים עוד מעט ואני אש ביום בטח שלא עושה. שניות אחרי שגמרתי עם החבר'ה (ג'ו שמחפשת, דייב הנשמה, ניל וג'ין הסופר-מאוזנים ואנה שבינתיים רק יושבת ומקשיבה, ואני אוהב את זה) צ'ילום מהסיגריה שלקחתי מהנשמה (היחידי עם סיגריות בכל האיזור, מן הסתם) המסוק הופיע.

 

{...}

 

אז שיניתי את התסריט, כמו שהמודעה (החכמה להפליא) של פפסי אומרת, וירדתי לג'גל ברחבה הריקה והשקטה לקול ה-repetitive beats שהמסוק שידר. ממיר את האנרגיה השלילית שלו בחיובית. מבלבל אותו, מנצל את האנרגיה שלו נגדו (כמו כל אומנות "לחימה" שמכבדת את עצמה). בסוף הם הלכו.

אחר הצהריים של Darşan - מחלק אנרגיה חיובית. בחינם. מקבל אותם כמו שהם באים אלי. באמפתיה. מתביית על הvibe שלהם והולך איתו כמה שהם רוצים.

אוהב נאהב ומאוד מאוד חי.

 


 

הבוקר שאחרי

אחרי

 

זה אותו העקרון עם הכל, אבל הכל, כולל הכל (כן, גם זה) - סבלנות ואהבה, ולא לעבוד קשה מדי, ולתת לזה לקרות - לא כי אתה מחכה שמשהו יותר טוב (התארים היחסיים, זמנם עבר) יקרה אלא כי אתה מבין ומרגיש שזאת האופציה הכי קלה.

ואפילו לא צלבו אותי.

רק הביאו לי את אקוואריוס שינגנו מוזיקה חרא.

 


 

25.6.96

Crack'o'dawn

אי שם בדרום וויילס

 

הציפורים התעוררו לבוקר אחרון להקיִץ באנגליה.

והקסם שאליו נכנסתי לפני שני בקרים עדיין איתי.

הכל מתחבר ומסתדר ומקבל משמעות חדשה. כל שיר ליד המדורה. כל מלה. כל תנועה. שלי, של כולם מסביבי. מחזיק את קרמה בביצים ומרגיש אותה מתפתלת.

באהבה וסבלנות. מתביית על התדר של כל אחד מסביבי.

מדבר איתם בשפה שלהם. לא בגאווה. ממש לא. באהבה.

Passion & patience. שקטי ושנטי.

וכל השאלות נענו.

בפרדוקס.

 

 

קצת יותר

מאוחר

 

זה לא הבנה ולא ידיעה.

אני מחובר ישירות, בכבל דו-גידי של רגש ואינטלקט, למקור ההשראה של כל יצירת אמנות בעולם ever, למניע של כל מעשה, לטקסט שמאחורי כל מלה בכל שפה. אני יכול להזדהות (באמת להזדהות) באותה מידה מלאה עם קרטה קיד והביטלס

("Theres nothing you can say

But you can learn how to play the game

It's easy!

All you need is love")...

 

And patience

 

קיבלתי את החצי האילם, השקוף, שמשלים כל דבר נראה, מוחשי, "אמיתי". נטשתי את הפרטים לטובת התמונה ואז מצאתי את החלק החסר, הניצוץ, שהופך את הפרטים לתמונה.

The quantum leap of consciousness וזה וילסון. אותו הדבר בשפה אחרת.

מצאתי. מצאתי באמת. ולגמרי.

אבל רק אחרי שבאמת הפסקתי לחפש.

 

It's not nature vs. culture spirit, as they always taught us to believe. It's not even nature shaped by spirit or vice versa. IOt doesnt matter weither the egg or the hen were first because they are both manifestations of the same principle.

Nature and spirit, to use Inden's language ("Imagining India"), are not essences (yes, even nature is not an essence) but ever-changing-overlapping-dialectically-consituting-each-other agents.

A moss is a moss. It exists here & now. The theory of evolution and the idea tha God loves patterns are both valid in order to explain its current state.

And it doesn't really matter, either.

 


 

אחה"צ

קרדיף

 

טוב, אז הגזמתי קצת.

הטרמפ שהיה אמור להוציא אותי בשבע בבוקר מהמקום הקסום ההוא אף פעם לא יצא. מעביר את הבוקר עם החבר'ה מהלילה שלפני וטוב טוב טוב. יותר מדי טוב.

יצאתי רק בשתיים-עשרה, עם טרמפ מפתיע לכפר. רכבות אין ואני מנסה טרמפים.

מתחיל ללכת. לאן? ללונדון? טעות. אחרי שעה ורבע של הליכה, כששכנעתי את עצמי שאני באמת לא צריך את הנהגים האלה, מישהו עצר ולקח אותי שבעה מייל לאיזו צומת, שבה בקושי מצמצתי עד שעצרה מכונית. MCG ספורט מודל 68', נהוגה בידי Geeser ממנצ'סטר (גם הטרמפ הראשון היה אנגלי. הוויילשים, הוביטים פחדנים שכמותם, לא עוצרים). הוא מכבד אותי בסיגר ואנחנו מדברים קצת עד שאני נרדם.

מתעורר למרגלות האוטוסטרדה ללונדון. חמישה לארבע. עוד חשבתי שאני אספיק.

ארבעים דקות המתנה וטרמפ לפה כדי לגלות שהאוטובוס יוצא רק בשש ומגיע רק בתשע ורבע ולטיסה אני כבר לא אספיק. את הכסף, כולו, הפסדתי ואמא כמובן לא מבסוטה.

האם הפסדתי? לא חושב. חוץ מקצת קוצר רוח דוחה כלפי הפקידה בחברת הנסיעות (שלא יכולה לעשות כלום) אני רגוע ואפילו די מאושר. נפלתי מעודף גאווה, כמובן. אבל העד איתי, כל הזמן,  והוא בשליטה.

 


 

26.6.96

אחה"צ

בריקסטון

 

ניצחתי. ניצחתי בענק. ניצחתי בנוק-אאוט.

תחנת ויקטוריה בתשע. גמור ותשוש אבל בשליטה.

ורגוע.

טלפון לג'וליה. היא לא בבית ולי אין איפה להתמוטט. אז נשברתי? לא. אצל אנדי תפוס, אבל ברונווין עונה ומזמינה אותי, ומטפלת בי, ומשכיבה אותי לישון בסלון. כמו תינוק ישנתי.

 

קמתי בבוקר, עדיין רענן ועדיין אוהב. בבית קפה שאליו הלכנו לארוחת בוקר פגשתי את לורה מפנדרגון, שמבט מהעיניים שלה אומר יותר מספר. בקמפוס טרוול, לשם נסעתי לסדר כרטיס בהקדם (מחר, 100 פאונד) פגשתי את סורייט שהיא בכלל ג'ולייט, ממסיבות הפאב בימי ראשון. לונדון אומרת לי שלום ואני מחייך אליה בחזרה.

והחיים יופי.

 


 

27.6.96

14:00

ויקטוריה

 

אז מה הן המלים אם לא שתיקה?

גטוויק אקספרס מתכוננת לתנועה.

היפהפיה עם הגופיה, כמובן, התיישבה מעבר לשדרה ממני.

עכשיו היא הורידה את הז'קט. אוי. וחייכה. אלי.

אתמול ערב אנגלי קלאסי. עם ברונווין ורות' אחותה ומאט החמוד בבאר. רואים את אנגליה מפסידה לגרמניה בחצי גמר. אכזרי.

אלכוהול, אפילו די הרבה. לא איבדתי שליטה, כמובן. גם לא כשברונווין ורות' התחילו להתחרמן עם איזה שני טיפוסים. העד פה, כל הזמן. והוא היה אתי גם כשהן זרקו את שני הטיפוסים שלהן ואני הייתי צריך להחליט מה אני עושה איתן, בחדר הצפוף והמיוזע.

לא עשיתי כלום. כמובן.

אני לא ממש רואה טעם לכתוב כל הזמן איזה יופי מסתדרים לי החיים.

 

{...}

 

על המטוס. מקום יותר גרוע מעולם לא קיבלתי - המושב לא מתכופף אחורה ויש לי איזה רבע חלון לראות את הנוף.

פּאסים עם טים שצץ פתאום עם שש קלאבס.

סיבוב קל בדיוטי-פרי. טלפון לאמא, שבמפתיע לא היתה לחוצה.

 

הן מחייכות אלי. ככה, סתם, בלי סיבה. למען ההגינות צריך לציין שגם הם מחייכים.

עברית בכל פינה. מתפללי מנחה בטרמינל. עוד מעט תל אביב.

 


 

סוף הלילה

נתב"ג

 

שיגידו שאני פרנואיד.

שיגידו שאני פרנואיד אבל הנה באו שני שוטרים, הישר אלי, ועצרו וחיפשו ואם היה משהו הם היו מוצאים כי הם היו טובים במה שהם עשו, טובים מאד.

והם חיפשו טריפים ושני החבר'ה שהם עצרו ביחד אתי שוחררו כמעט מייד ואתי הם עברו על כל חתיכת נייר עד שהם הוציאו ממני את כל סיפור [הטריפים שהתכוונתי לקנות] והמסוק והכל.

 

ולא מעניין אותי אם זה מערכת ממוחשבת או Illuminatus Primus שמשדר אנרגיות. אני יודע שאני על הכוונת, ואני יודע שאני עמוק במשחק ואני יודע שאני צריך להזהר.

הם דווקא היו סבבה לגמרי. אפילו החזירו לי את הצ'ילום. אנרגיה חיובית עובדת.

עכשיו, איכשהו, הביתה.

 

 

 

1.7.96

 

לא לקחתי את היומן אתי לתל אביב אתמול, ואולי טוב שכך, כי הייתי ממלא עוד שלושה עמודים בכמה שטוב לי.

טוב לי שזה מתחיל להיות מגעיל.

לעבוד מתחיל כנראה מחר. לישון כנראה באכסניית מטיילים שלא מקבלת ישראלים חוץ ממקרים מיוחדים

(Are you a special case?

שאלה אותי הפקידה החמודה

Isn't everybody?

עניתי)

 

מיץ לימון סחוטרי בשיינקין. תייר בארץ ותל אביב כל כך יפה.

בחורות מדהימות, באמת מדהימות, לגמרי מדהימות בים. מבט חטוב (הא הא, התכוונתי לכתוב חטוף) מראה בדיוק מי מחפשת ומה...

 

"היא מחכה לך

תלך או לא תלך

היא מחכה

שתעלה

היא מחכה לך

תעלה אליה

היא מחכה..."

-"שתחכה!!!"

 

קצת, לא יותר מדי, ג'יגולים בשמש הקופחת, קצת שחייה בים הסוער. המון יופי מסביב, המון רגיעה.

לאסי ושחר, שלא רוצים שאני אגור איתם וזה cool לגמרי. נתנו לי ג'וינט. פירקתי את שחר מכל הטינה שהוא סוחב אלי מאז הקיץ שעבר. קורא אותם כמו ספר פתוח אבל זה בסדר כי אני אוהב אותם, את כולם.

 

ואו כמה שהישראליות יפות. צדק יונתן גפן, קשה להיות נזיר בארץ הזאת, ועוד בקיץ.

לרונן ותומר, ואורי שגר איתם. יש עם מי לדבר.

גמר גביע אירופה אצל דניאל שמנגן טאבלה וחגית חברה שלו והחתולה שלהם שנקראת סנגיטה. אנשים יפים.

עם רונן לחוף לדואט טרבוקה ודידג' מול הירח המלא.

שינה טובה ובריאה והביתה ועוד מעט חזרה לתל אביב.

חיים על המסלול המהיר. אבל זאת מהירות של זרימה ולא מהירות של מאבק.

והחיים יפים יפים יפים.

איפה זה ואיפה היום הראשון בתל אביב אחרי הודו.

הלחץ, הפניקה, חוסר הוודאות.

ודאות היא לlightweights.

אוהב את העולם

ובחיי שהוא אוהב אותי.

והמחברת נגמרה.

 

 

נכתב על ידי , 20/10/2008 10:56  
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מרמיט ב-28/10/2008 10:07



51,201

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למרמיט אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מרמיט ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ