לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

World Renown



Avatarכינוי:  Jack Johnson

בן: 28

Skype:  jack.israblog 



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

5/2017

מחשבות בקול רם על הכתיבה כאן+קטע שלא פורסם


אני עדיין בהפסקה מהבלוג. עדיין שואל את עצמי הרבה שאלות בקשר אליו.

 

הסיבה הראשונה, היא שהבלוג הזה בהרבה אופנים מאוד מצונזר כבר הרבה מאוד זמן. כן, אני כותב פה באופן חופשי ופתוח על היחסים והבעיות עם הסביבה, זה משהו כמו 75% מהתוכן של הבלוג. אני לא יכול לכתוב על זה עכשיו, מן הטעם הפשוט שאין לי הרבה מזה... אין לי הרבה טענות או שאיפות מבחינה חברתית. אני נהנה איפה שאני נמצא. יש לי בת זוג, שאני רואה איתה עתיד משותף, יש לי חברים, שחלקם מאוד קרובים אלי, וסביבה חברתית שתומכת בי. אני לא יכול להתלונן על מצבי החברתי בבלוג פשוט כי - אני לא מרגיש שיש לי על מה להתלונן.

 

הסיבה השניה, היא ששאר הדברים שיושבים לי על הלב והראש, אני לא בטוח שאני רוצה לפרוק פה. השאלות שמעסיקות אותי הן- מה אני רוצה לכתוב? אילו תגובות אני מעוניין לקבל? מה אני רוצה שיגיע, ולמי?

 

סיבה נוספת - אני קצת עייף מהדמות של ג'ק ג'ונסון. אני מרגיש כבר הרבה זמן, מעל שנה, שבכתיבה פה אני בעצם מדבר אל הקוראים דרך דמות חצי-בדיונית שהתהוותה במהלך השנים הרבות שהבלוג קיים. דמות שדי מגבילה אותי בתחומים ובאופנים שאני כותב בהם. אני לא יודע לאן אני רוצה לקחת את ג'ק ג'ונסון ומה אני רוצה לעשות איתו, וזאת משתי סיבות עיקריות: ראשית, אני מרגיש שהבלוג הזה הוא מן גרסא בלוגרית לרומן התבגרות או רומן חניכה. אני לא יודע עד כמה אני יכול להתחבר לכך בגיל עשרים ושמונה ובתחושות שנלוות אליי בגיל הזה. סיבה נוספת- במובן מסויים הבלוג הזה נראה לי כמו מסע לעבר מציאת שלווה חברתית ו/או בת זוג. אז הנה, הבלתי יאמן קרה, ג'ק ג'ונסון הכיר מישהי שהדפיקות שלה במקרה מתחברת לשלו ובא לציון גואל.

 

ולמרות שאני עדיין בהפסקת כתיבה, בימים האחרונים נזכרתי בפוסט שכתבתי לפני שנה ושמרתי בWORD מבלי כוונה לפרסם. הקטע הזה מביא משהו שפל שעשיתי. לא הגיתי בקטע הזה מאז, ולמעשה כבר הספקתי לשכוח ממנו לחלוטין, עד שנזכרתי בו שוב השבוע. אז למה לפרסם את הקטע הזה? ולמה דווקא עכשיו? כי זה קטע ישן, כי האנשים האלה כבר לא בחיים שלי ולא באמת מעניינים אותי, השבח לאל, ועכשיו, כשהם הכי רחוקים שאפשר, מה שכתוב כאן לא רחוק מלהיות סוגיה תאורטית, כך שאני מוכן להתמודד עם התגובות. וגם, כי זו דוגמא לקטע שלא מפרסמים בבלוג. אומר מראש שוב- אני לא מנסה להצדיק את עצמי ולוקח על עצמי את האשמה. סיבה נוספת - לדעתי זה קטע מעניין וכתוב יפה, והוא מביא סוגיה מוסרית שמעניין אותי לשמוע מה יש לכם לומר עליה. מי שהצטרף/ה רק לאחרונה ורוצה לדעת עוד על הסיפור, מה שקדם להתרחשות ומה שבא אחריה, מוזמן לקרוא את הפוסטים בקטגוריה "אני ועדי".

 


 

יותר מעניין מהאיניאדה - 03/07/2016

 

ובכן, סיפור שקרה כך קרה:

 

בערך בשנים 19-29 לפני הספירה בחור בשם פובליוס ורגיליוס מארו כתב טקסט בשם Aeneis, או בעברית – האיניאדה, לבקשת קיסר האימפריה הרומית, אוגוסטוס, שבשביל לבסס את שלטונו, רצה שלרומא יהיה אפוס מכונן שיבסס את מעמדה כשליטת העמים. משהו דומה לתנ"ך שלנו (או, וכאן הדמיון אפילו רב יותר, לאיליאדה והאודיסאה היווניים). התוצאה הייתה יצירה מרהיבה לכל הדעות, שמחוללת הדים בעולם עד עצם היום הזה. אני מאוד אוהב שירה יוונית ורומית, לכן, בשבוע שעבר השאלתי מהספריה את העותק של האיניאדה בתרגום לעברית. כשקמתי בבוקר למחרת, חשבתי לפתוח את היום בקריאת פרק. חשבתי על זה שוב, בעצם, אני גם מעוניין לשפר את האנגלית שלי, אז למה לא לקרוא טקסט אלקטרוני של האיליאדה בטאבלט? יש לי טאבלט, אבל אני לא משתמש בו והוא עומד לו זרוק באחת הפינות של החדר שלי, והנה, מצאתי לו שימוש. נכנסתי לטאבלט והתחלתי לחפש אחר גרסאות אלקטרוניות של האיינאיס.

 

ובכן, אני מתחיל לגלוש באינטרנט. קופצות לי כל מני נוטיפיקציות בפייסבוק. אני פתאום חושב על כך שחלפה חצי שנה מאז שנגעתי בטאבלט ואיך זה יהיה פתאום לקבל נוטיפיקציות של חצי שנה. באמת, אני רואה שקופצות לי כל מני נוטיפיקציות משונות. שמות של אנשים שאני לא מכיר, דברים שאני לא זוכר... פתאום, אני רואה הודעה מהשותף של עדי. נכנסתי לפייסבוק – וזה מוביל אותי לאירוע הבא, שהתרחש כ2034 שנים לאחר פרסום האיניאדה, בימים הראשונים של 2016:

 

עדי הייתה אצלי. היא אמרה לי שהמחשב שלה שבק חיים, והיא שלחה אותו למעבדת תיקונים. בינתיים היא הייתה צריכה משהו חלופי, אז הבאתי לה את הטאבלט שלי.

 

הבנתי שחשבון הפייסבוק שלה פתוח בפניי. זה היה יותר מעניין מהאיניאדה. כמה דקות של חשיבה מה לעשות עם זה, האם זה מוסרי, האם אני צריך להתנתק וכו'. לא רציתי להתנתק. ידעתי שבהנתן אפשרות מסויימת, אני אשנא את עצמי אם אני אוותר עליה. וחוץ מזה – אני רואה את מה שהיה בינינו כשמשהו שלא נשלם. משהו שאני לא מבין עד הסוף... ועכשיו יש לי הזדמנות לגלות את זה. החלטתי לחטט לה בהודעות.

 

הלכתי ישר להודעות שלה ושל החבר שלה. גילול קצר מטה, והנה הוא.

 

הלכתי להודעות בינואר. רציתי לראות איפה אני משתלב בשיחות שלהם. במקביל, הלכתי להודעות שעדי שלחה לי בוואטסאפ. מה ראיתי?

 

ובכן, כמעט כל השיחות שלהם היו בסקייפ. שיחות קוליות או שיחות וידאו. בעצם ראיתי שברי שיחות. אני קצת שמח בשבילה על זה. בכל זאת, מהמעט שנחשף בפניי, אפשר לראות שהיא התכתבה איתי ואיתו במקביל. השיחה הראשונה שלהם הייתה מתי שהקשר שלי ושלה החל לדעוך, למרות שהם הכירו עוד קודם לכן, וזאת הייתה יותר מסתם היכרות. בין השאר היא אמרה לו שהיא לא בטוחה לגביו, שהוא יכול לצאת עם אחרות... אני כן רואה הקבלות מסויימות לשיחות איתי. ימים בהם היא לא דיברה איתי היו ימים בהם היא דיברה איתו. נושאים שאני זוכר שהיא דיברה איתי עליהם, בזמנים מסויימים, שבים ומופיעים בשיחות שלה איתו. אני מוזכר שם פעם אחת, כשהיא אומרת שהיא תנסה ליצור קשר איתו דרך הטאבלט שהיא לקחה "מחבר".

 

הלכתי וגללתי הלאה. ניסיתי להבין את התמונה המלאה דרך שברי השיחות. כל מיני דברים ששמעתי עליו ממנה, כשהיא התלהבה ממנו בפני החברים שלה הסתדרו עם מה שקראתי, ובכלל, הסתדרו עם כל מני דברים שהיא סיפרה לי על עצמה ועל החבר הקודם שלה. מסתבר, שהחבר שלה בסביבות גיל ארבעים. הוא גר בהמבורג, ירושלמי במקור, דוקטורנט לאיזה משהו שקשור בהודו. הוא משתתף בכל מני פרוייקטים של ישראל-גרמניה, שסביר להניח שבאחד מהם היא פגשה אותו. קיבלתי את הרושם שדרך הפרוייקטים הנ"ל הוא מגיע ארצה פעם בחודש, או משהו כזה.

 

בהתחלה הכוונה שלי הייתה לקרוא רק את השיחות שהיו להם בתקופה שיצאנו, אבל המשכתי והמשכתי. היא התלוננה בפניו על מישהו, שממה שהבנתי הטריד אותה מינית, ותירץ את זה אח"כ בתואנה שהיה שיכור. התלוננה על אמא שלה. כל מני סימנים לפרנויה, הודעות "אני אוהבת אותך"/"גם אני אוהב אותך"... היא סיפרה על הפרידה שלה מהחבר הקודם שלה. ממש תיארה אותה...

 

והקריאה הותירה בי תחושות משונות. מוזרות, סותרות, אמביוולנטיות... הדבר הראשון שאני חייב לומר, הוא שמה שייסר אותי הכי הרבה בהודעה של עדי, כשהיא אמרה לי ש"זה ייגמר בקרוב", היה כשהיא אמרה שהיא החליטה ללכת עם הבחור האחר ולא איתי בגלל המשפחה שלה. היא אמרה לי שהמשפחה שלה מפעילה אותה כמו בובת חוטים, שהיא בעימות תמידי איתם. שהתפקיד של הבן זוג שלה הוא לתמוך בה מול המשפחה שלה, ואני לא חזק מספיק בשביל זה. במשך לא מעט זמן חייתי בתחושת כישלון. הרגשתי שנכשלתי כבן זוג, כגבר... גם ככה אני רואה את עצמי כגוש של פחדים וחוסר ביטחון, והדברים האלה לא תרמו לכך...

 

ועכשיו אני מבין, שלא היה דבר בין זה ובין המציאות. מהמבורג הרחוקה החבר שלה לא מגן עליה מפני שום דבר. בטח שלא מאמה חסרת המעצורים. זה מתחבר אצלי דווקא לשיחה אחרת שהייתה לי ולעדי, בערב שאחרי הנשיקה הראשונה שלנו בתחנת האוטובוס. כשעדי סיכמה בפניי את החיים שלה, היא אמרה שהיא אוהבת שהחבר שלה (הקודם..) הוא מן משהו ברקע. טוב, המבורג זה בהחלט "משהו ברקע"...

 

נוסף על כך, ככל שהתקדמתי בקריאה גיליתי סימפתיה גדולה יותר לחבר של עדי. הוא נשמע בחור חביב. אינטליגנט, מבודד, לא זורק זין... מן אני-בעוד-עשר-שנים... קראתי את הודעות האהבה שלה אליו ושלו אליה. לא הרגשתי פגוע או נעלב. אפילו חשבתי שאני קורא משהו יפה...

וגם על עדי, תחושות אמביוולנטיות... מצד אחד, שמחתי שרע לה. שהיא סובלת. מצד שני, היה חבל לי על גורלה המר והעצוב. קראתי הודועת על החיים שלה וחשבתי "לכי לטיפול"...

 

סיימתי לקרוא את ההודעות מתישהו בין שמונה לתשע בבוקר. אכלתי והתארגנתי ללימודים. הלכתי לספריה של הר הצופים, להחזיר את העותק של האיניאדה. היה לי עד עשר להחזיר אותו. התכתבתי עם נובה על מה שקרה. במהלך הימים הבאים חשבתי על זה כמעט כל הזמן. לא נרדמתי וחשבתי על ההתכתבויות שקראתי. לא יודע איך לתאר את ההרגשה טוב יותר, מעבר לכך שזה השחיר לי את הנפש. ממש, הרגשתי חולה. הרגשתי כאילו יש בי מועקה שאני צריך להוציא אותה. אני לא יכול להגיד שזה מאחוריי, ועכשיו, כשאני בתקופת מבחנים, על אחת כמה וכמה. חשבתי הרבה על המוסריות שבכל העניין. על כך שאמנם חדרתי לפרטיות של מישהי, אבל זה היה כשאותה אחת יצאה איתי ולא סיפרה לי על הבחור האחר. "זיכיתי אותה מאשמה". בסופו של דבר, גם אם היא ידעה שאני רוצה להיות החבר שלה, אני לא חושב שיש קוד אתי שאומר שהיא חייבת לספר לי שהיא יוצאת עם אנשים אחרים. אם להוסיף לכך את העובדה שבזמן שקרה הקטע ביני לבינה, היא לא יצאה עם הבחור ההוא, אלא רק התכתבה איתו, וחיכתה לבואו ארצה, הטענות האלה מקבלות משנה תוקף.

 

בשביל להרגיע את הנפש שלי ולטפל בעצב הגדול שנפל עליו עשיתי את הדבר הכי יעיל במקרים האלה – הלכתי וקראתי פוסטים ישנים בבלוג שלי. באחד מהם, בפוסט שכתבתי כחודש לאחר שזה הסתיים, כתבתי שהיא הבחורה האחרונה להתחיל איתה. ובכן, כן. אפילו התחלתי לחשוב שבמידה מסויימת, בכך שמה שהיה בינינו נמשך כחודש, בעצם קיבלנו את הטוב שהקשר הזה היה יכול לתת לנו. לי, בפעם הראשונה, היה קשר עמוק וממלא, עם מישהי שסקס זו לא מילה גסה אצלה. היא קיבלה זרז רציני לסיום מערכת היחסים המקטעת שלה. ולצד זה שקיבלנו את כל הטוב שהקשר היה יכול לתת לנו, לא קיבלנו את הרע שהינו יכולים לקבל, כי... למה זה היה מגיע? למערכת יחסים מטורפת עם המשפחה הדפוקה שלה. זה נגמר אחרי חודש בתחושה מסוימת של בגידה. באיזו פעם שישבנו בדירה של עדי אני, היא ואחד השותפים שלה, היא סיפרה על איזה סכסוך בינה ובין חברה בתיכון שאיימה לחשוף את בגידתה בחבר שלה דאז (לא אותו אחד שהיא בגדה בו איתי). עדי באותה שיחה אמרה שזוגיות זה לא דבר רציני בעיניה (לפיכך – גם בגידה לא), שנגיד, היא לא יכולה לדמיין את עצמה גרה עם מישהו (ואפילו בזה לעצם הרעיון). מניח שגם אם אני ועדי היינו במערכת יחסים חמה ואוהבת, בסוף זה היה נגמר רע. עדיף על פני זה שזה ייגמר בבגידה כשבנית חיים עם מישהי...

 

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 6/5/2017 22:46   בקטגוריות אני ועדי  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קוץ בתחת ב-9/5/2017 23:25




81,638
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJack Johnson אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jack Johnson ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ