לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

World Renown



Avatarכינוי:  Jack Johnson

בן: 28

Skype:  jack.israblog 



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

11/2017

מילואים ונהנים – חלק 2


היום השני למילואים התחיל כשהתעוררתי בבוקר. לא הייתה שעת השכמה אז התעוררתי בעשר, ונשארתי שוכב ללא ניע במיטה זמן רב לאחר מכן. המילואימניקים שהיו אמורים להגיע כבר גדשו את הסדנא. באופן שהפתיע אותי נורא, רוב המילואימניקים שהיו אמורים להגיע בשמונה, אכן הגיעו בשמונה! סקרתי את הסביבה. בניגוד ליום הקודם, כמעט ולא היו מגוייסים טריים קצינים, רק נגדים או חוגרים. היו כמה שהכרתי מהשירות הסדיר וזיהו אותי, שהיה נחמד להחליף איתם כמה מילים על איפה אנחנו עכשיו.

 

אחרי ארוחת בוקר קלה וקפה+סיגריה היה לנו תדריך של רס"ר הגדוד לגבי הופעה צבאית, שכן כל הגדוד הגיע ללא נעליים (וגם אני כמובן). הקצין הזוטר אמר לי על איזה אוטובוס לעלות. התברר שאנחנו נוסעים לאתר הרס, במושב חסידי לייד חיפה. מתברר שהמדינה סוגרת עסקאות עם אנשים פרטיים שרוצים להרוס את ביתם, והורסת אותו בשביל תרגילים לפיקוד העורף, לעשות שם תרגיל חילוץ נפגעים.

 

כשהגעתי ראיתי שהיו שם כבר הרבה כוחות שהגיעו לפניי. הקשבנו לנגד איתו תכננתי את התרגיל יום קודם, שהסביר לנו על המקדחים ומסורים והתקלות הנפוצות בכל כלי. בתכלס, זה היה די התנדבותי מצדי, אשכרה להקשיב ולהשתתף. חצי מהאנשים ישבו בצד ואף אחד לא העיר להם, אבל כך או כך, לא היה לי משהו טוב יותר לעשות. אחרי ההסבר של אותו נגד ניסינו לעשות את מה שהוא הראה לנו, לא אחד אחד אלא כקבוצה, אחד מרכיב והשאר מסתכלים, ועוזרים לו במידת הצורך, ואז היה רגע בו התפקוד שלי הפתיע אותי נורא.

 

היינו צריכים לפרק את מסנן האוויר או מסנן השמן או משהו כזה. בחור אחר הסתבך עם ההברגה, שהייתה בזווית לא נוחה ממש. פתאום הסתכלתי על זה וראיתי שאני יכול להבריג את זה החוצה. ביקשתי ממנו שיזוז, לקחתי ג'בקה מהארגז והוצאתי את זה. הפעם האחרונה שנגעתי בג'בקה הייתה ב2011. בתור בחור שהזיכרון שלו לדברים טכניים הוא נורא ואיום, בתור האדם היחיד שאני מכיר שהיו צריכים ללמד אותו יותר מפעם אחת איך לרכוב על אופניים (וגם איך לקפוץ בדלגית), בכלל לא חשבתי שאני יודע עדיין מה זה ג'בקה ומה עושים עם המכשיר הזה, אבל הנה, הצלחתי להוציא את המסנן אוויר.

 

ארוחת הצהריים שהגיעה הייתה זמן טוב בשביל לפרוש בשיא. הלכתי לשבת בצד, איפה שישבו כמה מילואימניקים בחוסר מעש. שלפתי את קופסת הסיגריות מהכיס ועישנתי אחת נוספת. נמלה עם כנפיים חלפה מולנו. אחת המילואימניקיות שאלה האם זו מלכה. השאלה הזו הובילה לשיחה מאוד ערה על הרגלי החיזור של הנמלים, ביני ובינה ובין שאר המילואימניקים שישבו אתנו. מסתבר, הפינה הזו שמצאתי הייתה הפינה של כל המילואימניקים שהגיעו למחנה בחוסר רצון מובהק. ישבנו במן מעגל ודיברנו משך כמה שעות על מה אנחנו עושים בחיינו והעברנו את הזמן עד שהתרגיל הסתיים.

אני מחלק את האנשים בעולם לשניים; רוב האנשים, שיש לי את החרדה החברתית הרגילה שלי כשאני מדבר איתם, שגורמים לי לקפוא ולגמגם, והמיעוט – כאלה שנוח לי בחברתם ואני יכול לשוחח איתם בחופשיות. אותה בחורה ששאלה על מלכת הנמלים הייתה מהסוג השני, והיו בינינו שיחות נעימות נורא. חבל שהיא נראתה ממש, ממש לא משהו. מזל שהיה לה חבר.

 

בסמיכות לשעה חמש בערב הגיע הזמן להתקפל. חזרנו למחנה לערב גיבוש גדודי. תהיתי למה אנחנו צריכים ערב גיבוש אם אנחנו נפגשים פעם בארבע שנים אבל היה על האש אז לא שאלתי שאלות. בפעם הראשונה בתרגיל החלטתי לעשות משהו מועיל עם עצמי ועזרתי לחתוך את הירקות לעל האש. נגד שהיה אמון על הלוגיסטיקה אמר שתוכנן להיות מופע בידור בהמשך הערב, דוקטור התחכמות, שלטל פרידמן, אבל הוא בסוף ביטל עקב צילומים דחופים, ושהמח"ט יגיע וינאם במקום. אני שמחתי, האמת. עם כל הכלום והשום דבר שעשיתי עד כה במהלך התרגיל, ממש לא חשבתי שמגיע לי לראות מופע בידור בחינם, של אמן שבטוח שהוא מגיע "להחזיר לחיילים ששומרים על המולדת".

 

מופע הבידור והעל האש היו הקדמה לתרגיל שייערך במהלך הלילה. בניגוד לציפיות, הדברים אכן הלכו כפי שהוא תכנן. המח"ט הגיע ואמר את דבריו, בזמן שאני ואותה בחורה והחברות שלה ואני ישבנו בצד וגיחכנו בשקט על מה שאמר. היה על האש, שהיה דווקא בסדר גמור. הוצאתי החוצה את כל החזירות שלי וטרפתי את הבשר יחד עם חבריי ליחידה. אחרי העל האש אחד הקצינים ביחידה סינג'ר אותי לנעול את הש.ג. החלופי שנפתח, כי אין עליו שמירה. עשיתי את זה והלכתי לישון, בסביבות השעה עשר בלילה, כשאני מסופק מאוכל..

 

כעבור שעה קמתי. סירנות. אנשים רצים. התרגיל הלילי החל. הוחלט שאני אשאר במחנה ולא אלך עם הצוות שלי לאתר ההרס, ומבחינתי זה היה סבבה לגמרי. הסתובבתי ברחבי המתחם בשביל לזלול את מה שנשאר מהשאריות העל האש, כשלפתע ראיתי פנים מוכרות. אחד מחבריי ללימודים, כונה פה במהלך השנים בירושלים המו"ח, פתאום נראה שם, יושב בשלווה בביגוד אזרחי. בהתחלה לא הייתי בטוח שזה הוא, אבל כמה רגעים לאחר מכן הבהירו את המצב. אני מכיר את הבחור מ2012. בטכניון הוא היה כוכב עולה בפקולטה למתמטיקה, הוא היה סוג של גאון. אחר כך הוא למד לתואר שני במתמטיקה באוניברסיטה העברית, שגם אותו הוא סיים בהצטיינות יתרה, ועכשיו הוא מתחיל דוקטורט. עוד דבר שמאפיין את האיש הנ"ל, זה שהוא בן אדם ממש מעופף. לפעמים נראה שהוא חי בעולם משלו. באופן מאוד טיפוסי לדמות, הוא שכח שיש לו מילואים. כשהודיעו לו בבוקר שהוא צריך להתייצב ביחידה, הוא אמר להם שיש לו תרגולים להשלים, ובמקום להיות בבסיס בשמונה בבוקר, הוא הגיע באיחור קל של ארבע עשרה שעות.

 

ואז הוא הסביר לי מה התפקיד שלו במילואים האלה.

אין כניסה למשאיות דרך הש.ג. של הבסיס, אז פתחו שער חלופי בגדר שהמשאיות ייכנסו דרכו. בשביל לאבטח את הש.ג. הזה גייסו אנשים, וביניהם, אותו. אלא שבסופו של דבר אף אחד לא שמר על השער, אז את הבחור הזה גייסו... סתם. אין ספק שצה"ל ניצל את המרב מיכולותיו המתמטיות הגבוהות.

 

ישבנו שנינו בחוסר מעש ושתינו תה עד שמישהי הציעה לנו להשתתף בתרגיל בתור נפגעי חרדה מדומים ושנינו קפצנו על ההזדמנות. מסתבר שלעבוד על יכולות המשחק בערבי האימפרוביזציה בירושלים הוכיח עצמו שימושי אחרי הכול. שיחקנו פגועי חרדה עד שמיצינו את זה. מילואימניק חובש כיפה העביר לחבריו שיעור תורה על שולחן פיקניק בסדנא, וכיוון שאני תמיד שמח להתפרץ לשיחות כאלה ולומר את דעתי, הצטרפתי לשיחה. המו"ח  הגיע זמן קצר אחריי. לא זוכר איך הגענו לזה אבל אמרתי שהיהדות, אם היא רוצה להמשיך להתקיים, צריכה לשנות את דרכיה ולהתאים עצמה לזמן הזה. ספציפית, העליתי את נושא ההומוסקסואליות. על כך שאין להומוסקסואל שום דבר להרוויח מהצטרפות לדת, ושלפסוקים כגון "משכב זכר דינו סקילה", קמו כבר פירושים אחרים. כצפוי, זה הוביל לדיון פורה, עד שבא האשכנזי הצהוב שכבר כתבתי עליו בפוסט הקודם.

 

הבחור ההוא, המ"פ של פלוגת המשטרה הצבאית, שאל מי החנה את הרכב שלו בסמוך לש.ג. אחד מיושבי השולחן, משתתף פעיל בויכוח, אמר שהרכב שלו נמצא שם.

 

"בבקשה תזיז את הרכב שלך מהש.ג. כי המשאיות לא יכולות לעבור".

 

המילואימניק אמר שהוא יעשה את זה עוד מעט כשהוא ילך לישון באוטו וחזר לדיון.

 

"המשאיות לא יכולות לעבור שם. אני צריך שתזיז את הרכב".

 

המילואימניק חזר על ההסבר שלו. הפעם הקצין כבר היה יותר תקיף ואמר למילואימניק ללכת ולהזיז את הרכב שלו. משהמילואימניק סירב בפעם השלישית, הקצין רצה לקחת את פרטיו. ואז המילואימניק אמר את המשפט שיצק שמן על המדורה:

 

"רק שתדע שאני הייתי בקבע, בגלל אנשים כמוך פרשתי"

 

"בגלל אנשים כמוך הצבא נראה כמו שהוא נראה" הקצין לא נשאר חייב.

 

המילואימניק קם והם עמדו ללכת מכות. הפרידו ביניהם. הקצין הלך משם לעיסוקיו בתרגיל. המילואימניק הלך להזיז את הרכב.

 

אני והמו"ח המשכנו לשבת לשולחן עד שנהיה מאוחר ממש, והלכנו לישון.

 

כשהתעוררתי בבוקר זה היה לריח צחנה, שהכרתי טוב מאוד. גאון עלום שם החליט לשים את השירותים הכימיים לייד איפה שישנו. מיטתו של המוח לא הייתה איפה שהיא הייתה כשהלכתי לישון. מסתבר שהוא היה חכם ממני והתקין אותה הרחק מהקיר.

 

תרגיל נוסף עמד להתחיל. עליתי על מדים ונסעתי באוטובוס חזרה לאתר ההרס. ישבתי ולא עשיתי כלום. פגשתי בחור מאחת מקבוצות ההיכרויות שאני מטריל בהן. ביקשתי ממנו שיצלם אותי ויעלה לקבוצה. כמו אתמול, הנגד שראיתי ביום הראשון הסביר לנו על הכלים. היה די מגניב, הנענו והפעלנו ציוד חילוץ. לא נדרש מאיתנו הרבה מאמץ, רק להתבונן איך הנגד עושה את זה. עד שבסביבות השעה אחת הכול הסתיים וחזרנו לבסיס.

 

בסדנא כולם היו על אזרחי או עמדו לרדת ממדים. ניצלתי הזדמנות לקחת חמגשית על חשבון משלם המסים, אבל האוכל היה כה דוחה שהעדפתי לא לסיים. הייתה לנו שיחת סיכום, בה קיבלנו מטען נייד, שתכלס, זה משהו שאני צריך, ופנס. לא חשבתי שמגיע לי אבל לקחתי בכל זאת. עליתי על אזרחי, החזרתי את המדים. יצא לי להתבונן שוב בטופס על פרטי החיילים והמקצוע שלהם ואז הסתבר לי, שבכל התרגיל הזה, אמנם במקצועי הייתי מכונאי רכב, אבל התפקיד שלי היה מפקד מחלקה, למרות שאני לא קצין. וזו הסיבה שהייתי צריך להגיע יום לפני כל שאר החוגרים. פרצתי בצחוק כשהבנתי מה היה התפקיד שלי בכל המילואים האלה, והאופן בו מילאתי אותו.

 

המו"ח הקפיץ אותי לתחנת אוטובוס בסמיכות לאיפה שהוא גר, משם תפסתי את האוטובוס לתל אביב.

 

סך הכול, הייתה חוויה נחמדה מאוד. כמה ימים של שקט, של חוסר מעש, של אינטרוספקציה על חיי וכל מה שעבר עליי בצבא ומאז. קשה לי לסכם את הרגשות שלי כלפיי תקופת השירות הצבאי. מצד אחד, יש הרבה רגעים קשים שאני זוכר מהבסיס, מהתפקיד של מכונאי רכב ומחיל חימוש. הצבא היה הכניסה שלי לחיים הבוגרים, בפעם הראשונה עשיתי משהו שקרוב לעבודה. ואני לא עובד טוב. אני כל הזמן שוכח ומאבד דברים. הצבא עימת אותי עם זה בדרך הקשה ביותר. בשנים ההן, חשבתי שהבעיות הללו זמניות, שזו תולדה של הנסיבות. שמו אותי במקום שלא מתאים לי, וזה ייפתר אחרי שאשתחרר. זה לא. להיפך, אחרי הצבא הגיע הטכניון, ובמקום ההצלחה שקיוויתי לה, הגיעה תקופה מאוד קשה ומאכזבת בזכות עצמה. הצד השני של המטבע, הוא שבכל ההתפלשות בבוץ הזו היו גם רגעים יפים. פעם שאני פוגש אנשים מהצבא, בחתונות ושאר אירועים, זה דווקא נעים לראות אותם ולהיזכר. גם הפעם במילואים, לחזור למסגרת הצבאית, לשלושה ימים, המחיש לי שעברו כל כך הרבה שנים, ושאני לא במקום ההוא יותר. עברתי הרבה מאז, שבע שנים ככלות הכול. הלכתי ללמוד את המקצוע שרציתי וסיימתי בזה תואר ראשון, הפסקתי להרגיש כמו נטע זר בעולם, יצאתי מכרמיאל ומהפריפריה, עברתי לירושלים ולתל אביב ומצאתי אנשים שמדברים וחושבים כמוני.

 

את הסופ"ש של השבוע ההוא ביליתי בקצרין בסמינר אימפרוב.

 

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 3/11/2017 16:02  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-16/11/2017 19:11




86,579
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJack Johnson אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jack Johnson ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ