לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

World Renown



Avatarכינוי:  Jack Johnson

בן: 28

Skype:  jack.israblog 



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

5/2017

When Shit Goes Down


למי שזוכר, בפעם האחרונה שעדכנתי פה על חיי פחות או יותר זה הסתכם בכך שהחיים שלי מושלמים ואין לי שום דבר לכתוב עליו. ובכן, מאז השתנה די הרבה. קרו כמה דברים בחיים שלי. תהיתי איך לכתוב עליהם, מה אני בדיוק רוצה שיעבור לקוראי ישראבלוג והאם אני צריך את זה. כפי שכתבתי, אני קצת עייף מהאתר ומהתחושה שאלף עיניים צופות בך ואני מרגיש שהייתי צריך את ההפסקה הזאת. אז אחרי חודש שלא עדכנתי על חיי, הנה מה שקרה:

 

אני רק אציין שאת הפוסט הזה לקח לי לכתוב במשך כמה ימים, אז ייתכנו שינויים פתאומיים בסגנון.

 

בחג השני של פסח יצא שימי החופש באו ישר אחרי שישי שבת, וכך נוצר מצב בו הייתי ארבעה ימים שלמים בבית. פתאום נחתה עליי תחושה מוכרת מהעבר, של שיעמום, שלא הייתה לי כמוה מאז שעברתי לתל אביב. בשביל להפיג את השיעמום עליתי על האופניים ורכבתי עד לנתניה וחזרה. מצאתי את זה משעשע במידת מה, ששעמום הייתה תחושה שכל כך נשתכחה ממני מרוב שאני כל הזמן עושה דברים ואפילו כתבתי על זה סטטוס בפייסבוק, מה שהסתבר לאחר מכן להיות אירוני במידה מסויימת.

 

פסח נגמר. רציתי לטוס לאמסטרדם בשבוע העוקב לחג אבל בסוף לא טסתי. סתם לא היה לי כוח להרים את עצמי ולעבור כזו טרחה (שדה תעופה, מזוודות והכול) אז העדפתי להישאר בארץ. השבוע הראשון לאחר החג עבר ואחריו גם הסופ"ש והגעתי לעבודה כמדי בוקר יום ראשון. כמה דקות לאחר מכן, המנהל הישיר שלי אומר לי שהוא מעוניין בשיחה איתי. אנחנו הולכים לאחד מחדרי השקט בחברה. הHR שם. הם שוקלים מחדש את המשך ההעסקה שלי ושולחים אותי הבייתה לקראת שימוע, שייערך יומיים אחרי.

 

אני לא יכול להגיד שאני לא יודע מאיפה זה הגיע. הייתה לי תקופה חלשה בעבודה שאפילו הזכרתי כאן. המנהלת הקודמת עזבה והגיע מישהו חדש במקומה. התחלנו פרוייקט חדש, שהסתבך ונהיה למישמש אחד גדול, ואני לא מצאתי את עצמי בסבך. העבודה השתנתה ונשארתי מאחור. זה לא שלא היו לי הצלחות או דברים ששיבחו אותי עליהם, אבל היו גם הרבה טעויות של הסחות דעת או חוסר תשומת לב שספגתי עליהן הערות וביקורת. חודש לפני הפיטורין, המנהל הישיר שלי קרא לי לשיחה, שיחה שבועית שהוא עושה עם כולם, ודיברנו על כל הנושאים הללו. האמת היא שאני הייתי זה שהעלה את הנושא. דיברנו על החולשות והבעיות שלי ומה אני יכול לעשות בשביל להשתפר. בחודש העוקב באמת עשיתי מאמץ. הייתי יותר קשוב לבעיות שצצו במשרד והתנדבתי לפתור אותן, התייעצתי עם אנשים בנוגע לבעיות שצצו אצלי ועוד דברים. זה כן בא לידי ביטוי בשבחים שקיבלתי ובמקומות שראיתי שיש לי תרומה. התחלנו לעבוד על פרוייקט חדש ואני חשבתי שזו הזדמנות לשים את אותה תקופה מאחוריי ולשעוט הלאה. ציפיתי לשמוע את הפידבק שלו, על מה היה טוב יותר או פחות, בשבועות שלאחר מכן אבל זה לא יצא לפועל מאילוצי חגים ואירועים דחופים, ופתאום - זה.

 

חזרתי הבייתה. ערכתי את קורות החיים שלי וכללתי בהם את העבודה בחברה. פתחתי מחדש את החשבונות באתרי דרושים ובעיקר חשבתי מה לעשות הלאה ואיך ממשיכים מכאן. ב12 בעל הבית הגיע. התפלא שאני נמצא בבית בשעה כזו והסברתי לו את המאורעות. בעיקר רציתי לפרוק את זה עם מישהו. ישבנו וניתחנו את זה. איך שראיתי את זה, אז, די נדפקתי מכל הכיוונים:

 

- עבדתי שם רק שבעה חודשים, אז זה לא ממש ניסיון. ברוב המודעות, כשדורשים ניסיון, הכוונה לשנה מינימום.

- אם במקום העבודה הם פיטרו אותי, כי הם לא היו מרוצים ממני, הם לא ימליצו עליי. אני צריך להביא המלצות מהעבודה שלי בשב"ס.

- העבודה הזו לא נתנה לי הרבה כלים ולא ממש פיתחה אותי. אז נכון, לעבוד בסטארט-אפ והכול, להתרגל לסביבת העבודה... העניין הוא שאין לי באמת ידע או ניסיון או כלים שרכשתי, שלא היו לי לפני שהתחלתי לעבוד שם. אני יכול לכתוב דברים כאלה בקורות חיים, אבל זה יהיה ייפוי מאוד גס של המציאות, ובמבחן התוצאה זה לא יעבור.

 

זה יצא כך, שהייתי במקום הרבה יותר גרוע מאיפה שהייתי כשחיפשתי עבודה לפני שנה. התקווה היחידה שלי הייתה בכך שנשארתי בקשרים טובים עם המנהלת הקודמת, והיא ענתה שהיא תשמח לתת לי המלצה. היא גם תשמח לשבת איתי לקפה בשביל לדון על אופציות קריירה עתידיות.

 

שיתפתי את ההורים ואת שריל בנושא. כעבור יומיים הגעתי לחברה לשימוע עם המנהל הישיר שלי, הHR והVP R&D. שנינו העלינו את הטיעונים שלנו. אני בעיקר טענתי שלא היה משוב, שהשימוע די בא אליי בהפתעה, שלא הייתי ערוך לזה. ציינתי גם את המקומות שתרמתי בהם, ששאר חברי הצוות עדיין מעריכים אותי ומתייעצים איתי ופונים אלי בשאלות. הדגשתי את זה שאף על פי כן החברה כן חשובה לי ואני בכל זאת רוצה להמשיך ולעבוד בה. פתרנו את העניין בחוסר הסכמה ביני ובין המנהל הישיר שלי בנוגע לפידבק שקיבלתי. שוחררתי הבייתה והם אמרו לי שהם יחזירו לי תשובה יום או יומיים לאחר מכן. למחרת קיבלתי שיחת טלפון. הודיעו לי שלדעתם הם קיבלו את ההחלטה הנכונה. יום הפיטורין נקבע לשבוע אחר כך והם העבירו לי נהלים על תהליך ההזדכות על הציוד. בנוסף, הVP R&D של החברה אמר לי שהוא מעוניין לנהל איתי שיחה אישית. המנהל הישיר שלי גם היה מעוניין בשיחה אישית איתי. הסכמתי לשניהם, אחרי הכול מה יש לי כבר להפסיד?

 

בימים שחלפו בעיקר התחרעתי על כרטיס ה10bis שלי. 10bis, למי שלא מכיר, זה כרטיס שמאפשר להזמין אוכל על חשבון החברה, במסעדות נבחרות, במקום שהתחברה תסבסד ארוחות. זה כבר נהיה מן סטנדרט לתנאים טובים. חודש אפריל היה חודש טוב מבחינת ה10bis בגלל החגים. היו לי כ400 ש"ח לבזבז על פני שבוע וזה מה שעשיתי. הלכתי למסעדות ובכוונה בחרתי את המנה היקרה ביותר, לא בחלתי בתוספות יקרות או טיפים נדיבים. לקחתי את שריל למסעדות ושילמתי עליה עם ה10bis. במאי עדיין עבדתי, לכן החברה הטעינה לי את מלוא התשלום על חודש, בשביל שאבזבז אותו בכמה ימים. הארוחות הלכו ונהיו מוגזמות אפילו יותר ושיאן בא ביום שלפני, בארוחה האחרונה, שמצדיקה פסקה שלמה בפניי עצמה:

 

שריל הייתה צריכה ללמוד אז הלכתי לבד למסעדת "אנגוס בשרים" במרכז תל אביב. אחרי שהמלצרית פירטה בפניי את המנות היא הוסיפה שישנה מנה נוספת, של צלעות טלה, שאינה כלולה בעסקית. מחירה היה גבוה מכל שאר המנות ובכל זאת הזמנתי אותה. בדרך כלל במסעדה הזו כשמזמינים בירה זה בא במחיר מוזל, כחלק מהעסקית, אבל לא כשזה נוגע למנה הזו. בכל זאת הזמנתי. אחרי שסעדתי את לבי בצלעות הטלה המלצרית ניגשה ושאלה אותי אם אני מעוניין לשמוע על הקינוחים שיש להם ואמרתי שכן. הזמנתי את הקינוח שהכי מצא חן בעיניי. המלצרית שאלה אותי האם אני מעוניין לשתות משהו חם עם זה ועניתי שאני מעוניין בקפוצ'ינו. גדול כמובן. מפה לשם זה הסתכם בשלוש מאות ש"ח. אין משהו משמח יותר מסעודת מלכים על חשבונו של מישהו אחר.

 

הגעתי ביום חמישי, ב4 במאי, יום העבודה הרשמי האחרון שלי, למן מסיבת פרידה. האמת שהיה די מרגש לראות את כולם בפעם האחרונה. הלכתי לשיחות עם המנהל הישיר והVP R&D. כל אחד בנפרד. הVP R&D בעיקר אמר לי שהם נהנו ממני ומהזמן שהייתי בחברה, שתרמתי לחברה, פשוט הם לא חשבו שיש לי פוטנציאל בתחום או שזה בשבילי, ושהוא ישמח לתת לי המלצה. המנהל הישיר שלי פתח את השיחה בכך שהתהליך שאני עובר עכשיו הוא לא נעים ושהוא מצטער שאני נאלץ לעבור את זה. העלינו אפשרויות לשיפור אצל כל אחד מאיתנו. אני אמרתי שחבל שזה נעשה ככה. שמשיחה שבועית אחת לפני חודש, בה הוא עימת אותי עם בעיות בעבודה שלי זה הגיע לשימוע מבלי שהיה שום דבר בין לבין. שלפני שמפטרים מישהו צריך להבהיר לו במפורש שזה על הפרק. גם מבחינת ההגינות כלפי העובד - שיבין שהוא צריך להתכונן ליום שאחרי (ולא, לדוגמא, לתכנן טיול בחוץ לארץ). התשובה שלו: "ישראל היא מדינת רווחה ויש חוקי עזר שבאו לטובת העובדים כמו דמי אבטלה או הודעה מוקדמת". בנוסף, הוא טען שזה היה המסר שהאנשים שעבדתי בפרוייקטים שלהם רצו להעביר לי, כאילו שלא דיברתי מפורשות על מסר מפורש... על כל פנים, שנינו העדפנו לעזוב את זה. שאלתי אותו אילו תפקידים הוא חושב שיהיו יותר מתאימים עבורי והאם הוא יהיה מוכן לתת לי המלצות. הוא, בתגובה, אמר שלדעתו אני מתאים לתחומים יותר צרים, יותר כמותניים-מספריים. הוא הציע תחומים שמערבים סטטיסטיקה, אנליזה. הציע גם QA. הוא אמר שלדעתו אני חוקר טוב, שאמנם אין הרבה משרות בשוק שמערבות מחקר אבל הוא יכול לראות אותי מצליח באקדמיה בתחומים מסויימים.

 

הלכתי משם בתחושה די טובה ככלות הכול לאכול יחד עם חברי הצוות באחת המסעדות שהיינו פוקדים בעבודה. נפרדתי מכולם בחיבוק וחזרתי הבייתה.

 

השבוע שלאחר מכן נמשך כמו נצח. תכננתי הרבה דברים לתקופת האבטלה. רציתי לחזור למשחקי מחשב שהזנחתי בתקופת העבודה, ללמוד שפות תכנות ולשפר את הכישורים שלי, להכיר את תל אביב, לחזור לכושר, אולי להשקיע בכתיבה... יצא לי ללמוד פעם אחת עם שריל. פרט לפעם היחידה הזאת, עשיתי בעיקר את הדבר הראשון ברשימה; טיילתי בתל אביב/הלכתי ללשכת התעסוקה בבקרים, בשביל בכל זאת לצאת קצת מהבית ואז הייתי חוזר לשעות של GTA San Andreas ו-Civilizaton III ופעם ביומיים-שלושה הייתי נפגש עם שריל. בהתחלה, זה היה קשה. אם אחרי ארבעה ימים בבית טיפסתי על הקירות עד כדי כך שהייתי חייב לנסוע לנתניה באופניים, להעביר שבועות שלמים בבית נראה בעיני כגיהינום עלי אדמות. נזכרתי בכתבה שקראתי על תקופת האבטלה לפני הרבה זמן, מעין גרסה ארוכה יותר ל"אדם קם בבוקר ובוקר בו לא קם", וחשבתי שזה מה שניצב בפניי, אבל אחרי כמה ימים נוספים בבית, הופיעה תחושת זיכוך ורוגע כשאני בעולם הפרטי שלי בלי אף אדם שיגרה את החרדה החברתית שלי. גם למקום העבודה לא התגעגעתי. אמנם החודשים הראשונים היו מדהימים, אבל היו בתפקיד הזה בעיות למן הרגע הראשון וחששות וספקות שהתגברו בהמשך, לצד הרבה תחושות לא נעימות אחרות שהגיעו עם השינוי בפרוייקטים ובאופי העבודה, שכמובן נעלמו כשהפסקתי ללכת והרשיתי לעצמי להתענג על השהייה בבית.

 

לא הרגשתי שאני חסר אחריות כי מגיעים לי דמי אבטלה בשיעור שמכסה את ההוצאות שלי ויש לי חסכונות. מעבר לכך, זה לא שישבתי על הגדר - לצד משחקי מחשב והליכות בתל אביב שכללתי את קורות החיים והמשכתי לשלוח אותם לכל עבר. הופתעתי מכמות הפניות. כשהערכתי שוב את המצב שלי, הוא נראה לי אחרת לגמרי- כשחיפשתי עבודה בשנה שעברה זה היה בסוף חופש הגדול ובחגים, תקופות שמעסיקים ממעטים לגייס בהן. נוסף על כך, הבנתי שחודשי העבודה שלי זה כן דבר שמוסיף לי לקורות החיים. נוסף על כך, די הנרגעתי מכך שכל האנשים שדיברתי איתם אמרו לי שזה לא נורא, ושזה פשוט עניין של זמן עד שאמצא עבודה. אמרתי לעצמי שצריך רק להמשיך ולחפש, כמו עם בת זוג, שבסופו של דבר כן הצלחתי למצוא.

 

בסוף השבוע חזרתי לצפון עם שריל. ביום שבת לקחתי את הרכב של ההורים, נסעתי לחיפה בשביל לטייל עם שריל בהרי הכרמל; ואז חלף עוד שבוע. שריל הייתה עסוקה בלימודים ובלהראות את הדירה שלה אז לא נפגשנו. ביום חמישי התקשרתי אליה על מנת להיפגש. לא ענתה. כעבור מספר דקות היא התקשרה אלי ואמרה לי שלדעתה זה לא ילך. היא אמרה לי שהיא לא מרגישה שזה עובד, שזה כבר כמה זמן ככה, ועכשיו היא החליטה על זה סופית. דיברנו עוד כמה דקות. אמרתי לה שזה נורא חבל לי. אחר כך היו בעיקר שתיקות מביכות משני הצדדים. כל המניירות הרגילות של "אתה בחור מקסים", "נראה אותך" וכו'. כמו כל קשר שנחתך בעבר, זה מילא אותי בצער. גם הפעם, זה נראה היה כמו משהו גדול שעמד לקרות, ממש עלה על הפסים, ונגמר. העדפתי להתמודד עם זה כמו עם כל דבר עצוב אחר - לקחתי את האופניים ויצאתי לרכיבה לילית. באמת שכל מה שאני צריך בחיים האלה זה שני גלגלים, כידון, שלדה ומושב. רכבתי דרומה, לאורך החוף עד לנמל יפו והים עשה את שלו. התבוננתי בגלים והקשבתי להם מתנפצים על החוף. בחשכת הלילה זה היה מרפה נעים ומרגיע. העדפתי שלא לחשוב על שריל, אבל זה לא הלך. נזכרתי בחיוך שלה, במחוות גופניות אחרות, בתווי הפנים והגוף שלה, ברגעים שהיו לנו יחד... הייתה בי תקווה שהיא תתקשר אלי ותגיד שזה היה פשוט רגע של אי-ודאות או מה שזה לא יהיה ונחזור להיות ביחד למרות שמההיכרות שלי איתה ידעתי שזה לא יקרה. חלפתי על מקומות שהיינו בהם בדרך חזרה והזכרונות הציפו אותי בגעגועים ועצב.

 

זה לא שמצאתי או כיוונתי לעבר מישהי חדשה מאז או שעבר לי משריל. התחושות נשארו אותן תחושות. אני לא אדם שקל להסתדר איתו (מי כן?) וקשה לי עם זה שעד שהייתה מישהי שאני והיא כל כך הסתדרנו ואני כבר ראיתי לזה עתיד, זה לא עבד. מצד שני- אני זוכר את חיי הרווקות שלי. אני לא יכול להגיד שבגיל עשרים ושמונה זה כל כך נורא להיות רווק בתל אביב. זה חופש, זה זמן וכסף לעצמך, זו הזדמנות להשקיע בתחביבים ובפיתוח אישי ואני גם לא חושב שאני בן אדם שכל כך צריך זוגיות ותמיכה. רוב הזמן די נוח לי לבד וגם אם הזוגיות עם שריל בהחלט הייתה בונוס בחיים שלי, והעדפתי להקדיש לה זמן על פני דברים אחרים, אני יכול לחיות בלי זה. על אף שאנחנו חיים בחברה של אנשים שמצפים ממערכת היחסים שלהם להיות רפליקה של סרטי דיסני וקומדיות רומנטיות כי אהבה זה הכול ו all you need is love ואהבה רומנטית זה כל מי שאנחנו וכולנו, אז הדעות שלי בנושא זה כבר על הגבול של דברי כפירה, אבל אם הבנתי משהו בשנה האחרונה - זה שזוגיות ואהבה הם לא הדבר הכי חשובים לי או הראשונים שעומדים בפניי. נוסף על כך, ואולי גם זה משהו שאסור לכתוב בבלוג הזה, מאז שעברתי לתל אביב אני פשוט לא מאוכזב או מוטרד יותר מדי מהמצב שלי בתחום היחסים הבין-אישיים. 

 

על כל פנים...

 

קבעתי לקפה עם המנהלת הקודמת שלי בשביל אותה שיחה על ענייני קריירה שהיא הציעה. סיפרתי לה את הסיפור עם אותו מנהל. את השיחות שהיו לי איתו ומה שהוא הציע. גם היא חשבה שצריך לעשות עוד כמה צעדים לפני שמפטרים מישהו. היא אמרה שיכול להיות שבצוותים שעבדתי, ראשי הצוות נתנו לי להרגיש שאמנם יש נקודות לשיפור אבל באופן כללי הם שבעי רצון מהעבודה שלי, כשלמעשה זה היה ההיפך, כך שאני לא ראיתי את זה בא. לא הייתה לה הצעה חד-משמעית לכאן או לכאן לגבי תחומים שמתאימים לי יותר ופחות אבל היא אמרה שאף על פי שהיא מאוד נהנתה לעבוד איתי, יכול להיות שבאמת נפלתי על תפקיד שלא מתאים לי ושאולי עדיף לי לחפש בשדות אחרים. שאולי אני בן אדם של תחומים יותר מדוייקים פחות פחות מקומות שדורשים אוריינטציה כלכלית-שיווקית, כמו בתפקיד האחרון.

 

היא לא חשבה שלאבד את המשרה זו אבדה גדולה. התברר שהשיחה הזו לא הייתה רק בשביל לדבר על הסיפור שלי אלא גם על שלה. על איך שהחברה הפכה במרוצת הזמן למקום של תככים ופוליטיקה, על אנשים לא מקצועיים והחלטות שגויות, ושאר דברים שבסופו של דבר הביאו אותה לעזוב. אחרי השיחה איתה הרגשתי הרבה יותר טוב עם היציאה מהמקום הזה.

 

אין ממש סוף טוב לסיפור הזה עדיין. אני משתדל להפיק את הלקחים מהמקום האחרון בשביל לא ליפול שוב שבי אחר משכורת גבוהה ועבודה מפנקת (גם בקנה מידה של הייטק) אלא יותר להסתכל על מה מתאים לי ואיפה אני יכול להתקדם. מעדיף לקחת את העצות שנתנו לי וללכת בעקבותיהן. בחלק מהמקומות אני כבר בשלבים הסופיים של המיונים. העניין הוא כזה- אני לא רואה את האתגר שלי בלמצוא עבודה, אני רואה את האתגר בלמצוא מקום ולהתמיד בו, ובניגוד למציאת בת זוג, אי אפשר לומר שמבחינתי זה יכול גם לא לקרות עשר שנים.

אי אפשר להתעלם מזה שהרבה בעיות שעיכבו אותי במקום האחרון - בעיות התקשורת שלי, זה שאני הרבה פעמים לא מסונכרן עם אנשים ועוד - רלוונטיות לכל מקום עבודה והייתי מודע לכך לפני שהתחלתי במקום האחרון. זה החלק הכי כואב בכל בסיפור. שראיתי את תמרור האזהרה הזה ובכל זאת נפגעתי. אז כן. החודש האחרון השאיר אותי עם הרבה תהיות ושאלות לגבי איפה אני רוצה לראות את עצמי ומה אני רוצה לעשות בחיי.

 

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 19/5/2017 20:14  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-25/5/2017 12:12




81,638
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJack Johnson אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jack Johnson ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ