לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


הימים חולפים - שנה עוברת, אבל המציאות, אוי המציאות, היא תמיד עכורה נשארת.
Avatarכינוי: 

בן: 37

MSN:  ofernicus

תמונה



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ֳ®ֳ¨ֳ©ֳ¬ ֳ ֳ¥ֳ¸. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

רטרוספקטיבל'ה


בשבוע שעבר נפתחה בפייסבוק קבוצה (סודית! חשאית! סגורה ומסוגרת לכל דורש!) לכל "ניצולי ישראבלוג", ובה בלוגרים בעבר ובהווה עושים משהו חריג למדי בנוף הישראבלוגי: הם מזדהים בשמם האמיתי, ויוצרים קשרים חוצי-כינויים וסיסמאות. במסגרת הקבוצה הנ"ל העליתי פוסט שנראה לי שהוא ראוי לחשיפה גם "בבית", בישראבלוג, וזה לשונו:

 

 

נראה לי שהדבר שהכי הדהים אותי בישראבלוג זו העובדה שכל כך הרבה בנות/בחורות/נשים מצד אחד ראו בי "דתי מחמד" ומצד שני חשפו בפני את חיי המין שלהן בהרבה יותר פרטים ממה שהייתי רוצה לדעת בעשר תקופות חיים. מה שזה לימד אותי יותר מכל (אם נתעלם מהידע התיאורטי שצברתי על הביולוגיה והפיזיולוגיה של המין הנשי , כן?) זה שגם אני מסוגל לעשות את ההפרדה הזו, ולהתחבר, לחבב ולאהוב אנשים גם אם הם באים מעולם שונה מזה שלי, וזה משהו שאני לוקח איתי גם היום.

אז תודה לכן, בננות, ואתן יודעות שאני מדבר עליכן! דתי

 

נכתב על ידי , 16/4/2014 13:04   בקטגוריות הרהורים, מטיל אור, אינטרנט  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ashmash ב-17/4/2014 09:29
 



ברוכות הבאות, יעל ותמר


כשוונדי נכנסה להריון לפני כשמונה חודשים, הודענו לרופאים שהולכים להיות לנו תאומים והרופאים אמרו שזה אפשרי אך לא סביר.

 

כשחזרו תוצאות בדיקות הדם הראשונות הרופאים עברו מ"לא סביר" לקביעה נחרצת שלא מדובר בתאומים. הסברנו להם שהם טועים והמשכנו הלאה.

 

כשהגענו לבדיקת האולטראסאונד הראשונה ושאלנו אם כבר רואים שזה תאומים הם אמרו - שוב - שלא מדובר בתאומים, עד לרגע שבו טכנאית הרנטגן ההמומה ציינה שהיא רואה "עוד משהו". היא קראה לרופאה לבא ולהסתכל והרופאה - המומה גם היא - אמרה שנראה שאכן מדובר בעובר נוסף, אבל "הוא קטן מדי לשרוד". היא ציינה גם שאם אנחנו רואים דם או סימנים חריגים, לא להתרגש, כי זה "פשוט הגוף מסלק את השיירים של העובר שלא שרד". אמרנו תודה, ושניפגש בבדיקה הבאה.

 

בבדיקה הבאה "הדבר הקטן" עוד היה שם, ולמרות שהוא עוד היה קטן - עכשיו הוא היה קצת יותר קטן.

 

וכך גם בבדיקה הבאה, וגם בזו שלאחריה. ובכל פעם, הרופאים סיפרו לנו כמה זה בעייתי, כמה שאין סיכוי שהעובר ישרוד, כמה צריך להיזהר שלא לסכן את העובר "התקין" בשביל תאומו הקטן, כמה שמימדים כה קטנים אצל עובר יכולים להעיד על שלש בעיות גנטיות רבות, ועל כמה שאין טעם לעשות בדיקת שפיר כי זה עלול לסכן את העובר "התקין" (מה שנענה ב"אין טעם לעשות בדיקה כזו כי אנחנו לא נעשה הפלה").

 

כמעט שמונה חודשים של הפחדות והורדת ציפיות עברנו, עד שביום שישי האחרון הרופא שלנו זימן אותנו לזירוז, בגלל רעלת הריון. מילאנו את הטפסים והתחלנו להתכונן - פיזית ונפשית - לזירוז "החירום" ותוך שאנו מחכים, התחילו לוונדי צירים. שאלנו את האחות המטפלת אם יתכן שוונדי מתחילה לידה טבעית, ונעננו בזה שזה ממש לא סביר. גם שעה מאוחר יותר זה נשמע לאחות לא סביר שמתחילה לידה טבעית, וזאת גם כאשר וונדי התלוננה על צירים חריפים ובתדירות עולה וגוברת. שעה מאוחר יותר וונדי כבר קיבלה אפידורל, ושעה מאוחר יותר, בשעה 23:15 נולדה במזל טוב בתנו יעל-מינה, כשאחותה תמר-אוה דולקת אחריה וקובעת זמן לידה של 23:17. שתיהן קטנות יחסית, אך שתיהן בריאות ב"ה, ובכלל - מה שחשוב זה שלמרות כל מה ששמענו בחודשים הארוכים האלה - הגענו לקו הסיום עם שתי בנות, קטנות, חמודות, ו"לא סבירות אך מאד מציאותיות".

 

מה הפואנטה של הרשומה הזו?

 

דבר ראשון, שרופאים הם אנשים מלומדים, הם אנשים חכמים, הם אנשים מנוסים, אבל מעל הכל הם אנשים, ואנשים טועים. וכשרופאים אומרים שחייבים לעשות משהו או לא לעשות משהו, ראוי להקשיב להם, לשקול את ההמלצות, אבל לא בהכרח לקבל אותן. למזלנו ובסייעתא דשמיא, הרופא המטפל שלנו הוכיח שהוא מלומד ומנוסה יותר מהרופאים שעקבו אחרינו בבית החולים לאורך ההריון, וגם אם לא אמר זאת במלים אלה, הבהיר לנו שגם הוא לא בהכרח מסכים עם אותם רופאים, ושלדעתו הם נוטים להפחיד מטופלים מעבר לנדרש או הרצוי, ושאם זה היה תלוי בהם, חצי מהריונות היו מסתיימים בהפלות. 


דבר שני, שאנחנו שמחים מאד לבשר על הולדת בנותינו היקרות, יעל ותמר, ושאנחנו מודים לכל מי שתמך בנו לאורך הדרך, ולקב"ה שהביאנו הלום דתי

 

יעל-מינה קרויה על שם שלשה אנשים: יעל על שם הרב צבי פסח פרנק, סבא-רבא שלי מצד אבי, ועל שם אביה של אמי, יעקב צבי מאירוביץ'. השימוש בשם "יעל" הינו מעין ואריאציה של "צבי", כפי שגם אני קרוי "עופר" על שם "צבי", דרך משפחות עולם החי. סבי ע"ה נפטר לפני כשנה וחצי, וכעת יעל - אשר "שאלה" גם את שתי האותיות הראשונות של של שמו הראשון, יעקב, קרויה על שמו ועל שם סבא-רבא שלי, כאשר השם השני - מינה - מוענק לה ע"ש אמו של אבי, בתו של הרב צבי פסח פרנק.

 

תמר-אוה קרויה על שם סבתא של וונדי, אוה, כאשר השם תמר אינו מוענק לה על שם מישהו "מהדורות האחרונים" אלא נועד - יחד עם יעל - לציין נשים חזקות מהתנ"ך. תמר היתה כלתו של ראובן, שבראותה מציאות עקומה קמה ופעלה לשנות אותה, תוך שהיא מוכנה לסכן את עצמה ובלבד שלא תפגע באחרים, ובכך היא מייצגת עוצמה וצדק. יעל "שלובה יד ביד" כאשר היא קרויה גם על שם יעל אשת חבר הקיני אשר הרגה את סיסרא, שר צבאו של יבין מלך חצור, ותוך שהיא מסכנת את עצמה, תוך שאינה "יושבת אוהלים", היא קמה, פועלת, מנחיתה את המהלומה הסופית (תרתי-משמע) על צבאו של יבין, ומביאה את הנצחון לבני ישראל.

 

ולבנותי היקרות אני מאחל שהן תהיינה חכמות, חזקות, שתדענה מתי לפעול ואיך, שתדענה לזהות צדק ולהילחם עליו, ושתדענה שצדק זה דבר להילחם עליו, אבל לא במחיר פגיעה בכבודם של אחרים חיבוק של הסוררת


יעל ותמר, וונדי ועופר לנדא

נכתב על ידי , 14/5/2012 01:53   בקטגוריות בדרך לחופה וממנה, מטיל אור, רגעים קטנים של נחת, אהבה ויחסים  
53 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אילנה שקולניק ב-26/5/2012 15:26
 



משחקים בפרספקטיבה


שתי עובדות זניחות לכאורה:

1. בימים אלה אני שוקל כפי ששקלתי ב-2005.

2. אתמול העליתי לפייסבוק תמונות של הילדים ושלי בים.

 

המעניין או משעשע, בעיני לפחות, הוא העובדה שב-2005, למרות ששקלתי אותו דבר, לא סביר שהייתי מעלה תמונות כאלה - לפחות לא תמונות שלי בבגד ים. הפרספקטיבה נכנסת לתמונה (במלוא מובן המלה) לאור זה שאם ב-2005 הרגשתי לא טוב עם עצמי בידיעה שאני שוקל כ-18 קילו מעל המשקל בו פתחתי את המילניום הזה, היום אני יודע שאני שוקל כ-18 קילו פחות ממה ששקלתי לפני שנתיים. הדרך למשקל התקין עוד ארוכה (ומייגעת), אבל אמצע הדרך היא מקום מעודד.

 

עשור, אותו גוף - גם אם קצת יותר זקן ועייף - ואיכשהו המראה מראה לי תמונה אחרת, מעודדת, אולי קצת נאיבית דתי

נכתב על ידי , 28/4/2011 10:47   בקטגוריות מטיל אור, רגעים קטנים של נחת  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אודיסאוס ב-1/5/2011 23:39
 



שלש (3)


מי שעוקב אחרי בפייסבוק, או סתם מכיר אותי "מחוץ לבלוג", יודע שכבר די הרבה זמן אני לא בארץ. מי שמכיר אותי יודע גם שזה לא ממש חריג.

בשש (ומשהו) השנים האחרונות ביקרתי בארה"ב 14 פעמים, בתקופות שנעות בין 40 שעות (נחיתה בבוקרו של יום והמראה חזרה בערבו של המחרת) ועד שלשה חודשים (פעמיים).

ועם זאת, הפעם זה כן חריג, כי אם בעבר חזרתי (או חזרנו - בהתחלה לבד, אחרי זה וונדי ואני, אחרי זה וונדי, ליאת ואני, ובשנה שעברה כבר היינו ארבעתנו - וונדי, ליאת, יונתן ואני) תמיד בסופם של שלשה חודשים, מוגבלים ע"י אישור הכניסה הזמני, המוגבל בשלשה חודשים, הפעם אנחנו פה לתקופה ארוכה יותר. שלש שנים, ליתר דיוק.

 

בשנה שעברה הגענו לפה, לאטלנטה, באמצע ספטמבר, לתקופה של שלשה חודשים. אלו היו חודשים עמוסים בעבודה, אבל בניגוד לשגרת העבודה הרגילה שלי בארץ, פה הרגשתי סיפוק. עסקתי בדברים אחרים, עבדתי עם אנשים ופחות עם דו"חות, ובעיקר - היתה לי אפשרות למנוע תקלות ולא רק לתקן אותן בדיעבד. כל הדברים האלה רק הדגישו את התסכול שחשתי בארץ, תסכול שנבע מעיסוק קטנוני ב"איפה טעינו" ולא ב"איך זה עוזר לנו למנוע את התקלה הבאה". זה הגיע למצב כל כך מגוחך, שכשביקשתי זמן לבצע בדיקות של הקוד שהמתכנתים שלנו כתבו (Code Inspection, למי שמכיר) אמרו לי שאין זמן בשביל זה, וחשוב שאני אתמקד ביצירת הדוח העוסק באיתור שורשן של תקלות שכבר אותרו (Root Cause Analysis - RCA), רבות מהן בגרסה הקודמת והלא רלוונטית. בסופו של דבר התחלתי לבצע את הבדיקות הנ"ל בזמני הפרטי, בשעות הלילה, רק כדי לגלות מאוחר יותר שההנהלה החליטה שהתקלות שאיתרתי אינן מספיק חשובות, ובשלב מאוחר יותר אותן תקלות דווחו על ידי הלקוח. את דו"ח ה-RCA שהגשתי אף אחד לא קרא, אחרת היו נתקלים בהערות ששתלתי בו, בהתייחסות צינית לעובדה שאני מפיק דו"ח שאף אחד לא ייקרא...

 

בכל מקרה, כך הגעתי לאטלנטה באמצע ספטמבר, ממורמר מהמצב בארץ, ומבסוט מהמתרחש פה, וכנראה שגם ההנהלה המקומית היתה מרוצה, כי לקראת סופם של אותם שלשה חודשים, הציעו לי להישאר. לקחתי לעצמי זמן לחשוב, וזמן קצר אחרי החזרה לארץ ולשגרה הרעה - שבינתיים הפכה לגרועה עוד יותר עם מנהל חדש שההבנה שלו את הלקוח, כוחו וצרכיו עמדה ביחס הפוך לנכונות שלו לשמוע את בעלי הניסיון, הודעתי לגורמים הרלוונטיים שאני מעוניין ואף אשמח לעבור לארה"ב, ל-Relocation קצוב בזמן.

 

משם הדברים כבר התגלגלו, דרך בירוקרטיה, השגרירות האמריקאית וקבלת הויזה המיוחדת, ודרך התארגנות בבית, השכרת הדירה, אריזה וכו', ובסופו של יום - השני ביוני - מצאנו את עצמנו ארוזים, עייפים, וצועדים אל המטוס. את בוקרו של השלישי ביוני כבר פגשנו בשדה התעופה Hartsfield-Jackson באטלנטה, ג'ורג'יה, ארה"ב - Home of the Braves.

 

כמעט חודשיים בילינו במלון בסמוך למשרדים של AT&T, הלקוח עבורו אני עובד במסגרת עבודתי באמדוקס. מדובר בלקוח מעניין מאד, מאתגר מאד, גדול מאד, וחזק מאד. הקטע הזה, גם אם הוא סטירי, אומר הרבה על ההיסטוריה של הלקוח הזה, שהיה ונשאר חברת הטלפוניה האמריקאית הראשונה, הראשית והגדולה מכולן. עם מעל 70 מליון לקוחות סלולריים ועוד כמה מליוני לקוחות טלפון קווי, אינטרנט וכבלים - הלקוח הזה מציב אתגרים לא קלים, אבל כשמם הם - מאתגרים ומעניינים.

 

בכל מקרה, כאמור, בילינו כמעט חודשיים במלון (על חשבון הברון דה-אמדוקס), תוך שאנחנו שוקעים לתוך הבירוקרטיה האמריקאית. בתור התחלה - אי אפשר לעשות כלום פה בלי Social Security Number (SSN) שזה אומר שאי אפשר להוציא כרטיס אשראי, רשיון, לשכור בית, או להתחבר לאינטרנט. עוד פחות מזה אפשר לעשות בלי Credit Score שזה בעצם "היסטורית התשלומים" שלך, דבר שנצבר במשך חודשים. בגדול - אי אפשר לקנות בתשלומים, ואפשר להוציא כרטיס אשראי מוגבל ביותר - אם אין לך Credit Score. מצד שני, כדי לבנות לך היסטורית תשלומים אתה צריך לבצע קניות, לעמוד בתאריכי התשלום, ובגדול להיות ילד טוב, במשך לפחות חצי שנה, אחרת יהיה לך "ציון" נמוך - ולא תוכל להשתמש בכרטיס האשראי ולא תוכל לקנות בתשלומים. שזה אומר, במשפט אחד - אתה צריך לקנות היום כדי שתוכל לקנות מחר. ומה אם אין לך כסף ברגע זה? תחזור מחר.

 

מצחיקה, אבל לא באותה מידה, מערכת התשלומים האמריקאית. בתור התחלה - משכורת, למי שמקבל, מקבלים פעמיים בחודש. זה נובע מכך שבארה"ב פשוט אין דבר כזה אוברדרפט, והבנק פשוט לא ייתן ל, או לחברת האשראי (או מי שלא יהיה) למשוך כסף מחשבונך אם אין מה למשוך ממנו. כפועל יוצא מזה - אם ספק שירות כלשהו (אינטרנט, טלפון וכו') איחר בשליחת החשבונית מעבר לזמן קצוב - אתה תהיה פטור מתשלום, כי הם היו מחויבים לאפשר לך מספיק זמן מראש, להיערך לתשלום - ואוברדרפט הרי זו לא אופציה. מערכת התשלומים הזו ממשיכה בכך שאם בארץ כמעט כל שירות הכרוך בתשלום קבוע יחייב אותך בכרטיס אשראי, פה צ'קים הם המלך, המלכה, ויורשי העצר גם יחד: כל חשבונית תכלול כתובת למשלוח תשלומים (אפשר גם במזומן!) וכמעט לכל חשבונית תצורף מעטפה למשלוח התשלום. אפשר לשלם בכרטיס אשראי, אבל לרוב תצטרך לשלם עמלה שיכולה להגיע ל-5 דולרים (לא הרבה, לא ממש מעט). אפשר לבקש שהחיוב ירד אוטומטית מחשבון הבנק או כרטיס האשראי - אבל כאמור - צריך לבקש, ולפעמים גם זה עולה כסף. בסופו של יום, גם כאשר מגיע תדפיס כרטיס האשראי שלך - לא מדובר ב"לידיעה בלבד" - ועליך החובה לשלם את חשבון האשראי מחשבון הבנק, ואיחור כרוך בקנסות גדולים, ובפגיעה בדירוג האשראי שלך...

 

הקיצר, בשלשת החודשים שחלפו הספקנו להתגבר על שלל המכשולים הבירוקרטיים - שכרנו בית (בית, לא דירה, ובמחיר שלא עולה על רבע השכר החודשי) חמוד עם חצר ענקית, הוצאנו רשיונות נהיגה מקומיים, קנינו רכב, והילדים כבר הולכים לגן. יונתן אמנם לא מדבר באופן רשמי, אבל הוא כבר אומר מאמי, אבא, תודה, ואמן. ליאת, כמובן, הרבה יותר מתקדמת, ואם אנחנו לא מבינים אותה לפעמים זה בעיקר כי אם עד עכשיו ניסינו כל פעם להבין אם היא מדברת בעברית, אנגלית או צרפתית - עכשיו גם הספרדית נכנסה למשוואה, וחוץ מזה שהגברת הקטנה מבקשת לפעמים "Ayúdame" (עזרו לי, בספרדית), היא גם יודעת לספור עכשיו עד 10. בספרדית. בנוסף על עברית, אנגלית וצרפתית שהיא כבר ידעה. ולכו תשכנעו אותי עכשיו שאי אפשר ללמוד כלום מהטלויזיה. חוץ מזה, ליאת גם התחילה לברך (לרוב סתם ככה, כי זה מה שלימדו אותה בגן), ואפילו עושה את זה יפה - ויונתן (עם כל השנה ושלשה חודשים שלו) עונה "אמן" כמו צדיק הדור

 

הבית ששכרנו נמצא בעיר Dunwoody, פרבר של אטלנטה, ומקום היוולדו של ראיין סיקרסט, איש הרדיו והטלויזיה הנודע. אנחנו שייכים לקהילת Ariel, שזה גם משהו מיוחד - כל נושא הקהילה. בארץ אתה הולך לבית הכנסת, ולפעמים אתה גם הולך לשיעור או שניים, לפעמים אפילו בקביעות. בארה"ב היהדות מתנקזת לבית הכנסת או לבית הספר, ולכן הקהילה משמעותית הרבה יותר. זה מתחיל בהיכרות הדוקה יותר עם חבריך לתפילה, זה ממשיך מהקידוש אחרי התפילה בשבת, ועובר - אך לא מסתיים - בביקורים הדדיים וארוחות שבת משותפות. בקיצור - זה ממש הקיבוץ הדתי, רק בלי הקיבוץ. אה, ואנחנו גם חברים ב-MJCCA, שזה מעין מתנ"ס יהודי ענק, שמכיל אודיטוריומים, חדר כושר, בריכות, בית ספר, מסעדות, מגרשי משחקים, מגרשי טניס, כדורסל, כדורגל, כדור-בסיס ועוד - וכל זה תחת הכותרת Jewish Community Center. לא מקבלים רק יהודים, אבל הכותרת היהודית - והאווירה - מורגשת.

 

בקיצור, אנחנו חיים את החיים האמריקאים, שהם חיים טובים מאד כשאתה עובד (ורעים מאד אם אתה מובטל), ונהנים. יש לנו עוד ארבעה קרטונים לפרוק, שזה בערך 2.5 אחוז מסך הקרטונים שהבאנו מהארץ במכולה (שהגיע חודשיים אחרינו), וזה אומר שאנחנו "כמעט שם". אם אני לא אהיה עייף מדי מחר, בגלל שאני יושב באמצע הלילה וכותב את המגילה הזו, מחר בטח גם הקרטונים האלה יהיו מאחורינו, ואז אני אוכל להתפנות סופית להינות מימי ראשון החופשיים שלי - דבר שפשוט לא קיים ופשוט חסר באופן מדהים בארץ. אני נוטה להאמין שאם היו עובדים בארץ כמו פה - בימים שני עד שישי, דתיים היו נהנים הרבה יותר מהשבת, כי הם לא היו בלחץ של לישון בשבת (כי זה היום היחיד שאפשר), ויותר מבלים זמן ביחד, במסגרת המשפחה, ואולי גם הקהילה הייתה קמה לתחיה... מה שכן, אם החילונים היו מבינים כמה שאנשים צריכים את השבת כדי לנוח, ולא מתעקשים לעבוד - גם הם היו מרוויחים, אבל זה כבר נושא אחר.

 

אז מה התוכניות לעתיד? דבר ראשון, לעבור את החגים. השבוע ראש השנה (איך כבר הגיע??), בשבוע הבא יום כיפור, ואחרי זה כבר סוכות, ולראשונה - יש לי חצר פרטית לבנות בה את הסוכה, והבעיה היחידה (חוץ מזה שעוד לא קניתי סוכה) היא שכמעט כל החצר מוצלת ע"י עצים עצומים והסוכה צריכה להיות מתחת לכיפת השמיים... נראה לי שמצאתי פינה כשרה, ואני תוהה אם הסנאים - שמסתובבים בכל עבר - יבואו לבקר אותנו בארוחות החג...  אחרי החגים תתחיל השגרה האמיתית, עדיין עם הרבה עבודה, אבל אני לא מוטרד. בינתיים כבר עברו שלשת החודשים הראשונים, וונדי יכולה להשיג רשיון עבודה, ונראה מה נעשה בכיוון. כרגע, ברוך ה', המשכורת שלי מחזיקה אותנו לא רע בכלל, אבל הייתי שמח לתגבור - שיעזור לסגור את המשכנתא שנשארה בארץ, וממשיכה לתקתק. הילדים ימשיכו בגן, ויעשו חיים.

 

כששואלים אותי לכמה זמן באנו אני אומר שלש שנים, עם אופציה להארכה. בגדול, מי שרוצה להישאר יותר - צריך להאריך את הויזה. אחרי חמש שנים צריך כבר לעבור תהליך של Localization, שמשמעותו קבלת Greencard (תהליך יקר מאד, אגב) ואובדן חלק מהזכויות הניתנות בתור עובד Relocation. כשאנשים מגחכים ואומרים שאנחנו נישאר ליותר מחמש שנים אני אומר שמתוך היכרות עם אנשים שעברו את זה לפני אני מחלק אותם לשתי קבוצות: אלו שאמרו שהם באים לשלש חזרו אחרי חמש שנים או פחות, ואלו שאמרו שהם באים "ונראה מה יהיה" נשארו לתמיד. אז אני אומר שאנחנו באנו לשלש שנים, כדי שלא לעבור את החמש. בכל מקרה, עברנו בינתיים שלשה חודשים מתוך שלש שנים. לא מעט, אבל גם ממש לא הרבה.

 

אני יודע שהדבר הכי מתבקש כרגע זה תמונות, אבל המצלמה שלנו התקלקלה כשיונתן החליק בבריכה, ואני מיהרתי להרים אותו, מתעלם מהמצלמה שהיתה תלויה לי על הזרוע, ושלא שרדה את הטבילה הקרה והרטובה. נראה מה נצליח להוציא מהמצלמה של הטלפון, או שנעדכן כשנקנה מצלמה חדשה. בכל זאת, אמריקה - ארץ המציאות הבלתי מוגבלות...

 

בשלב זה, מכיוון שהלילה מתקצר והולך - אני אגיד לכם בוקר טוב, אגיד לעצמי לילה טוב, אלך לישון, ואאחל לכולנו שנה טובה, מתוקה, מוצלחת - ושל הרבה התחלות טובות, ואם לפעמים נדמה לכם שאני כותב או מגיב בשבת - תעשו חשבון של 7 שעות אחורה, ותבינו  

נכתב על ידי , 5/9/2010 09:46   בקטגוריות Living in America, בדרך הביתה, לא קשור, מטיל אור, עבודה  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של kuksta ב-8/9/2010 04:11
 



יונתן חיים לנדא


יונתן חיים לנדא נולד לפני שנה, אח לליאת, ובן לוונדי ועופר לנדא.

 

לאורך השנה האחרונה התחלתי פעם אחר פעם לכתוב פוסט שיבשר על לידתו, וכדרכי  בכל הנוגע לדברים הגדולים והחשובים - יש לי כל כך הרבה דברים לכתוב, והפוסט לעולם אינו מגיע לכדי פרסום. מכאן לשם חלפה שנה, ובשבוע שעבר כבר חגגנו ליונתן יום הולדת, שזה הקש האחרון שאפשר עוד היה לשבור, ולכן הנה אני יושב וכותב על יונתן, ולמה הוא קרוי כך.

 

בברית של יונתן סיפרתי מה הביא אותנו לבחור בשם יונתן חיים.

סיפרתי שיונתן קרוי על שם יהונתן קפלן, בן דודו של אבי, והוא קרוי על שם חיים גרונם לנדא, אביו של אבי, סבא שלי.

 

את יהונתן קפלן לא הכרתי. כמו שלשת אחיו שירת בצנחנים, וכמו שניים מהם - אבנר ויוסי - נהרג בגיל צעיר.

אבנר נשרף למוות בתאונה בקיבוץ תל-קציר ב-1959, ויוסי, שהיה איש צנחנים וסיירת מטכ"ל, נהרג במרדף בבקעה ב-1969.

 

יהונתן היה איש מוסד שהיה מעורב במבצעים שגם מתוך המעט מאד שידוע לי עליהם - אני יודע שהם שינו את ההיסטוריה. ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוא חזר לארץ מחו"ל, שם היה מוצב במסגרת תפקידו במוסד, ובמלחמה נהרג מירי צלפים.

 

כאמור, את יהונתן לא הכרתי, אך מתוך הסיפורים ששמעתי לאורך השנים, ומתוך מכתבים והקלטות ששמעתי, גדלתי בידיעה שמדובר היה באדם מסור, יסודי, ואחראי באותה מידה שהיה בנאדם רגיש, אוהב שירה וטבע, ואוהב חיים.

 

סבא שלי נולד ברוסיה של המהפכה הקומוניסטית. את אבא שלו שלחו לסיביר "באשמת היותו רב", והסבא שלי - בהיותו נער בן 13 - ברח מרוסיה ובדרכים עקלקלות הגיע לארץ ישראל, בכדי שיוכל ללמוד תורה. בארץ ישראל הוא נשא לאשה את מינה פרנק, בתו של הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים. בשליחות איגוד הרבנים ד'אמריקה הגיע סבי לארה"ב, שם פעל לגיוס תרומות ולהצלת יהודים, פליטים מאירופה.

 

סיפרתי בברית שמאז שאני זוכר את עצמי וזוכר את הסבא שלי, אף לא פעם אחת ראיתי אותו מתעצבן, כועס או מרים את קולו. סיפרתי שעל אף שסבא שלי היה שקוע כולו בעולם התורה, הוא תמיד שאל אותי אם למדתי משהו חדש בנושא שכבר אז, בגיל 10, 11, 12 הייתי שקוע בו - עולם המחשבים. לבר המצווה שלי הסבא והסבתא שלי נתנו לי כסף ואמרו שהיו רוצים שאקנה בזה משהו "בשביל המחשב". 20 שנה עברו ואני לא אשכח את העובדה הזו, שהם - שגם היום נראים לי קצת "מעולם אחר, מזמנים אחרים" - רצו שאשקיע במחשב שלי, כי זה עניין אותי, כי זה משך אותי, וכי הם נהנו לראות אותי נהנה. באופן לא כזה מפתיע, את אותה פתיחות, סבלנות, שלווה, חיפוש מתמיד אחרי ידע, רצון ללמוד וללמד, אני מוצא היום גם אצל אבא שלי.

 

כשנולד יונתן, ולמעשה הרבה לפני כן,  ידעתי שאם יש משהו שאני יכול להנחיל לו, בתקווה לגדל אותו כבנאדם טוב, בנאדם חכם, או פשוט "בנאדם", ידעתי שאני יכול - וצריך - להתחיל בהנחלת שני השמות האלו - יהונתן וחיים. שמות שמציינים מבחינתי תשוקה לחיים מחד, ותשוקה למשמעות מאידך. דבקות בעקרונות מחד, וכבוד לאחר מאידך. חיים ללא מגבלות מחד, אבל חיים בגבולות מאידך. שמות בשיחד מייצגים מטרה ואמצעי: יונתן חיים. י' נתן חיים.

 

בינתיים יונתן הולך בתלם המיוחל. הוא מצחיק בטירוף מחד, ושקט ורגוע מצד שני, הוא מתעקש למשוך לי את העכבר והמקלדת מהידיים, אבל מרגע שהם בידיו הוא מסוגל לשבת זמן ארוך ולהקיש בהם שוב ושוב. הוא מתרוצץ בבית, מסתער לכל דלת פתוחה (וזה לא משנה אם זו דלת של חדר, של הבית, או של המקרר...), אבל יושב בשקט ואוכל כל כך יפה, שלפעמים אפשר לשכוח שהוא שם...

 

יונתן שלי, אני אוהב אותך מאד, ושמח מאד שיש לי אותך!חיבוק של הסוררת

 בתקווה שיום אחד תקרא את כל זה - מזל טוב, ועד 120 שנים של אושר! חיבוק של הסוררת

 

ובגלל שהזנחתי את יונתן עד היום מעל דפי הבלוג הזה, הנה מקבץ תמונות "מהשנה שחלפה"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


ולמעוניינים - פה ופה ניתן לראות תמונות מיום הנצחה שקיימנו לאחים אבנר, יוסי ויהונתן ביום העצמאות שעבר (התשס"ט, 2009).

נכתב על ידי , 24/5/2010 00:56   בקטגוריות אבות אכלו בוסר, בדרך לחופה וממנה, מטיל אור, רגעים קטנים של נחת  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עופרניקוס ב-29/5/2010 22:16
 



דופק סדיר


אני יושב עכשיו בבסיס בו שירתתי בסדיר, הבסיס ממנו השתחררתי לפני עשור בדיוק (פחות חודש) ואני מוצא את עצמי מתגעגע לאותם ימים, לאנשים, לאירועים, לחוויות וגם קצת לקשיים.

אין שום דבר באזרחות שמשתווה לנוסטלגיה הצבאית, לתחושת הביחד הזו, לדעת שזה קשה ואפילו קשה מאד לפעמים, ולדעת שיש לזה תאריך סיום. לדעת שאלו שיבואו אחריך ישמעו בצמא את סיפוריך, את הלשבת ביחד עם גיטרה ולדעת שמהר מאד יצטרפו אנשים.

עשר שנים חלפו אבל אני נכנס למשרדים ומוצא את עצמי כאילו מצפה שהאנשים שזכרתי יהיו שם. הם לא, אבל גם עכשיו יש שם אנשים ששווה לבקר, וזה מזכיר לי שאמנם התבגרתי, אבל לא הזדקנתי. לא בהרבה לפחות.

עשר שנים ו"לעלות על מדים" עדיין גורם לי את התחושה שחסר לי משהו על הכתף­ כשהנשק לא שם.

עשר שנים, ואני עוד כאן.
נכתב על ידי , 4/5/2010 20:01   בקטגוריות הרהורים, לא קשור, מטיל אור, צבא  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יהוידע ב-26/5/2010 08:42
 



האחים קפלן


הערב, במסגרת התוכנית "מבט שני" המשודרת בערוץ 1 (21:45) תשודר כתבה על אבנר, יוסי, יהונתן ועמירם קפלן, בני דודיו של אבי, ששלשה מהם נהרגו בנסיבות שונות ומיוחדות, בנסיבות ישראליות וטרגיות.

 

לתשומת לבכם.

 

בהזדמנות הקרובה אני אשתדל להוסיף פרטים...

נכתב על ידי , 14/4/2010 19:35   בקטגוריות אבות אכלו בוסר, אדם, חברה, וסביבה, בתקשורת, מטיל אור  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עופרניקוס ב-28/5/2012 18:17
 



קיצוצים


מכירים את זה שאתה יושב מול המחשב ויש לך כל כך הרבה מה לכתוב, שאתה לא יודע מאיפה להתחיל, ועד שאתה מחליט מאיפה להתחיל, אתה מגלה שחמש הדקות שהצלחת לפנות לעצמך נגמרו וכל מה שרצית לכתוב ימשיך לחכות לחמש הדקות שלא תצליח לנצל גם בפעם הבאה?

 

אז זה-זה.

זה המצב שלי כבר יותר משנה, והמצב רק הולך ומחמיר - עוד לפני "המשבר", ועוד יותר בעקבותיו.

 

יום רודף יום, ואתה מנסה בכל כוחך להילחם במערכת גדולה ומפגרת, שכמו רכבת ענקית דוהרת מבלי לעצור לרגע בתחנה כדי לשאול האם זה בכלל הכיוון הנכון, ואתה יודע שהרכבת גם לא תעצור, למרות שככל שהקילומטרים חולפים, ברור יותר ויותר שמישהו טעה בדרך.

ואתה יודע שזה לא לבד, וזה בכלל לא עוזר לך, כי מה בדיוק זה עוזר לך, הידיעה הזו שעוד הרבה אנשים סובלים איתך, ועוד הרבה אנשים מבינים שצורת העבודה שלכם היא לא רק מטופשת - היא פשוט אכזרית? מה זה עוזר לך, כשכולם שואלים את עצמם את השאלה הבלתי נמנעת: האם משהו שאני אעשה, ולוא הקטן ביותר, עשוי להיות הקש שיגרום לפיטורי? האם גם אני נמצא ברשימה אפורה, על כך המאזניים שבין המשך עבודת פרך ובין פיטורים, וכל מעשה קטן שאני עושה - מטה את הכף לכאן או לכאן?

 

"לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם, לִלְבֹּן הַלְּבֵנִיםכִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם:  הֵם, יֵלְכוּ, וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם, תֶּבֶן.  ח וְאֶת-מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶםלֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ" (שמות ה', ז'-ח')

 

עשרות אלפים כבר פוטרו בארץ בחודשים האחרונים, ועם כל אחד שמפוטר - קשה יותר למצוא עבודה, ולא פחות מזה - ואני באמת חושב שלא פחות מזה - קשה לאלו "שנשארים מאחור", כי אין שום פרופורציות בין מספר האנשים שמפוטרים לבין הפיחות האמיתי בכמות העבודה. נכון, הפיטורים נובעים בחלקם מזה שהלקוחות "קונים" פחות, אבל הם נובעים גם מזה שהלקוחות דורשים "הנחה", הם מתעקשים לשלם פחות על אותה כמות עבודה - וכך נוצר מצב שהרווחים של החברות מצטמצמים, החברות מפטרות עובדים, ואלו שנשארים בעבודה נדרשים להשלים את מכסת העבודה של אלו שפוטרו.

 

איך אמר לי אתמול מישהו? "אולי עדיף לי שבכלל יפטרו אותי - ככה אני אקבל פיצויים, ועוד אוכל לחתום אבטלה כמה חודשים - וכמו כלום אני יושב ונח בבית בסבבה כמה חודשים במקום לקרוע פה את התחת". אותו בנאדם סיפר שהלחץ בעבודה שוחק אותו כך שעד שהוא כבר רואה את הבן הקטן שלו - אין לו סבלנות אליו בכלל. מישהי אצלנו סיפרה שהבת שלה אמרה "להתגרש מאבא שלה, כי היא לא רוצה יותר שהיא תהיה אמא שלה", ומישהי אחרת סיפרה שכשהילדה שלה ציירה את המשפחה שלהם - היא ציירה "אבא, ילדה, וילד - ואמא עומדת אדומה (מכעס) רחוק מכולם"...

 

אתמול עשיתי מאמץ מיוחד והגעתי הביתה "מוקדם" - ב-19:30 - "בסתם יום של חול". בהתחשב בזה שכבר חודשים אני עובד לפחות ממחצית ימי השישי + לא פעם מוצאי שבת, להגיע בשעה כל כך "מוקדמת" באמצע השבוע, ולראות את ליאת לפני שהיא ישנה - זה הישג לא מבוטל. אחרי שנים שבהן ניסיתי לשכנע את עצמי שאם אגיע למשרד מוקדם בבוקר אוכל גם לצאת מוקדם, או לפחות בשעה סבירה, אחה"צ - נכנעתי סופית וכעת אני יוצא לכיוון העבודה בסביבות 08:00, אחרי שאני לוקח את ליאת לגן ואת וונדי לעבודה. אם אני לא רואה אותן (כן, בתקופה האחרונה גם וונדי כבר ישנה לא פעם כשאני חוזר מהעבודה) בסוף היום, לפחות מגיע לי - ולהן - להתראות על הבוקר, וגם אם לשעה חטופה. 


והתסכול הגדול באמת? הידיעה שבסוף היום לא תצליח לישון, ותשכב במיטה בעיניים פתוחות, מנסה להבין איך יוצאים מהמצב הזה שבו הבוסים מצפים ממך לתת "עוד פוש אחרון (שנמשך שנה) כי חייבים" מצד אחד, ואשתך כועסת (ובצדק!) על זה שאפילו במוצאי שבת מתקשרים אליך ב-11 בלילה (לא כי זה באמת הכרחי אלא כי איזה טמבל עשה "אסקלציה") ואתה יודע שמחר יהיה רק יותר קשה, ואתה באמת לא יודע איך לרצות את כולם, ומתחיל להפנים שאתה עצמך - כנראה כבר לעולם לא תהיה מרוצה...

 

ואיך כתב חבר שלי פעם:

"יש תמיד תקופות רעות

ויש גרועות יותר

לעזוב זו לא ממש אפשרות,

אך אין גם שום סיבה להישאר..."


 קיצוצים


 ובהזדמנות "חגיגית" זו: תנחומי לחברים בקומברס. להולכים ולנשארים כאחד.



 

והכי מטורף? שכמו לגבי כל דבר שעשית בחודשים האחרונים - אתה לא יכול שלא לתהות - האם הפוסט הזה יהיה אותו קש שיגרום לפיטורים שלך...

נכתב על ידי , 4/3/2009 09:07   בקטגוריות הרהורים, כספים וקלקלה, מטיל אור, אקטואליה, עבודה, שחרור קיטור  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Roy ב-18/3/2009 22:01
 



Fans on the run


אם ב-25 בספטמבר אתם מגיעים להופעה של פול מקרטני בפארק הירקון ואתם רואים במקרה איש גדול מסתער לעבר הבמה, תוך שהוא מושך עכשיו אשה קטנה ויפה, ותוך שהוא דורס כל מי ומה שעומד בדרכו אל השורה הראשונה - עיצרו אותי (אם תצליחו) ואמרו שלום... לא יודע מה אתכם, אבל אני בעזרת-השם-ובישועתו-טפו-טפו-חמסה-חמסה הולך להגשים חלום חיים!

 


(ולמי שהכותרת לא אומרת לו כלום...)

נכתב על ידי , 24/8/2008 23:30   בקטגוריות רגעים קטנים של נחת, אופטימי, מטיל אור  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אילון ב-2/9/2008 19:57
 



תגידי ליאת


ושוב אני מעביר ימים ושבועות בלי לכתוב ואני חושב על זה שרציתי לכתוב על כך שרק בישראל ראש ממשלה (והתקשורת) יכולים לקרוא דו"ח שכולו תעודת כישלון וביזיון, ולראות בו תעודת הכשר, שרק בישראל אפשר לקבל בהבנה את זה שראש הממשלה שלח חיילים להיהרג במבצע מיותר כי הוא אידיוט ולא "מטעמים פופוליסטיים", שרק בישראל נהגים יחתכו אותך מכל הכיוונים ואז עוד יצעקו עליך שהם יתקשרו להתלונן עליך בעבודה, שרק בישראל, לפחות מאז נפילת קו מאז'ינו במלחמת העולם השניה, חושבים שזה שיש גדר בינך ובין האוייב יעזור לך במשהו כשמטרים משם הגבול בינך ובין השכן המשותף פרוץ לגמרי ובעצם לא קיים, שרק בישראל יורים כבר שנים טילים ורקטות על אזרחים והמדינה מתעקשת שמדובר בגשם....

 

חשבתי לכתוב עוד הרבה דברים כאלה, ואז חשבתי גם על כמה שבזמן האחרון העולם שלי הצטמצם והתכנס בתוך עצמו, והוא מתרכז כמעט לגמרי בלהיות אבא וליהנות מזה... ובינינו - איך אפשר שלא ליהנות כשיש לך בובה מלאכית שכזו?

 

ליאת לנדא, Liat Lando


ליאת לנדא, Liat Lando

ליאת לנדא, Liat Lando

וונדי וליאת לנדא, Wendy & Liat Lando

נכתב על ידי , 5/2/2008 09:28   בקטגוריות אדם, חברה, וסביבה, מטיל אור, רגעים קטנים של נחת, אקטואליה  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ranchuk ב-12/2/2008 00:05
 




דפים:  
236,786
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , דת , ציונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעופרניקוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עופרניקוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ