לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חרונולוגיה חסרת חשיבות

Those who can make you believe absurdities can make you commit atrocities. Tangles should be welcomed as good news-they keep out demons. 1988:28 Becker :וולטר


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2015    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2015

בגנות הזיכרון האישי - חברתי


פול ריקור לימדנו שאין דבר כזה סיפור אישי, שכן הסיפור כזאנר הוא חברתי, ובאמצעות הסיפור הכאילו אישי נוצרת הקבוצה החברתית. הסיפור הכאילו אישי הוא בעצם חזרה על החברתי.

אבל יש רגעים בהם הזיכרון האישי הוא כל כך מעוות, שהוא מצליח לעוות אפילו את הסיפור החברתי. כתבה זאת היא אחד מהם.

כבר כשקראתי את כותרת המשנה חשבתי משהו כאן מטורף. הרי זילות שואה שכזאת קשה למצוא. לא ייתכן שהכותבת אכן כתבה זאת, ודאי העורך שם זאת בפיה. אבל לא, המשפט המחריד: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, ומאושוויץ וממלחמת לבנון השנייה." אכן נכתב. וכך, בכפיפה אחת, רצח של שישה מיליון יהודים משולב לו באותו סיפור תנכ"י ומסתיים במלחמה, שמעולם לא הוכרה ככזאת על ידי מדינת ישראל, בה היו יותר אבידות בגלל צה"ל וישראל (אולמרט אחראי ל33 הרוגים ביום האחרון) גם של ישראלים וגם של לא ישראלים מאשר מהאויב (וראו טור צד עם הפניות על מה שכתבתי באותה מלחמה ארורה).

ומדוע כל השלושה שווים? כי הכותבת מעוצבת באותה מידה על ידי שתי מיתולוגיות (שואה, יציאת מצריים) ועל ידי מה שהיא חוותה (מלחמת לבנון השנייה). דא עקא, המיתולוגיה השנייה של הכותבת היא מציאות לחלק מאיתנו. ולשים בכפיפה אחת מציאות זאת, בה יהודים נרדפו, נרצחו, בשיטתיות ובמכוון ללא כוח מגן למלחמה בה היהודים פלשו למדינה זרה, השמידו את רוב התשתיות בה, הרגו כאלף אנשים, ונהרגו להם כמאה אנשים, הוא עוול מוסרי.

אבל הזיכרון של הכותבת הוא המצדיק את השעטנז של מה שבמוחה הוא מיתולוגיות ומה שהיא חווה.

ישנה בעיה נוספת עם הכתיבה המרוכזת באישי - האישי אינו זוכר הכל כל כך במדיוק. למשל, כותבת הכותבת על מלחמת המפרץ (הראשונה) מזכרונותיה של ילדה בת שש (מה אפשר לעשות, ילדים בני שש לא זוכרים כל כך טוב, יותר נכון מבוגרים לא כל כך זוכרים מה היה כשהיו בני שש): "קניון לב המפרץ, הקניון המרכזי של חיפה באותן שנים, ספג פגיעה ישירה של טיל סקאד." מי שהיה יותר מבן שש באותה התקופה יודע שקניון לב המפרץ כלל לא נפתח באותה המלחמה, אלא רק לאחריה. וודאי וודאי שלא היה "הקניון המרכזי של חיפה", כי קניונים שעוד לא נפתחו לא יכולים להיות קניונים מרכזיים של כלום.

אבל כשהכל מעוגן בזיכרון האישי, בלי בדיקה של עובדות, בלי בדיקה של המציאות, בלי טיפת ריחוק מהאבצס האישי שלך, שמחווט באופן מעוות לתוך האבצס הקהילתי, אז קניון בבניה הופך לקניון מרכזי, והשואה הופכת למלחמת לבנון השנייה.

העיקר שהכותבת יוצאת כנגד אלה שמתנגדים לחיבור בין יום השואה, יום הזיכרון, ויום העצמאות. הטקסט שלה הוא הוא ההוכחה שחובה כעת להפריד ביניהם. כל עוד הם מחוברים, ימשיכו בורים המרוכזים בעצמם ובחוויותיהם להשוות בין השואה לבין מלחמת לבנון השנייה (או האיום האירני).

נכתב על ידי , 22/4/2015 19:43   בקטגוריות לא כל אידיוט צריך לקרוא, משהו אישי, ביקורת, אקטואליה, שחרור קיטור, פסימי, צבא  
הקטע משוייך לנושא החם: יום הזכרון לחללי צה&quot;ל ונפגעי פעולות האיבה
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אביב אמיתי


"כי הנה סתיו עבר, סתיו חלף הלך לו 
הגפנים סמדר נתנו, נתנו ריחם. 
כי הנה סתיו עבר, סתיו חלף הלך לו 
הגפנים סמדר נתנו, נתנו ריחם."

אכן, שיר השירים קולע למזג האוויר בישראל.

אחד החסרונות במקומות קרים באמת הוא החורף. אותם חודשים בהם השלג שולט, החושך מתחיל בארבע אחר הצהריים ומסתיים בשבע בבוקר שלמחרת, האויר בחוץ אינו עובר את נקודת הקיפאון. קר. מדכא. כמו הדובים, גם האנושות במזג אוויר שכזה נכנסת להילוך נמוך, ממעטת לצאת מהבית, לא רואה ולא נראית, אלא בתוך מעילים עבים מאוד. אין מגע בין אנשים, כי מעיל במעיל אינו פרקטי, ולחיצות ידיים פרקטיות עוד פחות, להוציא את היד מהכפפה, ללחוץ יד שנייה, קרה באותה המידה, ואז להכניס את היד לכפפה, כל זה בקור של -10 מעלות צלזיוס היא משימה אידיוטית שראוי להימנע ממנה.

אבל אז מגיע האביב. בניגוד לארץ הקודש, שם אין באמת חורף (וראו מילות שיר השירים, הסתיו הוא שעובר ואחריו מגיע האביב, אין זכר לחורף), במקומות בהם יש חורף, האביב קיין ומורגש באמת. זה לא רק הצבעים שמשתנים מלבן לירוק, אלא הסביבה כולה. פתאום כל האנושות יוצאת החוצה, שכנים שחצי שנה לא ראית, מתגלה להם ילד נוסף, הילד שלהם כבר מתחיל לרוץ, ורק לפני חצי שנה הוא היה כלום, הפריחה היא לא רק באלרגיות, אלא גם בלב. רמת העשייה של כלל הציבור עולה פלאים. חיוכים נראים על פני כל, ואפילו ישנו מגע בין אנשים.

בישראל, מעבר מסתיו לאביב (יש מעט קיץ בישראל, אין בכלל חורף) הוא זניח. בארצות בהם החורף שולט, האביב הוא העונה היפה בשנה. חבל שהוא כל כך קצר.

נכתב על ידי , 21/4/2015 17:01   בקטגוריות אמריקה, כתבנו בשטח, משהו אישי, אקטואליה, אופטימי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בן: 11

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

72,325
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , תקשורת ומדיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפינחסה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פינחסה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ