לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

World Renown



Avatarכינוי:  Jack Johnson

בן: 29

Skype:  jack.israblog 



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2018

סיפורי הרפתקאות מהשבת האחרונה


לפני כמה שבועות הבחורה בעבודה שכתבתי עליה בחודש הקודם ניסתה לשדך ביני ובין חברה שלה מהלימודים. השידוך הזה בסופו של דבר לא צלח. דיברנו רבע שעה ואותה חברה פשוט הודיעה לי כמה ימים אחר כך שזה לא מתאים. האמת שזה דווקא היה לי קצת חבל. אני ואותה קולגה המשכנו ללכת לעבודה בבוקר ולשוחח וזה נתן לי השראה לכתוב סיפור קצר. סיפור נונסנס שמציג אותי בצורה די מגוחכת. כתבתי את הסיפור ופרסמתי בכמה קבוצות בפייסבוק. והוא עורר הדים. בעיקר כל מיני אנשים שהתרעמו עליי או לא הבינו את הבדיחה. בין האנשים האלה הייתה גם מישהי שהוסיפה אותי ופנתה אליי. המשכנו לדבר פה ושם בשבוע החולף. זה התחיל בבדיחות על הסיפור הקצר אבל נכנס גם למקומות יותר אישיים כמו מערכות יחסים, קשרים שהיו לנו בעבר וכו'. אותה בחרוה סיפרה לי קצת על עצמה. היא בת שלושים וחמש (לא להאמין שאני יוצא עם נשים בגיל הזה...), מפעילה חדר בריחה בחיפה, ומתגוררת בקריות.

 

בשבת האחרונה חזרתי לכרמיאל, לפגוש את הוריי. קבעתי להיפגש עם הפסיכולוג ביום שישי, והשעה היחידה בה הוא יכול היה הייתה ב08:30 בבוקר. תכננתי לקחת ביום חמישי בערב את הרכבת לכרמיאל ולנסוע אליו (לכפר ורדים) בשישי בבוקר. בפועל חל שיבוש בתוכניות.

 

בחמישי בערב, אחרי שחזרתי הבייתה מהעבודה, התכתבתי עם אותה בחורה, בעודי מתארגן לנסיעה לכרמיאל. אמרתי לה שאהיה הסופ"ש בכרמיאל, שזה לא רחוק כל כך ממקום מגוריה ואפשר להיפגש. היא לא ידעה אם יהיה לה זמן הסופ"ש. היא העלתה את האפשרות שאם היא הייתה מכירה אותי טוב יותר היא הייתה מזמינה אותי לישון אצלה בשביל שאסע לכרמיאל בבוקר. הנחתי שהיא לא תזמין. קניתי כרטיס לכרמיאל ועליתי לרכבת.

 

המשכנו לדבר תוך כדי הנסיעה. השתדלתי להשאיר את הטלפון שלי טעון (הייתה לי כ5% סוללה) אז חיברתי אותו ללפטופ. במהלך השיחות היא השתכנעה לתת לי לישון אצלה ואמרה לי לרדת בתחנת הרכבת קריית מוצקין. הגעתי בסביבות 23:20 וירדתי מהרכבת. לאחר לא מעט זמן שחיפשתי אותה בחניון מחוץ לתחנה היא סוף סוף נמצאה. נראתה פחות או יותר כמו בתמונות. עליתי על הרכב שלה ונסענו לדירתה.

 

להיכנס לדירה שלה לא הייתה חוויה נחמדה כל כך. היא מגדלת שני כלבים. בדרך כלל, אין לי בעיה עם כלבים, אבל לא כשהם קופצים עלי ומלקקים את הפנים שלי בכזאת סיטואציה... שוחחנו מעט על כל מיני עניינם כלליים. אולי על הכלבים. אני לא זוכר למה, אבל הסיטואציה הזו לא גרמה לי להרגיש בנוח. לא יודע אם זה משהו שהקוראים שלי, אלה שפגשו אותי, יכולים להסיק עליי, אבל אני סובל מחרדה חברתית ברמה כזו או אחרת. בהרבה מפגשים שלי עם אנשים אני מגמגם, קופא, בולע מילים, חווה קשיי נשימה, עושה מחוות גוף פתאומיות ומוזרות. כמו שאתם יכולים להבין או לשער, זה כבר הכשיל לי כמה דייטים בעבר. אני לא יודע מתי זה "נוחת" עלי או בקרב מי. שמתי לב שלאנשים בעלי ביטחון עצמי, כמוה, יש נטייה להוציא את הצדדים האלה ממני, אבל לא תמיד ולא בהכרח.

 

היא הייתה צריכה להוציא את הכלבים לגינה, לפרוק אגרסיות. יצאנו לפאר הכלבים ושוחחנו מעט על ענייני הקבוצה. השיחה לא ממש זרמה. לא הצלחנו להיפתח אחד כלפיי השנייה וחזרנו לדירה שלה. הכלבים נשארו בחצר הבית. היא רצתה לראות סרט אז הלכנו למיטה שלה. הוצאתי את הלפטופ בשביל להתחבר לנטפליקס עם סיסמא של חברה שלה. עד אז בכלל לא ידעתי שנטפליקס זה משהו שמתחברים אליו דרך המחשב ושצריך סיסמא בשביל זה. בחרנו איזו קומדיה רומנטית מטופשת ונשארנו לשכב על המיטה שלה ו... לראות את הסרט. היא הרגישה לא בנוח. אני מתאר לעצמי שהציפייה שלה הייתה שאזרום, לא שאהיה בהתקף חרדה ואני, מן הסתם שגם אני לא הרגשתי בנוח. מהר מאוד נרדמנו, לפחות אני נרדמתי. בבוקר התעוררנו בתחושה של "בסדר". אולי אכזבה קלה, של "זה יכול היה להיות הרבה יותר גדול ממה שזה היה בפועל", שזה כמובן אומר כישלון בדייט, והלכנו כל אחד לדרכו.

 

הגעתי לפסיכולוג עם התיקים מתל אביב. הוא שאל למה הגעתי עם התיקים וסיפרתי לו את הסיפור. הוא שאל אותי למה אני קופא ומרגיש לא בנוח. אמרתי לו את מה שכתוב למעלה. הוא שאל האם ראיתי אופציה לקשר רציני עם הבחורה הזו. אמרתי לו שבעיקר ראיתי בזה אפשרות להשיג זיון. הוא שאל אותי האם היא נראתה טוב בעיניי. עניתי שהיא עוברת מסך. אחר כך הוא שאל אותי אם היא מעניינת בעיניי. חשבתי על זה לרגע ועניתי שלא. הסכמנו שנינו שאני צריך לעבור לבחורה הבאה ועברנו לדבר על נושאים אחרים.

 

כשסיימתי אצל הפסיכולוג חזרתי לכרמיאל באוטובוס. אימא שלי חיכתה לי בתחנה והסיעה אותי הבייתה, כי הייתי עייף ולא כשיר לנהיגה. אחרי שהשלמתי שעות שינה ביליתי בבית הוריי. בעיקר השלמתי חומר מהלימודים. ככה עבר עליי יום שישי. בשבת בבוקר יצאתי לריצת 9 ק"מ ברחבי כרמיאל. ריצה מצויינת. בכלל, אני מוצא את עצמי בזמן האחרון חווה מריצה את אותן חוויות שהיו לי כשרק התחלתי לרוץ, ב2007. במשך הרבה זמן התגעגעתי לתחושות האלה, שריצה מביאה, ועכשיו כשחזרתי לזה זה מרגיש נפלא. אני מוצא את עצמי במשך כל השבוע מחכה לריצה של שבת בערב.

 

בסביבות 19:00 לקחתי את הרכב של הוריי ונסעתי לנח'ף, כפר ערבי לייד כרמיאל. יש שם את המאפייה של אום בילאל, שהבוס שלי אוהב. והוא ביקש ממני בפעם הבאה שאני אצל ההורים, שאעבור שם ואביא למשרד מתוקים משם. להיכנס לנח'ף היה סיוט מבחינתי. כמו כל כפר ערבי, אין שם באמת חוקי תנועה או אכיפה שלהם. נתיבים, מדרכות, כיכרות – זה הכול אגדות אורבניות מבחינתם. שלא לדבר על הגבלת מהירות או זכות קדימה. אני לא נהג מיומן. למעשה, אני נהג גרוע מאוד. הGPS ברכב של הוריי לא הצליח למצוא את המאפייה הזו. הכתובת הרשמית של המקום "מול קופת חולים כללית", לא הניבה שום תוצאה. ניסיתי את הווייז. אין קליטת אינטרנט. ניסיתי להתמצא בכפר בעצמי – זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי שם וגם לא הפעם הראשונה שלי אצל אום בילאל – ולא הצלחתי.

 

החלטתי להיעזר במקומיים. שאלתי שתי נשים בצד הדרך בערבית הרצוצה שלי איך מגיעים לאום בילאל והבנתי מההנחיות שלהן שאני צריך להסתובב ולעלות עוד יותר גבוה בהר שהכפר שוכן עליו. שזה, אגב, עוד דבר מעצבן בכפר הזה. כל הכבישים, לא רק שהם מתוחזקים במצב על הפנים וכוללים רק נתיב אחד, הם גם תלולים נורא. כך שנסיעה שם זה או לסחוט את הגז או ללחוץ על הברקס. בכל אופן, הצלחתי להגיע לא רחוק מאיפה שזכרתי שהמאפייה הזו הייתה. השתחלתי בין ערבוביית המכוניות לתוך הרחוב הדו-סטרי חד-נתיבי בעקבות מה שנראה היה לי כרחוב שהמאפייה שוכנת בו ולהפתעתי, הזיכרון שלי דווקא לא בגד בי הפעם. חניתי באופן די סביר יחסית לכפר ערבי והלכתי למאפייה.

 

לצערי, זה כבר היה אחרי שעות הסגירה. בעלה של אום בילאל הביא לי קצת מהעוגיות שהיו לו שם ומהקפה. שילמתי לו וחזרתי למכונית. יכולתי פשוט להסתובב ולחזור אחורה על הכביש הדו סטרי חד נתיבי (בקריאה שנייה: רק בשביל להבהיר, לא מדובר כאן על כביש עם נתיב אחד לכל כיוון. שני כיוונים. נתיב אחד). באופן לא חכם, פעלתי לפי הGPS ברכב של הוריי, שהוביל אותי לסמטה חשוכה. תלולה כאילו נלקחה ממסלול רכבת הרים וצרה כדי מעבר רכב פרטי אחד בגודל בינוני. אני יורד באיטיות, סוחט את הברקס. פתאום אני רואה אורות בוהקים מולי. למזלי, זה היה בדיוק איפה שהסמטה מתפלצת לשני "רחובות" כך שהיה מקום לשנינו לעבור. המשכתי במסלול של הGPS. מהר מאוד מצאתי עצמי ביציאה מהכפר ומשם דהרתי לכרמיאל על הכביש הראשי.

 

אכלתי קצת לפני הנסיעה לתל אביב. נסעתי עם אימא שלי לתחנת הרכבת בשביל שהיא תיסע משם לתלמיד שלה (אימא שלי מורה למתמטיקה). עליתי על הרכבת לתל אביב.

 

בתחנת חוף הכרמל שבחיפה הורידו אותנו ואמרו לנו לעלות על השאטלים לחדרה. נסענו בחושך. הייתי עסוק בענייניי עד שלפתע האוטובוס עצר, בתחנת הרכבת בנימינה. זו שליידי שאלה אותי אם זו תחנת הרכבת שמי שנוסע לתל אביב צריך לרדת בה. שנינו (וכל שאר האוטובוס...) תהו האם זו התחנה. התברר שלא. הבחנתי במבטא זר בקול של אותה אישה שישבה ליידי. לא הייתי בטוח איזה מבטא זה אבל זיהיתי שזו מדינה דוברת אנגלית ושאלתי אותה אם הייתה מעדיפה שנדבר בשפה הזו. היא השיבה בחיוב, אבל אמרה שהיא במקור מרומניה, אם כי היא נדדה בין כל מיני מדינות. המשכנו מהמקום הזה לדבר על מה אנחנו עושים בחיינו. אמרתי שאני מתכנת. היא ענתה שהיא עוסקת בשיאצו וכל מיני שיטות אחרות של עיסוי. ככה זה המשיך לשיחות על חיינו ואיך שאנו רואים אותם. היא – מאוד אדם של אנשים. אני אמרתי לה שאני באופן כללי מעדיף מחשבים על בני אדם. וככה המשכנו לדבר עד תחנת תל אביב האוניברסיטה.

 

היא בת 41. יש לה ילדה בת 7. זה די הזוי וזה גם מעלה את החשד שהיא מחפשת מממן. ובכל זאת, כשהיא שאלה בסוף השיחה "נחליף את הטלפון?", הסכמתי.

 

 


 

להנאתכם, הסיפור המדובר:

 

הפעם הראשונה בה מישהי בגדה בי

 

אהלן חברים, אני רוצה לכתוב פוסט על חוויה שקרתה לי לא מזמן והותירה אותי שבור ופגוע. קצת לפני גיל שלושים, יצא לי לחוות בפעם הראשונה מה זו בגידה איך זה מרגיש להיבגד ע"י מישהי שאתה אוהב ומוקיר. אני יודע שזה ארוך, אני מתאר פה את כל מערכת היחסים המפותלת שהייתה לנו. רק אומר מראש שזו לא בגידה "קלאסית". אומנם יצאנו אבל לא היינו רשמיים. יכול להיות שזה יותר שייך לקטגוריית ה"למקבל" מאשר ל"לבגוד". וטכנית המעשה קרה אחרי שהקשר ביני ובינה הסתיים. אבל מבחינתי זה לא מרגיש ככה. אני מרגיש שהייתה כאן מישהי ששיחקה לי בלב, רמסה את הרגשות שלי ואת כל מה שהיה בינינו, וזרקה את זה לפח.

 

הכרנו דרך חברים משותפים. מישהי שעובדת איתי הכירה אותה מהלימודים לתואר השני וחשבה שזה יהיה רעיון טוב לשדך בינינו. בארוחת הצהריים היא הראתה לי תמונה משותפת של שתיהן. היא הייתה בחורה ממש יפה. בלונדינית ובהירה, כמו שאני אוהב. הבאתי לקולגה תמונה שלי שתשלח לאותה מכרה והיא שלחה. היא קיבלה אישור לשלוח לי את המספר שלה וזה מה שקרה. אבל, הקולגה אמרה, יש תנאי אחד. היא טסה לחו"ל ותחזור ב19 לאותו חודש ואז אתקשר אליה. התנאי הזה כבר היה צריך להדליק אצלי נורה אדומה.

 

לא התקשרתי ב19 כי לא רציתי ליפול עליה ישר כשהיא חוזרת לארץ. ב20 שלחתי לה טקסט. גישושים קלים של "היי מה קורה?" עם הסבר שהקולגה הביאה לי את המספר שלה. ניהלנו שיחה של כמה משפטים בוואטסאפ. שאלתי אם אפשר להתקשר. היא אמרה שהיא שומרת על סבתא שלה אז זה לא יהיה לה נוח, אבל היא אמרה שאפשר לדבר ביום שאחרי.

 

התקשרתי, ציפיתי לשיחה בנאלית האמת. בפועל ניהלנו שיחה שלא הייתה לי עם אף אחת אחרת. עלו שם כל מיני נושאים אישיים ורגישים. מה היא לומדת, מה היא עושה בחיים, איך היה בחו"ל... ככה דיברנו כרבע שעה. לקראת סוף השיחה שאלתי אותה אם היא יכולה להיפגש והיא אמרה שהיא קצת עסוקה השבוע אבל אפשר לדבר לקראת השבוע הבא.

 

עבר שבוע. שלחתי לה ביום ראשון הודעת "היי <השם שלה>, מה קורה? :)". ואז זה קרה משהו שלא ציפיתי לו. "היי <השם שלי>, האמת שחשבתי על זה עוד קצת ולא בטוחה שזה יסתדר.. בכל מקרה היה לי ממש נחמד לדבר (:".

ניהלנו עוד כמה משפטים. בהצלחה וכו'... כתבתי לה "האמת שזה קצת חבל לי. נראית לי מאוד חמודה, גם חיצונית. אבל אני מכבד את הבחירה שלך." ענתה לי ב"תודה", ואז הבנתי. הבנתי שזהו. זה נגמר.

 

ואז קרה מעשה הבגידה. יום או יומיים אחר כך יצא לי ללכת במקרה לחדר כושר. עברתי על פני אולמות הקולנוע ופתאום דמות שנראית לי קצת מוכרת. מחזיקה ידיים עם עוד בחור. קראתי לה בשם שלה. היא נפנתה אליי. הייתה סיטואציה קצת מביכה בזה שהיא לא זיהתה אותי ממבט ראשון. הזכרתי לה מי אני והיא ענתה "אה, כן". אף אחד מאתנו לא ממש ידע מה להגיד. המשכתי לאימון, להשכיח את הכאב. לאורך כל האימון חשבתי איך היא הייתה יכולה לזרוק אותי ככה. מעבר כל כך חד, כל כך מהיר. הרגשתי שאני אף פעם לא הייתי בשבילה שום דבר.

 

עכשיו, אני יודע מה אתם חושבים. בטח תגידו לי שאני צריך להתקשר אליה ולהגיד לה שאני יודע שאנחנו נועדנו להיות ביחד וגם אם נפרדנו אנחנו צריכים לחזור זה אל זו. שאני צריך להילחם על האהבה הזו. מצטער, אבל אני לא יכול לעשות את זה. אני פגוע מדי. וככה הימים חולפים. שוב מתרגלים לתחושה של הלבד. אין למי לחזור הבייתה, אין עם מי לקום בבוקר. ככה הימים עוברים. הולך ללימודים, לעבודה ואני מרגיש שמשהו חסר. בכל פעם שאני נזכר בה סתם באמצע היום או שומע את אחד השירים שאני מקשר אליה משהו בלב שלי קצת נצבט. היא הותירה אצלי חלל שלא יכול להתמלא.

 

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 12/11/2018 01:36  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-18/11/2018 15:40
 





93,439
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJack Johnson אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jack Johnson ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ