לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

שאלות של תרבות


אנחנו חיים בזמנים מיתיים. השינויים המתרחשים בעולמנו פרנסו אֶפּוֹסים עתיקים, ועליהם לכונן אֶפּוֹסים מודרניים חדשים. בתוך החוויה האֶפִּית והמיתית הזו אני חי וכותב את הבלוג הזה.
Avatarכינוי:  אריק בנדק-חבי"ף

בן: 63

תמונה



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2007    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2007

רבע עוף או הפואטיקה של הפרטים הקטנים


 

מטס, ה [2007] רבע עוף, רמת גן:אגס, 420 עמ'  

 

הרומאן הזה עורר בי הרבה שאלות בזמן קריאתו. מחד הכתיבה שלו קולחת והקריאה בו מרתקת, כך שהקורא - לפחות אני - לא חש באורכו, ואתמול אגב, חשבתי לעצמי - יהיה המשך? כי מאוד יעניין אותי לשמוע עוד על רוית, אייל, יהונתן, מעיין.

גם ברוריה המורה ואביבה החמות מעוררות בי עניין רב מאוד

 


 

מהצד השני הרומאן מבוסס על הבנייה סטריאוטיפית של העלילה, עיצוב הדמויות  והתמטיקה שבו.

 

התימה המרכזית של הרומאן  שמנה ורע לה רזה וטוב לה הטרידה אותי במהלך הקריאה. גם עיצוב דמותה של החמות מהשְׁאול היתה מוגזמת, סטריאוטיפית ואולי קריקטורית יתר על המידה.

אפילו המפגש המכונן את השינוי אצל רוית עם ירון ברקוביץ' שהפך מהחתיך בתיכון לגבר שמן ומקריח נשמע לי סטריאוטיפי במיוחד והזכיר לי את הסיפור הנצחי על תלמידת התיכון המאוהבת במורה שלה ואחרי שנים פוגשת את המורה המקריח, המזדקן וכו'

אבל צריך , האמת, להסתכל אחרת ברומאן הזה.

 

בראש ובראשונה זה "רומאן משפחה" ו"רומאן פמיניסטי" [או אולי פוסטפמיניסטי] ישראלי, כתוב בעברית עכשווית בו הבעיות של הדמות הראשית אינן שליחת הבעל והבנים לשדות הקרב. מבחינתי כקורא ספרות עברית, פרוזה עברית יש ברומאן משהו מרענן מאוד, בכך שהבעל אמנם במילואים, אבל זה חלק מהשגרה של החיים הישראליים ולא ייצוג טראומטי ומאיים של הקונפליקט הישראלי-ערבי. הבעיות של המספרת ברומאן הן משקלה הרב, תחושת חוסר ערך, "התעלמות" מצרכיה הרגשיים, חוסר תקשורת עם אמה ועם חמותה. אין לה בעיות כלכליות, אין לה בעיות של סקס [למרות משקלה הרב בעלה נמשך אליה . רק כשהיא מתחילה לרדת ממשקלה הוא מתחיל לאבד עניין. מה שמעלה את השאלה האם אייל שייך לאותם גברים שמעריצים נשים שמנות ועסוקים ב"הגדלתן" עד כמעט מותן]. המספרת שומרת ב"בטן" את ההשפלה שעברה בתיכון על ידי ירון ברקוביץ', ובכלל לא מפסיקה לאכול ולשמור בבטן. כמעט מתבקש שברגע שהיא תתחיל "להוציא החוצה" היא גם תתחיל לרזות. או ההפך. וזה מה שקורה בפועל.

פמיניסטי או פוסטפמיניסטי, ואינני רוצה לנקוט עמדה מפני שהוא מתאר תהליך של שחרור אישי ממסגרות כובלות ומכוננות. הוא מתאר את המאבק של אשה משכילה, חכמה לצאת מתוך הקבעונות התרבותיים-החברתיים בהם היא כבולה עד מחנק. אבל שוב, צריך לשים לב שברומאן הזה לעולם הישראלי הרגיל המיוצג על ידי התקשורת לסוגיה אין דריסת רגל. אין בו בעיות של יחסי יהודים-ערבים, אין בעיות של עובדים זרים, אין התמודדות עם בעיות של מצוקה כלכלית, אף לא אחד מנושאי השיח התרבותי-הפוליטי העכשווי לא נמצא ברומאן הזה.

 

מבחינת המבנה שלו הרומאן בנוי משנים עשר פרקים, מאוגוסט עד אוגוסט. כל פרק מפורק ליחידות קטנות ומתאר התרחשויות באותו החודש. המבנה הזה מזכיר יומן, יש בו יסוד אינטימי חזק והזמנה "להציץ" ביומן. המבנה הזה לא מבזר את הרומאן או מפצל אותו לנושאים שונים או לעלילות משנה רבות, מפני שיש בעלת יומן, והיא שולטת בנרטיב עד המילה האחרונה. במובן מסויים הרומאן הזכיר לי קצת את מבנה "הבלוג" שמטרתו המוצהרת היא שיחה ודיבור אתנו דרך הטקסט . מצא חן בעיניי המבנה הבלתי מתיימר הזה של הרומאן. הפשטות של המבנה, התבנית הכרונולוגית המדוייקת מעניקה סדר וארגון לכאוס הבסיסי, ובכך הרומאן הזה סוטה מהאופנה הפוסטמודרניסטית של הכתיבה וחוזר אל מקורות האפוס והרומאן. החזרת הסדר לתוך העולם, ייצוג החוקים העקרוניים של הקיום ושל הטבע.

 

דר' רוית עפרי-כפיר היא לב לבה של הבורגנות הישראלית העכשווית. אותו מעמד בינוני עליו מקוננים בעיתונות הכלכלית, שחי נפלא  במדינת ישראל. היא "הבועה התלאביבית" אותה גינו וקיללו במהלך מלחמת הטילים של אוגוסט האחרון. הבועה הזו, כפי שמצטיירת על ידי המספרת [היא דר' רוית עפרי-כפיר] אכן לא שומעת כלום מחוץ לעצמה ולצרכיה הגופניים, המשפחתיים  הקרייריסטיים.  

זו, לדעתי , פארודיזציה של המעמד הבינוני הגבוה הישראלי.  החל מהמקצוע הנחשב של אייל, הבעל, איש היי-טק ומקצועה של דר' רוית ששידרגה את עצמה למכללה מבית הספר [הבת של המנהל ושל המורה], כלומר "מורה בריבוע" כפי שהיא מתוארת ברומאן. צמד הילדים הטיפוסיים והעיוורון המוחלט לעולם שבחוץ.  המודל שעומד מול עיניי הוא משפחה אחרת לגמרי, של שנות ה- 70 "המאהב" של א"ב יהושע, משפחה סימבולית, הישראליות בסימולה המורכב, כפי שנטען ברבים ממאמרי המחקר והביקורת על ספרו של יהושע. מודל זה, על הרצינות העמוקה שבו, עמדת הסופר כאיש הרוח המשפיע על החברה עומד בסתירה ישירה למשפחה של רוית ולבעיות המטרידות אותה. מה מעניין את רוית? הצלחה אקדמית - ממש לא. כסף - לא ממש. מעניינים אותה בעלה, ילדיה ועולמה הקטן והמטופח. מי מציק ומטריד את רוית - הוריה, חמותה, אחיה- במיוחד אחיה שכנראה מצליח לברוח מהכלא המיני עם זוגתו בעלת השיניים הבולטות והיבשה-הצמוקה [תיאור הישיבה של רוית וענת בבית הקפה בו ענת מספרת על רונן הוא קטע מעולה ומצחיק במיוחד עמ' 323 - 331], וזה שהיא שמנה מאוד.

 

חציו השני של הרומאן בו אנחנו פוגשים את גלריית השמנים-השמנות שרוית פוגשת אצל דורית עוז, כוהנת ההרזיה [האין כאן רמיזה לכוהנת אמיתית מהחיים מירי בלקין?] הוא תיאור תהליך ההשתחררות של דר' רוית עפרי-כפיר מכלא הגוף והשומן. שיאו-סופו הוא בר המצווה של בנה, בו היא נכנעה ל"משפחה" אבל השתחררה בכניעה הזו ו"התחפפה" לה לפאריז, לבד כנגד כל הציפיות.

 

מרכיב נוסף ודומיננטי ברומאן, כפי שעולה גם משמו [שגם מרמז לאוכל בבר מצווה המסיים או בת המצווה הפותחת ] הוא אוכל. לא יאומן כמה אוכל יש ברומאן הזה, ורוית שגם יודעת לבשל, ויודעת להעריך אוכל טוב לא חוסכת מהקורא ערימות של אוכל שהיא מבשלת, קונה אוכלת בבתי קפה ובמסעדות. לי נראה שהאוכל הוא הסמל-המטאפורה המרכזית של הרומאן הזה. הוא מייצג בצורה המלאה ביותר את אטימות המעמד החברתי אליו שייכת רוית, את אטימות רוית לעולם שמחוץ לדלת אמותיה, את העיוורון שלה. למרות שהיא משוכנעת שהיא "קורבן" ומספקת שירותי רגש לכל העולם. כלומר, אני לפחות, לא יכולתי לקרוא על ערימות המזון הנאכלות ולא לחשוב שבמרחק יריקה מתל-אביב, רמת גן או רעננה  חיים אנשים שכמעט אין להם אוכל. אפילו הומו המחמד שהוא ידיד הנפש של כל אישה מתקשר עם רוית על בסיס ארוחות מפוארות במסעדות מפוארות. אכן "פרות הבשן" כמאמר הנביא.

 

אהבתי את הרומאן הזה מאוד, למרות שהוא חסר, לדעתי, ראייה רחבה יותר של המציאות, למרות שהעלילה ובעיותיה והפתרונות המוצעים בה שגרתיים מאוד, צפויים מאוד, למרות שאולי המסר שבו דכאני מאוד - רק לרזים/רזות יש "תקווה", אולי. יש בו חוסר איזון באפיון הדמויות השונות , למשל הגזמה בתיאור החמות מהגיהנום והדחקת האם, ברוריה, שהיא דמות-הראי המובהקת של רוית החוצה, אין כמעט התעסקות באבות המכוננים, כך שיש הבנייה לא פרופורציונאלית של הדמויות השונות, ואפילו זה לא פגע בהנאת הקריאה שלי. במיוחד מצאה חן בעיניי ההתבוננות בפרטים. כלומר, אם יש משהו שמאפיין את הכתיבה זה היכולת המופלאה לקלוט את הפרטים הקטנים ביותר, לתאר אותם ולשקף מציאות מורכבת ומלאה דרכם. יהא זה התיאור של מציאת השמלה באשקלון אצל ליאון-אריה ותיאור הלבוש שלו, תיאור החמות שלו או המגע של הבד על הגוף.

 

לסיכום אשתמש בקלישאה הידועה "אלוהים נמצא בפרטים"  וברומאן הזה הוא נמצא באופן בולט.

 

מומלץ מאוד לקריאה.

נכתב על ידי אריק בנדק-חבי"ף , 9/2/2007 08:30   בקטגוריות יומן קריאה, שאלות של תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אורי ב-25/11/2007 10:16




78,221
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , תרשו לי להעיר , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאריק בנדק-חבי"ף אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אריק בנדק-חבי"ף ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ