לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

World Renown



Avatarכינוי:  Jack Johnson

בן: 29

Skype:  jack.israblog 



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2018

The Middle Class People


אין לי הרבה מה לספר. התקבלתי לתואר שני באוניברסיטת תל אביב בחקר ביצועים. בסטטיסטיקה אני עדיין ברשימת ההמתנה. אני לא רואה ממש מה ההבדל בין השניים. אני גם מניח שלא כל כך משנה לי במה אעשה תואר. מה שחשוב זה תואר שני. היה לי לא קל להיכנס לשוק העבודה, אבל במהלך הזמן הבנתי איפה החזקות והחולשות שלי. בעיקר ראיתי שאני חוקר טוב, עם משיכה לצדדים התאורטיים יותר. הייתי רוצה להשתלב במשרות שדורשות מחקר, והדרישה במקומות האלה היא לתארים מתקדמים.

 

באופן כללי יותר, ימים טובים באים עלינו. אני לאט לאט חזור לעצמי. גם חזרתי לעשות ספורט, אחרי היעדרות ארוכה מהמכון. בפעם הקודמת שהייתי אצל הפסיכולוג הוא התפלא מהכושר הגופני שלי ושמח שאני עדיין ממשיך עם הספורט. עניתי לו שאני לא המשכתי עם הספורט ושאלו שאריות מהתקופה שהייתי מתאמן בה. הוא די התאכזב מממני וגם אני התאכזבתי מעצמי. גם מכך שאני לא עושה ספורט, וגם מהאופן בו זה משפיע על איך שהגוף שלי נראה... אז החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהקדיש את הזמן המינימלי לזה. ועכשיו אני הולך פעמיים בשבוע לבריכה. אני לא עושה הרבה, שוחה חצי שעה בכל פעם, אבל זה לפחות משהו, וגם כשה"לפחות משהו" הזה מגיע באופן מסודר, זה עושה הרבה הבדל. מה גם שלשחייה באופן קבוע ישנם הרבה יתרונות אחרים.

 

בעבודה המצב השתפר בהרבה. אני כרגע יותר עושה מטלות שמעניינות אותי והשעות יותר סבירות. באופן כללי הבנתי הרבה דברים על שוק העבודה, והבנתי שהבעיות שלי פחות נגעו לעבודה הספציפית שלי, אלא למה שכלול בעבודה של אנשים גדולים, שצריך בה לארגן וליטול יזמה ולקחת אחריות ולחשוב איך לדבר עם מנהלים ולחשוב איך החברה תרוויח. ולעשות דברים שלא מעניינים אותי, שזה הכי גרוע בעיני. לא הייתה לי בעיה לעשות את זה כשהרכבתי רהיטים במפעל, כי בסך הכול הייתי צריך לעשות סדרה של כמה פעולות במשך יום שלם, וזה היה 100%, אבל זו כן בעיה כשאני צריך לעשות משהו מורכב, ובמקומות בהם לא ברור מה התוצאה הסופית צריכה להיות.

 

The Middle Class People

 

דבר נוסף שקרה בחודש האחרון בחיי מלאי התככים והדרמות, הוא שבפעם הראשונה מאז גיל שתים עשרה בערך ראיתי סדרה. עכשיו, אולי לא ציינתי את זה בבלוג אבל אני לא רואה טלוויזיה. לא במובן של מתנזר מטלוויזיה, וזו לא הייתה החלטה מודעת בגיל שתים עשרה, להפסיק לראות טלוויזיה. פשוט אז בערך גיליתי את האינטרנט ולא הסתכלתי לאחור. אני חי בעולם בו אני לא מזהה את הרפרנסים. אין לי מושג מה זה אומר "Winter is coming" או מי זה טראיון לאניסטר. אני שומע כל מיני שמות כמו "איך פגשתי את אמא" או "שובר שורות" או "המשרד" ואני לא יודע על מה מדובר. סדרות הטלוויזיה האחרונות שעקבתי אחריהן היו חברים וסיינפלד וכשניסיתי לתת צ'אנס לסדרות יותר עדכניות (כמו איך פגשתי את אמא) זה נורא הפתיע אותי שהטלוויזיה התקדמה לעשור הראשון והשני של שנות האלפיים ומדברים שם על פייסבוק ועוד כל מיני דברים שנכנסו לחיינו בעשרים השנה האחרונות. אם לסכם את חוויות הטלוויזיה שלי מכל הסדרות שניסיתי לראות (וחבריי אמרו שזה מתאים לי) הייתי מסכם את זה ב"פשוט לא".

 

ואז, בחודש הקודם קרו שני דברים. האחד, הוא שהייתי אצל בן הדוד שלי בחג השבועות. בדיוק שודר הפרק הראשון של "בשבילה גיבורים עפים". ראיתי את זה וחשבתי שזה די גועל נפש. הראו צוות של חיילים בלבנון, היה נראה לי בכל רגע שמישהו מהשחקנים ייתן לי קריצה ויאמר לי "קלוט אותנו, אנחנו חיילים". הם ניסו להיכנס לדמות יותר מדי, להיות מגניבים יותר מדי, לשלב סלנג צבאי בכל הזדמנות. זה היה פשוט יותר מדי רחוק מהמציאות בשביל שאצפה בזה. נראה שהסדרה הזו הושפעה יותר מדי מסדרות אמריקאיות, שהמשחק המוגזם בהן הוא רעה חולה.

הדבר השני שקרה בחודש שעבר הוא שזכינו באירוויזיון. הראש שלי, שמחפש בכל מקום את מה שמגעיל, חשב על המשלחת שלנו בשנת 2000, להקת פינג פונג עם השיר שמח. אפילו ראיתי את הסרט הדוקומנטרי שנעשה עליהם. גם יום השנה השמונה עשר ליציאה מלבנון גרם לי לחשוב על שנת 2000, כי, לפחות ממה שנראה מכאן, השנים הללו, 1999-2000, היו ה-שנים.

 

הפיגועים נפסקו (או לפחות פחתו). בועת ה.com הייתה בשיאה. האינטרנט הישראלי החל להתפתח, ובמקום השדה המגודר שהוא היום, היה אדמת טרשים שלא שייכת לאף אחד, והחוקים בה לא ברורים לגמרי. הייתה פריחה בכלכלה ובתרבות. קלינטון היה נשיא. צה"ל יצא מלבנון. היו שיחות שלום להחזרת הגולן. ברק נסע לקמפ דייוויד לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הייתה תחושה שמשהו גדול מגיע.

 

ואז הכול התפוצץ לנו בפרצוף. השיחות בקמפ דיוויד נכשלו. פרצו מהומות אוקטובר 2000 והאינתיפאדה השנייה. המדינה נכנסה למשבר בטחוני וכלכלי עמוק, שהלך והדרדר עד שישבנו במעגל עם הפלסטינים ודיברנו והבנו שכולנו בני אדם מבצע חומת מגן והשלמת גדר ההפרדה.

 

ועם כל גל הנוסטלגיה הזו מחד והסלידה מתוכניות טלוויזיה מאידך חשבתי אולי אראה סדרה מהתקופה ההיא, משנות האלפיים. זה היה יום שישי בערב, לא היה לי מה לעשות ואז זה הכה בי –הבורגנים. סדרה ששודרה בתחילת שנות האלפיים ועסקה במעמד הבינוני עליון בתל אביב. תהיתי האם בכלל יש פרקים לצפייה ישירה של סדרה ישראלית שלפני חמש עשרה שנה הפסיקו לשדר אבל מסתבר שמצאתי די בקלות. גיגול מהיר וזה היה שם. הכנתי לעצמי כוסמת וראיתי הבורגנים.

 

בשנת 2018, אשכרה ישבתי וראיתי הבורגנים.

 

מה אני יכול לספר? טוב, בהחלט יש שם דברים מגוחכים. טוב, זו בכל זאת דרמה קומית (או קומדיה דרמטית) כך שהגיוני שיהיו שם אלמנטים של גיחוך. יכול גם להיות שאלו דברים שהם מובנים במדיום הטלוויזיוני, ואני פשוט לא מודע לכך שאלו הם חוקי המשחק. בכל זאת, הין שם כמה דברים שהיה לי קצת קשה לקבל. נילי בוגדת בבני, ואז זה נגמר בינה ובין המאהב שלה בפרק ההוא, ובפרקים הבאים הם פשוט מתנהגים כאילו שום דבר לא קרה. הבגידה הזו מוזכרת אמנם מאוחר יותר (ובייחוד בעונה השנייה) אבל אין תהליך החלמה מהרומן מאחוריי הגב. אשר, המזרחי המקופח, לא ממש מדבר על שום דבר חוץ מהעוול שנגרם לו כמזרחי, גם כשהוא עושה את זה שלוש פעמים בפרק, ועוד כמה דברים ששכחתי. רציתי לסכם את זה שם ולומר שהגעתי למסקנה שלצפות בבורגנים בשנת 2018 ולאכול כוסמת זה חסר טעם כמו שזה נשמע, אבל זה היה חזק ממני. חמשת הפרקים שראיתי היו מספיק בשביל לשבות אותי בסדרה.

 

עוד דבר שהמיס אותי, היו כל אותם הדברים שהיו יכולים לקרות בשנת 2000 ולא היום. בני מנהל ספריית וידאו (ואנשים משכירים אצלו פורנו! אשכרה הולכים לספריית הוידאו שלו בשביל לשכור קלטות VHS של פורנו!). אנשים משאירים הודעות במשיבון האלקטרוני. מילים כמו "אינטרנט", "היי-טק" ו"סטארט אפ" הן באזז וורדס שאף אחד לא ממש יודע מה המשמעות שלהן. נוקיה 5110 זה שיא הקדמה הטכנולוגית. האותנטיות של כל הפעולות והמכשירים האלה ובאופן הטבעי בו אנשים משתמשים בהם פשוט שבו את לבי.

 

ניסיתי לתהות איפה אני היום ביחס לגיל שתים עשרה, כשראיתי את הסדרה בזמן בו היא באמת שודרה. האמת, שלא השתנה הרבה. גם לקראת גיל השלושים אין לי שום מושג מה זה אומר לנהל משק בית או חיי משפחה, או לחיות עם בת זוג. הזדהיתי בעיקר עם הרווקים שבחבורה, עם נינה (קרן מור)-  אשת קריירה, רווקה בת שלושים ושש שמגוננת על הרווקות שלה, ועם ישראל (דב נבון)- עורך דין כושל, עדיין לא מצא את עצמו, יוצא עם בנות שבע עשרה, נכנס למערכות יחסים מפוקפקות. מקום שלפחות קצת יצא לי להזדהות עם אנשים, הייתה בשאלת ה"זה הכול?", שכמה מהדמויות מפנות בעונה הראשונה. האם החיים של קריירה ומעמד בינוני+ זה כל מה שיש לחיים להציע. יצא לי לשאול את השאלה הזו את עצמי כמה פעמים בתקופה שיצאתי עם שריל. מעניין אם זה סימן לבאות, ועם הגיל והתמורות בחיי יגיעו עוד שאלות "זה הכול?" כאלה.

 

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 9/6/2018 18:37  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-15/6/2018 20:35




91,633
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJack Johnson אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jack Johnson ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ