לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

World Renown



Avatarכינוי:  Jack Johnson

בן: 29

Skype:  jack.israblog 



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2018

סרף מיינדפולנס וקידום


במסגרת הדברים שמשתנים בחיים שלי לקראת גיל השלושים, אני מרגיש שההנאה מנשים, או המצוד וכל הכרוך בכך, היא כבר לא מה שהייתה פעם. לפני משהו כמו חמש שנים אני זוכר מישהי שהתחלתי איתה בספריה העירונית של כרמיאל. יצאנו אחר כך לבית קפה עם חברה שלה ובסוף הבילוי ביקשתי ממנה את המספר. היא אמרה לי שאתן לה את המספר שלי (כעבור ארבעה חודשים בירושלים כשפגשתי אותה במקרה: "נראה לי נתתי לך את המספר שלי" "כן, יש לי את המספר שלך") ולמרות ההתחלה הכושלת, זה עדיין העיף אותי באוויר ביום שאחרי. היום, יוצא לי להכיר כל מיני בנות במקומות שאני הולך אליהם. לפעמים זה מצליח, לפעמים פחות. אין לי את התחושות האלה.

 

הצד השני של המטבע הוא שהצלחה עם נשים לא מהווה תנאי הכרחי (ומספיק...) להנאה שלי מאירוע מסויים. אם פעם הייתי חוזר מאירוע ומרגיש ריקני או מבואס כי לא מצאתי אף אחת שמוצאת חן בעיני (או לא ניגשתי אליה), עכשיו יש הרבה ערבים שאני דווקא מאוד שמח בסופם, גם אם לא קרה כלם בהיבט הזה. זו יכולה להיות שיחה מעניינת או משהו חדש שגיליתי או סתם איזושהי העשרה וזה יהיה מספיק בשביל לקרוא לזה ערב.

 

לפני שבועיים-שלושה הייתי בבוק-סרף על מיינדפולנס. בוק-סרף זה מפגש של שבעה-תשעה אנשים. כל אחד מביא טקסט (לא משנה אם זה קטע מספר או הודעת טקסט) ומקריא. ומנהלים שיחה על הטקסט הזה. לרוב סרפים הם על נושא מסויים. הפעם, מיינדפולנס. אין לי הגדרה מדוייקת למהו מיינדפולנס, מן חיבור לעצמך והזנחת הגירויים מסביב. כן תרגלנו מיינדפולנס. אמנם לא הצלחתי לתפוס את הרעיון עד הסוף אבל התרגול הקצר שעשינו בסרף בהחלט גרם לי להתעניין בזה יותר ולחפש מדריכים/מפגשים לפעילות הזו. אבל רציתי לכתוב פחות על המיינדפולנס ויותר על אחד הקטעים, שתפס אותי במיוחד.

 

זה היה מתוך הספר A Thousand Names for Joy, מאת Byron Katie. אני רק אומר מראש שלא קראתי או התעמקתי בפילוסופיה של הספר לפני שהחלטתי להשחיר אותו כאן. לפי האישה שהקריאה מהספר המחברת טוענת משהו על זה שאושר וסבל הם מושגים שקיימים בראש שלנו ואנחנו יכולים להימנע מהם. זו שהביאה את הספר טענה על המחברת שהיא יכולה לגרום לכל אדם לשכוח מהסבל שלו, גם אם זו אישה שהרגו את הילד שלה או זוועות אחרות בסגנון.

 

נורא לא אהבתי את הגישה הזו, של המנעות מסבל. יצא לי לחשוב על זה בזמן שחלף מאז, וככל שחשבתי על זה כך השיטה הזו הייתה לא לטעמי.

 

אני עייף, אז לא אזיין את השכל עד זרא, רק אציין שתי סיבות שאני יכול לחשוב עליהן לכך שאנחנו לא צריכים לשאוף להמנע מסבל: האחת, לפעמים אנחנו רוצים להרגיש עצובים או להרגיש רע. אם קרוב משפחה שלי נפטר, אני יכול לנסות להשכיח את הכאב (לצאת למסיבות במקום לשבת בשבעה וכו'), אני פשוט לא מעוניין בכך כי אני רוצה לחלוק לו כבוד. הסיבה השניה, והיא יותר רלוונטית לחיים שלי: היא שבסבל הרבה פעמים יש משהו מטלטל, משהו מניע. שאין באושר. אנשים שטוב להם הרבה פעמים לא שואפים (או רוצים) להתקדם, אלא להשאר במקומם.

 

אם להסתכל על חיי עד עכשיו אני לא יכול להגיד שהייתי אדם מאוד מאושר. מצד שני, יצא לי לחוות די הרבה. עברתי הרבה מקומות והרבה סביבות. גרתי בכרמיאל, אחר כך גרתי בחיפה שנה וחצי (בטכניון), אחר כך גרתי בירושלים שלוש שנים, עכשיו בתל אביב שנתיים... הכול נבע מאיזשהו חיפוש עצמי. מתוך ציפייה שהפעם זה יהיה זה. גם התסכול שלי מהזוגיות (וכמובן, החיפוש אחריה) הוביל במרוצת השנים להרבה דברים טובים. בכל אירוע שהלכתי אליו, בערים שגרתי בהן, תמיד הייתה ציפייה שאני אמצא מישהי. בגלל אותו היצר שהולך ודועך. והיה משהו טוב בתסכול הזה, כי למרות שהציפייה הזו לא באה על סיפוקה, החיפוש הזה גרם לי לצאת מהקליפות וההגנות שלי, לנסות דברים ולפגוש אנשים. ואלו חוויות שבמידה רבה בנו אותי.

 

בתחום התעסוקתי גם יש תזוזות. בשבוע שעבר המנהל קרא לי למשרדו לשיחה בדלתיים סגורות. הוא אמר שמעכשיו אני אעבוד ישירות תחתיו ואעסוק בפיתוח והטמעה של מודלים סטטיסטיים. קידום. זה היה מאוד מספק לנוכח מה שעבר עליי בחברה הזו ובשוק העבודה עד כה. ואף על פי כן, אני לא מתחרט על הסבל הזה. התחושה הזו, של חוסר בטחון בעתיד התעסוקתי שלי, בהחלט שינתה את נקודת המבט שלי. לאורך השנים בעיקר יכולתי להתנשא מעל אנשים בגלל הציונים שלי או האוניברסיטה שלמדתי בה או תחום הלימודים שלי. לאבד את היתרון הזה, או להסתכל עליו מפרספקטיבה אחרת, עם התובנה שזה שהצלחת באוניברסיטה (ביחס לסטודנט הממוצע בארץ) לא אומר שתצליח בשוק העבודה, הצליחה להוציא ממני חמלה ואמפתיה לאחר, ולהוריד קצת את רמות ההתנשאות והבוז.

 

לילה טוב,

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 18/6/2018 22:57  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של limited edition ב-21/6/2018 14:38
 



The Middle Class People


אין לי הרבה מה לספר. התקבלתי לתואר שני באוניברסיטת תל אביב בחקר ביצועים. בסטטיסטיקה אני עדיין ברשימת ההמתנה. אני לא רואה ממש מה ההבדל בין השניים. אני גם מניח שלא כל כך משנה לי במה אעשה תואר. מה שחשוב זה תואר שני. היה לי לא קל להיכנס לשוק העבודה, אבל במהלך הזמן הבנתי איפה החזקות והחולשות שלי. בעיקר ראיתי שאני חוקר טוב, עם משיכה לצדדים התאורטיים יותר. הייתי רוצה להשתלב במשרות שדורשות מחקר, והדרישה במקומות האלה היא לתארים מתקדמים.

 

באופן כללי יותר, ימים טובים באים עלינו. אני לאט לאט חזור לעצמי. גם חזרתי לעשות ספורט, אחרי היעדרות ארוכה מהמכון. בפעם הקודמת שהייתי אצל הפסיכולוג הוא התפלא מהכושר הגופני שלי ושמח שאני עדיין ממשיך עם הספורט. עניתי לו שאני לא המשכתי עם הספורט ושאלו שאריות מהתקופה שהייתי מתאמן בה. הוא די התאכזב מממני וגם אני התאכזבתי מעצמי. גם מכך שאני לא עושה ספורט, וגם מהאופן בו זה משפיע על איך שהגוף שלי נראה... אז החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהקדיש את הזמן המינימלי לזה. ועכשיו אני הולך פעמיים בשבוע לבריכה. אני לא עושה הרבה, שוחה חצי שעה בכל פעם, אבל זה לפחות משהו, וגם כשה"לפחות משהו" הזה מגיע באופן מסודר, זה עושה הרבה הבדל. מה גם שלשחייה באופן קבוע ישנם הרבה יתרונות אחרים.

 

בעבודה המצב השתפר בהרבה. אני כרגע יותר עושה מטלות שמעניינות אותי והשעות יותר סבירות. באופן כללי הבנתי הרבה דברים על שוק העבודה, והבנתי שהבעיות שלי פחות נגעו לעבודה הספציפית שלי, אלא למה שכלול בעבודה של אנשים גדולים, שצריך בה לארגן וליטול יזמה ולקחת אחריות ולחשוב איך לדבר עם מנהלים ולחשוב איך החברה תרוויח. ולעשות דברים שלא מעניינים אותי, שזה הכי גרוע בעיני. לא הייתה לי בעיה לעשות את זה כשהרכבתי רהיטים במפעל, כי בסך הכול הייתי צריך לעשות סדרה של כמה פעולות במשך יום שלם, וזה היה 100%, אבל זו כן בעיה כשאני צריך לעשות משהו מורכב, ובמקומות בהם לא ברור מה התוצאה הסופית צריכה להיות.

 

The Middle Class People

 

דבר נוסף שקרה בחודש האחרון בחיי מלאי התככים והדרמות, הוא שבפעם הראשונה מאז גיל שתים עשרה בערך ראיתי סדרה. עכשיו, אולי לא ציינתי את זה בבלוג אבל אני לא רואה טלוויזיה. לא במובן של מתנזר מטלוויזיה, וזו לא הייתה החלטה מודעת בגיל שתים עשרה, להפסיק לראות טלוויזיה. פשוט אז בערך גיליתי את האינטרנט ולא הסתכלתי לאחור. אני חי בעולם בו אני לא מזהה את הרפרנסים. אין לי מושג מה זה אומר "Winter is coming" או מי זה טראיון לאניסטר. אני שומע כל מיני שמות כמו "איך פגשתי את אמא" או "שובר שורות" או "המשרד" ואני לא יודע על מה מדובר. סדרות הטלוויזיה האחרונות שעקבתי אחריהן היו חברים וסיינפלד וכשניסיתי לתת צ'אנס לסדרות יותר עדכניות (כמו איך פגשתי את אמא) זה נורא הפתיע אותי שהטלוויזיה התקדמה לעשור הראשון והשני של שנות האלפיים ומדברים שם על פייסבוק ועוד כל מיני דברים שנכנסו לחיינו בעשרים השנה האחרונות. אם לסכם את חוויות הטלוויזיה שלי מכל הסדרות שניסיתי לראות (וחבריי אמרו שזה מתאים לי) הייתי מסכם את זה ב"פשוט לא".

 

ואז, בחודש הקודם קרו שני דברים. האחד, הוא שהייתי אצל בן הדוד שלי בחג השבועות. בדיוק שודר הפרק הראשון של "בשבילה גיבורים עפים". ראיתי את זה וחשבתי שזה די גועל נפש. הראו צוות של חיילים בלבנון, היה נראה לי בכל רגע שמישהו מהשחקנים ייתן לי קריצה ויאמר לי "קלוט אותנו, אנחנו חיילים". הם ניסו להיכנס לדמות יותר מדי, להיות מגניבים יותר מדי, לשלב סלנג צבאי בכל הזדמנות. זה היה פשוט יותר מדי רחוק מהמציאות בשביל שאצפה בזה. נראה שהסדרה הזו הושפעה יותר מדי מסדרות אמריקאיות, שהמשחק המוגזם בהן הוא רעה חולה.

הדבר השני שקרה בחודש שעבר הוא שזכינו באירוויזיון. הראש שלי, שמחפש בכל מקום את מה שמגעיל, חשב על המשלחת שלנו בשנת 2000, להקת פינג פונג עם השיר שמח. אפילו ראיתי את הסרט הדוקומנטרי שנעשה עליהם. גם יום השנה השמונה עשר ליציאה מלבנון גרם לי לחשוב על שנת 2000, כי, לפחות ממה שנראה מכאן, השנים הללו, 1999-2000, היו ה-שנים.

 

הפיגועים נפסקו (או לפחות פחתו). בועת ה.com הייתה בשיאה. האינטרנט הישראלי החל להתפתח, ובמקום השדה המגודר שהוא היום, היה אדמת טרשים שלא שייכת לאף אחד, והחוקים בה לא ברורים לגמרי. הייתה פריחה בכלכלה ובתרבות. קלינטון היה נשיא. צה"ל יצא מלבנון. היו שיחות שלום להחזרת הגולן. ברק נסע לקמפ דייוויד לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הייתה תחושה שמשהו גדול מגיע.

 

ואז הכול התפוצץ לנו בפרצוף. השיחות בקמפ דיוויד נכשלו. פרצו מהומות אוקטובר 2000 והאינתיפאדה השנייה. המדינה נכנסה למשבר בטחוני וכלכלי עמוק, שהלך והדרדר עד שישבנו במעגל עם הפלסטינים ודיברנו והבנו שכולנו בני אדם מבצע חומת מגן והשלמת גדר ההפרדה.

 

ועם כל גל הנוסטלגיה הזו מחד והסלידה מתוכניות טלוויזיה מאידך חשבתי אולי אראה סדרה מהתקופה ההיא, משנות האלפיים. זה היה יום שישי בערב, לא היה לי מה לעשות ואז זה הכה בי –הבורגנים. סדרה ששודרה בתחילת שנות האלפיים ועסקה במעמד הבינוני עליון בתל אביב. תהיתי האם בכלל יש פרקים לצפייה ישירה של סדרה ישראלית שלפני חמש עשרה שנה הפסיקו לשדר אבל מסתבר שמצאתי די בקלות. גיגול מהיר וזה היה שם. הכנתי לעצמי כוסמת וראיתי הבורגנים.

 

בשנת 2018, אשכרה ישבתי וראיתי הבורגנים.

 

מה אני יכול לספר? טוב, בהחלט יש שם דברים מגוחכים. טוב, זו בכל זאת דרמה קומית (או קומדיה דרמטית) כך שהגיוני שיהיו שם אלמנטים של גיחוך. יכול גם להיות שאלו דברים שהם מובנים במדיום הטלוויזיוני, ואני פשוט לא מודע לכך שאלו הם חוקי המשחק. בכל זאת, הין שם כמה דברים שהיה לי קצת קשה לקבל. נילי בוגדת בבני, ואז זה נגמר בינה ובין המאהב שלה בפרק ההוא, ובפרקים הבאים הם פשוט מתנהגים כאילו שום דבר לא קרה. הבגידה הזו מוזכרת אמנם מאוחר יותר (ובייחוד בעונה השנייה) אבל אין תהליך החלמה מהרומן מאחוריי הגב. אשר, המזרחי המקופח, לא ממש מדבר על שום דבר חוץ מהעוול שנגרם לו כמזרחי, גם כשהוא עושה את זה שלוש פעמים בפרק, ועוד כמה דברים ששכחתי. רציתי לסכם את זה שם ולומר שהגעתי למסקנה שלצפות בבורגנים בשנת 2018 ולאכול כוסמת זה חסר טעם כמו שזה נשמע, אבל זה היה חזק ממני. חמשת הפרקים שראיתי היו מספיק בשביל לשבות אותי בסדרה.

 

עוד דבר שהמיס אותי, היו כל אותם הדברים שהיו יכולים לקרות בשנת 2000 ולא היום. בני מנהל ספריית וידאו (ואנשים משכירים אצלו פורנו! אשכרה הולכים לספריית הוידאו שלו בשביל לשכור קלטות VHS של פורנו!). אנשים משאירים הודעות במשיבון האלקטרוני. מילים כמו "אינטרנט", "היי-טק" ו"סטארט אפ" הן באזז וורדס שאף אחד לא ממש יודע מה המשמעות שלהן. נוקיה 5110 זה שיא הקדמה הטכנולוגית. האותנטיות של כל הפעולות והמכשירים האלה ובאופן הטבעי בו אנשים משתמשים בהם פשוט שבו את לבי.

 

ניסיתי לתהות איפה אני היום ביחס לגיל שתים עשרה, כשראיתי את הסדרה בזמן בו היא באמת שודרה. האמת, שלא השתנה הרבה. גם לקראת גיל השלושים אין לי שום מושג מה זה אומר לנהל משק בית או חיי משפחה, או לחיות עם בת זוג. הזדהיתי בעיקר עם הרווקים שבחבורה, עם נינה (קרן מור)-  אשת קריירה, רווקה בת שלושים ושש שמגוננת על הרווקות שלה, ועם ישראל (דב נבון)- עורך דין כושל, עדיין לא מצא את עצמו, יוצא עם בנות שבע עשרה, נכנס למערכות יחסים מפוקפקות. מקום שלפחות קצת יצא לי להזדהות עם אנשים, הייתה בשאלת ה"זה הכול?", שכמה מהדמויות מפנות בעונה הראשונה. האם החיים של קריירה ומעמד בינוני+ זה כל מה שיש לחיים להציע. יצא לי לשאול את השאלה הזו את עצמי כמה פעמים בתקופה שיצאתי עם שריל. מעניין אם זה סימן לבאות, ועם הגיל והתמורות בחיי יגיעו עוד שאלות "זה הכול?" כאלה.

 

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 9/6/2018 18:37  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-15/6/2018 20:35
 



ביקור בירושלים


לפני כמה שבועות קיבלתי שיחת טלפון משירות בתי הסוהר. הם רצו שאבוא לבקר. בשבילי זה היה מרגש שעדיין זוכרים אותי שם, כי הזמן שעבר מאז שהפסקתי לעבוד שם הוא פחות או יותר פי שניים מהתקופה שעבדתי שם. למי שלא קרא את הבלוג שלי ב2015-2016, למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים ובשנה האחרונה ללימודיי עבדתי בתור מוקדן טלפוני בשירות בתי הסוהר. בזמנו מאוד התמרמרתי על העבודה הזו. התמרמרתי על שכר המינימום, על משמרות הלילה והסופ"שים, על זה שאני לא עובד בעבודה רצינית ועל עוד דברים. נזכרתי בפוסט שכתבתי סמוך לסיום התקופה שלי שם, כשכתבתי שאני לא יכול לראות את המקום הזה יותר. היום אני בעיקר מתגעגע למוקד. זו הייתה העבודה המושלמת לסטודנטים. הייתי יכול להגיע ולא לעשות כלום. ככה להעביר את כל הלילה על המחשב, בלימודים או בקריאת ספר, מבלי להפעיל לדקה את המוח. משהו שאני לא יכול לעשות היום.

 

וגם הייתה שם בחורה, שנקראה בבלוג הזה שעועית. שעועית התחילה לעבוד שם חודשיים אחריי. בהתחלה רק שמתי לב שהיא שם ואמרתי לה שלום, עד שיצא לנו לעשות משמרת ערב יחד, ואז זה נתפס. היה לנו קליק מיידי. שידרנו על אותו גל. היא צחקה מהבדיחות שלי ומכל הדברים המטופשים שאני עושה (ואני באמת אדם מאוד מטופש במציאות), והיה בינינו חיבור. והיא גם הייתה בלונדינית כחולת עיניים עם ציצי ותחת שלמות עליהם. אנשים טענו שאנחנו מתאימים ודחקו בי להציע לה לצאת. הצעתי לה לצאת לסרט השביעי של מלחמת הכוכבים, שבדיוק יצא אז. היא אמרה לי לא. הצעתי לה שוב כעבור כמה חודשים, היא אמרה לי לא פעם נוספת. קיצר, הבנתם. במסיבת הפרידה שלי מהמוקד לחצתי לה את היד. שלושה חודשים אחר כך היא הזמינה אותי ליום ההולדת שלה ובאתי. ופחות או יותר לא ראיתי אותה מאז.

 

לאחר שהביקור נדחה כמה וכמה פעמים, החלטתי בסופ"ש האחרון סוף סוף לבקר במוקד. אמנם הייתי בירושלים כמה וכמה פעמים בחצי השנה האחרונה (הישראבלוגרית שיצאתי איתה גרה שם), אבל אף פעם לא ביקרתי במוקד.

 

האמת, המקום נשאר אותו הדבר. שום דבר לא השתנה. האחמ"שים אותם אחמ"שים, האסירים אותם אסירים. האנשים שונים (רוב האסירים שהכרתי כבר השתחררו) אבל ההתנהגות אותה התנהגות. גם המוקדנים – באופן מפתיע, חלק די נכבד מאלו שהגיעו כשעוד עבדתי שם עדיין עובדים שם. היו כמה סוהרים שהגיעו לעשות את התפקיד שאני עשיתי, שזה טוב מאוד, כי להעסיק אזרחים (שלפעמים אלו ילדים בני עשרים ואחת) בתפקידים כאלה זה ממש הפרצה קוראת לגנב. דיברתי עם אחד הסוהרים על הקורס SQL שהוא עושה. שאל אותי האם בחברה אנחנו צריכים עובדים ואמרתי שישלח קו"ח. מה שכן הספיק להשתנות, זו שעועית. היא כבר הייתה פחות אטרקטיבית מאיך שזכרתי אותה שנתיים קודם. היא התבגרה והשמינה והיה גם משהו מעט מגוחך בזה שהיא עדיין עובדת שם.

 

זה לא הפריע לשיחות איתה להיות נורא נעימות. היא שאלה אותי מה אני עושה בתל אביב וניחשה, בצדק, שאני הולך לכל מיני פעילויות של אנשים מוזרים ("שהיחידים שהולכים אליהם זה אתה ואנשים כמוך"). כמו בריוניון עם עדי (אהבה נכזבת אחרת מירושלים) לפני חצי שנה, היה כיף להסתכל על התקופה הזו ועל החוויות ממנה כל כך הרבה זמן אחרי. זו תחושה ממש נעימה, לשוחח עם אישה שהספיקה להכיר אותך, ובאמת המשפט "אני מכירה אותך" זה אחד המשפטים שהכי נעים לי לשמוע.

 

במקור תכננתי לחזור באוטובוס האחרון לתל אביב, ברבע לחמש. הסוהר שעושה קורס SQL אמר לי שהוא חוזר לפתח תקווה ושאסע איתו. אח"כ הציע לתת לי טרמפ עד הבית, כי הוא כזה בחור אדיב ונחמד. כשחלפנו על פני גינות סחרוב עשה לי טוב להיזכר בתקופה שלי בירושלים, וגם עשה לי טוב להיזכר למה עזבתי אותה. מתוך אוכלוסיית בני גילי בירושלים, 80% מהם חרדים/ערבים, והעשרים אחוז הנותרים אלו אנשים שרובם סטודנטים ומיעוטם סטודנטים לשעבר (לתארים מתקדמים) שהתאהבו בעיר ונשארו בה. אני לא מתחבר לא לאלה ולא לאלה.

 

חזרתי הבייתה אפוף זכרונות מהתקופה הסטודנטיאלית שלי. זה היה שישי בערב. הציעו לי לצאת (בקבוצת הוואטסאפ של ישראבלוג) אבל העדפתי להישאר בבית ולאכול כוסמת מול המחשב. חיפשתי את עדי בפייסבוק אחרי הרבה זמן שלא עשיתי את זה. מסתבר שהיום היא נשואה וגרה בחו"ל.

 

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 3/6/2018 23:19  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-9/6/2018 12:59
 





91,697
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJack Johnson אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jack Johnson ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ