אני מרימה את מסך הלפטופ ומקלידה את הסיסמא כדי לגלות שנשאר טאב פתוח של יוטיוב, והאלבום שנראה לי שאתה הכי אוהב של פינק פלויד עומד שם על פאוז אפי בשיר interstellar overdrive, ואני תוהה אם נרדמתי כל כך מוקדם אתמול כי הכל היה מפוזר ועישנת עוד ג'וינט לפני שהלכת לישון.

אני לא זוכרת כלום אבל הבוקר איתך היה שווה כל שנייה, למרות שבסוף לא הלך. לא הולך לנו, אמרת, ואני קצת בלב התבאסתי שזאת התחושה שאני נותנת לך ושלפעמים זה די נורא לחשוב ככה, שלא הולך לנו, ואנחנו מנסים כל כך חזק לא להאשים או לפגוע או להתבאס אבל זה מבאס וזה מאשים וזה פוגע.

אז נסענו כל אחד לדרכו והגעתי הביתה למחשבות בלתי פוסקות על המצב הפיזי שלנו ובמיוחד על כמה שאצלי די מכוער ונתקפתי חרדות של שמנים.

אבל אז עצמתי את העיניים ודימיינתי את איך שאתה נוגע בי וזה קצת הפסיק כי בראש הדהד לי המשפט הכל כך רגוע, כל כך נדוש הזה,

"עכשיו כבר את לא צריכה להרשים אף אחד". אתה. שיודע עליי הכל ולא אומר דבר.

אתה שמסתכל דרכי ומוחץ את הנקודות הכי חלשות, מתאגרף עם כל הטיפשות שלי. אתה הרבה יותר חזק ממני בהכל.

אני חושבת שהכל ייגמר. מסתובבת עם תחושה כואבת של כישלון. אני לא טובה בלאהוב.

אתמול שכבתי בחושך אחרי שחזרתי הביתה עם ראש מלא בסקס של אהבה, והרגשתי נימפומנית דפוקה, אבל פשוט הסתכלתי על התקרה וחשבתי עלינו בכל מיני מצבים וסיטואציות שיקרו וקרו וקורים והבנתי כמה שאני מאוהבת בך, גם שאתה מסטול או כועס או שיכור או עצוב ובעיקר שאתה שמח ומדבר ומספר לי דברים שרק אתה יודע. וצוחק. כשאתה צוחק, ההוויה של העולם שלי משתנה והופכת לבליל של אנרגיה וגלי קול שמהדהדים בחלל ויוצרים שרשרת אינסופית של תגובות משנה.

אז דמיינתי כל דבר קטן בך ורציתי לישון איתך אז מעכתי את השמיכה לצורה של איש וחיבקתי אותו, וריירתי עליו, ודחפתי את הראש מתחתיו ומעליו והסתובבתי אליו והתכרבלתי בתוכו. אבל הוא לא היה אתה וגם לא היה לו את הריח שלך שאני כל כך אוהבת, הריח שלך שלך, לא של הבושם או של השמפו או של הסבון או של הכביסה. שלך. והתבאסתי. אז פתחתי את הלפטופ וגיליתי את השיר שהשארת לי בלילה ההוא, בתוך ענן של קנביס ובחיבוק אינסופי ושינה עמוקה ואוהבת.

הבנתי שלא משנה מה יקרה בין הבליל של הידיים והרגליים והשמיכות, אינטרסטלר אוברדרייב יהיה לנצח שייך למסע שלנו בלבד.