לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


מתחת לחזות הלוחמנית מסתתרת נפש אחרת..
Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2018    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2018

הגיע הזמן להפרד


אישית אני אלא אוהבת פרידות

אבל לפעמים צריך להפרד כי פשוט כבר אי אפשר להשאר.

 

ישרא היה לי בית לכתוב בו במשך תקופה ארוכה.

אהבתי לכתוב כאן ואהבתי את הקשרים שנוצרו בין הכותבים.

עכשיו נעשה פה לא יציב

כל כך לא יציב שאי אפשר לדעת מתי פתוח פה ומתי סוגרים.

השבוע פורסם שהאתר נסגר. אתמול לפתע הוא נפתח. איש לא יודע מדוע ולמה

 

במצב לא יציב כמו שנעשה פה לאחרונה, אני מרימה עוגן ומפליגה למקום אחר

פתחתי בלוג חדש, בכתובת:

https://judithle8.blogspot.com

את הבלוג פתחתי בשבוע שבו הלך לעולמו המשורר חיים גורי, ומכאן שמו

בואו. אני אשמח

 

יהודית

להתקשרויות המייל שלי: yofili@gmail.com

 

וכמו שאומרת כוורת:

נחמד, נחמד, היה ממש נחמד. 
היינו אז חזרנו שוב, 
היה ממש נחמד. 
מאה שנה, דבר לא השתנה. 
נמשיך לבוא, גם אז יהיה נחמד. 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 18/8/2018 19:55  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמזונה ב-27/8/2018 12:42
 



הדרך מרובנו לקוריץ


קצרה הדרך מרובנו לקוריץ. פחות משעה באוטובוס הממוזג שלנו. אני תוהה כמה זמן לקח לאבא שלי לעשות את הדרך הזו.

אנחנו נוסעים בנופים כפריים ירוקי עד. לכל רוחב העין משתרעים כאן מישורים רחבים, שטוחים, מתקמרים פה ושם בגלי גבעות רכות, משובצים בנחלים ובמקווי מים ובגושי יערות גדולים. מרחבים עצומים של מיני גידולים חקלאיים שמרחוק קשה לזהות בדיוק. האדמה כאן כל כך פורייה, עד שאנשים נוהגים לאמר שאתה אוכל בערב את מה שזרעו בבוקר.

מידי פעם האוטובוס עוצר לביקורת של המשטרה. השוטרים שואלים כמה נוסעים יש באוטובוס ומבקשים לראות רישיונות. לי זה עושה דז'ה וו לתקופות אחרות בהן הממשלה היתה מפקחת פה על הכל. אולי גם לנהג. הוא מראה לשוטרים את הניירות ואחרי זמן חילופי דברים אנחנו רשאים להמשיך. תחנת המשטרה עומדת במקום שפעם עבר בו הגבול.

קוריץ מסקרנת אותי מאד. יש בה כפל פנים שאני רוצה לחשוף. מצד אחד זה מקום של מוות. המקום שבו הושמדה כל משפחתו של אבי וכל הקהילה היהודית שחיה כאן במשך עשרות שנים ורק מעטים יצאו ממנה בקושי חיים. מצד שני, המקום הזה הכי מקרב אותי לאבי ולסיפור האישי שלו. כאן התגוררה כל משפחתו המורחבת. כאן נולד וגדל והלך לחדר ולמד חומש אלף, כאן הכיר את אשתו ונולדו לו שני ילדיו. מכאן יצא למלא את חובת הגיוס לצבא. פעם אחת גויס לצבא הפולני ופעם שניה לצבא האדום. בשתי הפעמים האלה היה בסכנת חיים וניצל. מהאסון שקוריץ המיטה עליו - לא הצליח להינצל. לכאן חזר כדי לראות במו עיניו את החורבן ויותר לא שב לכאן.

את כפל הפנים הזה של קוריץ אני רוצה לגלות.

בגלל שאבי לא דיבר ולא סיפר, אני חוקרת את קוריץ כמו בחפירות ארכיאולוגיות. לעומק. הצורך לחפור היה שלי אבל הוא גרם גם לאחרים במשפחה להתעניין ולרצות לדעת יותר. משמח אותי לדעת שבעקבות כך, ילדי רוצים לדעת יותר על קורות משפחתם.  

בקוריץ אני נחשפת עוד יותר לתחושת ההחמצה שלי על אבי שלא סיפר לי על ילדותו. אולי הזכרונות היו עבורו כואבים מדי .את הפער זה אני מנסה להשלים ע"י הקשבה לסיפורים ולזכרונות של אנשים שההורים שלהם היו בין פליטי קוריץ. בקבוצה שאני נוסעת איתה כולם קשורים לקוריץ. יוכבד היא בת הדור הראשון לניצולי קוריץ. יהודה, דב'לה, אלי ושאול ומיקי וגם אני, אנחנו בני הדור השני. הורינו באו משם. נוסעים איתנו גם בני הדור השלישי. הילד שלי ביניהם. יוכבד שהיא היום בת 80+, באה משם.  מפעם לפעם היא משתפת אותנו בזיכרונותיה.

בכניסה אנחנו נתקלים בשלט של אותיות הצבוע בצבעי הדגל האוקראיני הצהוב כחול ועליו כתוב Korzec באוקראינית. השלט זה מעורר בי התרגשות רבה. אנחנו כבר ממש בכניסה למקום שהוא חלק מההיסטוריה המשפחתית שלי. 

העיירה הקטנה הזו משתרעת על גדת הנהר קורצי'ק ומכאן כנראה נגזר שמה הפולני קוריץ. הרחוב הראשי רח' קוסטיושקה הוא אותו רחוב ראשי של פעם, עורק החיים הראשי של העיירה. פה נמצאים בניין העיריה, ככר השוק, וגם את תחנת האוטובוס שתוציא אותך מכאן. רבים מן הרחובות הצדדיים אינם אלא דרכי עפר, מפעם לפעם חוצה את הרחוב עגלה רתומה לסוס. בשיטוט ברחובות ובסמטאות התחושה היא שהזמן עמד מלכת. בחלק הישן של העיירה אין בבתים מים זורמים. בכל בית יש באר שממנה שואבים את המים, השירותים בחוץ, כמו פעם. לכל בית יש חצר קטנה שבה מגדלים את הירקות ואת התוצרת הזו אוספות הנשים ומוכרות בשוק המקומי. ממש כמו פעם. במושגים של היום קוריץ היא ממש "חור".

בניין בית הספר "תרבות" עומד על תלו עד היום. חלק גדול מהבניין נעול בפנינו. אפשר להסתובב בחצר ולדמיין את הבניין, שבמשך כמה שנים התרוצצו בו מאות תלמידים ותלמידות ולמדו לדבר בעברית כמעט 'צברית'. עד שפלשו הרוסים לעיירה בשנת 1939 ואסרו על לימודי העברית. בניין בית הספר הפך לחנות לחומרי בניין, היום יש בו חנות יד שנייה.

קוריץ שקקה חיים יהודים מגוונים: היו בה 18 בתי כנסת ובתי מדרש, והיא היתה מרכז חשוב של בתי דפוס לספרי קודש. נחגגו בה החגים יהודיים (בפסח אפו מצות) בצד מפגשים חברתיים, פעלו בה מוסדות לעזרה הדדית בצד פעילות ציונית. לא מעטים מבני קוריץ עלו לארץ בשנות השלושים וביניהם דודתי טובה שהיתה חברה בגרעין חלוצי שהקים את קיבוץ גבעת השלושה (ליד פתח תקווה).

אנחנו משוטטים בעיירה. בית הקברות היהודי הישן עומד בחורבנו. רוב המצבות הרוסות. לעולם לא נדע מי מבני משפחתו של אבי קבור שם. לא רחוק משם שרידי המקווה. מרחוב בתי הכנסת לא נשאר זכר. גם השוק נשאר כפי שהיה. הנשים שמחפשות קצת פרנסה מוכרות בו את מה שגדל אצלן בחצר.

בסמטאות אנחנו פוגשים חבורות ילדים שעוקבים בסקרנות אחרי "האורחים". ילד אחד מדגים לנו שאיבת מים מן הבאר. מפה לשם מסתבר לנו שאמא שלו נסעה לישראל לעבוד.. הוא מטלפן אליה, אנחנו מדברים שיחה בעברית עם עובדת אוקראינית.. הזוי משהו...

פה ושם מזהים אנשים את הבתים שהיו שייכים למשפחתם. התושבים האוקראינים לא יוצאים החוצה. אולי כבר נמאס להם מהשיחות סביב "זה היה הבית של המשפחה שלי". לפעמים מאפשרים המקומיים להיכנס לבית ולהציץ. אנחנו נכנסים לבית שהיה שייך למשפחתו של יהודה.

מסיפוריה של אמא שלו, יהודה מכיר לא רק את כתלי הבית ואת פרטי הריהוט, אלא גם את שיחי הגינה ואת ריחות המרתף, וכמובן סיפורים שנכרכו בבית. אמא שלו הסתתרה במרתף הבית ולכאן חזרה כדי שלגלות שהשכן גנב את ביתה. בעלת הבית הנוכחית, מקבלת אותנו בהתרגשות ובלבביות, מודעת היטב ל'מחיר' שהיא משלמת כל שנה בעת שמגיעה הקבוצה לביקור. נראה שהיא מקבלת את זה באהבה, 'לא נורא', היא מחייכת, אין בחייה הרבה התרגשויות. הביקור הקבוצתי פעם בשנה מכניס קצת התרגשות לחייה. היא מכירה את יהודה ממש מקרוב. המפגש הזה נוגע ללב..

חם בתקופה זו של השנה. על גדת הנהר אנחנו פוגשים חבורת נערים שמשתכשכת במים. ויש גם דייגים. הנהר הזה היווה מקום בילוי גם כשאבי גדל כאן.

אחרי כמה ימים של ביקור בקוריץ אני כמעט הולכת שבי אחר העיירה הזו, שבימיה הטובים היתה, ככל הנראה, מקום שטוב לחיות בו ולגדל בו משפחה וילדים...

 

.

 

נכתב על ידי , 17/8/2018 17:07   בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קצרה הדרך מרובנו לקוריץ


קצרה הדרך מרובנו לקוריץ. פחות משעה באוטובוס הממוזג שלנו. אני תוהה כמה זמן לקח לאבא שלי לעשות את הדרך הזו.

אנחנו נוסעים בנופים כפריים ירוקי עד. לכל רוחב העין משתרעים כאן מישורים רחבים, שטוחים, מתקמרים פה ושם בגלי גבעות רכות, משובצים בנחלים ובמקווי מים ובגושי יערות גדולים. מרחבים עצומים של מיני גידולים חקלאיים שמרחוק קשה לזהות בדיוק. האדמה כאן כל כך פורייה, עד שאנשים נוהגים לאמר שאתה אוכל בערב את מה שזרעו בבוקר.

מידי פעם האוטובוס עוצר לביקורת של המשטרה. השוטרים שואלים כמה נוסעים יש באוטובוס ומבקשים לראות רישיונות. לי זה עושה דז'ה וו לתקופות אחרות בהן הממשלה היתה מפקחת פה על הכל. אולי גם לנהג. הוא מראה לשוטרים את הניירות ואחרי זמן חילופי דברים אנחנו רשאים להמשיך. תחנת המשטרה עומדת במקום שפעם עבר בו הגבול.

קוריץ מסקרנת אותי מאד. יש בה כפל פנים שאני רוצה לחשוף. מצד אחד זה מקום של מוות. המקום שבו הושמדה כל משפחתו של אבי וכל הקהילה היהודית שחיה כאן במשך עשרות שנים ורק מעטים יצאו ממנה בקושי חיים. מצד שני, המקום הזה הכי מקרב אותי לאבי ולסיפור האישי שלו. כאן התגוררה כל משפחתו המורחבת. כאן נולד וגדל והלך לחדר ולמד חומש אלף, כאן הכיר את אשתו ונולדו לו שני ילדיו. מכאן יצא למלא את חובת הגיוס לצבא. פעם אחת גויס לצבא הפולני ופעם שניה לצבא האדום. בשתי הפעמים האלה היה בסכנת חיים וניצל. מהאסון שקוריץ המיטה עליו - לא הצליח להינצל. לכאן חזר כדי לראות במו עיניו את החורבן ויותר לא שב לכאן.

את כפל הפנים הזה של קוריץ אני רוצה לגלות.

בגלל שאבי לא דיבר ולא סיפר, אני חוקרת את קוריץ כמו בחפירות ארכיאולוגיות. לעומק. הצורך לחפור היה שלי אבל הוא גרם גם לאחרים במשפחה להתעניין ולרצות לדעת יותר. משמח אותי לדעת שבעקבות כך, ילדי רוצים לדעת יותר על קורות משפחתם.  

בקוריץ אני נחשפת עוד יותר לתחושת ההחמצה שלי על אבי שלא סיפר לי על ילדותו. אולי הזכרונות היו עבורו כואבים מדי .את הפער זה אני מנסה להשלים ע"י הקשבה לסיפורים ולזכרונות של אנשים שההורים שלהם היו בין פליטי קוריץ. בקבוצה שאני נוסעת איתה כולם קשורים לקוריץ. יוכבד היא בת הדור הראשון לניצולי קוריץ. יהודה, דב'לה, אלי ושאול ומיקי וגם אני, אנחנו בני הדור השני. הורינו באו משם. נוסעים איתנו גם בני הדור השלישי. הילד שלי ביניהם. יוכבד שהיא היום בת 80+, באה משם.  מפעם לפעם היא משתפת אותנו בזיכרונותיה.


בכניסה אנחנו נתקלים בשלט של אותיות הצבוע בצבעי הדגל האוקראיני הצהוב כחול ועליו כתוב Korzec באוקראינית. השלט זה מעורר בי התרגשות רבה. אנחנו כבר ממש בכניסה למקום שהוא חלק מההיסטוריה המשפחתית שלי.  

העיירה הקטנה הזו משתרעת על גדת הנהר קורצי'ק ומכאן כנראה נגזר שמה הפולני קוריץ. הרחוב הראשי רח' קוסטיושקה הוא אותו רחוב ראשי של פעם, עורק החיים הראשי של העיירה. פה נמצאים בניין העיריה, ככר השוק, וגם את תחנת האוטובוס שתוציא אותך מכאן. רבים מן הרחובות הצדדיים אינם אלא דרכי עפר, מפעם לפעם חוצה את הרחוב עגלה רתומה לסוס. בשיטוט ברחובות ובסמטאות התחושה היא שהזמן עמד מלכת. בחלק הישן של העיירה אין בבתים מים זורמים. בכל בית יש באר שממנה שואבים את המים, השירותים בחוץ, כמו פעם. לכל בית יש חצר קטנה שבה מגדלים את הירקות ואת התוצרת הזו אוספות הנשים ומוכרות בשוק המקומי. ממש כמו פעם. במושגים של היום קוריץ היא ממש "חור".

בניין בית הספר "תרבות" עומד על תלו עד היום. חלק גדול מהבניין נעול בפנינו. אפשר להסתובב בחצר ולדמיין את הבניין, שבמשך כמה שנים התרוצצו בו מאות תלמידים ותלמידות ולמדו לדבר בעברית כמעט 'צברית'. עד שפלשו הרוסים לעיירה בשנת 1939 ואסרו על לימודי העברית. בניין בית הספר הפך לחנות לחומרי בניין, היום יש בו חנות יד שנייה.

קוריץ שקקה חיים יהודים מגוונים: היו בה 18 בתי כנסת ובתי מדרש, והיא היתה מרכז חשוב של בתי דפוס לספרי קודש. נחגגו בה החגים יהודיים (בפסח אפו מצות) בצד מפגשים חברתיים, פעלו בה מוסדות לעזרה הדדית בצד פעילות ציונית. לא מעטים מבני קוריץ עלו לארץ בשנות השלושים וביניהם דודתי טובה שהיתה חברה בגרעין חלוצי שהקים את קיבוץ גבעת השלושה (ליד פתח תקווה).

אנחנו משוטטים בעיירה. בית הקברות היהודי הישן עומד בחורבנו. רוב המצבות הרוסות. לעולם לא נדע מי מבני משפחתו של אבי קבור שם. לא רחוק משם שרידי המקווה. מרחוב בתי הכנסת לא נשאר זכר. גם השוק נשאר כפי שהיה. הנשים שמחפשות קצת פרנסה מוכרות בו את מה שגדל אצלן בחצר.

בסמטאות אנחנו פוגשים חבורות ילדים שעוקבים בסקרנות אחרי "האורחים". ילד אחד מדגים לנו שאיבת מים מן הבאר. מפה לשם מסתבר לנו שאמא שלו נסעה לישראל לעבוד.. הוא מטלפן אליה, אנחנו מדברים שיחה בעברית עם עובדת אוקראינית.. הזוי משהו...

 

פה ושם מזהים אנשים את הבתים שהיו שייכים למשפחתם. התושבים האוקראינים לא יוצאים החוצה. אולי כבר נמאס להם מהשיחות סביב "זה היה הבית של המשפחה שלי". לפעמים מאפשרים המקומיים להיכנס לבית ולהציץ. אנחנו נכנסים לבית שהיה שייך למשפחתו של יהודה.

מסיפוריה של אמא שלו, יהודה מכיר לא רק את כתלי הבית ואת פרטי הריהוט, אלא גם את שיחי הגינה ואת ריחות המרתף, וכמובן סיפורים שנכרכו בבית, אמא שלו שהסתתרה במרתף ולכאן חזרה כדי שלגלות שהשכן גנב את ביתה. בעלת הבית הנוכחית, מקבלת אותנו בהתרגשות ובלבביות, מודעת היטב ל'מחיר' שהיא משלמת כל שנה בעת שמגיעה הקבוצה לביקור. נראה שהיא מקבלת את זה באהבה, 'לא נורא', היא מחייכת, אין בחייה הרבה התרגשויות. הביקור הקבוצתי פעם בשנה מכניס קצת התרגשות לחייה. היא מכירה את יהודה ממש מקרוב. המפגש הזה נוגע ללב..

חם בתקופה זו של השנה. על גדת הנהר אנחנו פוגשים חבורת נערים שמשתכשכת במים. ויש גם דייגים. הנהר הזה היווה מקום בילוי גם כשאבי גדל כאן.

אחרי כמה ימים של ביקור בקוריץ אני כמעט הולכת שבי אחר העיירה הזו, שבימיה הטובים היתה, ככל הנראה, מקום שטוב לחיות בו ולגדל בו משפחה וילדים...

 

.

 

נכתב על ידי , 12/8/2018 11:55  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של amazona ב-17/8/2018 17:05
 



רובנו קיץ 2018


Aktia קוראים מכל עבר שלטי מכירת סוף העונה ברחובות העיר רובנו.

אקציה אומרת לי המוכרת בחנות יד שניה, כשאני מגישה לתשלום את מה שבחרתי. בתנועות ידיים  היא מראה לי שאני משלמת על אחד ומקבלת שלושה. אקציה היא מסבירה לי שוב במקרה שלא הבנתי.

יש לכם מפה של העיר אני שואלת את פקידת הקבלה במלון שבו התארחנו, מפה? היא בודקת איתי באנגלית לראות שהבינה. משתוממת מהשאלה אומרת לי שאין ומסבירה שזו עיר קטנה וקל מאד להתמצא בה.

רחובות העיר דלים ואפורים. שד' האופרה הן לב העיר. כאן מבלים בטלניה ושיכוריה של העיר כשמזג האוויר טוב. החום והלחות מבריחים את כולם למרכזי הקניות הממוזגים. מרכזי הקניות הן יציר הזמן החדש. החנויות ריקות מאדם. כניסה לחנות הופכת אותך לחשוד מיידי. תוך שניות נצמדת אליך נערה צעירה שעוקבת אחר פעולותיך..

אקציה אני שומעת שוב ושוב בבורות המוות ביער סוסנקי שבפאתי העיר רובנו. באקציה של נובמבר 1941 נרצחו למעלה מ-23,000 אלף יהודים ובאקציה של יולי 1942 – 5000 היהודים שנותרו.

אלה פניה של רובנו שבראשית המאה ה-20 הפכה להיות מרכז כלכלי לכל פלך ווהלין ושימשה כמרכז לתנועה הציונית. ראשוני היהודים הגיעו לרובנה ב-1566. לפי מסמכים בעיירה התגוררו בשנת 1847 -3,788 יהודים. בעקבות הפיכת העיירה למרכז רכבות, נהרו לעיר יהודים רבים כך שב-1897 התגוררו כ-14 אלף יהודים כשהם היו רוב תושבי העיר. בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה חיו בעיר כ-60 אלף תושבים, רובם יהודים ומיעוטם - אוקראינים, פולנים, רוסים, קומץ צ'כים וקומץ גרמנים. עוד כמה אלפי יהודים חיו בעירות הסמוכות ובכפרים הפזורים בסביבה...

וכך מתאר עמוס עוז את הרצח בספרו "ספור על אהבה וחושך:: "היה מי שסיפר איך גרמנים וליטאים ואוקראינים, באיומי תת-מקלעים, הצעידו את כל העיר, בנעריה ובזקניה, ליער סוסנקי. זה היער שאליו אהבו כולם לצאת תמיד לטיולי טבע בימים היפים, למשחקי צופים, למדורות-שיר, לינות לילה בתוך שקי שינה על גדות הפלג תחת שמי הכוכבים.

 

"ושם, ביער סוסנקי, בין עופאים וציפורים ופטריות ודמדמניות ופטריות-יער, ירו הגרמנים והרגו על שפת הבורות, בתוך יומיים כעשרים וחמישה אלף נפש (כמספר כל תושבי ערד ויותר ממספר כל היהודים שנהרגו במשך מאה שנות מלחמה עם הערבים). בהם היו כמעט כל בני כתתה של אמי. וגם הוריהם וכל השכנים וכל המכרים וכל המתחרים והשונאים. בהם היו הגבירים והפרולטרים, האדוקים והמתבוללים והמתנצרים, השתדלנים והגבאים והפרנסים והחזנים והשוחטים והרוכלים ושואבי המים, הקומוניסטים והציונים, הוגי הדעות והאמנים ושוטי הכפר, בהם היו כארבעת אלפים תינוקות. והיו גם מוריה של אמי מימי 'תרבות'"

 

זו רובנו עיר המחוז שאליה הגיע אבי ברכבת אחרי נסיעה ארוכה מערבות סביר, כדי לחפש את שרידי משפחתו.

בלילה ראיתי אותו עולה לרכבת, למסע שסופו בעיירה שלו. הנסיעה עתידה להמשך ימים ארוכים, כשהוא יורד בעיר אחת ומחכה לרכבת שתיקח אותו לעיר אחרת. עיר ועוד עיר. ביקורת של המשטרה. לאן אתה נוסע, יש לך אישור נסיעה, תעודות. אף אחד לא שואל למה אתה נוסע. הרכבת נוסעת. הרכבת עוצרת. יום ולילה ועוד יום ושוב לילה. ביקורת. ועוד ביקורת. לבד עם המחשבות שלו. אולי בלב יש קצת תקווה. אחרי נסיעת לילה ארוכה הרכבת עצרה בחריקת בלמים בתחנת הרכבת של רובנו. משם התגלגל בדרך לא דרך אל קוריץ, אל מה שהיה פעם הבית שלו. לאן הלך. עם מי דיבר. את מי פגש. מה סיפרו לו המקומיים. מי גר בבית שהיה שלו. בשקט הסתובב בין רחובות הגטו, כיכר השוק, חורבות רחוב בתי הכנסת. מישהו לקח אותו לאזור הקברים בקוזק. אפשר לראות את סימני האדמה שנחפרה ועכשיו כיסתה את הבורות. המקום שהיה פעם שוקק ומלא חיים היה עכשיו שקט עד כאב.

אחרי ימים של שיטוט עזב את המקום אליו לא ישוב עוד, חזר לתחנת הרכבת ברובנו שם עלה על הרכבת הראשונה שתקח אותו למקום רחוק מכאן. רק להתרחק משם. הנסיעה חזרה דומה. ימים ארוכים של שינה טרופה. מתעורר כל פעם בעיר אחרת. יורד מרכבת אחת ועולה לרכבת אחרת. הפעם הלב ריק. ריק לגמרי. קודם היה איש משפחה. עכשיו הוא יתום מהוריו ואלמן.

זו רובנו שאליה באתי היום כדי להתחבר לשורשים שלי. אין בה שום אזכור לחיים היהודיים שהיו כאן בעבר. הכל מאופק כאן. אין כאן היום שום דבר להתחבר אליו. אין כאן שום דבר בשבילי שיכול לפתוח את הלב.

אקציה זועקים השלטים מכל עבר. המילה הזו מעבירה בי רעד.

 

 

 

נכתב על ידי , 6/8/2018 09:40  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמזונה ב-7/8/2018 06:26
 





102,772
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 40 פלוס , משפחתי וחיות אחרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאמזונה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אמזונה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ