לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עניינימים


לראות את התמונה הקטנה
Avatarכינוי: 

בת: 46

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2010    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

7/2010

דוחות קריאה. ברבים


ולפתע, סתם כך פתאום, נשבר לו צום הקריאה שלי, שהיה בעצם משבר קריאה חמור, והצלחתי לקרוא שני ספרים מתחילתם ועד סופם. לספרים, ובעצם לכל אמנות, יש כישרון להכנס אל תוך הראש, הלב והבטן שלנו דרך הנקודות הרכות. לא שאני מזלזלת בנקודות הרכות של הסופר, או במה שהוא רצה להגיד בספר, אבל בסופו של דבר כל אחד חווה את הספרים שהוא קורה דרך החיים הפרטיים שלו. וכך קרה ששני הספרים שקראתי, "לב מתעורר" של גייל הראבן ו"הביתה" של אסף ענברי, מצאו להם נקודות רכות נוחות מאוד שדרכן הת חברתי אליהם.

במקרה של "הביתה" זאת לא ממש חוכמה. ענברי מתאר בספרו את תולדות קיבוץ אפיקים ובתור מי שגדלה בקיבוץ אחר באותו עמק הרבה ממה שכתוב שם מתאים גם לביוגרפיה של הקיבוץ והמשפחה שלי. נתחיל בזה שענברי היה עם אחי בכיתה בתיכון (ואח שלי מספר שהם נהגו לשחק שחמט בשיעורי היסטוריה). חוץ מזה גם סבא וסבתא שלי הגיעו ארצה במסגרת תנועת נצ"ח (אם כי הקבוצה שלהם הגיעה לבסוף לקיבוץ אחר), זיהיתי חלק משמות המשפחה של חברי אפיקים המוזכרים בספר כשמות של אנשים שהיו איתי בשכבה (והאנשים בספר כנראה היו סבים שלהם, אבות או דודים) וגם האירועים בחלקם מוכרים לי, עד כדי כך שלא הייתי זקוקה לפירוט (לדוגמה, כשנכתב על כמה אנשים שנסעו לעצרת במעגן, המשפט הזה הספיק. לא היה צורך לפרט מה המשמעות של זה).

לכאורה הספר הזה הוא לא ספר פרוזה, אלא תיאור תולדות הקיבוץ משלב ההתארגנות של המייסדים ברוסיה ועד ימי ההפרטה של ההווה, אבל הוא כן נקרא כסיפור ומה שיותר חשוב - הוא מעניין כסיפור.

עם "לב מתעורר" הסיפור קצת שונה. אני לא מתחברת אליו דרך חוויה דומה שעברתי, אלא דרך הפחד הכי גדול שלי. הספר מספר על שלושת הילדים לבית משפחת מאור שהוריהם נהרגים יום אחד בתאונת דרכים. אפרת, המספרת, אורי, האח הבכור שלקח על עצמו את השמירה על המשפחה, והאח הקטן יותם. נדמה שהמשפחה הזאת, במיוחד בגלל אורי, הצליחה להשתקם למרות הטרגדיה, עד שיום אחד, כשהם כבר בוגרים ולשני הבנים יש משפחות משלהם, קם אורי (שקצת לפני כן עבר השתלת לב) ועוזב את ביתו ומשפחתו ללא שום הסבר.

החרדה הגדולה שלי, והנקודה הרכה דרכה התחברתי לספר, היא בדיוק ממקרים כאלה שבהם הכל משתנה ברגע. מישהו שומט את הקרקע מתחת לרגליכם ולכו תמצאו עכשיו זיז להיאחז בו ולטפס למעלה. דווקא בספר הזעזוע לא גדול כל כך. הגיבורים של הראבן הם לא חרדתיים והיסטרים כמוני, או לפחות הם לא מסופרים ככה. נדמה שהם רגועים יחסית ומתמודדים לא רע וזה טיפה הפריע לי. ומצד שני, אולי היסטריה היא פריבילגיה של בני המזל שהמקסימום שהיו צריכים להתמודד איתו זה שמישהו טלטל קצת את שטיח הכניסה לביתם והם מעולם לא אוימו על ידי קרקעות נשמטות.
נכתב על ידי , 1/7/2010 19:54  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



276,491
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , אקטואליה ופוליטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmichaly אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על michaly ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ