לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

World Renown



Avatarכינוי:  Jack Johnson

בן: 28

Skype:  jack.israblog 



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

3/2017

חוויות וסיפורים מהשבועות האחרונים


עבר עליי שבוע קשה בעבודה. עשיתי כמה טעויות טיפשיות. דברים שהייתי צריך לשים לב אליהם ולא שמתי. משימות שלא הצלחתי לבצע ודברים נוספים. הייתי מאוד מדוכדך השבוע. מן תחושה של עצבות שירדה עליי ואני לא בטוח בגלל מה. יכול להיות, בגלל שהתחושה הגופנית שלי במהלך השבוע לא הייתה טובה ומצב הגוף השפיע על מצב הרוח. אותה תחושה של עצבות גרמה לי להסתכל על הכול במשקפיים שחורות. כל טעות או כשל שעשיתי נופחו לממדים מפלצתיים, כל מחמאה- חשדתי בכוונות של מי שעומד מאחוריה. בכל מקרה, אני לא רוצה להיכנס לזה יותר מדי. אחרי שבוע קשה שכזה החלטתי ברגע האחרון שלא להישאר לשעות נוספות אלא לקחת את הרכבת לעכו. אתמול בבוקר, אחרי משימה בעבודה שהתנדבתי לעשות מהבית, החלטתי לצאת לריצה. עליתי על נעליים והלכתי לרוץ את המסלול מכרמיאל ללבון וחזרה. זה המסלול הכי אהוב עליי. זה גם מסלול קשה- עלייה של שמונה קילומטרים לפסגה של הר. כשהגעתי לפסגה החלטתי שבא לי עוד ורצתי לפסגה גבוהה יותר, הר חלוץ, במרחק שלושה קילומטרים. אז אמנם הפתעתי את עצמי ורצתי עשרים ושתיים קילומטר במסלול מאוד קשה. הרגשתי מאוד מעודד, אבל לכל שבת יש מוצאי שבת. הגעתי הבייתה, הלכתי לישון וכשהתעוררתי- כל עצם בגוף שלי כאבה. כאב שאני חש עד עכשיו.

 

לכן, חשבתי לשתף כאן כמה מחשבות וסיפורים מהWORD.

 

ג'ק ג'ונסון פוגש סוחר סמים:


המקום: חדר הכושר שאני מתאמן בו בחודשים האחרונים. השעה: קצת אחרי חצות.

 

בחור שרירי ניגש אליי ושואל אותי האם אני יכול לצלם אותו כשהוא מתאמן. צילמתי, ניהלנו שיחה קצרה על מה כל אחד עובד, כמה זמן כל אחד מתאמן וכו'. הוא הודה לי על הצילום והמשכתי באימון. כעבור חצי שעה, כשהייתי בסוף האימון, אותו בחור ניגש אליי בשנית ושואל אם אני בעניין של חומרים משפרי ביצועים, או בשמם הידוע – סטרואידים אנאבוליים. עניתי שלא. לאחר כמה הסברים של הבחור על כמה שזה בטוח ושאי אפשר להגיע לתוצאות בלי סטרואידים, ואני בתגובה מניתי בפניו את כל הסיבות שלא לקחת חומרים משפרי ביצועים. הוא הבין שאני לא בקטע. זו לא הפעם הראשונה שמישהו מנסה למכור לי כזה דבר. באמת שחדרי הכושר בתל אביב הם מאורות סמים אבל מה שהיה מפתיע הפעם, זה שאותו בחור המשיך איתי בשיחה גם כשהבין שאני לא הולך להביא לו שקל, ואף רצה שנשמור על קשר. זה נכון, שבחדר הכושר הספציפי הזה, הסיכויים שבחור יהיה סטרייט הם פחות מ50%, אבל זה לא היה המקרה.

 

כשסיפרתי לאנשים על הפגישה המוזרה הזו נהניתי לצחוק על כך שהעובדה שהמשכנו לדבר מעידה שהוא אוהב אותי לא בגלל הכסף, אבל למען האמת, אני חושב שיש במפגש הרבה בשביל לשקף את הדינמיקה החברתית של תל אביב, וכמה היא שונה מזו שהכרתי עד לפני חצי שנה, בירושלים.

 

גרתי בירושלים שלוש שנים. בפועל, במהלך שלוש השנים האלה יצא לי להכיר ממש קצת את החברה הירושלמית, והרבה מאוד את החברה בקמפוסים שלמדתי בהם- הר הצופים וגבעת רם. החוויה הירושלמית הייתה נפלאה מהרבה בחינות. מצאתי את עצמי, למדתי, התפתחתי והרחבתי אופקים. ביליתי אלפי שעות בקומה ארבע של הר הצופים והלכתי להרצאות "אשנב למתמטיקה" בגבעת רם. מבחינה חברתית, לעומת זאת, ירושלים הייתה חוויה חסרה. פעמים רבות בירושלים חוויתי רגשות קשים של דחיה ובדידות. באתי אליה לפני שלוש וחצי שנים עם ציפיות גדולות, שלא באו על סיפוקן; הלכתי לכל מקום שהסכים לקבל אותי, מקבוצות BDSM עד לסדנאות אימפרוב. מה יצא מזה? כמה חברויות שטחיות וידידה טובה אחת שאתם יודעים מה קרה איתה.

 

לתל אביב הגעתי למוד לקח. הגעתי עם מטרות מאוד ברורות - להתמיד בשחיה, ריצה והרמת משקולות; לשפר את האנגלית והרוסית שלי, אבל מבחינה חברתית לא ציפיתי לשום דבר. ליתר דיוק, עשיתי הכול בשביל לא להכיר אף אחד. הלכתי רק למקומות שבהם הייתי בטוח שלא אמצא אף אחד- לבוק סרפס, שהולכים אליהם רק בני ארבעים פלוס ולחדר הכושר בשעות שאף אחד לא מתאמן. למרות זאת, מבחינה חברתית הסתדרתי די מהר. יש אנשים שאני בקשר איתם על בסיס יום-יומי ואני מרגיש שאני יכול לשתף איתם כמעט הכול. אירוני.

 

במבט לאחור, האוניברסיטה נראית לי כמו מערבולת ענקית של אנשים, כשכמה "מקובלים" נמצאים במרכז. אני, כמה שניסיתי להשתלב, מצאתי את עצמי בשוליים של אותה מערבולת. תל אביב לעומת זאת, אמנם נתפסת כעיר של סנובים מתנשאים ומנוכרים, אבל למעשה היא בעיקר עיר של אנשים בודדים. זרם בלתי פוסק של בני פריפריה שמבינים שעל מנת למצוא חברים הם חייבים לוותר על הגאווה העצמית שלהם ולהתעניין באחר.

 

מהנדסים:

 

משפט של טליק שתפס אותי היה "אני רק אומר שגם לאנשים כמונו יש סוג של אור בקצה מנהרה" בהקשר של מציאת זוגיות. זו מסקנה שגם אני הגעתי

אליה לפני כמה שבועות, בדרך די מעניינת. אחת ממסקנות רבות נוספות לגבי עצמי והתקשורת שלי עם אנשים.

 

כשהתחלתי לעבוד בחברה שאני נמצא בה נפעמתי מההשתלבות שלי ומנושאי השיחה והעניין המשותפים שלראשונה יש לי עם שאר העובדים. קצת לאחר

מכן הבחנתי שכמעט כל האנשים שהיה לי חיבור איתם היו מהנדסים. הייתי אומר שבחברה שלנו יש, בגדול, שני טיפוסים של אנשים:

הטיפוס הראשון אלו אנשים צעירים טיפוסיים וסטנדרטיים. בני שלושים בממוצע, שחיים את החיים כאשכנזים בני-מעמד בינוני בתל אביב. הטיפוס השני, אני, מתוך הזדהות עמוקה לסלנג של חיל החימוש, נוהג לקרוא להם המהנדסים. אנשים שהאינטלקט מהווה חלק ניכר בחייהם. בדרך כלל מדובר בבעלי תואר שני או דוקטורט, שמספיקה שיחה אחת איתם על-מנת להבין שהם אנשים מאוד מוכשרים. אני לא אומר שאנשים מהסוג הראשון הם לא אינטליגנטים או חס וחלילה טיפשים. הם ממש לא. ההבדל הוא, שאנשים מהסוג הראשון אולי יראו סרט של הBBC על האימפריה הרומית או על אינטגרל לבג ואף יחשבו שזה נושא מעניין נורא, אבל הם לא ידברו על הנושאים האלה מעצמם בשיחות בפינת הקפה. אנשים מהסוג השני כן. לא נעים להגיד, אבל לאנשים מהסוג השני, בתקשורת איתם, לפחות הרושם שאני קיבלתי, זה שלרבים מהם כן חסר להם משהו.

 

אני – ברור איפה אני מוצא את עצמי בחלוקה הזו. עם- הנטייה ליזום שיחות על האימפריה הרומית וקשיים חברתיים. בלי- כישרון יוצא דופן ומובהק למדעים מדוייקים.

 

"אתה לא מעוניין לעבוד על התקשורת שלך עם אנשים? לא מפריע לך שאנשים מאמינים באמת ובתמים שאתה אוטיסט?"

 

לא. בשום פנים ואופן לא. למעט התנהלות שלי בדייטים עם נושאים כמו מגע והכול, אני לא מוכן לנקוף אצבע בשביל לשפר את כישוריי התקשורת שלי. אני לא חושב שזה שווה את התמורה ואני לא מוכן לשלם את המחיר. למה אני כל כך נחרץ בנושא הזה? אני כן כועס, אני כן זועם, אבל לא על אנשים שדוחים אותי או מעבירים עליי ביקורת. הזעם והכעס שלי מופנים לניסיונות שלי משנים עברו להשתלב. המון כאב ותסכול שהצטברו, והכול היה לשווא. חפירה אינסופית במה שנתפס בעיניי ככישלון ביחסי החברתיים, כשלמעשה, סביר להניח שגם אם אותם אנשים שקיוויתי לאישור שלהם היו מקבלים אותי, פרט לתחושת האישור לא היה יוצא לי מזה דבר.

 

בהמשך לתגובתו של טליק, התבוננות באנשים האלה הראתה לי שיש אור בקצה המנהרה ברגעים שחשבתי שאין. יצא לי לאזכר או לשוחח עם האנשים האלה גם על מצבם הזוגי. רובם אמרו לי, בעקיפין או במישרין, שלאורך השנים היו להם בעיות בתחום ואני מוכרח לציין שזה לא הפתיע אותי. יחד עם זאת, האנשים האלה בסופו של דבר מצאו זוגיות, על אף המוזרויות שלהם.

 

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 18/3/2017 09:03  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-20/3/2017 08:52
 



סלומה ויצורים נוספים


עוד על ההרפתקאות שלי בעיר הגדולה. פוסט שכתוב די רע, הפעם:

 

סלומה ויצורים נוספים:

 

לפני כמה חודשים ראיתי בפייסבוק הזמנה לאירוע קריאה ב"כה אמר זרתוסטרא", ספר משפיע של הפילוסוף פרידריך ניטשה. לא היה לי מה לעשות באותו יום, אז לקחתי אופניים ונסעתי למקום המיועד. אחרי שהחניתי אותם באחת התחנות על שדרות ירושלים, שירכתי דרכי בין הסמטאות האפלות של יפו, עד שהגעתי לפאב בו ההרצאה אמורה הייתה להתקיים. קצת הקדמתי. חברתי לגבר ואישה שזיהיתי כממתינים לבואו של מנחה הערב. חיכינו שם שעה וחצי עד שהקריאה תתחיל, ובזמן הזה שוחחנו והוספנו אחד את השני בפייסבוק. מסתבר שיש אישה ששלושתינו מכירים, ובדיעבד זה לא כל כך מפתיע כי אותה אישה היא באמת בחורה מוכרת.

 

הקריאה הייתה נורא נחמדה. מאוד מעשיר. רציתי להפוך את זה למנהג קבוע ולהמשיך לפרקים הבאים בספר, אך השעה המאוחרת עשתה את שלה. כבר אחרי חצות וכולנו היינו עייפים. האישה, שמעתה שמה ייקרא סלומה, ע"ש ידידתו של אותו ניטשה, הייתה עם רכב, ואמנם אני פריק של אופניים אבל גם לי יש את הגבולות שלי. שאלתי אותה האם היא יכולה לתת לי טרמפ עם הגבר והאישה ויצאתי איתם. היא הורידה את הגבר במחלף לה-גווארדיה, שהיה אמצע הדרך לביתה ברמת החייל. אין לי מושג איפה זה. אני רק יודע שזה מעבר לירקון - מבחינתי, החלק שהאור כבר לא מגיע אליו. קיוויתי לרדת באיילון בקו הרוחב שאני גר בו וללכת הבייתה ע"י חציית תל-אביב לרוחב. הסכימה להסיע אותי עד הבית ובמהלך הטרמפ אמרה שהיא הרבה באיזור שלי. יש קבוצת רולר בליידס שהיא משתתפת בה ויהיה נחמד אם אבוא. לא הלכתי, כי מאמנת הקבוצה זו מישהי שאני מכיר, אבל הבנתי ת'רמז. עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות ושלחתי הודעה. שיחה קצרה ונעימה במסנג'ר, במהלכה שאלתי אותה האם היא הייתה רוצה לצאת. ענתה שכן. החלפנו טלפונים. הייתי איתה בקשר בימים שאחרי. בכל פעם שהתקשרתי או הצעתי משהו, היא לא הייתה יכולה עקב לימודים או מטלות, עד שבסוף היא הזמינה אותי למפגש חברתי, יחד עם עוד כמה אנשים.

 

יצאתי מאיזור הנוחות שלי ועשיתי את הדרך הארוכה לגבעתיים (באופניים, כמובן) בשביל לגלות שהגעתי לדירתו של טיפוס שאני מכיר, דמות צבעונית נוספת. אף על פי שאותו אדם הוא לא דמות משמעותית בחיים שלי, מגיע לו כינוי. פשוט כי יש לו שם, שבול יושב עליו, והשם הוא "הענק העדין". השם, שנתפר למידותיו הגדולות גם מחוץ לבלוג שלי, וזאת משתי סיבות:

1. הוא אדם מאוד שקט, נעים, אדיב ומנומס.

2. הגובה שלו עומד על 2.02 מ'. (כן. שאלתי אותו. ואז הערתי שאם הוא היה רץ למרחקים קצרים הוא היה הספרינטר הגבוה בותר אי פעם)

 

פגשתי שם עוד דמות צבעונית. אותה בחורה שמקשרת ביני ובין הגבר והאישה, שכל העולם מכיר. העולם הכיר אותה בימי התהילה של ישראבלוג. אני מכיר אותה מכרמיאל, עת שנינו היינו צעירים פוחזים בני ארבע עשרה (חצי מהגיל שלי היום. אשכרה) בקן של השומר הצעיר. אחרי גיל ארבע עשרה לא יצא לנו להיות יותר מדי בקשר. הייתי רואה אותה פעם בכמה חודשים עד שהיא התגייסה. בגיל שמונה עשרה או תשע עשרה יצא לי לראות אותה בפעם האחרונה ומאז הספקתי לעבור את כל שנות העשרים מבלי להיתקל בה. יצא לי לשמוע עליה המון סיפורים אבל אף פעם לא נתקלתי בה, והנה פתאום היא כאן בדירה של הענק העדין.

 

היא יודעת שיש לי בלוג. ב2004 לדור שלי ישראבלוג הייתה בעיקר אמצעי תקשורת. היית חוזר הבייתה אחרי בצפר והולך לקרוא את הבלוגים של כל החברים שלך, באופן דומה לפונקציונליות של פייסבוק היום. אפילו הייתי אומר שישראבלוג הייתה סימן מקדים, אחד מני רבים, לבואן של הרשתות החברתיות, ופייסבוק בראשן.

 

בכל אופן, אותה בחורה שקבעתי איתה לצאת הגיעה בשלב מסויים. ישבנו. דיברנו. היינו עם חברים שלה. התבוננתי בפריקים-בדימוס האלה ואיך שהם נראים עכשיו. עניין אותי מה הם עשו בחיים שלהם. מה נהיה מכל אחד. אני זוכר אותם בתור בני נוער, ואילו עכשיו הגיל שלנו כפול ממה שהיה בתקופה שהם כתבו בישראבלוג ובקרב רבים מאיתנו כבר רואים קמטים וקרחות.

 

ומצד שני, כמובן, בחוויה הזו היה משהו מאכזב. לא באתי בשביל לראות את החברים של סלומה. באתי בשביל לראות אותה. זה לא היה רע כל כך לפגוש את החברים שלה, זה היה אפילו מאוד מעניין, כאמור, אבל כעבור כמה שעות הרגשתי שמיציתי את המפגש. השעה הלכה ונהייתה מאוחרת והבנתי שאם אני רוצה לראות "אולפן שישי" אני צריך לצאת עכשיו. וזה מה שעשיתי. לקחתי אופניים ורכבתי לביתי בתל אביב. הכנתי לעצמי כוסמת ואורז. לבשתי את הלבוש המסורתי שלי - חולצת בצפר - וצפיתי בתוכנית. ואז הלכתי לשחייה לילית בג'ימי, שזה עוד דבר שאני אוהב לעשות בערבי שישי.

 

בחודשים הבאים לא היה ביני ובין סלומה יותר מדי. הצעתי לה להיפגש עוד פעם או פעמיים. היא כמובן הייתה "עמוסה" ואני ירדתי מזה. אין לי כוונה להציע להיפגש לאנשים שלא יכולים להקדיש לי מזמנם. הייתי מקבל ממנה מדי פעם הודעות במסנג'ר של "מה קורה?", "איך בעבודה?" וכו'. הייתי עונה מתוך נימוס עד שהשיחה הייתה דועכת תוך משפטים ספורים. לא ניסיתי לשחק אותה אדיש וקשה להשגה. לא ניסיתי שום דבר. בראש שלי היו נשים אחרות ועשרת אלפים קילומטר ושכחתי מזה.

 

כן המשכתי להיות בקשר עם חברים של סלומה. הלכתי איתם לפאב קוויז'ז, הלכתי לפיקניקים של בחורה מוכרת והייתי בביתו של הענק העדין פעמים נוספות מאז.

 

מושב פרים:

 

ביום חמישי שעבר פתאום אני מקבל הודעה מסלומה. היא ניסתה לשכנע אותי להגיע לאירוע בצפון ת"א. לקחתי אופניים ונסעתי לרכבת האוניברסיטה, שם היא אספה אותי. האירוע, הסתבר להיות אירוע מגניב נורא. "מושב פרים" זה אירוע של חנונים- פורמט של הרצאות בנות 4-7 דקות. רובן מאולתרות על המקום וגם אני לא תכננתי שום דבר. אני וסלומה מצאנו כורסא פנויה. שחצי ישבנו-חצי שכבנו עליה. סלומה נצצמדה אליי. אני קפאתי ולא ידעתי מה לעשות. בין שלל הקשיים שיש לי עם נשים, אחד הבולטים זה מגע, ועל אחת כמה וכמה כשזה בציבור. בטח כשזה ציבור של חנונים - אנשים שלמדו איתי, שעובדים איתי, שאני מכיר מכל מיני מקומות שונים ומשונים. אני אף פעם לא יודע מתי צריך לעשות מה והאם זה בסדר. אני לא זורם בסיטואציות האלה. בדרך כלל כשאני מגיע למגע בדייטים, זו יוזמה של הבחורה. ואני באמת עובד על זה. על היכולת להתחבר לאדם מולי וליצור אווירה נעימה ומקבלת. מעבר לניסיון ולתרגול, מה שהרבה פעמים עוזר לי בסיטואציות האלה, קצת מביך לומר, זה ירוק. אני אוהב לעשן בדייטים ואני לא היחיד. כל העיר הזו צבועה ירוק וכל אדם שני בדור שלי מעשן. אפילו הייתה תקופה שה"ספקיות" שלי היו נשים שיצאתי איתן.

 

תהיתי על מה אני רוצה להרצות. מתמטיקה הוצאה מהחשבון. זה היה אולם מלא בחננות מספרים שיודעים יותר מתמטיקה ממה שאני הספקתי לשכוח (גם סלומה, אגב), ואני לא רציתי להיות סתם עוד הרצאה בשטף. לאחר שהפכתי בראשי החלטתי להתגרות במזל, ושאני, Jack Johnson, אתן הרצאה על... ג'ק ג'ונסון. למי שלא לחץ על התמונה תחת הכיתוב "הכינוי שלי על שם" ברשימה בצד אעיר שזה היה מתאגרף יהיר שעיצבן הרבה גזענים לבנים בראשית המאה העשרים כשנהיה אלוף העולם השחור הראשון באיגרוף. עליתי לפודיום וראיתי מולי את כל הקהל. יש לי פחד במה, אז אני לא יכול להיות רהוט או שנון מדי כשאני מול עשרות אנשים. פשוט יריתי את הביוגרפיה שיכולתי לאלתר על המתאגרף השחור על אוטומט, מבלי לחשוב על כלום. ארבע הדקות שלי הסתיימו. המנחה שאל האם הקהל רוצה עוד. כמעט כולם הרימו ידיהם ואני המשכתי. כשירדתי מהבמה אנשים לחצו לי ידיים והחמיאו לי. אחד המארגנים אמר שההרצאה שלי הייתה אחת הטובות שהוא שמע הערב. אני מצדי חיפשתי את סלומה.

 

בשלב כלשהו, עוד לפני שעליתי להרצות, כרכתי את ידי סביבה, אז כשירדתי מהבמה המשכנו לשבת באותה פוזיציה. ההרצאות הסתיימו. התחילו לחלק פיצות. אני וסלומה עלינו לגג בשביל להתמזמז וזה היה נחמד. לא שעשינו על הגג ההוא יותר מדי אבל בואו נאמר ככה- לא סבלתי.

 

ירדנו להמשך חגיגות האוכל במושב פרים. סלומה הלכה להגיד שלום למיליון החברים שיש לה. אני התמנגלתי (מלשון מינגלינג, לא מנגל) בקהל. היו כל מיני אנשים שעיכבו אותי בשבחים שאלות נוספות על ג'ק ג'ונסון. סלומה הלכה והודתה לי על שבאתי. החלפתי חשבונות פייסבוק עם כמה נשים ואנשים, שלא הובילו לכלום בדיעבד, השתתפתי בשיחות ובדיונים שעלו עד שהערב דעך ורכבתי על אופניי הבייתה.

 

פורים:

 

האמת היא שפורים זה אחד הימים שאני לא אוהב בשנה. כמו יום ההולדת שלי, זה מן יום שחייבים לחגוג בו. חייבים להשקיע בתחפושת וללכת למסיבה. ואני, אני לא אוהב להתחפש וללכת למסיבות. אני בשעות הפנאי שלי אוהב להימעך תחת השמיכה במיטה שלי, או לחילופין, לנסות לא להימעך מתחת למשקולות במכון. ביום חמישי הלכתי למסיבת קריוקי של העבודה. היה הרבה יותר טוב ממה שציפיתי.

 

סלומה הציעה לי ללכת בשישי בבוקר לפסטיבל "הנסיכה הקסומה" בסינמטק והסכמתי. זה סרט שאני נורא אוהב, וזה היה תענוג לצפות בו על מסך קולנוע. ניסיתי לכרוך את ידי סביב כתפיה של סלומה כמו שראיתי במיליון ואחד סרטים רומנטיים בילדות. זה לא הלך. כשיש את מסעד היד בין הכסאות היד שלי לא ארוכה מספיק בשביל להגיע לכתף הרחוקה שלה וגם שהיא תהיה צמודה לכסא. הנה עוד משהו שסיפרו לי על דייטינג ולא עובד במציאות. אחרי הסרט סלומה הציעה ללכת לאכול בפורטרס עם חברים שלה. הגענו להיכן שישבו החברים שלה, וזה היה מעפן. השעה כבר הייתה שתיים ומשהו. איך שראיתי את זה, זה היה או לשבת במסעדה עם עוד חבורה של גברים וסלומה, או להנות מקרני השמש האחרונות של היום הזה בים. הלכתי על האופציה השניה. לא היה כיף בחוף. היה קר. נשבה רוח קרירה. חזרתי הבייתה וישנתי שנ"צ הגון.

 

התעוררתי בסביבות שמונה. שאלתי את סלומה האם יש לה תוכניות להיום. נתנה לי כתובת למסיבה ברמת גן. רכבתי לשם על אופני התל-אופן ובדרך קצת הכרתי את העיר. מדהים עד כמה האווירה בר"ג שונה מהאווירה בתל אביב. סלומה הגיעה אחריי. בקושי הספקתי להחליף איתה מילה כי היא הייתה כל הזמן בשיחות עם אנשים אחרים. לא חיפשתי לרקוד או להכיר נשים אחרות. נצמדתי לענק העדין ולבחורה מוכרת, והייתה מסיבה - לפנים. אנשים טובים. מוזיקה טובה. חומרים פסיכואקטיביים. במילותיה של סלומה- "המסיבה הכי טובה בתל אביב, שהיא לא בתל אביב".

 

חזרתי לתל אביב. כשהתעוררתי הלכתי לים. ביליתי שם את כל שעות הצהריים, בקריאה על ההיסטוריה של המלחמה המודרנית, עד שהשמש עמדה לשקוע ונהיה קר. חזרתי הבייתה. כעבור שעה-שעתיים קיבלתי הודעה מסלומה. שאלה אותי האם אני מתכוון להגיע למצעד הזומבים. עוד לא הספקתי ללכת לחדר כושר. אמרתי לה שאגיע אבל ככל הנראה אאחר מעט. המצעד התחיל ב21:30. עד שסיימתי את האימון היה כבר אחרי 22. שלחתי לה הודעה. היא כבר לא הייתה שם.

 

מה אני כבר יכול להגיד לסיום? כתבתי לפני כמה פוסטים שהזמן שלי יקר. שיש המון פעילויות שאני מעדיף לעשות לבד. לבילוי בחברת אנשים יש את החסרונות שלו, מה גם שבשלב הזה של חיי אני כבר לא נהנה מהפעילויות האלה כמו שנהניתי בעבר. בגיל שמונה עשרה לצאת לפאב היה משהו מרהיב וחדש. היום לשתות בירה בפאב זה כבר דבר שעשיתי מיליון פעם. דווקא הבריכה והמשקולות מאתגרים אותי. אולי התחביבים וסולם ההעדפות שלי ביזארי, אבל ככה זה. כשאני נמצא במפגש חברתי שלא מספיק מושך או מגרה אותי, אני מעדיף לחתוך. באשר לסלומה - תנאי בסיסי בשביל לראות במישהי פוטנציאל לזוגיות זה להעדיף לבלות את הזמן הפנוי איתה, ולא לבד, כך שזה לא על הפרק. באופן מפתיע, אני לא מתנגד ללהיות ידיד שלה. תבינו, להיות ידיד זו סיטואציה בעיייתית לגברים. כשמישהי אומרת לך שאתה "חמוד", אצל גברים רבים זה יושב על הרים של דימוי עצמי בעייתי בעקבות ערבים בודדים ונשים שדחו אותך. אני כבר בשלב שבו זה פחות מפריע לי. מצד שני, היא בחורה מגניבה, היא מכירה את האנשים והמקומות הנכונים, אז זה מה שיוצא בסופו של יום.

 

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 12/3/2017 23:31  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-17/3/2017 08:46
 



הוכחה לא נכונה ש...0.999=1


תחשבו על המספר ...0.999 כך שהתשיעיות הולכות לאינסוף. רוב האנשים חושבים שהמספר הזה קטן מאחד. לדעתי, זה מראה בעיקר על הכשל של אנשים להכיל את מושג האינסוף. הרי, אם מספר ה9-יות סופי, אותם אנשים צודקים. באינסוף קורה משהו אחר.

 

והנה ההוכחה לכך:

 

יהי ...x=0.999.

 

...10x=9.999

 

10x-x=9

 

שימו לב שהמעבר הזה, וזה שלפניו, נכונים רק אם יש אינסוף ספרות 9 אחרי הנקודה. זה האופן בו ההנחה שלנו באה לידי ביטוי. ובכן, נמשיך:

 

מה שאומר 9x=9. נחלק ב9 ונקבל שx=1.

 

אבל העניין האמיתי בהוכחה הזו, לדעתי, הוא שהיא אינה נכונה. או ליתר דיוק, אינה שלמה. הרי, באותה צורה בדיוק ניתן להוכיח שאינסוף שווה אחד. הנה, תסתכלו בעצמכם:

 

כולנו יודעים ש ...+1+2+4+8+16=אינסוף.

 

נסמן: ...+x=1+2+4+8+16

 

...+2x=2+4+8+16

 

שזה בעצם נותן: 2x=1+x

 

נעביר אגף ונקבל x=1

 

לא חייבים לברוח לאינסוף בשביל זה. נתבונן בטור: ...+1-1+1-1+1-1. למה סכומו שווה, לאפס או לאחד?

 

ובכן, באותה שיטה בה "הוכחנו" ש1=...0.999, ניתן להוכיח שהסכום בכלל חצי!

 

...+x=1-1+1-1

 

נכפיל את x ב1- ונקבל:

 

...+1+1-1-=x-

 

נוסיף 1 ונקבל שוב את x!

 

x=-x+1

 

נעביר אגפים ונקבל שx שווה חצי.

 

אז מה התשובה? האם ...0.999 באמת שווה ל1? ובכן, התשובה היא כן, וההוכחה למעלה היא אכן הוכחה נכונה, אבל צריך להראות יפה מאוד למה אנחנו יכולים להכפיל את x ב10 כמו שהכפלנו ולמה אנחנו יכולים לחלק ב9 את התוצאה. אם לדייק, אנחנו צריכים להראות שx הוא מספר, ולא אינסוף כמו בטור החזקות של 2. זה נשמע טרחני ומייגע, וזה באמת מרגיש ככה. אבל אין מה לעשות. ככה הם לימודי המתמטיקה בתחילת דרכם ובשביל לראות תוצאות יפות צריך לאכול כמות לא מבוטלת של חרא.

 

והיום 13 שנים לבלוג. לכבוד התאריך הכנתי משהו לקוראים:

 

אם פעם התעניינתם איך נראות הדמויות שאתם קוראים עליהן, הנה קולאז' של דמויות שהופיעו בבלוג. חשובות יותר ופחות. חלקן הופיעו בפוסט נשכח לפני שנים, אחרות היוו חלקים גדולים מהבלוג הזה. מוזמנים להתאים את הכינוי לדמות. מעדיף למען הסדר הטוב שאת העמודות תסמנו באותיות עבריות א-ב-ג-ד משמאל לימין, ואת השורות במספרים.

 

וכמו בסנאפצ'אט, התמונה לא תישאר פה לנצח.

 

עריכה: הורד לאחר 24 שעות.

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 9/3/2017 20:52  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-11/3/2017 17:51
 



לבנות השש-עשרה שמגיבות לי בבלוג יש חיים יותר עמוסים ומסובכים משלי יש


אני באמת יושב מול המחשב ותוהה על מה לכתוב. איך שזה נראה לי, הבלוג הזה הוא מן סיפור על בחור, ג'ק, שלפעמים אני כבר בכלל לא מזדהה איתו. בחור אבוד שמחפש את עצמו בעולם ולאט לאט מוצא. השיא של הסיפור וגם הסוף שלו, אמור להיות כשאותו בחור מוצא מישהי והם חיים בואשר ובעושר עד עצם היום הזה. אני מניח שזה מה שהקוראים שלי מצפים אליו לאורך שלוש עשרה שנות קיומו של הבלוג.

 

האם השתנה משהו בגזרה הזו של הזוגיות בשבועיים האחרונים? לא ממש. אז אני לא רואה על מה לכתוב. אהבה וזוגיות זה לא הכול בחיים, בהחלט לא, אבל בשאר התחומים אני מרגיש שכבר אין לי מה להשיג. היה מקצוע מסויים שנורא רציתי ללמוד, ובמשך שנים רבות נפשי צמאה אליו, הלכתי והשלמתי בזה תואר ראשון. רציתי למצוא עבודה רצינית של גדולים - חיפשתי ומצאתי. רציתי לגור בתל אביב - הנה אני פה. אני לא אומר שאין מה לשפר בחיים ובתחושה האישית שלי, אבל די השלמתי עם הכול. עם הביישנות והשקט והגמגום מול אנשים וחוסר ההבנה של קודים חברתיים והידיים השמאליות ואי-התמצאות במרחב ועוד ועוד דברים. יש המון מה לתקן ולשפר אבל בשלב הזה אני בעיקר רוצה שיעזבו אותי בשקט. כל הסיטואציות הנ"ל לא נעימות אבל להסתובב בעולם בתחושה של "אני צריך לשנות בעצמי משהו" כואב הרבה יותר.

 

לא יודע איך זה נשמע לכם. אולי זה אפילו סממן לדיכאון, תחושת ה"אין לי מה להשיג", אבל אני חייב לומר לכם שאני אישית מרגיש נפלא עם המנוחה הזו. עם זה שלכמה שנים הקרובות יש לי תוכנית, להישאר בעבודה ובתל אביב ולהמשיך ליהנות ממה שאני עושה כרגע. שכרגע הדרך פרוסה בפניי ואני לא צריך לעמול יותר מדי בשביל להישאר "על הפסים", או לדאוג שאעוף מהם. וזה נהדר. בטח שלא אחרי כל המלחמות שהיו לי בתואר הראשון בשביל לעבור בין מסלולים וקורסי רשות וחובה ושאר שיט בבירוקרטיה האוניברסיטאית הבלתי נגמרת. לכל הרוחות, עד לרגע האחרון, עד שהגיע הציון של הפרוייקט שעבדתי עליו באוגוסט-ספטמבר, לא הייתי בטוח שאני אסיים את התואר השנה.

 

אז כן, נוח לי להיות חופשי ללא אחריות וללא דאגות; כשלבנות השש-עשרה שמגיבות לי בבלוג, שכבודן במקומו מונח, יש חיים הרבה עמוסים ומסובכים משלי יש. כיף לי שאני מעביר את סוף שנות העשרים של חיי. ופה אני חייב להתעכב על הנקודה, שאפילו מהרווקות אני נהנה. אני אמנם עושה הרבה בשביל למצוא את הזוגיות המיוחלת, הולך למקומות בשביל לפגוש אנשים וכו', כי שטיפת המוח של החברה המערבית עשתה את שלה, אבל אני לא יכול להזניח את העובדה שאורח החיים שלי כרגע, שאני כל כך מתענג עליו, מנוגד לחלוטין לחיי זוגיות. ולא, אני לא מדבר על דברים נוצצים כמו זיונים ומסיבות. נניח, החיבה שלי לשחיות לילה. מה אותה בחורה שהחברה טוענת שתביא לי את כל הטוב שיש (כי all you need is love, לא?) תחשוב על ענן אדי הכלור שנכנס למיטה שלה בשתיים בלילה? מה היא תחשוב על זה שאני מרוכז באימונים שלי ובלימודים שלי ורוצה להיות לבד כשרע לי ולא משתף ומגיע לדירה ומייד יוצא לאירועים שאני הולך אליהם כל ערב? גם מה שזוגיות יכולה להציע לא כל כך קוסם לי. במקרה ואזדקק לכתף התומכת קורדיליה רחוקה כדי שיחת טלפון וגם יד שמאל תמיד שם.

 

ובינתיים, מה ממלא לי את החיים? שובל של אירועים ומטרות קטנות. אני הולך באופן קבוע לסדנת הכתיבה, לאט לאט משלים עוד פרק בנובלה ומשפר את השליטה שלי בשפה האנגלית. אני שומר על שגרת אימונים בחדר-כושר, כשמטרת-הביניים היא לחצות את רף המאה קילו בסקוואט. אני קורא בסופ"שים בים ונרדם על החוף והולך לארוחות של טבעונים להט"בים ושותה ומעשן ג'וינטים ומוריד ראשים וחורש את תל אביב באופניים ומגיע באופניים בטעות לרחוב משה דיין בגבול בין חולון לראשל"צ במקום למקבילו התל-אביבי כי כנראה שלנווט במרחב לא היה אחד הדברים שבשבילם נולדתי.

 

התגובות שלכם לפוסט הקודם שלי עודדו אותי להמשיך בסדרת הפוסטים על ההיסטוריה של המתמטיקה. אני שוקד על הפוסט הבא, יחד עם הפתעה לכבוד יום הולדת שלוש עשרה של הבלוג.

 

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 5/3/2017 20:49  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-10/3/2017 11:04
 



לדף הקודם   
דפים:  

81,596
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJack Johnson אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jack Johnson ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ