לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

שאלות של תרבות


אנחנו חיים בזמנים מיתיים. השינויים המתרחשים בעולמנו פרנסו אֶפּוֹסים עתיקים, ועליהם לכונן אֶפּוֹסים מודרניים חדשים. בתוך החוויה האֶפִּית והמיתית הזו אני חי וכותב את הבלוג הזה.
Avatarכינוי:  אריק בנדק-חביב

בן: 60

תמונה



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2015    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ÷ֳ·ֳ¥ֳ¥ֳ₪ ֳ¬ֳ©ֳ¹ֳ¸ֳ ֳ¬ֳ©ֳ¥ֳ÷ ֳ§ֳ£ֳ¹ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

חנוכה כבר מזמן לא כאן


חג המולד כבר היה, ליל השנה החדשה מתקרב בצעדי ענק.

2014 היתה שנה רעה מאוד, לדעתי לפחות. לפני 30 שנים, בשנת תשמ"ד, ניסו מאמינים בבובה הדמיונית שיושבת בשמיים להסיר רוע הגזירה וקראו שנת שדמ[ו]ת [ שדות ]. כנראה שעבד, כי שנת תשעד - תש עד [ התעייף , נגמר לנצח ] הוכיחה שלבובה ההיא יש השפעה על המציאות באמצעות משחקי מלים .

אז מה מצפה לנו בתשע"ה?

 בדרך כלל מה שהיה והתחיל ימשיך עד "הבשלתו" {כמאמר האהוב כיום ביחס לכנופיית פאינה קירשנבאום }, ואז יתחיל משהו אחר.

אני הרי זוכרים שיש בחירות במרץ, בינואר יש בחירות בבת ים, ובחירות הן תמיד הצומת בו פוליטיקאים מאבדים את עצמם לדעת.

אתם מתארים את הקיסרית ועבדהּ והפטרון עתיר הנכסים מאבדים את החדר, הריהוט, המיטה, השמיכות, הסבונים והריחות?

הרכילות אומרת שהפטרון, נו ההוא שלדון, כבר מצא לו צעצוע חדש בשם בוגי יעלון, לכאורה?

 

האם הקיסרית יעלון היא כמו הגבירה לבית רבלין?

 

ימים יגידו.

 

 

הקיסרית והמשרת החביב עליה

נכתב על ידי אריק בנדק-חביב , 27/12/2014 13:12   בקטגוריות בחירות 2015, דהקונסטרוקציה, פרוייקט 365, שאלות של תרבות, תקווה לישראליות חדשה, תשעה, אקטואליה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שישי-ישראלי-יהודי-משפחתי


 

ממש לא יכול להתעלם מהמסרים הנוראים של הפרסומת הזו,  אז ככה - הוריי כפו עלי לפני 60 שנים ועד שהייתי בן 18 בערך לשבת בימי שישי יחד אתם ועם אחיי לארוחת ערב שישי משותפת. לא היתה תפילה ולא היו שאר זיוני הבלות המוח התרבותית, המסיונרית והמתנשאת, ונכון לא היה תמיד שמח שם. אבל היה תרבותי, מכונן ולא מצליח ליצור אחדות.
אבל לתדהמתי גם אצל אנשים אחרים, שקידשו את השבת, לא חסרו מריבות, צעקות, האשמות, ברוגזים ומה לא?! אז יאללה די, השטויות הללו. הצבע הלבן, הגבר במרכז, הנשים בצד מביטות בו ובכיפתו הלבנה בהערצה, גופו מטופח חד"כ, ממש מה שצריך. ואם ארצה להיות מגעיל יותר, אז ברור שרק ישראל הלבנה חיה כך, כל שאר צבעיה הורחקו והוכנסו תחת לשטיח.

 

 

נכתב על ידי אריק בנדק-חביב , 22/12/2014 16:08   בקטגוריות אישי, דהקונסטרוקציה, תקווה לישראליות חדשה, אקטואליה, ביקורת  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של *צופה מהצד* ב-22/12/2014 18:50
 



חנ וכה


מהו השורש של המילה "חנוכיה"? 

נכון, אותו שורש מופלא חנ"ך. מכאן חינוך, חינך, חונך, חנוכה, חנוכיה. בטח כמו שמו של חנוך לקוח מאותו שורש.

נולדתי בבית אפיקורסי להכעיס מצד אבי, מצד אמי סתם אדישות, כי הגיעה מבית מתבולל של בונדיסטים.

רק חג אחד הם אהבו - חנוכה, וכלכך למה? כי זה חג ציוני היה מבחינתם.

לא יודע, כשקראתי את עלילות המכב"ים [ מי כמוך באלים ה' ] היסוד הציוני נעלם לו לתמיד. האח שמת תחת הפיל, ברררר. חנה ושבעת בניה גם הצטרפו לגבורה היהודית, שכולה הקרבת החיים והתנגדות לצו הבסיסי ביותר "ובחרת בחיים".

אחר כך, לא טרחתי להדליק ומשנולדו ילדיי הודלקו חנוכיות רק במקומות אליהם נסענו, אנחנו כמעט ולא הדלקנו, או בטעות מדי פעם.

חנוכה הוא חג לאומי-לאומני.

זה חג דתי ולא חג ציוני

זה חג שמעודד התאבדות, כן כן, קוראים לזה הקרבת הנפש [ אבל חנה רצחה את שבעת בניה והתאבדה אח"כ].

 

נכתב על ידי אריק בנדק-חביב , 14/12/2014 11:00   בקטגוריות דהקונסטרוקציה, פרוייקט 365, תקווה לישראליות חדשה, אקטואליה, ביקורת, תשעה  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אריק בנדק-חביב ב-22/12/2014 15:43
 






שיהיה ברור לגמרי - אני נגד שיח הנקמה המסתחרר לו ומשתלהב בעוצמות שלא יאומנו עכשיו ברשת, בכל צורותיה ומופעיה. נקמה כפי שנאמר יותר מפעם היא הכי טובה כשהיא מוגשת קרה. הנקמה וצרחות האספסוף דורש הנקמה הם הביטוי הכי מפחיד של חולשה, איבוד עשתונות, מדינה ואזרחים שחוזרים לעבר של "יד תחת יד" וגו'
במקום שאין בן אדם היה אדם, עצה טובה לכל מוטרפי הדם, ריח הדם ומילוי איזה חור רגשי אצלם.
הציטוט משירו של ביאליק "על השחיטה", נקמת דם ילד קטן וכו' שאף הוא רץ ברשת כביטוי להשד יודע מה, אמנם קשור בדיוק ל"אנטי מעשי נקם", הוא שייך לעולם אחר, לא למדינה עצמאית, בעל צבא חזק אלא לעיירה נידחת אצל הצאר העוברת פוגרום נורא בחסות השלטון, ואולי השיר עצמו משקף איזו ידיעה היסטורית של גורל היהודים כאשר נטלו את החוק והנקמה בידיהם.
בלי נקמה, בלי דם, בלי לרצוח, להרוג, לפוצץ ולהשפריץ צבע על בתים. ערביי ישראל אינם שק החבטות של הימין הפרוע והמתלהם חובב מראות הדם, ריח הדם והריגוש הכמעט מיני בעקבותיו. 
יש להתאבל על רצח השלישייה, יש לנסות לפעול כדי למנוע מקרים דומים, יש לשמור על קר רוח, יש לברר כשלונות של רשויות שלטון שאבדו את הדרך, לצערנו.
שלומית חברון פרסמה בפייסבוק

Photo: ‎נערים מתים יהודים וערבים זה דבר נורא.‎
נכתב על ידי אריק בנדק-חביב , 4/7/2014 20:20   בקטגוריות מות הישראליות הישנה, שאלות של תרבות, תקווה לישראליות חדשה, תשע"ד, אקטואליה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המדינה שלי, ודוק - המדינה


המדינה שלי קיימת בשטחי 1967, היא טרם פרצה "ימה וקדמה צפונה ונגבה". 


המדינה שלי, בשנים ההן, ידעה שחיתות, אבל לא מהסוג של אולמרט, ביבי, דנקנר. בעצם הדנקנריזם היה מפלגתי ופוליטי, וההסתדרות שלטה בכל, לצערנו.


היא לא היתה מפוארת


לא היו בה גשרי מיתרים


בית משפט עליון מפונפן או כנסת בנויה כאיזה היכל לאלים יווניים


שר החינוך לא היה אחד פירון המאחצן את משרדו ואת עצמו ללא הכרה


ילדים ב- 1967 ידעו לקרוא אות מנוקדת


שמעו הרבה על השואה


למדו הרבה היסטוריה.


 


במריבות הגדולות שלי עם אבי ואמי, המריבות האידיאולוגיות, בהן הם תקפו אותי על הקצנת יתר, התנכרות ללאום, חוסר הבנה של "מה זה להיות-לחיות בגלות" [ בהחלט דור בשואה ], האשמתי אותם, את "מגש הכסף" בעיצוב המדינה המושחתת בה אני חי, המדינה בה היחיד צריך לוותר עבור המדינה [ פאשיזם לייט ], ובכלל להגיד תודה ששומרים עליי, מגינים עליי ושאר ירקות.


 


בכיבוש ירושלים הייתי בן 13, היום אני בן 59


אז לא היתה לי תקווה שיגיע שלום. זכורים לילות מפוחדים בגלל המסתננים, הפידאין וקרבתנו לכפר הערבי מעבר לגבול. הגבול אליו נעו כמו מסוממים ילדים וצעירים מהסביבה, והוחזרו לישראל, כן הוחזרו, לא נטבחו ולא נרצחו.


כמה הלכו ולא חזרו, אבל בגלל אהבה.


 


אינני מיואש. מה רע לי? יש לי עבודה, משכורת סבירה + משפחה ראויה להערצה, אח שכול = ממש הדגם "האידיאלי" של הישראלי המתון, אמנם מצד שמאל. 


אבל


המדינה שלי אבדה את המצפון החברתי שלה, המדינה שלי הפכה מדינה של רודפי בצע, המדינה שלי מפחידה בזלזול שלה בבני אדם ובחייהם, והמדינה שלי עדיין שולטת על מיעוט שמסרב לקבל אותה.


 


אולי, אולי יקרה משהו, אולי האנרגיה הנאספת אצל מוטרפי הגבעות המשיחיים ואצל ארגוני הפלסטינים תתפוצץ, ואז .. אולי אז.. מטורללי הימין הישראלי, החולמים על בית וגינה בזול, עם עבד ערבי בצד יבינו שהגיע הזמן לאסוף את החרפה שלהם.


 



וזו כמובן האירוניה והמציאות בשלמותה.

נכתב על ידי אריק בנדק-חביב , 3/5/2014 19:36   בקטגוריות אישי, מוקדש לאחי, תקווה לישראליות חדשה, אקטואליה, ביקורת  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אריק בנדק-חביב ב-5/5/2014 08:21
 




דפים:  
68,721
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , תרשו לי להעיר , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאריק בנדק-חביב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אריק בנדק-חביב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ