לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

World Renown



Avatarכינוי:  Jack Johnson

בן: 29

Skype:  jack.israblog 



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2018

שתי החלטות שגויות שהובילו לכאב פיזי


בפסח נשארתי בתל אביב. עבדתי בכל חול המועד וביום חמישי יצאתי לשלושה ימי חופש, שניצלתי היטב. קפצתי על הרפתקאות לא חכמות שהותירו אותי כואב וחבול. ביום חמישי בצהריים התעוררתי ונזכרתי שכבר חלף הרבה זמן מאז יצאתי לרכב על האופניים בפעם האחרונה. נזכרתי בכל סופי השבוע בהם רציתי לרכב והייתי צריך לעבוד, ואמרתי שעכשיו אני חייב את זה לעצמי. הסתכלות זריזה במפה והחלטתי לרכב לרחובות. לשם ובחזרה זה יוצא עשרים וחמישה קילומטרים מאיפה שאני גר בתל אביב.

 

אומנם לא רכבתי כבר המון זמן, אבל שטויות. מה כבר יכול לקרות? כשהייתי רוכב הגעתי ליעדים הרבה יותר רחוקים.

 

בסביבות השעה 14:00 עליתי על האופניים ויצאתי לדרך. הגעתי ליעד שלי ברחובות ללא בעיה ולאחר כמה דקות מנוחה התחלתי את דרכי לתל אביב. יצאתי מרחובות והגעתי לנס ציונה. הייתה עלייה קטנה שכמוה כבר עברתי רבות. התחלתי לדווש ואז זה הגיע – התכווצויות שרירים. הרגל שלי התיישרה וסירבה להתכופף. הרגשתי שהשרירים שלי נעולים. לא קרה לי דבר כזה אף פעם לפני כן מעולם. זה היה באמצע עיר אז ירדתי מהאופניים, קניתי חטיף אנרגיה, התיישבתי על ספסל קרוב וניסיתי לנוח. תהיתי איך אני יכול להגיע לתל אביב במצב הזה. אוטובוסים לא היו. מונית זו לא אופציה כי ממש נדיר למצוא מונית שאוכל להכניס לתוכה את האופניים (מונית עם מתקן להרכיב אותם עליו).

 

אחרי שנחתי מעט, עליתי על האופניים וחשבתי על דרך אחרת להגיע לתל אביב. סבתי לכיוון רחובות וראיתי שאני יכול לדווש בירידות ובמישור. זו העלייה שנועלת לי את הרגליים. דיוושתי עד שהגעתי לראשון לציון. בראשון, הבנתי שיש לי אופציה להגיע למשרד, לנעול את האופניים שם ולקחת מונית הבייתה. שקלתי את האופציה הזו, והחלטתי שאני רוצה להגיע הבייתה בכוח אופניי בכל זאת. התבוננתי במפה, הבנתי שהמסלול שלי מכאן ואילך הוא בערים (ראשון לציון->בת ים->יפו ->תל אביב) כך שלא אקלע לכביש מהיר בחשיכה, והחלטתי ללכת על זה. מה אומר ומה אגיד? לעשות את הדרך הזו היה נורא קשה. עם הזמן הבנתי שאני לא יכול לדווש במישורים, ולאחר מכן גם לא בירידות מתונות אלא רק במדרון תלול. בראשון לציון עוד הסתדרתי, ברכיבה על דיונות החול לייד מתחם הסופרלנד. כשהגעתי לבת ים ירדתי מהאופניים וחציתי אותה בהליכה, ואז, כשתהיתי אם זה מה שאצטרך לעשות עד לביתי בתל אביב, ראיתי במפה שאני במרחק של רחוב או שניים משדרות העצמאות ביפו. משם כבר הבנתי איך להסתדר. הגעתי לשדרות העצמאות במהירות. משם רכבתי על שדרות ירושלים עד לטיילת הרברט סמואל והמשכתי על קו החוף עד שהגעתי הבייתה. כל הסיפור הזה לקח כשבע שעות. כשהגעתי קרסתי לתוך המיטה ולא רציתי לזוז ואת השרירים התפוסים בירכיים הרגשתי גם שבוע אחרי, אבל בכל זאת נהניתי (אני כנראה האדם היחידי שנהנה מכאבי שרירים תפוסים). לא בטוח שלרכוב לרחובות היה צעד כזה חכם. החל מהנקודה בנס ציונה בה התחילו לי התכווצויות שרירים הייתי עושה הכול בדיוק אותו דבר.

 

החלטה שגויה נוספת, שגם הובילה לכאב פיזי, הייתה בסופ"ש שלאחר מכן. תמיד הייתי בעניין של סאדו מאזו. היו לי כמה התנסויות כסטודנט, הלכתי למסיבה בירושלים ביולי 15' ולמסיבה בדאנג'ן שנה לפני כן. ראיתי בעיקר שזה מה שעושה לי את זה בסיפורים ובפורנו, לא במציאות. ובכל זאת, זה היה יום שיש אחד. ראיתי שיש מסיבת BDSM בדרום העיר. לא היה לי הרבה מה לעשות, הייתי חרמן ונואש, ונרשמתי. הגעתי למקום באופניים ובכניסה ראיתי מישהי שהכרתי מקהילת הBDSM בירושלים, שאחרי האוניברסיטה כמו כולנו עברה לתל אביב. היא הסבירה לי את החוקים של המסיבה. שלקומה השנייה נכנסים רק בזוגות , לא זה לא, ולא להתערב לאנשים בסשנים. חוקים שהכרתי מהמסיבות הקודמות.

 

הייתה לי הרגשה רעה בנוגע למועדון הזה מהרגע שנכנסתי אליו. לא הכרתי אף אחד ולהיות בודד במועדון זו לא התחושה הכי טובה בעולם... ראיתי מישהי שיושבת לבד. נראתה מבוגרת ממני בעשור. הצעתי לה לרקוד. היא הסכימה. דיברנו על (חוסר) הניסיון שלי בעולם הBDSM. היא לא נראתה נלהבת במיוחד והלכה לחברים שלה בהזדמנות הראשונה. עוד כמה נשים שישבו בצד והצעתי להן לרקוד ענו ב"יש לי חבר" ו"לא תודה". פתאום ראיתי שם מישהי שאני מכיר מהמסיבה ביולי 15'. ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא אותה בחורה. זו לא הייתה היא. אותה אישה במועדון הסכימה איתי שהן דומות, רק שצבע השיער שלהן שונה. ההיא שזכרתי מיולי 15' היא ברונטית בעוד שזו מהמועדון העידה על עצמה כברונטית-שטנית. הודיתי שקשה לי להבחין בדברים כאלה בחושך. היא תפסה לי את הזין וקבענו לעלות לאזור של הזוגות אחרי שהיא תסיים עם המינגלינג.

 

עלינו לאיזור הזוגות עם התיק שלה בו כל שלל האביזרים שהיא משתמשת בהם. שוטים וכו'. אני לא יודע מה בדיוק ציפיתי למצוא אבל זה היה קצת מאכזב. היה שם בעיקר מישהו מצליף במישהי, שצרחה את הנשמה שלה, מהצד רוב האנשים צפו במתרחש. מצאנו מקום לעשות את הסשן והתחלנו בעבודה.

 

האמת שהסשן הזה, כמו בפעילויות הBDSMיות הקודמות שהשתתפתי בהן, הרגיש לי יותר כמו בדיקה רפואית מהסקס של חיי... היא אמרה לי להוריד את החולצה. הורדתי. היא סגרה את השיניים שלה על הפטמות שלי ונשכה אותן יותר ויותר חזק, באופן שהזכיר לי טיפולי הסרת שיער. זה היה מאוד לא נעים וגרם לי לתהות מה אני עושה פה. אחר כך היא הוציאה מן סיכה שסוגרים על הפטמות לחצה אותה יותר ויותר. זה נשמך עוד זמן קצר עד שאמרתי שזה לא מתאים. הבנתי שזה ללא ממש מה שאני מחפש וזה לא מה שעושה לי את זה. ירד לי ממנה בכללי ורק רציתי לסיים את הערב. יצאתי מהמועדון, לקחתי אופני תל-אופן ורכבתי הבייתה.

 

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 19/4/2018 16:15  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-20/4/2018 17:24
 



פגישות ועניינים מהחיים האמתיים


הסקריפט

הסקריפט... הסקריפט הייתה נקודת אור בחיים שלי. נקודת אור שחיפשתי כבר הרבה הרבה זמן, ומצאתי. אני מרגיש שאני חייב לכתוב כאן כמה מילים על הסקריפט.

 

אני לא מוצא עצמי בשוק העבודה. כתבתי כאן פסקה על זה בספטמבר 2015, כשרק התחלתי לעבוד במוקד, על החשש שלי מההשתלבות שלי בשוק העבודה כשאהיה גדול. בשנתיים וחצי שעברו מאז הספקתי לצטט את הפסקה הזו כמה וכמה פעמים. כל השנה האחרונה הייתה איזשהו סוג של חיפוש עצמי, נוכח הפיטורין מהעבודה הקודמת והקשיים בעבודה הנוכחית. תהיות מה אני יכול לעשות עם עצמי. כתבתי על היחס שלי לשוק העבודה לא מעט בבלוג, אבל זה היה אפס קצהו ממה שהתחולל אצלי בפנים. לא ידעתי במה אני טוב, מה אני יכול לעשות. הייתי רואה מגישי קפה ואומר לעצמי שאני לא הייתי יכול לעשות את מה שהם עושים, אני לא הייתי מסוגל לתפקד היטב בסביבה לחוצה, אני לא הייתי מבין את מה שאומרים לי, גם אם הצד השני היה מנסה להסביר ככל יכולתו. הייתי מסתפר וחושב שאני לא יכול לעשות את העבודה של הספר. אני בטח הייתי מפספס קווצות שיערות פה ושם, ואז ברגע האחרון, רגע לפני שאני חושב שסיימתי, מבין שאני צריך לעשות את כל העבודה מחדש. באופן מעניין, דווקא התואר במתמטיקה, שתמיד ראיתי כהישג, היה לי לרועץ במהלך כל התקופה הזו. למדתי המון דברים סופר-תאורטיים, בכמה רמת מעל למה שלומדים סטודנטים להנדסה ומדמ"ח, רק בשביל לראות שאני לא יכול לעשות איתם כלום.

 

לפני כשבועיים-שלושה, הראש צוות שלי אמר לי שהוא צריך לכתוב סקריפט שעושה משהו ושאל אותי אם אני יודע איך. לא היה לי פתרון בשבילו על-המקום אז הפניתי אותו לסקריפט שעושה משהו דומה. ניסיתי לעזור לו במשך עוד דקה-שתיים מבלי שיעלה לי רעיון. הוא אמר שהוא יתקשר לאחד מהבכירים, איש מאוד מוכשר עם הרבה ניסיון וידע. כעבור כעשר דקות חשבתי על איזושהי דרך לממש את מה שהוא רצה. הצעתי את זה לראש-צוות ולאותו בכיר. כבר היה להם פתרון שהם עבדו עליו, סקריפט שהם המשיכו לכתוב אחרי שהלכתי. בבית כתבתי את מה שהיה לי בראש וראיתי שזה עובד. למחרת הראש צוות שאל אותי אם הצלחתי לממש את הסקריפט ואמרתי שכן. שלחתי לו את מה שכתבתי והם רצו עם זה.

 

הידיעה הזו, שאני יכול לספק את הצרכים של המשרד, ושיש תחומים שאני יכול ללמוד ולהבין, עשתה לי הרבה טוב. וגם הראתה לי שאני יכול לכתוב סקריפטים כעיסוק עיקרי ולא כעיסוק צדדי. וזו הייתה הקלה של שנתיים שהתמוגגה. והביאה אותי לחפש עבודה אחרת בפיתוח/כתיבת קוד, ששם אהיה כנראה יותר מתאים. וזה מה שאני עושה באמת. אני מרענן את הידע שלי בPython וR (בתפקיד הנוכחי אני עובד בעיקר בSQL), ושולח את לחמי על פני המים בקורות חיים.

 

פגישות מוזרות עם בלוגרים ושאר אנשים

 

למרות הפוסט שלי מהאחד באפריל על הפגישה עם מינה סתם, שלא התקיימה במציאות (מן הסתם), היו לי כמה פגישות די מעניינות לאחרונה. הפגישה הראשונה התקיימה ביום הפתוח של האוניברסיטה העברית. אני ובלוגרית מהאוניברסיטה מצאנו עצמנו אחד מול השנייה. תהיתי האם זו היא (מטבע הדברים לא יצא לי לראות אותה במשך הרבה זמן) אבל התג על החולצה חשף את זהותה. יצא לנו להיפגש המון פעמים באוניברסיטה. בכל פעם הסטנו את המבט והמשכנו ללכת, ואז שלחנו אחד לשנייה אימייל (או כתבנו פוסט בבלוג...)  "האם ראיתי אותך באוניברסיטה היום?. אז זה קרה גם ביום הפתוח ו... כן, נשארנו נאמנים למסורת. הסטנו את המבט הצידה וכתבנו על זה באימיילים ובבלוג.

 

בשבוע שעבר התקיים פסטיבל עולמות – פסטיבל של פנטזיה ומד"ב וכיו"ב. נצמדתי לחבורת אנשים. מכרים שלי מכל מיני אירועים של גיקים בתל אביב ופתאום הבחנתי בעוד מישהי שאני מכיר מישראבלוג. היא זיהתה אותי. אמרה שזה צפוי לראות אותי כאן. בהתחלה לא זיהיתי אותה, על אף שיצא לנו כבר להיפגש בעבר. זה היה די מביך לראות אותה שם. הייתה בינינו תקופה ארוכה של יחסים מתוחים, ובכל זאת, בפגישה עצמה היה מאוד נחמד.

 

והפגישה השלישית, המוזרה והמפדחת ביותר, התרחשה ביום השני של פסטיבל עולמות. הלכתי לי לתומי בשרונה, בדרך לפסטיבל. פתאום אני מוצא עצמי מול זוג שמצטרפת (מהשורש צ.ר.פ.ת., לא צ.ר.פ.) באופן ממש מוגזם. הבחורה זו לא אחרת מבר. למי שלא קרא/ה בבלוג שלי ב2014, בר היה הכינוי של מישהי שהכרתי בשאטלים של האוניברסיטה בסמסטר הראשון של שנה א. חשקתי בה במשך הרבה זמן וכששאלתי אותה אם היא הייתה רוצה לצאת לשתות משהו, היא ענתה שאפשר. נראה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שמישהי שמצאה חן בעיניי אמרה לי כן. רק בשביל כמה שעות מאוחר יותר לקבל ממנה הודעת התנצלות ושהיא ענתה ככה כי היא לא ידעה מה לומר... לי לא היה הרבה מה לעשות חוץ מלהתאבסס עליה, להסתכל על תמונות שלה בפייסבוק, לכתוב עליה בבלוג וכו'. מה שמוזר זה שיצא לי לשמור איתה על קשר. היינו מדברים מדי פעם בפייסבוק ויצא לי לראות אותה בכל מיני אירועים גיקיים כשעברתי לתל אביב. היא מישהי שנחמד לראות מדי פעם, ובכל זאת, כשמדובר בשני אנשים מופנמים וביישנים כמונו, היה ברור שאותו רגע מ2014 עדיין נוכח בחדר. ארבע שנים לאחר מכן, אני רואה אותה בסיטואציה הזו. לקח לי קצת זמן לזהות שזו היא. כשהייתי קרוב מדי וזה היה מאוחר מדי. עוד צעד או שניים והיא זיהתה אותי, הופתעה ואמרה שלום. ניהלנו שיחה קצרה על מה כל אחד עושה בחיים והמשכתי בכיוון שהלכתי. היא ובן הזוג שלה העדיפו לעשות אחורה פנה.

 

חוץ מזה, השרירים שלי כרגע תפוסים עקב רכיבת אופניים שהייתה קצת גדולה עליי. עוד סיפור משעשע, אבל לזמן אחר.

 

ליל מנוחה,

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 8/4/2018 23:38  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-14/4/2018 12:14
 



פסח 2018


היה חג פסח מאוד מיוחד.

 

ליל הסדר היה קצת מעיק. לילות הסדר במשפחה שלי די מצומצמים. בדרך כלל זה רק אני, הוריי, וזוג חברים שלהם (שאני לא סובל). הפעם הצטרפה אלינו אחותו של אחד מבני הזוג הנ"ל. אמא שלי אמרה שבנוסף תבוא גם השכנה והבת שלה. אמנם היו אמורים להגיע אנשים נוספים אבל בסוף היינו שמונה. לא ממש ידעתי איך להתמודד עם כמות האנשים הזו. השיחות באירועים המשפחתיים שלנו די ערות בדרך כלל. יש גם מעגל שיחה אחד. הפעם, אחותו של חבר של הוריי סובלת מנכות שכלית מסויימת. היא לא לגמרי "איתנו" וביום-יום יש עליה השגחה. ואולי זה נשמע נורא, אבל קשה לי עם אנשים כאלה. בייחוד מאז המפגשים שלי איתם בתור מאבטח בבית חולים. כשאני רואה אותם אני מעדיף להפנות את המבט. כשהם ליידיתמיד מקנן בי פחד שהם ייצאו משליטה. העדפתי שלא לשבת לייד האישה הזו. התיישבתי סמוך לאבי כשאמי חוצצת ביני ובינה. עם הבת של השכנים הייתה לי פאדיחה נוראית (ודי משעשעת) לפני כמה שנים, ואותו זוג חברים. סך הכול, מצאתי עצמי בשולחן שיש לי אישיוז עם רוב האנשים בו. העדפתי שלא להסתכל לצד ימין בשביל לא לראות את אותה אישה לוקה בשכלה. שיחה עם הבת של השכנים הייתה "בעייתית" אז פשוט שתקתי כל הערב. מדי פעם ניסיתי להבליח כמה משפטים עם אבא שלי בין מעגלי השיחה השונים ברוסית ועברית (שינוי מרענן. בדרך כלל השיחות אצלנו הן רק ברוסית). כשליל הסדר נגמר שמחתי נורא, והתקשרתי לחבריי מהג'מעה איתם קבעתי לצאת.

 

עם הג'מעה נסעתי לכרמיאל יום קודם לכן, בו העלינו את האופציה להיפגש. אחרי ליל הסדר נפגשנו בהתאם למתוכנן. זה כבר כמה שנים שאנחנו נפגשים אחרי ליל הסדר והולכים לשתות בירה בפאב שהיינו הולכים אליו כל סופ"ש ב2008-2011, הפאבליק. במשך כמה שעות בעיקר דיברנו על על תקופת התיכון והצבא. דיברנו על מה עלה בגורל כל מיני אנשים שהכרנו בגיל הטיפש עשרה אבל בעיקר החיינו את העבר. אין לנו באמת חוויות משותפות מאז שכל אחד הלך לדרכו. בראש השנה 2013 שהינו בבית של עובייד שלושה ימים עם החברה המעצבנת שלו דאז. עכשיו אני חושב על זה בתור חוויית הנעורים האחרונה שלנו. עובייד הציע שנעשה סרט על החוויות שלנו בכרמיאל. הוא תמיד חשב על כך שכל אחד מאתנו מתמחה באיזושהי אמנות משלימה בשבילי ליצור סרט. אני - בכתיבה. יונס במוזיקה ועובייד נגע בצילום, בימוי וכו' כשלמד אנימציה בבצלאל ויש לי, לטענתו, המוווון חומר בבלוג שאפשר לעבוד איתו. תהינו איזו יצירה קולנועית אפשר להפיק מחוויות התיכון שלנו. אם זה סרט קצר או באורך מלא, או סדרה. אני הצעתי שזה יכול להיות סוג של "רמזור" רק עם אנשים צעירים בעשרים שנה מהדמויות שם. בדרך כלל בפגישות האלה מתישהו יונס חותך הבייתה ואני מספר לעובייד על מערכת היחסים הfucked up שלי. זה מה שהיה לפני שנתיים עם עדי, זה מה שהיה לפני שנה עם שריל. אולי גם ללפני שלוש שנים עם נ'. רציתי לדבר איתו גם הפעם, על מערכת היחסים הfucked up שלי, אבל הפעם יונס נשאר לכל אורך הפגישה, ולא היה לי נעים לחשוף את עצמי בפניו. קיוויתי שבשנה שלאחר מכן, לא יהיו לי מערכות יחסים fucked up לשתף בהן את עובייד.

 

סיימנו את הערב באחת בלילה, כשיונס הסיע את כולנו לבתים שלנו, והלכתי לישון. היו מאורעות גם ביום שלאחר מכן, אבל אני מעדיף שלא לכתוב עליהם, לעת עתה.

 

Jack Johnson

 

הפאדיחה שקרתה לי עם הבת של השכנים: ביום בו עזבתי את הטכניון סופית, השלישי במרץ 2013, עליתי על האוטובוס לכרמיאל. פתאום שמתי לב לדמות מוכרת - הבת של השכנה, שהייתה אז בכיתה י"ב. למרות שהם היו שכנים שלנו כבר עשר שנים דיברתי איתה אולי פעם פעמיים. הפעם, כשדיברתי איתה, השיחה הייתה קלילה וזורמת. היה ממש נחמד לדבר. יצא לנו במהלך הימים הבאים לדבר הרבה בסקייפ. גם ישבנו אחד אצל השניה. כתבתי עליה כמה פוסטים פה באותו זמן, בהם פירטתי מה אני חושב עליה ואת התוכניות שלי להציע לה לצאת. בסופו של דבר היא סירבה. העולם המשיך כסדרו. כחודשיים אחר כך השתעשעתי ברעיון לכתוב בבלוג בשמות אמתיים במקום בכינויים ואז היא שלחה לי הודעה בסקייפ, לראשונה מזה חודשיים, ואמרה לי לא לעשות את זה. עד עכשיו היא הבליגה ולא אמרה כלום גם כשהיא כעסה/נעלבה מהתיאורים שלי, אבל הפעם היא חייבת להתערב.

בשנת 2004 כתבתי פוסט בו כתבתי את שמה המלא של המורה שלי לתנ"ך, וקראתי לה זונה (הייתי מאוד בוגר בתור נער). עשר שנים אחרי, שתי ילדות בחטיבה דיברו  בהסעה שלהן מבית הספר על זה שהם גיגלו את שמה של המורה (אז ניתן היה למצוא את הבלוג שלי בגוגל) והגיעו לפוסט שלי. חברה של הבת של השכנים האזינה לשיחה. היא הגיעה לבלוג, קראה את כל עשר השנים שהכיל וסיפרה עליו לכל חברותיה. וכשאותה חברה הראתה לבת של השכנים את הבלוג, היא גילתה שהשיחות מזכירות במידת מה את השיחות שהיו לה עם בחור מסויים לאחרונה.

 

אל תקללו את המורים שלכם.

נכתב על ידי Jack Johnson , 2/4/2018 21:13  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-7/4/2018 09:08
 



פגישה מאתמול


קמתי מוקדם. מוקדם ממה שאני קם בימי שבת. השעה הייתה 06:30. ניסיתי לשוב לישון אבל לא הצלחתי להירדם. החלטתי ללכת לים לקרוא ספר, כמו שפעם הייתי עושה. שמתי את האזניות וירדתי במדרגות של כיכר אתרים עד למכולת של בריכת גורדון, איפה שאני בדרך כלל קונה את הליקריץ השחור-לבן שלי. קניתי את הליקריץ והלכתי לחוף. הייתה רוח קרירה, עופר לוי שר לי באזניות על המציאות שהיא חלום. סך הוכל די נחמד פה, חשבתי לעצמי.

 

אני עובר את הרחבה בין הפיצוצייה לחוף, איפה שיתחילו ריקודי עם בעוד כמה שעות. פתאום התחושה הזו, שמסתכלים עליי. אני באמת שם לב למישהי שבוחנת אותי במבטה. בחורה גבוהה תכולת עיניים בבגדי ספורט, שיערה אסוף בצמה שטנית-בלונדינית. שעמדה לצד עוד מישהי. הורדתי את האזניות ויכולתי לזהות שהן מדברות על מתיחות לקראת ריצה שהן מתכוננות לעשות. לא היה לי שום מושג מאיפה היא מוכרת לי. ניגשתי אליה ושאלתי "אנחנו מכירים?"

 

"כן, האמת שכן" היא עונה לי. "אתה אלכס, לא?"

 

תהיתי מאיפה היא מכירה אותי, בהתחלה חשבתי שמהאוניברסיטה או מכרמיאל. ואז, במבט שני, כל הפרטים התחברו לי. ידעתי מאיפה היא מוכרת לי. רגע של שוק. למען האמת זו מישהי שיצא לי לדבר איתה במשך זמן רב באינטרנט. היה לי מושג כללי על איך שהיא נראית, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת ראיתי  אותה.

 

"את מכירה אותי בתור ג'ק, נכון?". היא הנהנה. חברה שלה עומדת לייד, לא ממש מבינה את המבוכה של שנינו. ניצלתי את ההזמנות ולחצתי את היד לחברתה.

 

"אממ תקשיב, אני ועדי <השם של חברתה> בדיוק יוצאות לרוץ. אתה בא?"

 

חשבתי מה יש לי להפסיד, כבר לבשתי נעלי ספורט והצטרפתי אליהן.

 

רצנו שלושתנו סמוך למסלול האופניים ודיברנו תוך כדי. סיימנו את המסלול בחוף הצוק. חברה שלה הייתה צריכה ללכת ונשארנו שנינו על החוף, מזיעים

ומתנשפים מהריצה. "רוצה לשתות?" שאלה אותי בעודה מפנה את בקבוק המים בידה אליי. שאלתי אותה אם היא עדיין יוצאת עם קסור. ענתה לי משהו מגומגם על זה שזה מסובך ביניהם. שאלה אותי בחזרה אם אני עדיין יוצא עם אותה הישראבלוגרית. גם אני עניתי שזה מסובך ושנינו גיחכנו קלות.

"רוצה שנשב בחוף?" שאלתי אותה. הלכנו שלובי ידיים ומצאנו איזו פינה.

 

אני לא יודע כמה שעות בילינו שם. הזמן חלף כל כך מהר. זו הייתה תחושה מיוחדת. בהתחלה בעיקר צחקנו על המכרים הוירטואליים שלנו. עם הזמן זה התחלף לנושאים אישיים יותר. "אתה כבר לא כותב כמו בעבר, נכון?" היא שאלה אותי ואני הנהנתי. הסברתי לה על כל הבלאגן שהלך לי בחודשיים האחרונים בתחום התעסוקתי והרומנטי. המון נושאים שהרגשתי שאני יכול להית פתוח לגביהם סוף סוף.

 

לקראת הצהריים היא הייתה צריכה ללכת לבית הוריה. גם אני איבדתי חשק להמשיך ככל שהחוף הלך והתמלא. נשמור על קשר? שאלתי, והחלפנו מספרי טלפון.

 

יש משהו נורא מיוחד בלהיפגש עם בנות מהאתר הזה. בדרך כלל בדייט ראשון יש אווירה כלשהי של מבוכה, כאילו אתה עומד למבחן מול מי שמולך, וכתוצאה, כל אחד עוטה את הנוצות והשריונות. כשזו מישהי שהכרת בישראבלוג, אין מה לקשור לעצמך כתרים או לנסות להסתיר חולשות. כשאתם מכירים אחד את השניה, גם אם זה רק מאימיילים ובלוגים, אפשר להשקיע את המאמצים בתקשורת כנה. זה היה משהו נהדר, משהו קסום, שאני מקווה שגם יחזור על עצמו J

 

תודה לך על יום נהדר.

 

Jack Johnson

 

============================

עריכה:  אחד באפריל כמובן :) 

נכתב על ידי Jack Johnson , 1/4/2018 18:35  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-3/4/2018 05:58
 





90,335
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJack Johnson אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jack Johnson ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ