לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

World Renown



Avatarכינוי:  Jack Johnson

בן: 28

Skype:  jack.israblog 



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

11/2017

ריוניון


טוב, אז נפגשתי עם עדי. היא אמרה שהיא בצפון תל אביב, לא רחוק מאיפה שאני גר, ואם אני רוצה אפשר להיפגש, והלכתי על זה.

 

אחסוך לכם את הציפייה, לא היה שום דבר מיני או רומנטי בפגישה איתה. בשנה שלא הייתי איתה בקשר היא הספיקה לסיים את התואר (השני) ולעבור לתל אביב. ועכשיו כשהיא לבד בעיר זרה היא מחפשת את התל אביבים הבודדים שיוכלו לארח לה חברה. וכך היא הגיעה אליי.

 

אבל קודם, כמה מילים על מי זאת עדי, כי זה זמן מה שלא כתבתי עליה או אפילו אזכרתי אותה. בעיקרון, יש קטגוריה בבלוג שלי, אני ועדי, שמספרת את מה שקרה בינינו. כשקרה בינינו מה שקרה הלכתי אחורה וליקטתי את כל הפוסטים בהם היא מוזכרת, שאותה שווה מאוד לקרוא. אבל בקצרה:

 

עדי במידה רבה הייתה האהבה הראשונה שלי. פגשתי אותה בשבוע הראשון של הלימודים. שנינו הלכנו לפגישה של תא פוליטי מסויים והיא שאלה בסיומה אם מישהו יכול ללוות אותה ברחובות הגבעה הצרפתית, ואני נעתרתי. במהלך הלימודים הייתי רואה אותה פה ושם, אחת לכמה חודשים, היה חיתוך מסויים בין המעגלים החברתיים שלנו ואיכשהו היא מצאה את דרכה להיות ידידה טובה שלי. בקמפוס הר הצופים, בין כל הסטודנטים שהתעלמו ממני, סלדו ממני, ראו אותי והסתכלו למקום אחר, עשו לי טובה כשהם אמרו לי שלום, חשבו שאני ממש-בסדר-אבל-לא-נצא-איתו, היא הייתה היחידה שהקשיבה לרחשי הלב שלי, כשהייתי רואה אותה במקרה אחת לכמה חודשים. חשבתי עליה המון. במובן של חשבתי למה מישהי כל כך יפה ומושלמת כמוה בכלל מדברת איתי. לא היו לי אף פעם ציפיות ממנה שתהיה יותר מידידה.

שלוש שנים מההיכרות הראשונה שלנו הייתי במסיבת סילבסטר וגם היא הייתה שם. ישבנו על ספה ודיברנו. היא הציעה לי ללכת לטייל איתה. ישבנו בתחנת אוטובוס, ניהלנו שיחת נפש, ואז זה קרה. התנשקנו. לא חשבתי שיהיה לזה המשך אבל היה. היא הזמינה אותי לביתה כמה ימים לאחר מכן, ובמהלך החודש שבא לאחר מכן לא ממש יצאנו מהמיטה. עבדתי אז במוקד של השב"ס. הייתי מסיים משמרת, הולך לבית שלה, ישן אצלה, קם ללימודים, הולך למשמרת, מגיע אליה... הכול כשהיא עדיין במערכת יחסים עם החבר ההוא שהיא רצתה פעם להתחתן איתו. לא יודע ממש איך לתאר את מה שהלך בינינו. זה היה מן יזיזות, רק עם רגשות. התאהבתי בה תוך מספר ימים. רציתי שהיא תהיה חברה שלי. כל הרגשות והתקוות שהיו לי לאהבה רומנטית במשך גיל ההתבגרות התנקזו לתוך הקשר הזה. מצד שני התחושה שלי הייתה שזה יכול להסתיים בכל יום. זו הייתה מערכת יחסים מבוססת על חוסר אמון, בגידות ושקרים. עוד דבר, במהלך הקשר גיליתי עד כמה היפהפייה המושלמת היא בעצם בחורה לא ממש יציבה, עם סיפור חיים נורא ואיום ומשפחה נוראית.

ואז התברר שבכל הזמן הזה היא שיחקה בי, אולי אפילו ניצלה אותי. היא הייתה מעוניינת בבחור אחר. שכבה איתי ורצתה אותו. מתישהו הקשר ביני ובינה ניתק. היא נפרדה מהחבר שלה, בשבילו. ואני...? השתדלתי לראות את זה כחוויה חיובית, גם אם היא נגמרה רע. אהבתי אותה, פתחתי בפניה את לבי כמו שלא פתחתי בפני אף אחד אחר. לקח לי הרבה זמן להפסיק לחשוב עליה, בעצם, עד ששריל הגיעה. חשבתי עליה כשחיפשתי דירות בתל אביב, חשבתי עליה כשהתחלתי לעבוד במקום הקודם. חשבתי עליה כשפרסמתי סטטוסים בפייסבוק על כמה שטוב לי בעיר החדשה. כשעברתי לתל אביב יצא לי לשוחח עליה הרבה עם נובה, שבזמנו מאוד התעניינה בסיפור החיים שלה. מצד שני, ידעתי שאין לי מה לחזור להיות איתה בקשר.

 

ואז כשפתאום היא שלחה הודעה, לא ממש ידעתי איך להגיב. מה היא כבר יכולה לרצות ממני, אבל להיפגש איתה. כן, למה לא. תהיתי מה יש לי להגיד לה. סך הכול החיים שלי לא מאוד מעניינים. אבל רציתי לראות למה זה יוביל.

 

נפגשנו בצומת הרחובות ז'בוטינסקי-בן יהודה והלכנו ברחובות הצרים עד שהגענו לחוף. היא אמרה לי שהיא סיימה את התואר, עדיין מלמדת עברית בשועפט. גם אני, עובד בחברה בראשון, חי חיים של אדם מבוגר, על כל הטוב והרע שבכך. מחוייבות, אחריות וכל זה. סיפרתי לה על המצב החברתי שלי, שהאוניברסיטה הייתה, במובנים מסויימים, חוויה מאכזבת מבחינה חברתית, ואת התהליך שעברתי, כשהגעתי לתל אביב כשאין לי שום כוונות להצלחה חברתית, ההיפך, רציתי להיות הכי בודד שיש, ודווקא אז מצאתי את הקליקה שלי באימפרוב וחילופי שפה. היא סיפרה לי על מה שקרה לה בשנה האחרונה. מתברר שכשהכרתי אותה היא הייתה עוד בתקופה היחסית שפויה שלה, לעומת מה שבא לאחר מכן. לא ממש מתכוון לפרט פה, אבל מעניין שאותו חבר שלה מלפני שנים שהיא בגדה בו איתי, בסופו של דבר הם חזרו להיות ביחד, אפילו גרו יחד, ואז החליטו להיפרד. אחר כך היא נזרקה בין כל מיני דירות, שותפים ודברים ממש לא נעימים, עד שהחליטה, לפני חודש, להרים טלפון לידיד טוב שלה ולעבור לגור איתו בתל אביב.

 

היה מוזר לשמוע את הפידבק שלה עליי. מוזר ונעים בו זמנית, כי היא באמת מכירה אותי. היא זכרה הרבה דברים עליי ששכחתי שסיפרתי לה, כמו הטעם המוזיקלי שלי לדוגמא. שירים של חוה אלברשטיין עדיין מזכירים לה אותי (חוה אלברשטיין היא הזמרת האהובה עליי מכל הזמנים והתקופות). כשאמרתי לה שאף פעם לא הצלחתי להשתלב בין החברים שלה ושיש לי את כל תסמיני החרדה שלי שמעכבים אותי מלהשתלב. היא הבינה בדיוק על מה אני מדבר. באווירה הגלויה שהייתה לנו, היא אמרה לי שלפעמים אני באמת קצת קריפ, אבל אני בסדר, סך הכול. אין אצלי משהו חיצוני להיתפס עליו, ואני כן תופס מצבים חברתיים. נגיד, אני לא נמצא בסביבות שלא מתאימות לי. וזה היה מפתיע. בתור מישהו שחוויית החיים שלו היא של חבר מכוכב אחר אלו לא דברים שחשבתי שמישהו או מישהי יגידו לי.

 

הלכנו לקרן רחוב שהכבישים בה מתפצלים לדרך לבית שלי ולבית שלה. היא אמרה שנשמור על קשר. למען האמת, אני לא יודע עד כמה אני רוצה לעשות את זה. כן, היה מאוד נעים להיפגש ולראות אותה. גם על מה שקרה לפני שנים אין לי הרבה טינה או חרטה. בדיעבד הייתי עושה את הכול אותו דבר. מצד שני, אף על פי שהיא לא נמצאת בחיי היום יום שלי, עדיין יש לי רגשות אליה, באיזשהו מקום. שאני לא אדיש אליה. וכשמדובר בתערובת נפיצה כזו, הייתי מעדיף להתרחק, להשאיר אותה בעבר.

 

Jack Johnson

 

נכתב על ידי Jack Johnson , 19/11/2017 22:22   בקטגוריות אני ועדי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של טיטניום ב-20/11/2017 10:41
 



עדכונים מחיי


 לא עדכנתי את הבלוג זמן מה. סופ"שים זה הזמן היחיד בשבוע שיש לי את הזמן והכוחות לכתוב. רציתי לעדכן בסופ"ש שעבר, אבל הייתי עמוס בעבודה. ביום שישי עבדתי אחת עשרה שעות וביום שבת עוד שבע-שמונה. היינו חייבים לספק ללקוח עד יום שלישי גרסת דמו של מה שאני עובד עליו בחודש האחרון, והיה דחוף לסיים כמה דברים. הבוס שלי אמר שאם אני נתקע על משהו, שאתקשר אליו והוא יבוא לתל אביב לעבוד איתי. עשיתי את מה שהוא רצה, למעשה עשיתי הרבה יותר על דעת עצמי. ידעתי שהימים הבאים יהיו עמוסים ושאני צריך להוריד מעצמי את הלחץ.

 

ימים ראשון, שני ושלישי הגיעו. ישבתי במשרד מבוקר עד ליל. עבדתי כ11-12 שעות כל יום, אחרי הורדת הלחץ של הסופ"ש, אבל בסופו של דבר זה השתלם. ביום שלישי עליתי לשיחה מול הלקוח. הצגתי את העבודה שלי והם התרשמו. ביום רביעי הלכתי לבוק סרף, אחרי שהרבה זמן לא הייתי. ביום חמישי הייתה חנוכת בית של זוג חברים מירושלים. שישי – לאורך כל היום ישנתי אחרי השבוע הקשה ובלילה הידידה שלי הפמיניסטית הנאצית הזמינה אותי לערב גבינות ויין, אחרי שבשבוע החולף יצא לנו לריב (שמעה את דעותיי על זנות). והנה אני כאן.

 

אז כן, כפי שאתם רואים, אני עובד. עובד קשה. קוץ בתחת כתב לי לפני שנה וחצי שיש לו חבר שמצליח במה שהוא עושה אבל עובד קשה ושאל אותי האם זה מתאים לי (כי לקוץ זה לא התאים). אז האם זה מתאים לי? לא יודע. לא, אני לא נהנה להגיע לראשון בשמונה בבוקר לשיחות עם לקוחות אוסטרליים (שם זה ערב) ולהישאר במשרד עד שמונה בערב לשיחות עם לקוחות אמריקאיים (שם זה בוקר). אני לא נהנה מכך שכל מרצי וכוחותיי מושקעים בעבודה, וכמובן, גולת הכותרת, הדבר שאני הכי שונא בעבודה –אחריות. אני צריך להיות אדם אחראי שקול ומסודר, יש אנשים בצד השני של האוקיינוסים, ההודי והאטלנטי, שמצפים לתשובות. אני לא אדם אחראי או מסודר. אני לא רגיל לרשום ולתעד ולתאם כל דבר שאני עושה ולחשוב מה אני עושה אם מישהו שואל אותי על זה.

 

הצד השני של המטבע-

 

בין שני הקצוות שלי להיות מחוסר תעסוקה ובין להיות עמוס עד מעל לראש עדיף המצב השני. אם הבוס שלי מעמיס עליי פרוייקטים ומשימות זה אומר שהוא סומך עליי. אחרת, הוא היה רק מוריד ממני דברים. הייתי רוצה לצאת מוקדם באופן קבוע – אין בעיה. אין סיבה להשאיר אותי סתם במקום העבודה אם אני לא עושה שם כלום. אבל אם הייתי מגיע למצב הזה זה היה אומר ככל הנראה שאני בדרך החוצה. אבל זה לא המצב. הרבה מהדברים שאני עובד עליהם, אני היחיד שם שיודע לעשות. אנשים לוקחים את הדעה שלי ברצינות ומתייעצים בי. לפעמים המנהל מפנה עובדים אליי, שאעזור להם. כשהגעתי לתל אביב הצלחה מקצועית היה די מה שחיפשתי. אני מניח שמה שאני מתאר נשמע כמו הצלחה מקצועית.

 

זה לא בא בקלות. כל יום בעבודה זה מאבק מחדש בקשב שלי, שרגיש מאוד להסחות דעת, בקושי שלי לבדוק את עצמי, בזיכרון הבעייתי שלי, בחוסר הסדר והארגון שמאפיינים אותי, ביכולותיי החברתיות המוגבלות, בנטייה שלי לחפף.

 

כל הדברים האלה אמללו אותי בשנה האחרונה. פוטרתי מהעבודה הקודמת ומצאתי את עצמי במקום חדש. מהרבה בחינות, העבודה הנוכחית שלי היא ההיפך מהמקום הקודם. במקום הקודם זו הייתה סביבה אליטיסטית, מובחרת, אשכנזית. הייתה בי תחושת גאה בעצמי על שאני נמצא בטופ, גם אם אני בתפקיד שולי וזוטר. במקום העבודה הנוכחי, האנשים שם ממש לא אליטיסטים. הבוס שלי זה בן אדם שכל מילה שנייה שלו זה "קוקסינל". אם לא הייתי יודע שהוא היי-טקיסט, ומפתח תוכנה תותח, הייתי חושב שהוא מפעיל בסטה בשוק. כשהגעתי, לא היה לי חשק רב לעבוד שם. אני יודע היום, בדיעבד, שהגישה שלי למקומות עבודה הייתה ילדותית ומטופשת. הסתכלתי על הדברים החיצוניים והשטחיים. לא הובלתי על ידי רגשי הנחיתות שלי, אחרת הייתי פוסל את המשרה, אבל כן התייסרתי בגללם. עניין אותי הרבה יותר לדעת האם אני מסתובב עם תלפיונים ודוקטורנטים ופחות על אופק התפתחותי או האם לחברה יש לקוחות.

 

בחודש פברואר, לפני כמעט שנה, כתבתי כאן שהלכתי למפגשי הכנה לטיפול בקבוצה. זה היה בימים שהרגשתי שהצלחתי להתייצב כלכלית, ואמרתי לפסיכולוגית שהכול מושלם בחיים שלי. היא שאלה בתגובה אם הכול מושלם בחיים שלי למה אני צריך טיפול בקבוצה. הרגשתי את הצורך בטיפול פסיכולוגי אבל לא יכולתי לענות לה על השאלה. קצת אחרי שאמרתי את זה, שהכול מושלם בחיים שלי, ראשת הצוות שלי עזבה, הגיע ראש צוות חדש שאני והוא לא הסתדרנו, העבודה והתפקיד עברו שינוי, פוטרתי ומערכת היחסים שלי עם שריל נקטעה בדיוק כשהתחלתי לחשוב שהיא עולה על הפסים. בסופו של דבר, הצלחתי לייצב את עצמי כלכלית במקום אחר.

 

אז, כשאנחנו באותם תנאים של פברואר האחרון, האם הכול מושלם בחיים שלי? לא, לא ממש. אני מניח שמי שמסתכל עליי חיצונית יאמר שיש לי הרבה מאוד. אני שוכר דירה בתל אביב, את הדירה הכי שווה בתל אביב, יש לי משרה מכובדת, יחסים טובים עם ההורים, סביבה חברתית תומכת, וגם, אתם יודעים, אני צעיר ובריא וכל זה. אילו ניתנה לי יכולת בלתי מוגבלת, לא היו הרבה דברים שהייתי משנה בעולם החיצון וביחסו אליי. פנימית, הראש שלי הוא די שק מחלות. רגשי נחיתות, הלקאה עצמית ודימוי עצמי בעייתי, ומעל הכול – הבעיות החברתיות שלי. כשאני פוגש באנשים אני הרבה פעמים מגמגם או קופא (בצורה קצת קריפית), במקרים קיצוניים זה מגיע גם לתחושת מחנק בגרון. זה לא בהכרח אומר שהחיים החברתיים שלי לא מפותחים, אני אדם די אהוד בפורומים בהם אני מסתובב (בין השאר, כי יש סביבות חברתיות בהן אני מצליח לזייף את עצמי מספיק טוב בשביל שזה יעבור מסך), אבל שחרור מתקשר אצלי בדרך כלל לריחוק מאנשים. יש מתי מעט שאני יכול להיות חופשי ומשוחרר בסביבתם. עם הרוב אני מתוח ומכווץ, וכשאני צריך לדבר בשפה זרה (אנגלית/רוסית) זה נעשה חמור פי כמה וכמה.

 

אז אם להזניח את כל אלה, כן, החיים שלי אכן לא רעים בכלל. אבל רק אם אנחנו מזניחים את הנ"ל.

 

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 18/11/2017 19:57  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-19/11/2017 23:56
 



פתאום עכשיו פתאום היום


אחרי מעל שנה מאז הפעם האחרונה בה דיברנו אני מקבל לפתע הודעה. עדי. היא גרה בתל אביב עכשיו והיא מתעניינת בשלומי.

 

אני... אני בעיקר בתהיות.

 

אעדכן.

 

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 18/11/2017 13:37  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-19/11/2017 23:57
 



מילואים ונהנים – חלק 2


היום השני למילואים התחיל כשהתעוררתי בבוקר. לא הייתה שעת השכמה אז התעוררתי בעשר, ונשארתי שוכב ללא ניע במיטה זמן רב לאחר מכן. המילואימניקים שהיו אמורים להגיע כבר גדשו את הסדנא. באופן שהפתיע אותי נורא, רוב המילואימניקים שהיו אמורים להגיע בשמונה, אכן הגיעו בשמונה! סקרתי את הסביבה. בניגוד ליום הקודם, כמעט ולא היו מגוייסים טריים קצינים, רק נגדים או חוגרים. היו כמה שהכרתי מהשירות הסדיר וזיהו אותי, שהיה נחמד להחליף איתם כמה מילים על איפה אנחנו עכשיו.

 

אחרי ארוחת בוקר קלה וקפה+סיגריה היה לנו תדריך של רס"ר הגדוד לגבי הופעה צבאית, שכן כל הגדוד הגיע ללא נעליים (וגם אני כמובן). הקצין הזוטר אמר לי על איזה אוטובוס לעלות. התברר שאנחנו נוסעים לאתר הרס, במושב חסידי לייד חיפה. מתברר שהמדינה סוגרת עסקאות עם אנשים פרטיים שרוצים להרוס את ביתם, והורסת אותו בשביל תרגילים לפיקוד העורף, לעשות שם תרגיל חילוץ נפגעים.

 

כשהגעתי ראיתי שהיו שם כבר הרבה כוחות שהגיעו לפניי. הקשבנו לנגד איתו תכננתי את התרגיל יום קודם, שהסביר לנו על המקדחים ומסורים והתקלות הנפוצות בכל כלי. בתכלס, זה היה די התנדבותי מצדי, אשכרה להקשיב ולהשתתף. חצי מהאנשים ישבו בצד ואף אחד לא העיר להם, אבל כך או כך, לא היה לי משהו טוב יותר לעשות. אחרי ההסבר של אותו נגד ניסינו לעשות את מה שהוא הראה לנו, לא אחד אחד אלא כקבוצה, אחד מרכיב והשאר מסתכלים, ועוזרים לו במידת הצורך, ואז היה רגע בו התפקוד שלי הפתיע אותי נורא.

 

היינו צריכים לפרק את מסנן האוויר או מסנן השמן או משהו כזה. בחור אחר הסתבך עם ההברגה, שהייתה בזווית לא נוחה ממש. פתאום הסתכלתי על זה וראיתי שאני יכול להבריג את זה החוצה. ביקשתי ממנו שיזוז, לקחתי ג'בקה מהארגז והוצאתי את זה. הפעם האחרונה שנגעתי בג'בקה הייתה ב2011. בתור בחור שהזיכרון שלו לדברים טכניים הוא נורא ואיום, בתור האדם היחיד שאני מכיר שהיו צריכים ללמד אותו יותר מפעם אחת איך לרכוב על אופניים (וגם איך לקפוץ בדלגית), בכלל לא חשבתי שאני יודע עדיין מה זה ג'בקה ומה עושים עם המכשיר הזה, אבל הנה, הצלחתי להוציא את המסנן אוויר.

 

ארוחת הצהריים שהגיעה הייתה זמן טוב בשביל לפרוש בשיא. הלכתי לשבת בצד, איפה שישבו כמה מילואימניקים בחוסר מעש. שלפתי את קופסת הסיגריות מהכיס ועישנתי אחת נוספת. נמלה עם כנפיים חלפה מולנו. אחת המילואימניקיות שאלה האם זו מלכה. השאלה הזו הובילה לשיחה מאוד ערה על הרגלי החיזור של הנמלים, ביני ובינה ובין שאר המילואימניקים שישבו אתנו. מסתבר, הפינה הזו שמצאתי הייתה הפינה של כל המילואימניקים שהגיעו למחנה בחוסר רצון מובהק. ישבנו במן מעגל ודיברנו משך כמה שעות על מה אנחנו עושים בחיינו והעברנו את הזמן עד שהתרגיל הסתיים.

אני מחלק את האנשים בעולם לשניים; רוב האנשים, שיש לי את החרדה החברתית הרגילה שלי כשאני מדבר איתם, שגורמים לי לקפוא ולגמגם, והמיעוט – כאלה שנוח לי בחברתם ואני יכול לשוחח איתם בחופשיות. אותה בחורה ששאלה על מלכת הנמלים הייתה מהסוג השני, והיו בינינו שיחות נעימות נורא. חבל שהיא נראתה ממש, ממש לא משהו. מזל שהיה לה חבר.

 

בסמיכות לשעה חמש בערב הגיע הזמן להתקפל. חזרנו למחנה לערב גיבוש גדודי. תהיתי למה אנחנו צריכים ערב גיבוש אם אנחנו נפגשים פעם בארבע שנים אבל היה על האש אז לא שאלתי שאלות. בפעם הראשונה בתרגיל החלטתי לעשות משהו מועיל עם עצמי ועזרתי לחתוך את הירקות לעל האש. נגד שהיה אמון על הלוגיסטיקה אמר שתוכנן להיות מופע בידור בהמשך הערב, דוקטור התחכמות, שלטל פרידמן, אבל הוא בסוף ביטל עקב צילומים דחופים, ושהמח"ט יגיע וינאם במקום. אני שמחתי, האמת. עם כל הכלום והשום דבר שעשיתי עד כה במהלך התרגיל, ממש לא חשבתי שמגיע לי לראות מופע בידור בחינם, של אמן שבטוח שהוא מגיע "להחזיר לחיילים ששומרים על המולדת".

 

מופע הבידור והעל האש היו הקדמה לתרגיל שייערך במהלך הלילה. בניגוד לציפיות, הדברים אכן הלכו כפי שהוא תכנן. המח"ט הגיע ואמר את דבריו, בזמן שאני ואותה בחורה והחברות שלה ואני ישבנו בצד וגיחכנו בשקט על מה שאמר. היה על האש, שהיה דווקא בסדר גמור. הוצאתי החוצה את כל החזירות שלי וטרפתי את הבשר יחד עם חבריי ליחידה. אחרי העל האש אחד הקצינים ביחידה סינג'ר אותי לנעול את הש.ג. החלופי שנפתח, כי אין עליו שמירה. עשיתי את זה והלכתי לישון, בסביבות השעה עשר בלילה, כשאני מסופק מאוכל..

 

כעבור שעה קמתי. סירנות. אנשים רצים. התרגיל הלילי החל. הוחלט שאני אשאר במחנה ולא אלך עם הצוות שלי לאתר ההרס, ומבחינתי זה היה סבבה לגמרי. הסתובבתי ברחבי המתחם בשביל לזלול את מה שנשאר מהשאריות העל האש, כשלפתע ראיתי פנים מוכרות. אחד מחבריי ללימודים, כונה פה במהלך השנים בירושלים המו"ח, פתאום נראה שם, יושב בשלווה בביגוד אזרחי. בהתחלה לא הייתי בטוח שזה הוא, אבל כמה רגעים לאחר מכן הבהירו את המצב. אני מכיר את הבחור מ2012. בטכניון הוא היה כוכב עולה בפקולטה למתמטיקה, הוא היה סוג של גאון. אחר כך הוא למד לתואר שני במתמטיקה באוניברסיטה העברית, שגם אותו הוא סיים בהצטיינות יתרה, ועכשיו הוא מתחיל דוקטורט. עוד דבר שמאפיין את האיש הנ"ל, זה שהוא בן אדם ממש מעופף. לפעמים נראה שהוא חי בעולם משלו. באופן מאוד טיפוסי לדמות, הוא שכח שיש לו מילואים. כשהודיעו לו בבוקר שהוא צריך להתייצב ביחידה, הוא אמר להם שיש לו תרגולים להשלים, ובמקום להיות בבסיס בשמונה בבוקר, הוא הגיע באיחור קל של ארבע עשרה שעות.

 

ואז הוא הסביר לי מה התפקיד שלו במילואים האלה.

אין כניסה למשאיות דרך הש.ג. של הבסיס, אז פתחו שער חלופי בגדר שהמשאיות ייכנסו דרכו. בשביל לאבטח את הש.ג. הזה גייסו אנשים, וביניהם, אותו. אלא שבסופו של דבר אף אחד לא שמר על השער, אז את הבחור הזה גייסו... סתם. אין ספק שצה"ל ניצל את המרב מיכולותיו המתמטיות הגבוהות.

 

ישבנו שנינו בחוסר מעש ושתינו תה עד שמישהי הציעה לנו להשתתף בתרגיל בתור נפגעי חרדה מדומים ושנינו קפצנו על ההזדמנות. מסתבר שלעבוד על יכולות המשחק בערבי האימפרוביזציה בירושלים הוכיח עצמו שימושי אחרי הכול. שיחקנו פגועי חרדה עד שמיצינו את זה. מילואימניק חובש כיפה העביר לחבריו שיעור תורה על שולחן פיקניק בסדנא, וכיוון שאני תמיד שמח להתפרץ לשיחות כאלה ולומר את דעתי, הצטרפתי לשיחה. המו"ח  הגיע זמן קצר אחריי. לא זוכר איך הגענו לזה אבל אמרתי שהיהדות, אם היא רוצה להמשיך להתקיים, צריכה לשנות את דרכיה ולהתאים עצמה לזמן הזה. ספציפית, העליתי את נושא ההומוסקסואליות. על כך שאין להומוסקסואל שום דבר להרוויח מהצטרפות לדת, ושלפסוקים כגון "משכב זכר דינו סקילה", קמו כבר פירושים אחרים. כצפוי, זה הוביל לדיון פורה, עד שבא האשכנזי הצהוב שכבר כתבתי עליו בפוסט הקודם.

 

הבחור ההוא, המ"פ של פלוגת המשטרה הצבאית, שאל מי החנה את הרכב שלו בסמוך לש.ג. אחד מיושבי השולחן, משתתף פעיל בויכוח, אמר שהרכב שלו נמצא שם.

 

"בבקשה תזיז את הרכב שלך מהש.ג. כי המשאיות לא יכולות לעבור".

 

המילואימניק אמר שהוא יעשה את זה עוד מעט כשהוא ילך לישון באוטו וחזר לדיון.

 

"המשאיות לא יכולות לעבור שם. אני צריך שתזיז את הרכב".

 

המילואימניק חזר על ההסבר שלו. הפעם הקצין כבר היה יותר תקיף ואמר למילואימניק ללכת ולהזיז את הרכב שלו. משהמילואימניק סירב בפעם השלישית, הקצין רצה לקחת את פרטיו. ואז המילואימניק אמר את המשפט שיצק שמן על המדורה:

 

"רק שתדע שאני הייתי בקבע, בגלל אנשים כמוך פרשתי"

 

"בגלל אנשים כמוך הצבא נראה כמו שהוא נראה" הקצין לא נשאר חייב.

 

המילואימניק קם והם עמדו ללכת מכות. הפרידו ביניהם. הקצין הלך משם לעיסוקיו בתרגיל. המילואימניק הלך להזיז את הרכב.

 

אני והמו"ח המשכנו לשבת לשולחן עד שנהיה מאוחר ממש, והלכנו לישון.

 

כשהתעוררתי בבוקר זה היה לריח צחנה, שהכרתי טוב מאוד. גאון עלום שם החליט לשים את השירותים הכימיים לייד איפה שישנו. מיטתו של המוח לא הייתה איפה שהיא הייתה כשהלכתי לישון. מסתבר שהוא היה חכם ממני והתקין אותה הרחק מהקיר.

 

תרגיל נוסף עמד להתחיל. עליתי על מדים ונסעתי באוטובוס חזרה לאתר ההרס. ישבתי ולא עשיתי כלום. פגשתי בחור מאחת מקבוצות ההיכרויות שאני מטריל בהן. ביקשתי ממנו שיצלם אותי ויעלה לקבוצה. כמו אתמול, הנגד שראיתי ביום הראשון הסביר לנו על הכלים. היה די מגניב, הנענו והפעלנו ציוד חילוץ. לא נדרש מאיתנו הרבה מאמץ, רק להתבונן איך הנגד עושה את זה. עד שבסביבות השעה אחת הכול הסתיים וחזרנו לבסיס.

 

בסדנא כולם היו על אזרחי או עמדו לרדת ממדים. ניצלתי הזדמנות לקחת חמגשית על חשבון משלם המסים, אבל האוכל היה כה דוחה שהעדפתי לא לסיים. הייתה לנו שיחת סיכום, בה קיבלנו מטען נייד, שתכלס, זה משהו שאני צריך, ופנס. לא חשבתי שמגיע לי אבל לקחתי בכל זאת. עליתי על אזרחי, החזרתי את המדים. יצא לי להתבונן שוב בטופס על פרטי החיילים והמקצוע שלהם ואז הסתבר לי, שבכל התרגיל הזה, אמנם במקצועי הייתי מכונאי רכב, אבל התפקיד שלי היה מפקד מחלקה, למרות שאני לא קצין. וזו הסיבה שהייתי צריך להגיע יום לפני כל שאר החוגרים. פרצתי בצחוק כשהבנתי מה היה התפקיד שלי בכל המילואים האלה, והאופן בו מילאתי אותו.

 

המו"ח הקפיץ אותי לתחנת אוטובוס בסמיכות לאיפה שהוא גר, משם תפסתי את האוטובוס לתל אביב.

 

סך הכול, הייתה חוויה נחמדה מאוד. כמה ימים של שקט, של חוסר מעש, של אינטרוספקציה על חיי וכל מה שעבר עליי בצבא ומאז. קשה לי לסכם את הרגשות שלי כלפיי תקופת השירות הצבאי. מצד אחד, יש הרבה רגעים קשים שאני זוכר מהבסיס, מהתפקיד של מכונאי רכב ומחיל חימוש. הצבא היה הכניסה שלי לחיים הבוגרים, בפעם הראשונה עשיתי משהו שקרוב לעבודה. ואני לא עובד טוב. אני כל הזמן שוכח ומאבד דברים. הצבא עימת אותי עם זה בדרך הקשה ביותר. בשנים ההן, חשבתי שהבעיות הללו זמניות, שזו תולדה של הנסיבות. שמו אותי במקום שלא מתאים לי, וזה ייפתר אחרי שאשתחרר. זה לא. להיפך, אחרי הצבא הגיע הטכניון, ובמקום ההצלחה שקיוויתי לה, הגיעה תקופה מאוד קשה ומאכזבת בזכות עצמה. הצד השני של המטבע, הוא שבכל ההתפלשות בבוץ הזו היו גם רגעים יפים. פעם שאני פוגש אנשים מהצבא, בחתונות ושאר אירועים, זה דווקא נעים לראות אותם ולהיזכר. גם הפעם במילואים, לחזור למסגרת הצבאית, לשלושה ימים, המחיש לי שעברו כל כך הרבה שנים, ושאני לא במקום ההוא יותר. עברתי הרבה מאז, שבע שנים ככלות הכול. הלכתי ללמוד את המקצוע שרציתי וסיימתי בזה תואר ראשון, הפסקתי להרגיש כמו נטע זר בעולם, יצאתי מכרמיאל ומהפריפריה, עברתי לירושלים ולתל אביב ומצאתי אנשים שמדברים וחושבים כמוני.

 

את הסופ"ש של השבוע ההוא ביליתי בקצרין בסמינר אימפרוב.

 

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 3/11/2017 16:02  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-16/11/2017 19:11
 





86,641
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJack Johnson אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jack Johnson ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ