לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סוכן זוטר, מקסימום לבלר


ומאז הוא חי בפרדוקס, שם יש לו בית קטן עם גינה והרבה שקט נפשי.

Avatarכינוי: 

בן: 49



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2008

ריוונדל, חזרנו אלייך שנית (תחנות בזמן #9.1)


 

אחרי ששלושה סיפורים מאביב 96' צצו ועלו בזיכרוני בלי קשר (לכאורה?), הבנתי את הרמז ואני ממשיך את הסיפור אל השיא המתבקש שלו, בדילוגים מתבקשים.

(כן, לראשונה אני מסוגל להתחיל לערוך את הטקסטים האלה, לברור את הפחות-מוץ מהיותר-מוץ. ועדיין, אין לי ברירה אלא לחלק את הפרק הזה לשני חלקים, כל אחד בסביבות 2000 מילה. שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם. ולא, זה לא יהיה בבחינה J)

 

 

 

 

5.6.96

צהריים

דירה

 

ואללה. איך הסתדרו לי החיים.

החום העיר אותי מוקדם (אני לא מאמין שאני כותב את זה). מוקדם יחסית, ז'תומרת. אחת עשרה. ניקיתי קצת את המטבח, כיבסתי את בגדי המסיבה לקראת אמסטרדם (מחר!). אכלתי גזר ובננה (הגעתי למצב שבו אני מעדיף תפוח על כוס יין ולא רואה בזה שום דבר מוזר. האנגלים מסביבי רואים בזה משהו מאוד מוזר, ואני מנסה לא להיות טהור יותר מהדלאי-לאמה כדי לא לעצבן אותם). מצאתי גוש לג'וינט, ככה בחינם ובהפתעה, על השטיח, והתיישבתי להקליט קצת מוסיקה יפהפייה מפרנק-ג'ק ולחשוב על איך הסתדרו לי החיים.

 

מחר, כאמור, לאמסטרדם. בשבוע הבא אולי עם מייק לבית של חבר שלו על הים בדובר (או דֶבוֹן או משהו). אסטל הזמינה אותי לפסטיבל בסופשבוע הבא. אחרי זה סולסטיס (יענו solstice) עם סמסרה ובבוקר (זאת התוכנית) ביציאה לוויילס לחגיגה של פנדרגון. את כל הזבל שצברתי פה אני כנראה אשאיר אצל פרנק ג'ק. לארץ עם תרמיל...

 

לארץ לטיול תרמיל, work holiday אמיתית - אם אני לא מוצא איפה לגור אני תמיד יכול ליפול באיזו אכסניה. אפילו בעשרה דולר ללילה, 300 דולר בחודש, זה לא יוצא הרבה יותר משכר דירה. ואולי זה מה שאני צריך - לגור בבן-יהודה על הים, מוקף בתיירים ומטיילים. ככה אני אוכל לשמור על הריחוק, לא להיכנס לפוליטיקה. בלי קשרים ובלי ניג'וסים, כמו מטייל. אבל אחד שיודע את השפה, שיכול להשיג סמים בקלות, שמחכה לו עבודה. מושלם. אחה"צ גי'גול ושיזוף וג'וינט ושקיעה ואש. קיץ שמח.

 

מוצא את עצמי חושב די הרבה על ה, המ..., רקע המשפחתי שלי. אולי זאת החזרה לארץ.

{...}

לפני כמה דקות, כשאכלתי תפוח, תהיתי למה בכל פעם שאני אומר שאני לא אוהב אוכל מבושל עולים בי זכרונות מבית אבא. אולי העובדה שכל הבנים במשפחה צמחוניים היא תגובת נגד לארוחות האלה, עם המתח הבלתי נסבל שכמעט אף פעם לא עזב את השולחן, והרבה פעמים העזיב מישהו בדמעות.

 

אמא הציעה, בפיג'י, שאני אלך לראות פסיכיאטר על כל החרא שיושב בתוכי. אז אמרתי לה שאני לא צריך, בלי להאמין בזה באמת. היום אני יודע שאני לא צריך. הזכרונות עולים, אולי ביחד עם המסע שלי לתחומים אחרים של התת-מודע, ולפעמים הם כואבים. אבל אני יודע שכל שלב בדרך שעברתי היה הכרחי כדי שאגיע לאיפה שאני היום. האדם הוא סכום כל החוויות שעבר, כל השיעורים שלמד. גם זאת קרמה.

ואני מאד מאושר עם מי שאני היום.

 


 

6.6.96

ערב

[תחנת] ויקטוריה

 

"עם תרמיל על הגב אתה

מתעכב קצת בדלת

ויוצא אל הדרך..."

כולם ביחד!!

"הו אמסטרדם, וי מדאם"... וכו' וכו' וכו'.

 

לא, עוד לא הגענו. למען האמת עוד לא יצאנו.

האמת היא שעוד לא פתחו את הצ'ק-אין, וכרגיל הקדמתי בשעה (הרכבות הגיעו לתחנה ביחד איתי, לגמרי, כמו בהודו). אבל רק ההרגשה של לשים תרמיל על הגב וללכת לאיפשהו אחר, היא משהו ששום סם לא נותן.

{...}

 


 

7.6.96

לפנות בוקר

מעבורת

 

לקראת ההגעה ליבשת. מה אומר ומה אגיד - זה רק הולך ונהיה יותר ויותר טוב, יותר ויותר קסום, יותר ויותר טיולי.

 

ההולנדית החמודה שהתיישבה לידי בוויקטוריה הגיעה, ומשום מה זה כבר לא מפתיע, מדלהי הבוקר. אנדריי ומאס (??), מהולנד על גבול גרמניה, הוציאו כדורים ואָלות כמו שעלינו על המעבורת (עוד לפני, למען האמת) ואת כל השייט (כמה זמן? לא יודע) העברנו בפּאסים בשלישיות ושעשועי כדורים, להנאת נוסעי (ונוסעות, ונוסעות) המעבורת.

וזה עוד לפני שהגענו להולנד.

 


 

צהריים

אמסטרדם

 

השחר התחיל לבצבץ כשעזבנו את המעבורת ואת ביקורת הדרכונים הצרפתית המעיקה (יחסית, כמובן. זאת אירופה). קרין נרדמה לי על הכתף. אני לא יכולתי להרדם. צרפת היתה יפה מדי.

{...}

קרין, יחד עם בערך כל היפהפיות באוטובוס, ירדה באוטרכט (לא, עוד לא התקשרתי ללוסיה).

הגענו לאמסטרדם סחוטים לחלוטין בשעתיים איחור. עם רוֹבּ ויינקה מיורקשייר (וסוף סוף, אני חושב, הבנתי מה זה מבטא של יורקשייר) הישר לגְראסהוֹפֶּר. סנסימיליה סגולה והחיים מסודרים.

מפה של אמסטרדם. הצצה במדריך של רובּ מעלה אכסניה שנראית סימפטית. מספר הטלפון לא נכון. מסתכן ועולה על טראם ומגיע. וואללה יופי של מקום. באמא שלי.

 

הרחק מרובע האורות האדומים, שהוא לא הקטע שלי ולא הסיבה שבאתי לאמסטרדם. ברובע של הולנדים ולא של תיירים. ברחוב שקט עם גינה ענקית וירוקה ושנטית לגמרי מאחורה.

ואללה מה עוד צריך הבנאדם?

הבעיה היחידה היא שהם מלאים מחר בלילה.

נחפש מקום אחר.

אולי ניסע ללוסיה ללילה?

ג'וינט.

שלום אמסטרדם.

 

כן, יהיה נחמד לפגוש את לוסיה. אני מקווה שיהיה.

נזכרתי באוטובוס איך היא אמרה לי פעם שהיא חושבת שיש את המכשף בתוכי, אבל יש לו עוד דרך ארוכה לעשות. ואני, ילד שחצן ואגו טריפי וטיפש, צחקתי עליה. בפעם אחרת, בלייצה פּלֵיין, כשישבנו והסתכלנו על איזה מג'גל מוכשר שהתמסר וצחק בכל פעם שנפלה אַלָה, היא אמרה לי - אתה רואה, כזה מכשף אתה יכול להיות.

ואני, ילד טיפש ושחצן, חשבתי - אני טוב מספיק כמו שאני.

 

הקטע עם לוסיה היה צבירה של קרמה רעה אחושרמוטה. אני חושב, אני מקווה, שהכמעט שנתיים של כמעט התנזרות מאז איזנו קצת את הקרמה הלא סימפטית הזאת. אני מניח שהתנצלות, פנים אל פנים, תהיה במקום ותעזור גם היא לאזן את הקרמה.

אני מסטול לגמרי.

 

Skunk's got everything to do with world-view

ואל תשאל אותי איך הגעתי לזה.

{...}

 


 

אחרי מקלחת

 

רובּ ויינקה הגיעו להתאפסן פה אחרי בלגן במלון שהזמינו מראש. התחלתי לחשוב על איך אני הגעתי בלי לדעת כלום והסתדרתי בקלות בעוד הם התכוננו מראש ואכלו אותה.

Go with the flow וכל הקישקוש ההיפי הזה.

ואז נזכרתי שאת השם של המקום הזה קיבלתי מרובּ.

Humility is endless.

 


 

יותר מאוחר

 

לוסיה לא עונה. קניתי ספירט. תהיה אש הלילה.

"אורביטל" אמרו לא מזמן (בראיון ל[מגזין] Dream Creation) שבעוד פּאנק רצה לשבור את המערכת ולזיין את העולם, דור הדאנס פשוט אומר "אני לא אוהב את דרך החיים שמציעים לי אז אני אלך ואחיה בדרך שלי". התעלמות במקום אלימות. לא יכול להסכים יותר.

מה שמעלה את השאלה - האם תגיע, בסוף, המהפיכה.

ולדעתי היא תגיע, אבל רק אחרי הקטסטרופה, שבטוח תגיע.

אני אולי נשמע אפוקליפטי אבל אני חושב שהמין האנושי כבר הוכיח את הנטייה שלו לשנות דברים רק כשהם כבר משתנים סביבו (לפני חמש שנים איזה אמריקאי טיפש טען שההיסטוריה נגמרה...). אבל זה לא אומר שהכל ממילא אבוד ואין מה לעשות. האנשים והקבוצות שמחפשים כיוון אחר עכשיו הם הפוטנציאל שיזיז את השינוי, אם וכאשר הוא יבוא. כמו נביאי חורבן בכל דור הם יבלעו את המלים "אמרנו לכם" שיעמדו להם על קצה הלשון, יאספו את השברים ויתחילו מחדש. אמן.

 

חומר טוב הסגול הזה.

 

{...}

 

 

צהריים

ווטרלו-פּליין

 

{...}

שעתיים שינה אחרי ארוחת ערב בריאה אתמול החזירו לי קצת אנרגיה אבודה. התעוררתי כשכמעט החשיך לגמרי - איזה עשר בלילה. קיץ.

ג'וינט וסיבוב אחד על האש, לבד בגינה, בורח מההמונים במרפסת הקדמית. למאצוֹ.

 

ברגל לרוחב אמסטרדם, למועדון שבו לקחתי את האקסטזי הראשון שלי, לפני כמעט שנתיים. שזה איך רץ הזמן וכמה עברתי בשנתיים האלה ביחד, כרגיל.

 

המועדון היה באותו מקום שעזבתי אותו. אבל במהלך הלילה הסתבר שהוא נשרף ועבר מקום לכמה חודשים וחזר לפני איזה שבועיים, במיוחד בשבילי. פגשתי את האן, שעובד באכסניה שלי וראה אותי מג'גל, שהזמין אותי למסיבת Outdoors הלילה ופתר לי את בעית הלינה.

לוסיה, דרך אגב, ענתה ומחר אני פוגש אותה.

המון אנשים חברותיים. יותר פתוחים וערניים וזריזים מהאנגלים (אנשים פה שרים ברחובות, בחיי). כמה אנשים מוזרים ושני נרקומנים שהפחידו אותי קשות כשלא אהבו את הג'יגול שלי.

("when I smoke the junk, I kill"

אחד מהם אמר לי בחיוך. אופס.)

בחורות, כמובן. סקסיות וחייכניות ובטוחות ומעיזות. היתה לי הרגשה שכשמישהי כבר באמת תרקוד איתי, זה יהיה רציני. אף אחת לא הגיעה למרות שכמה ניסו, בודקות את הנזירות שלי. אחת מהן, לואיז, יפהפיה מדהימה לגמרי, הצליחה לשבור אותי רק כדי שאני אגלה בבוקר שעוֹמַר, המקעקע מגואה, הוא חבר שלה ולא סתם ידיד. בכל אופן היה קטע יפה מלא חיבוקים איתו ואיתה ו"זה לא שאני לא רוצָה, אבל יש בעיה" - "מה הבעיה" - (עומר:) "אני הבעיה". אפשר, מסתבר, לנהל יחסים בין אנושיים ברמה אחרת, נאורה יותר.

 

חזרה לאכסניה, אם כך, לבד. שמש אדומה עולה מעל התעלות. עיר שקטה וחברותית, חוץ מהנרקומנים שמחממים הרואין ברובע האורות האדומים. לישון קצת.

{...}

 


 

אותו ערב

 

אבל אולי, אולי, בכל זאת יש תקווה למהפכה.

הדור שלי, דור המילניום. אלה שיהיו בני 30 בשנת 2000.

הדור שנולד אחרי שנות השישים, עם פחות מחסומים לפרוץ. הדור שנולד לתוך הכפר הגלובאלי וההתקדמות האדירה בתקשורת ובתחבורה, התקדמות שכמוה לא היתה אף פעם (למרות שאת זה אפשר להגיד על כל תקופה, בערך, בהיסטוריה).

עובדי השטן שנקרא "כוחות השוק" היו רוצים שנאמין שהכפר הגלובאלי הוא קוקה קולה בתאילנד ו-MTV בהודו. אבל למי שמסתכל ומקשיב, הכפר הגלובאלי הוא היחשפות לתרבויות אחרות, לרעיונות אחרים ולדרך שבה הם מתממשים בחיים של אנשים אחרים.

ולמי שיודע שהאמת היא יחסית, הרבה יותר קשה למכור בולשיט.

 


 

וונדל פרק... שוב.

 

ואולי אמסטרדם היא ריוונדל?

 

אני חושב שהבנתי ממה הייתי צריך חופש - מלהקשיב, להבין, emphatise. אנשים, וזאת לא אשמתם, רעבים לכל צורות התקשורת האלה וכשהם מוצאים מקור אנרגיה הם יחלבו אותו מכל מה שהוא יכול לתת. ושוב, זאת לא אשמתם, זה הרעב שאף אחד לא טורח לספק. בגלל זה כל כך קשה להיות נזיר בעיר.

 

פה, אני יכול לשבת מרחוק ולהסתכל על קבוצת אנשים בלי לחשוב על איך זה שאני לא מצטרף אליהם משפיע על יחסינו. פשוט כי אין דבר כזה "יחסינו". אני לא מכיר אף אחד. זה עושה את זה הרבה יותר קל לאהוב אותם.

זאת מסקנה נוראית.

 

{...}

 


 

יותר מאוחר.

 

וונדל פרק. כמה חבר'ה מוכשרים מנגנים. מישהי קופצת למים המעופשים וקוצרת מחיאות כפיים סוערות. אני מג'גל קצת ומחייך הרבה ועושה בועות סבון ופוגש את אנדי. איטלקי מגרמניה שאומר שבית בשבילו זה אמסטרדם, לונדון וניו-יורק (נדמה לי). האיש מקעקע וכותב ומדריך טיולים ומנהל coffeeshop.

Jack of all trades and master of none.

והוא לוקח על עצמו את המשימה של להראות לי את אמסטרדם האחרת. אני לגמרי בקטע. מפקיד את התרמיל בתחנת רכבת [...]

{...}

 


 

10.6.96

אחה"צ

אמסטרדם

 

ל-coffeeshop, בתשובה והמשך להגיגים שלי משלשום על דור הכפר הגלובלי, קוראים Global Chillage והוא-הוא הבית שלי באמסטרדם. כמו שחיפשתי לפני שנתיים, ואפילו פינטזתי על לייסד אחד (yeah, right) - כריות על הרצפה וציורים על הקירות ומוסיקת אמביינט ואווירה בקילוגרמים.

 

לא כתבתי, כי כשהיה לי קצת זמן פנוי ניצלתי אותו לשינה, ולא היה לי הרבה. המסיבה שאנדי שלח אותי אליה (ולא הגיע בעצמו) היתה בסילוֹ, מועדון Underground בלי מרכאות שאת שמו שמעתי כבר מזמן. שתי כוסות של תה פטריות (שכמובן נמכר בגלוי לגמרי) שלחו אותי לחלל לגמרי, בין המון הולנדים שבא לנשק (ויותר מזה, כשמדובר בבנות המדהימות, הבריאות, שלהם). זאת גם היתה הבעיה, כשאני, עדיין בהשראת האובססיה של האנגלים עם מין, מצאתי את עצמי בונה על זיון עם כל אחת שחייכה אלי, והיו הרבה כאלה. אבל להולנדים אין אובססיה עם מין, כמו שאין להם עם גראס (מפתיע כמה הולנדים לא מעשנים) - הם יכולים לקנות מין ברחוב, אז (עד כמה שאני ראיתי) הם לא מחפשים לקנות ולמכור מין. אני חושב, מקווה, שכאן הם עשו את ההבדל בין מין כמוצר עובר לסוחר למין כביטוי של אהבה.

 

צ'יל אאוט על המרפסת בסילו, עם כל הנמל של אמסטרדם מסביב. המסיבה נגמרת באיזה תשע; מזג אויר לא סימפטי מבטל לי את וונדל פרק ברגע האחרון, ואני מוצא את עצמי שוב פה (אנדי הביא אותי ל-coffeeshop הזאת), מטריפ ושפוך מעייפות, נופל על המזרונים עם החבר'ה מ-Cosmosis (כן, הלהקה) שחזרו מהופעה. נרדמתי לאיזה שעה, מדבר עם אנדי מתוך שינה, מוקף באהבה. התעוררתי עירני במפתיע לשיחה עם הבר-מן (הבעלים?), לַנְס, והחברה שלו, בריטני.

כולם חמודים, וכשמייק מציע צ'ילום ניקול, מגואה, מופיעה פתאום ואהבה, אהבה, אהבה.

ומתוך האהבה הזאת נסעתי לפגוש את לוסיה.

 

נפגשנו כדי להוכיח, כל אחד לעצמו ואחד לשניה ואחת לשני, שאנחנו אנשים גדולים וטובים יותר, שהתבגרנו והתגברנו ולמדנו. נפגשנו כדי לסגור את ה-unfinished business שהיינו.

מה אני אגיד, הצלחנו בצורה מרשימה.

 

היא התחתנה עם החבר האלג'ירי שלה כדי שלא יגרשו אותו מאירופה, הנשמה החמודה שמודעת, בניגוד לרוב ההולנדים, לכמה ברת-מזל היא. היא עשתה לפני שבועיים ניתוח להקטנת החזה והיא הרזתה קצת והיא יפהפיה. היא חזרה מסדנת ג'יגול טעונה בתאוות ג'יגול ובתסכול שאין לה עם מי לג'גל. היא שלטה בצורה מרשימה בחרדה שלה, ממני ומעצמה. היא ידעה מה היא רוצה.

ואני גם כן גדלתי קצת בשנתיים האחרונות.

 

אני חושב שמטען הקרמה שסחבתי מהקטע הזה, אם לא נעלם כליל, המיר הרבה מהאנרגיה השלילית שלו בחיובית.

וסוף סוף גם ישנתי קצת. חסרים לי שני לילות ודי הרבה ארוחות בסוף שבוע הזה.

{...}

 


 

Global Chillage

ערב

 

זמן לעזוב בקרוב. מאד. יאנה מגרמניה שהגיעה הישר מהודו לכאן, מצאה אותי (הן תמיד מוצאות אותי כשהן חוזרות מהודו - I am the genuine article, and it shines through) ובאה איתי לוונדל פרק (פריסבי עם אנדי, דגול) כמעט וגרמה לי להשאר עוד לילה, עד שהבינה את הטעות שלה והתחפפה. אף פעם אל תשנה את התוכניות שלך בגלל אשה.

 

העד, הwitness היוגי, גאוותי ומשוש חיי, הוא בדיוק החלק במח שלי שתמיד ניתח כל דבר שאמרתי ושיגע אותי בצעירותי. טיפחתי אותו במקום לדכא אותו וזמן התגובה שלו התקצר, עד שהתחלתי להבין מה אני באמת מתכוון להגיד לפני שאמרתי את זה. קורא אנשים כמו ספר פתוח.

 


 

לפנות בוקר של ה-11.6

מעבורת

 

{...}

אני גורם לאנשים לעשות דברים באותה דרך שבה אני קורא את המחשבות שלהם. וזה לא מיסטי כמו שזה נשמע. למען האמת זה לא מיסטי בכלל.

כמו שאני "קורא מחשבות" של אנשים ע"פ הרמזים הקטנים, הלא מודעים, שהם משדרים, באותה מידה אני משדר להם רמזים אפילו בתנועות הכי קטנות - העיניים למשל. אבל הם לא קולטים את הסימנים האלה באופן מודע.

 

יותר מזה. בגלל שאני (מנסה להיות) פסיבי, ולשלוח כמה שפחות סימנים, אני לא שולח מסרים גדולים, ברורים ושקופים שכן מגיעים למודעות של האנשים מסביבי. בגלל שהם לא מקבלים סימן מודע למה שאני רוצה שיעשו, לא נוצרת אצלם ההתנגדות האנושית הטבעית לעשות מה שאחרים אומרים.ואז הם עושים את זה.

פעם אחר פעם.

יאנה ענתה לי על השאלה "נהנית בפארק?" ב-"כן, כן" נרגש בתזמון מדויק. הכל היה טוב ויפה חוץ מזה שאף פעם לא שאלתי בקול רם. רק דוגמה.

זה. נגמר.

 

 

נכתב על ידי , 13/10/2008 10:21  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מרמיט ב-20/10/2008 09:34



51,198

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למרמיט אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מרמיט ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ