לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חרונולוגיה חסרת חשיבות

Those who can make you believe absurdities can make you commit atrocities. Tangles should be welcomed as good news-they keep out demons. 1988:28 Becker :וולטר


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2016    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2016

מונולוגים של עזיבה פרולוג


אחרי חמש שנים, הרבה דברים השתנו. אבל ישנם גם דברים שנשארו אותו הדבר.

 

ב: "שירות הלקוחות מדרדר כאן בארץ"

פ: "הייתה לך ציפיה שהוא ישתפר?"

ב: "לא, ודאי שלא, האם הייתה השתמעות מדבריי כאילו הוא אמור להשתפר?"

פ: "אני לא בטוח. מה שכן, יש דברים אחרים שמשתפרים?"

ב: "לא, לא ממש."

פ: "אם כך, מדוע היית צריכה לציין ששירות הלקוחות מדרדר? הרי אם הכל מדרדר, אין סיבה ששירות הלקוחות יהיה שונה משאר הדברים."

ב: "כן, יש צדק בדבריך."

 

אז חמש שנים חלפו מאז המוח הבורח ברח לאמריקה, מאז עזב, והמונולוגים, לא נחזור עליהם (ראנה פוסט קודם). הם רק החריפו עם השנים. ישראל הפכה לקורצת פחות, מושכת פחות, נסבלת פחות, עם השנים האלה. חמש שנים זה לא הרבה זמן. חמש שנים זה מספיק זמן. המגמות בישראל אינן משתנות, וודאי לא לטובה.

 

האקדמיה הישראלית ממשיכה להציב בפני חבריה קריטריונים בלתי אפשריים שהולכים ומחריפים. הפוליטיקה הישראלית הולכת ימינה יותר ויותר, ודעת הקהל אף הולכת ימינה מהממשלה. איכות החיים יורדת, בביקור הנוכחי נדהמתי לגלות כמה בתי קפה ומסעדות נסגרו באזור הכרמל. מקורותיי טוענים שכן, לאנשים אין ממש כסף לצאת, ולכן מקומות נסגרים. אולי.

 

אולי משהו מהסיבוב הקודם היה נכון. הוצע אז למוח הבורח להישאר בגלותו, כדי לשפר עמדות לקראת חזרה ארצה. דא עקא, שאכן שיפור שכזה קרה, והמוח הבורח אולי היה יכול לקבל מישרה בארץ, אבל כיום, כשמצבו כה איתן בחו"ל, מדוע שיוותר על ציפור אחת ביד תמורת חזרה לג'ונג'ל הישראלי, שבו אולי יש ציפור, אבל כמו שהסביר בזמנו שמיר ושות החתימות הן תמיד על הקרח?

 

חמש שנים חלפו, לא המון זמן, לא מעט זמן. חצי עשור, אם תרצינה (ולא, אין כאן עקיצה לאם תרצו), המגמה כאן לא מבטיחה טובות. אז כן, אם נצטט את המשוררת ח. אלברשטיין, כרגע זה נראה לא טוב. רק שרגע, למדנו כילדים, הוא יחידת זמן בלתי מוגבלת.

נכתב על ידי , 8/1/2016 23:02   בקטגוריות אמריקה, משהו אישי, אקטואליה, ביקורת, פסימי  
הקטע משוייך לנושא החם: 2016 התחילה
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מונולוגים של עזיבה - אחרי חמש שנים


חלפו להן חמש שנים מאז סידרת הפוסטים הזאת, אבל בגלל שהיא הפכה לאקטואלית שוב, אעלה אותה שוב, ואז בפוסט הבא, אגלגל או אגולל או אתגולל על המשך הסיפור ומה קרה שפתאום חמש השנים האלה שחלפו, שבו שוב.


אז הנה, כך סיפרתי לפני חמש שנים (ועדכונים לגבי האומרים את הדברים):


 



כל הכבוד. כל הכבוד. ברור שזה מלווה בצער. אבל על זה בדיוק מדברים כאן כל הזמן. לא משקיעים מספיק בחינוך. לא משקיעים מספיק בעתיד. אז כן, בחוץ תמצא מקום הרבה יותר בקלות. אני יודעת שזה לא היה קל למצוא שם עבודה. כל הכבוד.


 


חבל שזה שם, חבל שהמדינה הזאת לא יודעת להשקיע בחינוך. לא משקיעה באנשים. מאבדת אותם כל כך בקלות.


אבל כל עוד תגיע פעמיים בשנה אני מסוגלת לחיות עם זה. יש למה לחכות, והזמן הזה שווה את ההמתנה. פעמיים בשנה, אני אצטרך להסתפק בזה.


 


כל הכבוד, אבל עם הרבה מאוד צער.


(מספרת קטע זה עדיין כאן איתנו, מביעה את אותם הרעיונות פחות או יותר, עם אותה האופטימיות פחות או יותר, רק מבוגרת יותר).

-



רמה האישית אין לי סיכוי לשכנע אותך. אבל זה עצוב. שובר לי את הלב. כן, הסתכלתי סביבי וחלק ניכר מהאנשים הטובים שאני מכירה, האנשים שסביבי, כבר אינם כאן. וזאת בעיה. זאת בעיה קשה מאוד. נכון, התהליך הזה נמשך כבר 30 שנה, אבל עכשיו הוא הגיע לרגע האמת שלו. לא, אני לא יכולה במישור האישי לשכנע אותך, אבל במישור הקבוצתי, הלאומי, מילה גסה היום כמעט, אם כל מי שכמוך יעשה את מה שאתה עושה, אפשר לסגור כאן את המדינה.


הרי האינטילגנציה היא הראשונה שעוזבת. כן, היא עוזבת כבר שלושים שנה. אבל הדמוגרפיה עכשיו מגיעה לנקודת השיא שלה. אם האינטליגנציה לא תישאר להילחם, לא יהיה מי שיילחם על המדינה הזאת. בנינו כאן והגענו לכאן, ההורים שלנו, הסבא וסבתא שלנו, כדי לבנות מדינה מסוג אחד. ועכשיו האנשים שיכולים להמשיך ולקיים את אותה מדינה, הם עוזבים. המדינה משתנה לנו מול העיניים, אבל זה בגלל שכל כך הרבה אנשים כמוך עוזבים. ברור, במישור האישי אין לי מה להציע לך. נכון, המישור האישי הוא תהליך הדרדרות של הרבה מאוד שנים. אבל אם אנחנו רוצים שישראל שאנחנו מכירים ואוהבים, זאת הדמוקרטית, עם הערכים, השוויון, הדאגה, כן הסוציאליסטית, עכשיו המילה הזאת חוזרת, פתאום הפרטה זה לא משהו שנתפס חיובי כל כך, כן יש חזרה לערכים של סולידאריות בישראל, אבל אם אנחנו רוצים שהישראל הזאת תישאר, תימשך, תתחזק, אנשים כמוך צריכים להישאר כאן. אפילו שבחוץ יש להם הרבה יותר מה לקבל. כן, אפילו שעבודה כאן אין להם בדיוק את זאת שהם מחפשים. אבל האנשים הטובים ממשיכים לעזוב, והסיכוי לשנות, לחזור לישראל הערכית, קטן ככל שאנשים כמוך עוזבים. אני נלחמת.


אני רואה את התהליכים האלה קורים כאן בעיר שלי. בירת הנצח. אבל אנחנו נלחמים עליה. גם כאן התהליך הזה של עזיבת האינטילגנציה קרה. כבר לפני חמש עשרה שנה. האינטילגנציה עזבה. מי נשאר, חרדים, ערבים, קצת דתיים לאומיים, לא הרבה. ההשכלה, החילונות, כן זאת עם הערכים, ואני לא חילונית אתה יודע, הם עזבו, והעיר נשארה להתמודד עם חורבנה. אבל אנחנו מנסים לשנות. מנסים להחזיר. מצליחים להחזיר. קצת פה וקצת שם, המלחמה שלנו מצליחה. אנחנו פותחים מרכזי תרבות אפילו בשבת לחילוניים, כי אם אנחנו לא נילחם שהם יישארו, אין לעיר הזאת, ולמדינה הזאת, שום סיכוי. ומה שקורה בעיר הזאת, יקרה לכל ישראל בעוד חמש עשרה, עשרים שנה. אני רואה את זה היום, אבל אני לא מוכנה לוותר. לא, במישור האישי אין לי מה להציע לך. אני גם לא יכולה לבקש ממך להקריב בשביל הרמה הלאומית כל כך הרבה, אבל אם כל האנשים הטובים כמוך יעזבו, יקרה למדינה הזאת מה שקרה לעיר הבירה הנצחית שלנו. עוני, עזובה, קיצוניות, שנאה.


אבל אני לא מוכנה להתייאש. בסוף יקום איזה מנהיג, חייב מישהו לקום ולדאוג למדינה הזאת. הואקום הזה לא יכול להימשך. אנחנו חייבים שהאנשים הטובים יישארו, ויילחמו. וכן, אני יודעת, נלחמת, התייאשת, וגם אני אוכלת כל כך הרבה. כל פעילות ציבורית מלווה בייאוש, בסתירות לחי, בחוסר הערכה. גם כשרוצים לעשות את הדבר הנכון, הציבור לא תמיד מקבל את זה. לא תמיד מבין את הטווח הרחוק, לא תמיד חושב שהמלחמה, המאבק הערכי הזה, שווה את ההתמתנות, את הדיון, את המשא ומתן. לפעמים עמדה קיצונית נתפסת כחשובה יותר מעשייה מתונה. אבל העשייה הזאת היא שמאפשרת לנו להמשיך לתחזק ואולי אפילו לחזק את החברה הערכית שאנחנו רוצים לראות כאן. ולעזוב, בייחוד אנשים כמוך, והרבה מאוד חברים שלי, זה אולי הפתרון ברמה האישית. אבל ברמה החברתית, הקבוצתית, העזיבה שלכם כיום, ונכון שעזיבה דומה קיימת כבר שלושים שנה, אבל כיום היא מהווה גזר דין מוות לחברה הישראלית הערכית שעל פיה הוקמה מדינת ישראל. לא, במישור האישי אני מבינה אותך, במישור החברתי שברת לי את הלב. כלל שיותר אנשים מכם עוזבים, כך יהיה לכם פחות לאן לחזור.


 


מוקדש לר.ע. (רה"מ אידיאלית ל2025), הדוברת כאן התקדמה לרמה הארצית מרמת עיר הקודש, גם שם היא כנראה מנסה להילחם, וגם שם סביר שתיכשל.


 


-


הכל כאן נשרף. עכשיו גם הכרמל נשרף. האזור הזה, המקום שהיה בו כל כך הרבה מקומות לטייל, עכשיו שרוף. כמו הכל כאן, כל דבר יפה וטוב כאן נהרס. אם הייתי יכולה, הייתי מחר בבוקר עוזבת. אין כאן עתיד. הכל נשרף, הכל עומד להישרף. וממשיכים לקשקש לנו על מלחמות. כמו מלחמת לבנון השנייה, לא ערוכים כאן לכלום, לא למלחמה, לא לשריפות, לא לעבודה, לא לעזרה לאנשים, כלום. אין כאן בשביל מה להישאר. אם הייתי יכולה, מחר, מחר בבוקר הייתי עוזבת.


אני אפילו לא יכולה להגיד שפעם היה כאן יותר טוב, לא, תמיד חשבתי שבסוף עדיף יהיה לעזוב. אבל עכשיו, אחרי שגם הכרמל נשרף. ולא, לאף אחד בעצם לא היה איכפת. אני עובדת שם, בעוספיה, סיפרו לי אנשים שעובדים איתי, הם התקשרו למכבי האש. בפעם השלישית שהם התקשרו, אמרו להם להפסיק להציק לכבאים. כי לאף אחד כאן לא איכפת כבר מכלום. שום דבר יפה לא יכול להפתחת כאן. סדר עדיפויות דפוק, ולא ערוכים לכלום. העיקר מבלבלים את המוח שנהיה ערוכים לזה.


הפרסומות בכלל מדברות איתנו על זה שהממשלה שרפה את הכרמל. משום מה רוצים לשכנע אותנו שאסור לסמוך על הממשלה. נכון, אין לנו מה לסמוך על הממשלה, אבל בעצם, זה התפקיד של הממשלה לדאוג לכך שלא יהיו שריפות. לא תפקיד של עמותה, לא תפקיד שלנו. היא צריכה להשקיע בזה. היא צריכה גם להשקיע בחינוך, אבל לממשלה לא איכפת מכלום, ואנחנו לא דורשים שיהיה איכפת לה. אנחנו מיואשים, כי אם גם הכרמל נשרף, אז בשביל מה. פעם עוד חשבנו שחיפה הנורמאלית, השקטה, היפה, עם הריאה הירוקה של הכרמל מכל צדדיה עוד תעזור לנו לשמור על שפיות מסוימת. שאפשר יהיה ללכת לטייל בכרמל ביום שבת. רק לא מזמן עשינו את זה. עכשיו הכל נשרף. העתיד שלנו לא עכשיו עלה באש, עכשיו הוא רק קיבל את החותמת האחרונה שבסוף יישארו כאן רק להבות. לא, לא להבות חביבה. גם כן שם מוזר לקיבוץ. להבות שאכלו כאן את הכרמל, להבות שאוכלות כאן הכל. להבות ושריפה שרק מבהירים שוב, שכן, נכון, שריפות יש בכל העולם, אבל בעולם יש עוד משהו שקשה לי לראות שקיים פה. עתיד, קוראים לדבר הזה. וכאן, לא חושבת שיש אותו.



 


אמנם השריפה חלפה לה, אבל הדוברת של קטע זה מיואשת הרבה יותר ממה שהייתה לפני חמש שנים. לו יכלה, הייתה עוזבת. אבל היא אינה יכולה, וכך ללא עתיד נראה לעין, עם תיעוב לכל מה שסביבה, היא תמשיך להיתנתק מנטלית מהסביבה בה היא חיה.



כשאני מסתכלת 25 שנה אחורה ו-25 שנה קדימה אני יודעת שאין כאן מה לעשות.


עשרים וחמש שנה אחורה, לא היה כאן כלום. לא היה כלום. ההתפתחות מדהימה. לפני 25 לא היה אינטרנט. הכבישים, הכבישים, לא היו בכלל כבישים. המדינה התפתחה. אף מדינה לא התפתחה ככה. פשוט מדהים. הסתכלתי אחורה, 25 שנה כזאת התפתחות לא יכול להיות בשום מקום. רק בישראל התפתחות שכזאת. תשתיות, תחבורה, אינטרנט. מדהים, מדהים.


 


אבל 25 שנה קדימה. לא מסוגלת לראות. זאת לא התרבות שלי. לא התרבות שלי. אני מרגישה שעוד 25 אני לא אהיה התרבות השלטת פה. אני לא אדע מה לעשות, איך להתנהג זה לא התרבות שלי. זה לא רק הערבים. לא רק הערבים. זה גם המרוקאים. אני כבר עכשיו קוראת בעיתון, ולא מאמינה. זה לא התרבות שלי. אני לא ארגיש בנוח פה. כן, אני רוצה לעבור לאירופה. שם זאת התרבות שלי, שם אני ארגיש כמו בבית. פה, פה זה לא התרבות שלי. נכון, הערבים לא מתרבים כל כך הרבה, אבל זה לא, זה לא רק הם. זה התרבות כולה. אני מרגישה כאילו אני מאבדת את התרבות. בנינו כאן מדינה לכיוון אחד, אבל זה לא התרבות שלנו יותר. אני מרגישה לא שייכת, אני מרגישה שזאת לא המדינה שלי. לא התרבות שלי. זה גם הזרים שכל הזמן פה. נכון, ישראל התפתחה נורא יפה ב25 שנה האחרונות, אבל לא, אין פה עתיד. זה לא התרבות שלי. החרדים משתלטים כאן המון, כל הזמן. הדתיים גם. הם לא כמונו, והם מתרבים, עושים הרבה מאוד ילדים. אנחנו לא נהיה כאן, התרבות שלנו תהיה תרבות של מיעוט. אני לא גזענית. לא מפריע לי שהערבים יהיו פה הרוב מבחינה דמוקרטית. אבל כשיהיה כאן ערבי ראש ממשלה, זאת לא תהיה התרבות שלי. אני לא ארגיש שזאת המדינה שלי פה יותר. אז מה אתם אומרים, שהנתונים לא מתיישבים. שהערבים לא יהיו פה רוב עוד 25 שנה, אבל זה לא, זה לא רק הם, זה גם המזרחים, כבר עכשיו אני מרגישה שהתרבות, זאת כבר לא המדינה שלי, לא התרבות שלי. אני אחפש לעזוב, כי התרבות הזאת היא לא שלי, ולמרות כל ההתפתחות המדהימה של העשרים וחמש שנה האחרונות, זאת כבר לא תהיה המדינה שלי.


הדוברת בקטע זה עזבה למדינה אירופאית כפי שאמרה שתעשה.

נכתב על ידי , 7/1/2016 20:39   בקטגוריות אמריקה, בחירות ?200, לא כל אידיוט צריך לקרוא, משהו אישי, פרומו (?), אקטואליה, ביקורת, פסימי  
הקטע משוייך לנושא החם: 2016 התחילה
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בן: 11

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

72,807
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , תקשורת ומדיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפינחסה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פינחסה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ