לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

World Renown



Avatarכינוי:  Jack Johnson

בן: 29

Skype:  jack.israblog 



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2019

תקופת מבחנים 2019+עוד מהרקדנית


אז אני והרקדנית יצאנו. היה מאוד נחמד. לפחות לי... באתי לדייט בלי הרבה ציפיות. מה יהיה יהיה. דיברתי איתה בחופשיות על כל מיני נושאים שעד לא מזמן נהגתי בדרך כלל להסתיר בדייטים. כל האספרגר וההתמודדות שלי עם סיטואציות חברתיות. משהו שאני מרגיש צורך לציין, זה שהרשיתי לעצמי לדבר פתוח לא רק בגלל שמראש אין לי הרבה מה להפסיד, או כי אם אני מעוניין בקשר רציני אז עדיף לשים על השולחן את הדברים האלה, אלא כי כל הנשים שצאתי איתן לאחרונה העלוא ת הבטחון העצמי שלי בתחום הזה אז אני מרגיש נוח להיות פתוח יותר. דיברנו הרבה על המון נושאים אחרים. היא סיפרה על עצמה. באמת הזמן חלף באופן נעים ונוח... היה ממש נחמד, אבל כמו שלא היה קליק באף אחת משלוש הפעמים הקודמות שיצאנו, כך גם לא הפעם. בסוף הדייט, שהסתיים ללא נשיקה הפעם, אמרתי לה שאשמח לראות אותה שוב. היא ענתה שהיא צריכה לחשוב על זה. כצפוי, למחרת היא אמרה לי שזה כנראה לא זה. וניהלנו בWhatsApp את השיחה הבאה:

 



 

ואז היא ענתה לילט וסיימנו את השיחה.

 

טוב נו, אני לא יכול לומר שאני עצוב מדי על זה. ובכלל אני לא רוצה להקדיש זמן לבנות בתקופה הקרובה, וזאת בגלל תקופת המבחנים שעוברת עליי. הראשונה מאז 2016.

 

בתואר הראשון שמחתי על תקופות בחינות. הייתי מגיע לספריה, לומד מבוקר עד ערב והולך הבייתה. בתואר השני זה קצת מסובך כי יש עבודה, שהיא גם די תובענית בזכות עצמה. השגרה בשבועיים האחרונים שלי הייתה:

 

07:00 - לקום

07:30 - לנסוע לעבודה

מ08:30 עד 18:30 - לעבוד

18:30 - לנסוע לאוניברסיטה מהעבודה

מ 20:00 עד 23:00 ללמוד בספרייה של האוניברסיטה

מ23:00 עד 0:00 - לרכב על אופניים הבייתה

מ0:00 עד 1:00 מקלחת, שעת פנאי וללכת לישון

 

וחוזר חלילה. וזה מה שמתוכנן גם לשבועיים הקרובים, עד ה04.02, או עד ל20.02 אם אני אצטרך מועד ב'.

 

האמת, אני לא יכול לומר שאני סובל... סך הכול אני נהנה ללמוד למבחנים. תמיד נהניתי. גם מאוד נהניתי לחזור לספסל הלימודים. בראייה לאחור, אני חושב שעשו לי טוב השנתיים שלקחתי בין התואר הראשון לתואר השני. היום אני הרבה יותר מודע לעצמי ולחולשות שלי. במהלך קורס הצלילה (שאני עדיין צריך להשלים את הפוסטים עליו) הבחנתי שכשאני פועל לבד יש לי המון טעויות ולעתים קרובות אני מפספס או לא שם לב לדברים. לתואר הראשון הגעתי למבחנים עם ביטחון עצמי גבוה מדי. עכשיו אני יותר זהיר, יותר בודק את עצמי. יותר מתעכב על דברים, או לחילופין, מודע לפחים שאני עלול ליפול אליהם. אני מקווה שזה ישתלם. עוד הבדל בין התואר הראשון לשני, הוא שבתואר הראשון היו לי חמישה קורסים עם שלושה ימים בממוצע ללמוד לכל אחד מהם. עכשיו יש לי תקופת מבחנים מרווחת עם שני קורסים שתופסים את כולה.

 

הקורסים שלי הסמסטר - תכנות לינארי ומשחקים לא שיתופיים.

 

משחקים לא שיתופיים - קורס בחירה. נעדרתי מההרצאות כל הסמסטר. הסתמכתי על ספר הקורס, ונראה לי שזו הייתה החלטה טובה... אם יש משהו שבדיעבד אני מצטער שלא עשיתי בתואר הראשון, זה ללכת לספר הקורס. הרבה פעמים מרצים עוקבים אחרי הספר. גם סביר להניח שבספר יהיו פחות טעויות מבמחברת שלי. או הפנייה לנושאים מתקדמים, שהרבה פעמים מרצים אוהבים לשאול עליהם במבחנים, מבלי להזכיר את שמם. אני עד היום זוכר שבמבחן באינפי 2 הייתי צריך לפתח את הכיוון הקל של משפט ארצלה-אסקולי. כאמור, לא הלכתי לאף הרצאה הסמסטר, פרט לאחת בשבוע שעבר. הצלחתי להשיג את הסיכומים של ההרצאות שפספסתי ולינק לדרייב של הקורס. מרפרוף בדרייב נראה שהמרצה מפנק במבחנים. לקחתי קורס בתורת המשחקים בתואר הראשון בעברית (וקיבלתי במועד א' את הציון הנמוך ביותר שהיה לי בתואר - משהו כמו 37). במקום להוכיח טענות קשות באנליזה של מרחבים מטריים, כמו בקורס ההוא, הפעם צריך רק למצוא שיוויי משקל (נאש, THP, SGP...). מה שהבנתי מהמרצה זה שאצלו צריך בנוסף לפיתרון המספרי לצייר גרף יפה עם סרגל. ואני, בשביל מה הלכתי לעשות תואר שני אם לא בשביל לצייר גרף יפה עם סרגל? מהקורס הזה אני יחסית לא מודאג.

 

תכנות לינארי - בניגוד לשם, אין שום קשר בין תכנות לינארי לתכנות. "תכנות" זה תרגום שגוי לprogramming, מילה שבז'רגון המתמטי בעולם דובר האנגלית משמשת באופן כללי לאופטימיזציה (מיקסום הרווח/מזעור העלות). אם "משחקים לא שיתופיים" זה קורס שאני יחסית רגוע לגביו. לא כן תכנות לינארי... דבר ראשון, הקורס הזה הוא קורס חובה. "משחקים לא שיתופיים הוא קורס רשות". לא רק שזה קורס חובה, זה קדם לקורסים הבאים שאני צריך לקחת. הדבר השלישי הוא שהמרצה לא עושה רושם של מרצה שמרחם במבחנים. ויש לו כל מיני התנהגויות ואמירות של מרצה שלא מרחם במבחנים. הוא צעיר, שזו האינדיקציה הכי מובהקת למרצה קשוח/מקל (ככל שהגיל עולה הם נוהגים להקל), הוא טוען שהמבחנים שלו לא קשים ו"רק פיתוח של הכלים בכיתה" (גם פרוייקט אפולו 11 זה פיתוח של משפט פיתגורס. בכל זאת יש סיבה שלקח 2500 שנה בין השניים...). וכמובן, המבחנים של המרצה משנים קודמות והממוצעים שסטודנטים מדווחים עליהם. קיצר, המצב לא מזהיר. המרצה חובב הוכחות מתמטיות, מה שמרתיע את שאר הכיתה. אני אמור להתמודד עם זה היטב, כי בתור בוגר מתמטיקה כבר הוכחתי כמה טענות בחיים שלי. מצד שני בתור היותי אני, כבר יצא לי לאכזב את עצמי אקדמית לא פעם במקומות בהם אני אמור להיות חזק.

 

אז אני מחלק את שגרת הלימודים שלי בין הימים בהם אני בעבודה ובין סופי השבוע. אחרי העבודה, כשאני מגיע לספריה, אני בדרך כלל פותר מבחנים משנים קודמות. אני בדרך כל עייף והמבחנים הם "תמריץ חזק יותר" ללכת לספר ולהבין מה קורה בהוכחה, מאשר סתם לעבור עליה, משהו שבשבילו אני צריך יותר ריכוז.

 

אז זה מה שעומד על הפרק עכשיו. המבחנים.

 

לילה טוב,

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 12/1/2019 17:37  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-17/1/2019 16:59
 



הרקדנית


אני שומע אתכם אומרים "נו מה ג'ק, כבר עבר הרבה זמן מאז שכתבת על מערכת יחסים fucked up שיש לך ואיך הכול נעשה שם לא נכון". ובכן, כנראה שמישהו שם למעלה באלוהות הבלוגוספירה שמע אתכם כי יכול להיות שמערכת יחסים כזו הולכת ונרקמת והנה בא גם פוסט כזה שמציג את הבחרה ובעיקר אותי באור בזוי ונלעג.

 

בן הנשים שיצאתי איתן ב2018 היו בדיוק שלוש שהקשר איתן לא היה מבוסס-מין:

 

1. הישראבלוגרית.

2. הערבייה.

3. הרקדנית.

 

הישראבלוגרית ואני יצאנו כמה חודשים. עם הרקדנית והערבייה זה נמשך שלושה-ארבעה דייטים. בערך כמו הקשר שהיה לי עם נ' ב2014. רק שנ' אוזכרה בבלוג הזה מיליון פעם ולי ולפסיכולוג היו שעות של שיחות עליה והרקדנית והערבייה אוזכרו כאן בקושי. הערבייה, בפוסט שכתבתי עליה (שבעיקר עסק בדעותיה הפוליטיות) והרקדנית אוזכרה כאן פעמיים. פעם אחת בפוסט על תקרית משעשעת שקרתה לי במפגש של קבוצת היכרויות בפייסבוק והפעם השנייה - היא הייתה הדייט שלי באותו פוסט שבו כתבתי על ההתכתבות שלי בקבוצת הוואטסאפ של ישראבלוג שהביאה אותי לתהות אם אני על הספקטרום. אצל הפסיכולוג, הערבייה בכלל לא הוזכרה והרקדנית אוזכרה באיזה חצי משפט.

 

אז, הרקדנית. כפי שיכולתם לנחש מהכינוי היא עובדת בתור... מורה למתמטיקה. אבל היא במשך הרבה שנים הייתה רקדנית ואני די בטוח שהיא מגדירה את עצמה הרבה יותר כרקדנית מאשר כמורה למתמטיקה. היא רוסייה מהקריות. יש לה אשכרה מבטא שקיים רק אצל רוסיות בקריות. שזה משהו די נדיר לראות בתל אביב, כי רוב הרוסיות מהקריות שפגשתי גם נשארו שם.

 

הכרנו במפגש של קבוצת ההיכרויות ההיא אבל לא יצא לנו לדבר בו כלל. לגשת ולדבר איתה לא היה רעיון טוב בדיעבד. היא יצאה עם מישהו באותה תקופה (הקבוצה הזו היא לא קבוצת היכרויות באופן מוצהר, בעיקרון זו קבוצה של טיולים וכל מיני פעילויות חברתיות) ובאותו אירוע היה לה כאב שיניים נוראי. היא הייתה חייבת להגיע, כי היא הייתה המארגנת, אבל היה לה ווייב של "תעזבו אותי". היא הוסיפה אותי בפייסבוק לאחר מכן ושוחחנו. שאלתי אותה אם היא יוצאת עם מישהו. אמרה לי שכן, ובאופן כללי היא בעד קודם לבדוק אם אפשר להיות ידידים ורק אחרי זה לקדם את זה הלאה. לא רציתי להיכנס לזה ולא רציתי להשקיע בזה אז עזבתי את זה בצד.

 

הפעם השנייה שפגשתי אותה הייתה במקרה כשחלפתי ברכיבה על פני קבוצת אנשים ששיחקו שח, והיא הייתה שם. הסתבר לי שהיא משחקת שחמט. הצעתי לה להיפגש לשחק. נפגשנו בשישי בצהריים על אחד הספסלים ברוטשילד-שנקין ושיחקנו. היא לא היוותה אתגר של ממש עבורי. אולי נתנה לי לנצח בכוונה. נשארנו שם לדבר עוד זמן קצר והלכנו לעיסוקינו. בימים הבאים ניסיתי ליזום שיחות בוואטסאפ. ההודעות שלה היו לקוניות ולא-מתעניינות ואני הייתי בראש של "מה אני צריך את זה?" ושיחררתי אותה.

 

אלו היו ימי יולי והיא הייתה בחופש הגדול. היא טסה לטיול של חודש וכששנת הלימודים החלה, פתאום אני מקבל ממנה הודעה. דיברנו וזה היה די ברור לשנינו למה היא שלחה לי הודעה פתאום. קבענו להיפגש באחד מבתי הקפה על רוטשילד. סיפרתי לה קצת על עצמי. כל מיני דברים מעניינים שקרו לי, על זה שטסתי לנורווגיה ולדרום אפריקה אחרי הצבא. היא נותרה אדישה ומסוייגת. יצאנו מבית הקפה ועלינו במעלה השדרה. שאלתי אותה אם היא רוצה שנחזיק ידיים. אמרה לי שלא. המשכנו ללכת כל אחד בצד שלו של המדרכה כשאני מבין שזה לא בדיוק הדייט הכי מוצלח שהיה לי. כשהגענו לצומת שמתפצל לרחוב שלה נעמדתי מולה. אמרתי לה שהיה נחמד ואיחלתי לה לילה טוב. רציתי לחבק אותה כמן מחווה מנומסת.

 

ואז היא נישקה אותי. זה בא לי די משום מקום. המשכנו להתנשק שם לעוד מספר דקות. היא שאלה אותי מה אני מחפש. עניתי לה שקשר רציני. היא אמרה שהיא גם. שהיא כבר בת שלושים, ומחפשת להתקדם לשלב הבא. החלפנו עוד משפט או שניים. המשכתי בדרכי והיא פנתה לרחוב לשלה.

 

חזרתי אליה בוואטסאפ והמשכנו להתכתב בימים שלאחר מכן. היא תמיד הייתה די אדישה. לא יכולה הייתה להיפגש, לא העלתה נושאים או יזמה שיחות. היה נראה כאילו אני מושך אותה, ולא במובן שרציתי. הייתה שיחה אחת בה שאלתי אותה "איך עבר היום?". היא ענתה כשעתיים אחר-כך ב"נחמד". וזהו. שאלתי אותה אם היא רוצה להיפגש בשביל לשמוע את ה"תשמע חשבתי על זה ולא נראה לי שזה זה". באופן מפתיע היא רצתה להיפגש. נפגשנו באיזור הבימה וטיילנו על רוטשילד. דיברנו בעיקר על מערכות יחסים ומה אנחנו מצפים מהן. היא, כמו תמיד, לא נראתה מאוד בעניין שלי. בסוף הדייט ליוויתי אותה לביתה. התנשקנו במשך דקות ארוכות והלכנו כל אחד לדרכו.

 

שלחתי לה למחרת את הודעת ה"היה לי ממש כיף אתמול וכו'". היא אמרה שגם היא נהנתה אבל היא מרגישה שההתאמה בינינו היא חלקית בלבד. לא יכול לומר שזה מאוד הפתיע אותי. עניין אותי לקבל איזשהו משוב על עצמי, לדעת מה הסיבה. היא אמרה שהיא מרגישה שזה מתקדם לכיוון פיזי וזה לא השלב שהיא נמצאת בו עכשיו. זה גרם לי לחשוב. אני כן יכול להגיד שלפחות ברמת המודע רציתי יותר מאשר סקס איתה. גם לא ניסיתי להגיע איתה למיטה או משהו כזה. המגע הפיזי הכי מתקדם שהיה בינינו היה אותן נשיקות ברוטשילד, גם אם הן היו קצת סוערות. אבל יכול להיות שבתת מודע זה לא היה כך והסנסורים שלה קלטו משהו כזה.  אפשרות אחרת זה שהיא לא הייתה בטוחה אם היא מעוניינת בי או לא.

 

בכל מקרה, לא ממש נאבקתי זה ושיחררתי אותה לדרכה.

 

ועכשיו היא חזרה שוב.

 

נראה איך זה יתפתח.

 

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 6/1/2019 23:07  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-9/1/2019 19:01
 



שבוע אחרון של 2018


אני רק אוסיף לפני הכול שאני כותב את הפוסט הזה מהרכת מבית ההורים לעבודה אז אני מצטער על שגיאות הכתיב או ההקלדה. אין לי זמן לעבור על הפוסט.

 

ובכן, 2018 הייתה שנה מצויינת מבחינתי. הרבה יותר טובה מ2017 הנוראית. עברתי תפקיד וראיתי באילו תחומים אני טוב ובאילו לא. הייתה לי מערכת יחסים (שאומנם התחילה בדצמבר 2017 אבל נמשכה כמה חודשים לתוך 2018) וכמות לא מבוטלת של נשים שיצאתי/פגשתי/שכבתי/היה לי קשר קצר איתן. התחלתי ללמוד וחזרתי לרוץ. השבוע האחרון של 2018 היה די קשה בשבילי. הוא עימת אותי עם הרבה מהחרדות שלי.


הסופ"ש של 21-22/12/2018 היה די מוצלח. אני זוכר ממנו בעיקר את ריצת 10 הקילומטר בשבת בערב. זו הייתה ריצה מאוד מרגשת. רצתי את המרחק ב56:12 דקות. זו לא תוצאה טובה אבל אני לא בכושר, הייתה לי, אחרי הכול הפסקה של שנה וחצי מהריצה, ועד אותו סופ"ש התוצאות שלי, פרט למירוץ הלילה של ת"א, לא ירדו מ58 דקות. עד הריצה הזו, חשבתי שריצות ה10 קילומטר ב45 דקות שעשיתי כשהייתי בן 19 שייכות, ובכן, לגיל 19. הגוף שלי כבר לא שם. ואז חשבתי על זה שבלי קשר לגיל 19, אי אפשר להשוות את התוצאות שלי כשהייתי בכושר שיא ושמרתי על משמעת אימונים, לעכשיו. שאוללי אני כן יכול לחזור לתוצאות האלה, עם אותו מאמץ, בגיל 30.


בבוקר יום שני ה24/12/2018 הגעתי לעבודה אחרי יום ראשון לא מאוד משמעותי. ירדתי בתחנת האוטובוס שאני תמיד יורד  בה עם מישהי שלוקחת איתי את אותו קו. מישהי שהזכרתי אותה פה מספר פעמים. ב14:30 הלכתי ללימודים כמדי יום שני. הגעתי למחרת בבוקר. אותה עובדת לא הייתה על האוטובוס. במשרד אמרו לי שאתמול היה היום האחרון שלה.

אם לומר את האמת, זה בא אליי בהפתעה. הבנתי יפה מאוד למה פיטרו אותה, היא לא הייתה עובדת יעילה במיוחד וזה לא נראה שהטעויות אצלה מגיעות ממקום של זלזול או חוסר רצון לעבוד או חוסר הבנה כלשהי (דברים שניתן לדבר איתה עליהם). פשוט היא ומחשבים אלו שני קצוות בלי קשר אחד לשני.

אבל, בהתחשב בכך שהיא כבבר עבדה אצלנו עשרה חודשים, חשבתי שהמנהלים שלי הבינו שזו היא ואין מה לעשות ולזכותה ייאמר שהיא באמת הסתדרה איתם (ועם שאר המשרד) ושאם היא הגיעה עד הלום, אז היא כאן בשביל להישאר.

ובכן, לא.

הבוס שלי ביקש מאתנו שנתקשר אליה. לא עשיתי את זה. היו כמה פעמים שחשבתי להתקשר ובכל פעם לא מצאתצי את הכוחות הנפשיים לעשות את זה. יש בי הקלה מסויימת על זה שהיא עזבה. הדעות שלה בכל מיני נושאים קצת הגעילו אותי וזה כן היה מעצבן לעזור לה על שטויות. לא רציתי להתקשר אליה בשביל לומר לה משהו לא נכון.

עכשיו כשאני כותב את זה, זה די חבל לי שלא התקשרתי אליה או שלחתי הודעה מנומסת בוואטסאפ על השלד של "צר לי לשמוע שפוטרת. היה נחמד לעבוד. אם תצטרכי משהו אז בשמחה. בהצלחה בהמשך."...


בהמשך אותו יום, ה25/12/2018, קיבלתי הודעת SMS. תרגיל מילואים מהיום למחר שנועד לתרגל קריאת מילואים מהיום למחר. ואני, חייל מצטיין (ואפילו מפקד מחלקה!), כשקוראים לי למילואים אני תמיד מגיע. לא בגלל שכל חייל חשוב ולשרת בצבא זו לא חובה זו זכות. בגלל שיש לי חופש מהעבודה, אני לא עושה במילואים כלום ובתכלס, אף אחד גם לא יכול להכריח אותי. התוכנית שלי הייתה לעלות לחיפה. להגיע לבסיס בלפחות שעה איחור. להעביר את היום ב"אימון". לתת עבודה. לנסוע ל"מכרה" שלי בחיפה. לתת עבודה. ולחזור לתל אביב לקראת השעה 17:00.

אמרתי לבוס שלי ש"אוי זה נורא חבל שקוראים לי למילואים מהיום למחר אבל מה לעשות כשהמולדת קוראת". הוא התרעם שככה קוראים לאנשים מהיום למחר ומה אם אני בקרייסיס בעבודה, או אם אני מתכנן ירח דבש עם אשתי, או אם יש לי משהו דומה. ביררנו את זה והתבשר לי שאני לא חייב ללכת אלא אם זו פקודה של אלוף או צו 8 או 9. הבוס שלי שאל אותי אם אני רוצה ללכת ושמבחינתו זה בסדר אם אני אלך וזה בסדר אם אני לא אלך. מה שהוא מתקומם עליו זה איך שאפשר לשנות חיים של אנשים מהיום למחר. לא יכולתי לומר לבוס שלי שאני רוצה ללכת, כשמבחינתי, ללכת למילואים זו עקיצה. אני רוצה לעקוץ אבל לא יודע איך זה ייתפס.

התקשרתי למוקד המילואים ואמרתי להם שאני לא יכול להגיע כי יש לי לחץ בעבודה. אמרו שיחזרו אליי.

כעבור כשעה וחצי באמת חזרו אליי ממספר חסוי ממה שנשמע כמו ועדת בירור של מילואים. במקום בו אני יושב בעבודה אין הרבה קליטה אז רציתי להתרחק טיפה בשביל להגיע למקום בו אני יכול לדבר. עד שקמתי הם כבר ניתקו את השיחה.

בהמשך היום ניסיתי לתפוס אותם. בכל פעם שהתקשרתי למוקד הם סירבו לקשר אותי לועדה שדנה בבקשות חיילים ואמרו שאין להם מידע על מצבי. הם אמרו לי שהם עובדים עד חצות. בסוף היום הבוס שלי אמר לי לעדכן אותו האם אישרו לי להשתחרר מהמילואים או לא. כבר עברה השעה 23:00. אף אחד לא חזר אליי או שלח ל SMS או יצר איתי קשר ואני כבר הכנתי את עצמי לכך שזהו זה. יום חופש על חשבון הצבא ומשלם המסים. ואז ב23:55 התקשרתי שוב אל המוקד. אמרתי שלא חזרו אליי. החיילת ביררה בשבילי ואמרה לי שאני משוחרר. קמתי בבוקר בשעה הרגילה והלכתי לעבודה כמו כלב.

 

זו הייתה סיטואציה מורכבת שהקפיצה לי את כל הפיוזים של החרדה. מצד אחד, רציתי לנצל את העקיצה הזאת והבוס הודיע לי שמהצד שלו, יש אישור. מצד שני, אם המילואים האלה היו נופלים לי על ירח דבש, או אפילו על הלימודים, הייתי עושה בדיוק את מה שעשיתי בשביל לא להגיע.


קמתי לבוקר יום רביעי ה26/12/2018. חשבתי לעצמי לקחת את ספרי הלימוד בתיק שאני לוקח לעבודה. לרדת במרכז הצעירים של תל אביב, מזא"ה 9, בשביל ללמוד שם ולא להעביר את הזמן בשיטוטיי פייסבוק ואוננות בבית.

הייתי צריך להישאר בעבודה עד מאוחר אותו יום. כשסיימתי שם, קצת אחרי 19:00, לקחתי את האוטובוס והגעתי למזא"ה 9 בתל אביב. רק בשביל לגלות שהם סגורים היום. לא היה לי כוח לחכות לאוטובוס או לרכוב על אופניים. הלכתי ברגל הבייתה וכשהגעתי כבר הייתי מפורק מכל היום. התמוטטתי על המיטה וישנתי.


יום חמישי, ה27/12/2018: הוזמנתי למסיבת בת המצווה של אחד הסוהרים במוקד של השב"ס שעבדתי בו בתור סטודנט. זה שהזמינו אותי היה... מוזר. סיימתי לעבוד שם בספטמבר 2016 (התחלתי באוגוסט 2015). זה כבר יותר משנתיים שאני לא עובד במקום הזה. פרק זמן שהוא יותר מפי 2 מהתקופה שעבדתי שם. בהתחשב בנסיבות, כשאתה שולח למישהו הזמנה אתה לא ממש יכול לצפות שהוא יגיע.

בכל זאת, רציתי לבוא. רציתי לראות את האחמ"שים, את מפקדת היחידה, את שעועית (עובדת במוקד, שב2016 מאוד חשקתי בה), ובכלל לברר איך האווירה שם עכשיו.

קמתי בבוקר והתגלחתי בשביל לא להיראות כמו הcave man שהייתי כשהרשיתי לשיער הפנים לגדול פרא. חשבתי להכניס תיק חולצה חגיגית בשביל להגיע לבת מצווה מהעבודה. בסוף חשבתי לצאת בסביבות 17:00. קחת אוטובוס הבייתה. להתארגן, ולהגיע לאולם (בלוד) בסביבות 20:00.

שאלתי את הבוס שלי אם אני יכול לצאת מוקדם. הוא אמר לי שאם זה דחוף הוא ישחרר אותי אבל אם אני יכול שאתן את הextra hours. זה לא היה דחוף כי בסופו של דבר אני יכול ללכת לאירוע עם הבגדים של העבודה, זה לא שאני עובד בשיפוצים או משהו, אז נשארתי...

היו כמה דברים בעבודה שהשתבשו. ההספק שלי היה נמוך ממה שציפיתי ובאותו יום היו דברים שהיו חייבים להסתיים. מפה לשם, סיימתי קצת יותר מאוחר אדוני אני אשמח אם תפסיק להסתכל במסך שלי ממה שסיימתי ביום לפני כן. לקחתי את האוטובוס ללוד.

הגעתי לאולם. ראיתי את שעועית. קצת אחר כך הגיעו האחמ"שים ואחריהם מפקדת היחידה. נורא שמחתי לראות כל אחד מהם.

הערב הזה הוציא ממני תחושות אמביוולנטיות. היה נחמד לראות את כולם. כלומר, כל השישה אנשים שבשבילם באתי. ראיתי איך תל אביב, בשנתיים וקצת שעברו מאז שעזבתי את ירושלים וסיימתי לעבוד במוקד, הוציאה ממני הרבה דברים טובים. אבל בערב ההוא, החרדות שלי פרצו במלוא העצמה, כאילו חזרנו ל2015. ניסיתי להיתלות בכל מיני חוויות חיוביות מהשנתיים האחרונות. בעיקר בנשים שיצאתי איתן, שמצאו אותי מושך ואני אותן, מה שב2015 עוד הייתה חוויה שכמעט ולא יצא לי להתנסות בה.

את רוב הערב העברתי בשיחה עם אחד האחמ"שים שציפיתי לראות. בזמנו, כשעבדנו במוקד, דיברנו אך ורק בעברית. באירוע דיברנו רוסית. גם עם אחמ"שים אחרים יצא לי להשלים פערים. דיברנו קצת על החיים בתל אביב אבל מהר מאוד השיחה עברה לנושאים כלליים בעקבות אירוע מסויים במוקד.

עם שעועית דווקא כמעט ולא יצא לי לדבר, וכשכן, זה היה בחברת שאר המוקדנים. יצא לי להעיף בהם מבט. בהתחלה זה היה קצת הלם. הם היו חבורה של ערסים בני 24-5 ודיברו באופן ועל נושאים שמדברים עליהם בני 24-5. נרתעתי מטיפוסי האנשים שפעם הייתי בא איתם במגע, לפני שמצאתי את עצמי בסטארט אפ ובמאורת האספרגרים שלי בתל אביב. לא רציתי לעבוד או להיות חבר של אף אחד מהם.

עוד רגע מעניין בבת מצווה היה רגע שבו כל מיני מפורסמים בירכו את כלת השמחה. אמא שלה זמרת ומתחככת באנשים בתעשייה. היו הרה כוכבים שהילדים באולם נורא התרגשו לראות. כל מיני כוכבי נוער, כמו עדן וטורי, שלא זיהיתי אף אחד מהם. לרגע נראיתי בעיני עצמי כל כך קלישאה של איש מבוגר.

כשהערב הסתיים ביררתי לגבי האוטובוס הבייתה. מצאתי את עצמי הולך ברחובות לוד באחת בלילה בשביל למצוא את האוטובוס לתל אביב. כבר היה מאוד מאוחר, הייתי עייף וחסר כוחות. בחוץ היה קר וגשום. החלטתי לעשות לעצמי טובה וחסכתי לעצמי את ההמתנה בתחנת האוטובוס בלוד. הלכתי לתחנת המוניות לייד והזמנתי לעצמי מונית הבייתה.

 

חשבתי לכתבו גם קצת על הסופ"ש ויום ראשון אבל אני עומד לרדת בתחנה שלי ברכבת וגם ככה הפוסט מאוד ארוך אז נסיים כאן.

 

 

שנת 2019 טובה, ישראבלוג

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 1/1/2019 22:09  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-2/1/2019 23:59
 





94,337
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJack Johnson אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jack Johnson ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ