לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

World Renown



Avatarכינוי:  Jack Johnson

בן: 28

Skype:  jack.israblog 



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

2/2017

שבוע שכולו אהבה


השבועות שלי בתל אביב ממשיכים להיות שוחקים ומלאי-חוויות, מה שמשאיר לי מעט זמן לכתוב בישראבלוג ומעט זמן באופן כללי. זמן הוא המשאב היקר ביותר בחיי כרגע, ואני צריך לחשוב טוב טוב כיצד לנצל אותו. קראתי לפוסט "שבוע שכולו אהבה", כי בשבוע בו חל הוולנטיינ'ס, הנושא הנ"ל היה מעורב בחיים שלי לא מעט בדיבור ובמחשבה, אבל אם אתם מצפים לאיזושהי התפתחות מעניינת שקרתה השבוע – זו ציפיית שווא, כי לא הייתה כזו. במהלך השבוע רצו לי הרבה פוסטים בראש. כל יום הביא עמו רעיונות חדשים, אז אני אנסה לכתוב את הפוסט הזה כקובץ פוסטים קצרים יותר.

 

יום ראשון הלכתי לסרף בנושא אהבה. הבוק סרף הזה היה מעניין, גם ביחס לבוק סרפס האחרים שהשתתפתי בהם. זה היה בוק סרף באנגלית (הסרף השני שלי באנגלית). קורדיליה ממש רצתה לתפוס מקום בסרף באנגלית, וגם בסרף על אהבה. עכשיו, זה די קשה להיכנס לסרפים באופן כללי ועל אחת כמה וכמה לסרפים באנגלית. המארגנים של הסרפים האלה יעדיפו לשמור את המקום לאנשים שאנגלית זו השפה היחידה שהם דוברים בה, אבל הפעם אני וקורדיליה הצלנו להשתחל לרשימת המוזמנים. עקב ביטול של הרגע האחרון, ביקשנו ממארגנת הסרף לצרף גם את האוסטרלית. וככה הלכנו אני, קורדיליה ואישה ששנינו חמים עליה, לדון בטקסטים על אהבה.

 

הייתה אורחת מעניינת נוספת. היא ילדה בת תשע עשרה, ממש מקסימה ויפה, יש לה חבר כבר המון זמן. לדעתי, זה מעניין, בערב של חוות דעת על אהבה, להושיב אותה לצד פגוע-האהבה המסוגר והבודד ג'ק ג'ונסון. היא הביאה קטע מ"הגשרים של מחוז מדיסון" על כמה זה יפהפה למצוא את החצי-השני שלך. אני הבאתי את הקטע ב”The Sun Also Rises” שבו ג'ייק וליידי אשלי מדברים על חוסר היכולת שלהם לממש את אהבתם עקב האימפוטנציה של ג'ייק.

 

זה היה ניגוד מסויים לשאר, להביא טקסט כל כך קשה, אבל מה אני אעשה ש”The Sun Also Rises” הרגיש לי במהלך השנה האחרונה כמו "הספר שלי". פשוט הדמויות הראשיות בו:

 

Lady Brett Ashley – אישה חופשיה ומשוחררת מינית. ליידי. רואה עצמה מעל החברה ומעל כולם. שובר מסורות. מתלבשת כמו גבר. שותה. מעשנת. מנהלת מספר קשרים במקביל.

 

Jacob Barnes – טייס קרב לשעבר שאיבד את כושרו המיני במלחמת העולם הראשונה. הסולמייט של ברט אשלי שלא יכול לממש את אהבתו אליה. שקול, קר ומדוכא. וגם חבר טוב.

 

במשך הרבה זמן חשבתי שהספר מקביל לסיפור שהיה לי. עכשיו כבר לא. אבל כן סיפרתי לאנשים בסיפור שלי ודנו במה שקרה. את ”The Sun Also Rises” בחנו מכל מיני היבטים היסטוריים ומגדריים. אני הייתי דוש המעצבן, כי מה אני אם לא דוש מעצבן כשזה נוגע לפמיניזם? אבל לפחות לדעתי, כן ניסיתי להיות קשוב ופתוח לרעיונות חדשים שעלו במהלך הערב, וכשהעליתי את סצינת הסיום של האודיסאה (ההשראה שלי ל"שתי נשים ועשרת אלפים קילומטר") לקחתי לתשומת לבי שמה שאני ראיתי כתיאור המושלם של האהבה, זו בעצם פנטזיה גברית.

 

אני וקורדיליה תכננו מבעוד מועד ללכת מהסרף להופעה של ידיד שלה אבל במהלך הדרך היא הייתה כבר גמורה מאלכוהול. האוסטרלית, שבילתה עם קורדיליה לפני כן, שכחה אצלה את המטריה שלה. לכן גם היא הלכה עמנו. היא לא ממש סבלה אותי באותו זמן. שאלה למה אני מלווה אותן כשאני גר בצד השני ובאופן כללי הפגינה כלפיי יחס קר. היא דיברה עם קורדיליה בעיקר. אני לא ממש התערבתי בשיחה שלהן. נפרדתי משתי עלמות החן בביתה של קורדיליה ורכבתי הבייתה בטיילת הרברט סמואל.

 

לא יכולתי להירדם בבית. הייתי עם קורדיליה בוואטסאפ, שסיפרה לי על איך האוסטרלית ניסתה לנצל את השכרות שלה בשביל לעשות עליה מהלך, וקורדיליה ייבשה אותה כהוגן. המשכנו לדבר על זה עוד קצת, עד שכל אחד מאיתנו הלך לישון.

 

ויהי ערב ויהי בוקר יום שני.

 

נסעתי מהעבודה לפסיכולוגית, בנוגע לשאלה שהיא הפנתה אלי, שכתבתי עליה כמה פוסטים לפני כן. אמרתי לה שאני לא מעוניין להמשיך בטיפול. אני במקום טוב בחיים עכשיו. אני מנצל את המקסימום מהתקופה הזאת. את תל אביב ואת הרווקות ואני מעוניין כרגע לקחת את כל השיפורים והתמורות שהעבודה ותל אביב מביאה לי ולמנף אותן.

 

יתר על כן, אני לא חושב שאני יכול להתחייב עכשיו לשנה-שנתיים של טיפול בקבוצה. טיפול פסיכולוגי זה כיף, זה כמו מסאז' לנפש, אבל אני לא בטוח שאני רוצה לעבור מסאז' פעם בשבוע. לגבי פיתוח אישי, ככל שעובר הזמן אני פחות ופחות מעוניין בזה. אני יודע שיש לי את הבעיות שלי. שיש לי מן "כתם עיוור" במוח. שהרבה דברים אני מפספס, שקשה לי להבין סיטואציות חברתיות. אני אפילו חושב שיש לי הפרעות קשב וריכוז ברמה מסויימת. דיברנו על החוויות שלי והקשיים שהיו לי בחיים כתוצאה מכך. הפסיכולוגית ייעצה לי בחום ללכת לבחון בשביל להפסיק עם הרגשות הקשים ותחושת האשם. סיפרה לי על מטופלים שלה שרק בשנות החמישים והשישים שלהם מגלים שמה שהפריע להם כל השנים לא היה טיפשות אלא בעיה שהם לא אחראים לה. אמרתי לה שאני לא צריך את זה. אני יודע שהכתם העיוור שם. אני חי איתו. אני לא צריך אישור וחותמת ושיהיה לזה שם מדעי.

 

היא הסכימה איתי ואיחלה לי בהצלחה. אמרה שגם היא לא בטוחה שטיפול פסיכולוגי זה מה שמתאים לי כרגע, ושאולי זה הזמן דווקא להתחבר לחוזקות ולחוסן שלי ולחוות את תל אביב וליהנות ממנה. נפרדנו לשלום. עליתי על אופניים ורכבתי מאזורי חן לצפון הישן.

 

לכל אורך הימים שעברו המשכתי להיות מוקד תמיכה לקורדיליה בוואטסאפ. היא סיפרה שהיא יודעת שהאוסטרלית חמה עליה מהיום הראשון, שהיא רואה איך שהיא מסתכלת עליה, שהיא שכחה את המטרייה והלכה איתה הבייתה רק בשביל לזיין אותה, אבל קורדיליה כל כך חרדה מנשים שהיא לא יודעת מה לעשות עם זה.

 

על המשך השבוע אין לי הרבה מה לכתוב. ביום שלישי בעבודה היה די נחמד. חגנו את הוולנטיינס דיי עם הרים של שוקולד וסוכר. בערב נסעתי לבלוגרית שהסכימה להיפגש איתי תמורת סנדוויץ' אבוקדו. חזרתי הבייתה. הכנתי את הסנדוויץ' אבוקדו הכי טוב שיכולתי. שוחחנו כל הערב בדירה שלה, עד שבחצות, שעה ששתי נשים קרעו אחת לשנייה את הכוס בסקס לסבי לוהט, לקחתי את מונית השירות מפתח תקווה לתל אביב.
ברביעי, נסעתי לסדנת הכתיבה למה שאני ראיתי כ"מסיבת הסיום" של הסמסטר. במהלכה בעיקר שוחחתי עם אחת המשתתפות על התאוריה שלה לפיה לגברים יש שלושה מוקדים, ראש בטן וזין, בסדר חשיבות שונה אצל כל אחד (אצלי: ראש-זין-בטן. אולי ארחיב על זה בפוסטים הבאים). המשתתפת הזו, היה לי חיבור ממש טוב איתה לכל אורך הסמסטר. מסוג האנשים שיש קליק מיידי איתם, שאני פוגש רק מעטים בכל שנה. היא מעניינת, חצופה, אינטליגנטית, היא גם מאוד יפה. ונשואה כמובן.
It's like meeting the man of your dreams, and then meeting his beautiful wife
חמישי- יום ההולדת שלי, או כמו שאני קורא לו, היום בו אני מנסה להתחפר מתחת לאדמה ולקוות שאף אחד לא יבחין בקיומי. רציתי להתנתק מהעולם. להיות מישהו שאף אחד לא מכיר. להיות לבד. והלכתי לחגוג במקום הכי בודד בתל אביב, אלנבי ארבעים החדר כושר בלילה.
וזה באמת היה אימון נורא כיף.

 

אבל מה שאפשר להגיד לחברים ("אנלא רוצה לחגוג תעזבו אותי באמאשלכם") אי אפשר להגיד למשפחה... ביום שישי חזרתי לכרמיאל. ההורים שלי הציעו ללכת למסעדה. העדפתי אוכל ביתי. אז התכנסנו כל המשפחה המורחבת, כל חמשת האנשים, בדירה שלנו ודוד שלי, אחרי שאמרתי שזה יום הולדתי ה-28 (למעשה ה-29), אמר לי בפעם הראשונה את המשפט "אתה צריך להתחתן בקרוב". מניח שגם הרגע הזה מגיע בחיים, ואצלי זה בא ביום הולדת עשרים ושמונה. התגובה שלי – חתכתי מאה שמונים מעלות ואמרתי את המשפט האחרון שאם יהודייה מצפה לשמוע מבנה – "גם אם זה יקרה רק עוד עשר שנים זו לא תהיה אבדה". המשך הערב התנהל במן קרב עקיצות על ההשקפות השונות שלנו על נישואין ורווקות, ובכלל על החיים שלי. הוא לא הבין מה יש לי לחפש בתל אביב, מה אני מוצא בעיר היקרה והטחובה הזו אני? תשמעו, צריך להיות בן אדם עם "כתם עיוור" ענקי במוח בשביל להכיר אותי ולא לראות שאני מת על תל אביב. כל הבלוג הזה זה בעצם שיר הלל לעיר תל אביב. חלמתי לעבור אליה כשגרתי בי-ם. אני ארבעה חודשים פה ועדיין עף עליה. אבל למען האמת, אני לא חושב שאני כאן כדי להישאר. לטווח הארוך, לחזור לכרמיאל זו בהחלט אפשרות. זה מקום הרבה יותר טוב לגדל בו ילדים מתל אביב, יש רוגע ושקט ואוויר נעים ורחובות מוריקים ופארקים. ובניגוד למרכז הארץ, זה מקום שאפשר לקנות בו דירה. כמובן, שזה הכול תקף לתקופה בחיים בה הנעורים שלך נגמרו ואתה כבר לא אדם חופשי אלא בכל מקום כבול בשלשלאות – אישה, משכנתא, חתונה, ילדים... או כמו שאמרתי לדוד שלי – התלבטויות של עוד עשר שנים.

 

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 18/2/2017 13:43  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נובה ב-23/2/2017 15:18
 



משהו אחרון מגיל עשרים ושבע


קרה המקרה וגם אני נהייתי בן עשרים ושמונה. ב16.2, שזה היום. אך אני מרגיש לגבי זה? כבר כמה שנים שהעליה הזו בגיל היא יותר טורח ממשהו חיובי. אני לא מרגיש בן עשרים ושמונה, אני לא חווה את עצמי כבן עשרים ושמונה. אני לא מבין איך הגעתי לגיל הזה. הייתי מפרט לגבי ההגעה לגיל עשרים ושמונה, אם לא היו לי בדיוק אותם הדברים לומר קצת לפני גיל עשרים ושש, ואני אצטט:

 

"

מתאר לעצמי שזו תחושה שכל אחד מרגיש בגיל הזה, או מתישהו בחיים.

 

כשהייתי קטן, בן 21 או 22, הייתי מתכתב בצ'אטים, ואחד האנשים פעם אמר לי שיום אחד אני אתעורר בגיל 26, 27 ואתהה איך פתאום אני גדול כל כך. ובכן... 26 זה בסך הכול עוד שלושה חודשים. אני לא אוהב את זה שאני אהיה עוד שלושה חודשים בן 26. הייתי אומר שאני רוצה להיות בן 25 לנצח אם לא האמת לא הייתה שאני גם לא רואה את עצמי בן 25. מרגיש לי מכל מני בחינות שנתקעתי אי שם בגיל 22-23. והרי, השנים חולפות. יש משהו מטריד בלהסתכל על בני הדור שלך ולשים לב לקמטים וקרחות. בכלל, אנשים מזדקנים. אנשים מתחתנים, מביאים ילדים, מסיימים תארים, והנה אני עדיין בתחילת-אמצע התואר. עם הקורסים בכלכלה שבסוף לא הכירו לי באמת שאלה באיזה גיל אוכל לומר שהתואר הראשון מאחוריי... ו-מערכות יחסים. אתם יודעים, לפני המון שנים קראתי בynet איזה טור על מישהו שנתקף בדיכאון קל לפני כל יום הולדת שלו כי הוא בתול עדיין. הוא היה בן 26. כשהכרתי את שיר דמע היא הייתה בת 26.

"

 

אז גיל עשרים ושש כבר הרבה מאחורינו ועכשיו גם גיל עשרים ושבע. תכלס? גיל עשרים ושבע היה גיל ממש טוב. הגעתי לאיזושהי בשלות בנוגע לבעיות ולפאקים שלי, שאיפשרה לי להרפות מהם ולקחת אותם פחות ברצינות. אלו תהליכים שהחלו עוד קודם לכן, וזה לא הגיע ביום אחד, אבל זה עבד. וזה איפשר לי לפרוח בשנה האחרונה ללימודים ואחריה. זהו.

 

הייתי מארגן מסיבת יום הולדת אבל האמת, אני מעדיף לשכב על המיטה ולרייר (או לחילופין לרוץ בהרים של כרמיאל) במקום. אני לא אוהב את תשומת הלב שמופנית אליי וכאמור, גם ההזדקנות בשנה לא עושה לי טוב.

 

וכמו שאת 2016 סיימתי בסיפור ישן שלא פרסמתי, אני אחזור על כך ולכבוד סיום גיל עשרים ושבע אפרסם סיפור גנוז שנכתב בגיל הזה, מה-22/04/2016 שלא ממש רלוונטי ובה בעת קצת אירוני או משעשע לקרוא אותו עכשיו.

 


 

שתי נשים ועשרת אלפים קילומטר

 

את חורף 2016 ביליתי בברזיל. זה היה במסגרת טיול לדרום אמריקה, שתכננתי לעשות אחרי סיום התואר הראשון. יריית הפתיחה של הטיול אמורה הייתה להיות טקס פתיחת האולימפיאדה. ברביעי באוגוסט נחתי בריו דה-ז'ניירו ולקחתי מונית לאכסניה, שקבעתי לשהות בה מבעוד מועד. זו הייתה נסיעה ארוכה, והנופים השתנו מהסבך העירוני של ריו לטבע הפורה המקיף אותה, אך לבסוף - הגענו. המונית עצרה, והנהג אמר לי "הנה, זה המקום". היה זה בניין עץ רקוב, שעמד במרכזה של חווה רחבת ידיים. "מה? לאן הגעתי?" שאלתי את עצמי. מייד לאחר מכן הגיעה המארחת, ולקחה אותי אל החדר שלי יחד עם נער מולאט שסחב את תיקיי. תכננתי לשהות במקום רק מספר ימים, אבל נשארתי שם עד החורף, מבלי שאזכה לראות את דרום אמריקה באמת. אני לא יכול לומר בוודאות מה הייתה הסיבה שנשארתי באותה החווה, יכול להיות שהייתי מותש, חסר כוחות, ולא רציתי להעביר את החודשים הבאים במסעות לאורך ההרים, ומצד שני - אולי זו הייתה הידידות שלי עם בעלת הדירה. היא הסכימה שאלון בחווה מבלי לשלם, ושאת ארוחותיי אוכל על חשבונה, בתנאי שאבצע עבורה שליחויות - ואני הסכמתי. הייתי נוסע ברכבה של וירז'יליה - בעלת האחוזה - ואוסף דיירים משדה התעופה בבקרים. בצהריים הייתי עוזר בעבודות הבית, ואת הערבים הייתי מעביר בלימוד השפה הפורטוגזית, ובשיחות עם בעלת האכסנייה על קפה ברזילאי. אלו היו שיחות פתוחות, חופשיות. הן נערכו לרוב אל מול השקיעה. פעמים רבות דימיתי לחשוב שאותה שמש ששוקעת גם לא תעלה. היא תמיד עלתה. 

אני יכול להיזכר ברגע מאחת השיחות שלי ושל וירז'יליה. במקרה, או שלא במקרה, הייתה זו גם השיחה האחרונה. ישבנו שנינו בטרקלין האכסנייה. היא סיימה מכבר את הקפה והביטה בעד החלון. "למה אתה כאן?" שאלה. 

לא עניתי. התבוננתי בכניסה לחווה ובאדמות סביב. הנוף היה משכר. אלו היו אדמות חקלאיות שנמשכו עד האופק, אותן חצה הכביש שהוביל לריו. מישורים ירוקים ובמרכזם פס אפור. היא חזרה על שאלתה. אני העדפתי לחשוב על גידולי הפרא שצמחו בכניסה לחווה שלנו. יהיה צריך לנכש אותם, לעבור עליהם ביסודיות, הפעם. אני לא יכולתי לסבול את המחשבה על זה. 

"את יודעת את התשובה". 

"אתה רדוף". אמרה. 

"רדוף?" 

"כן". 

"יש משהו שמעיק עליך. מציק לך. יש לך משהו לא פתור בעבר, שאתה מנסה לברוח ממנו. בגלל זה אתה פה". 

דקות ארוכות של שתיקה חלפו, לפני ששאלתי האם זה טוב או רע בעיניה, אבל היא לא השיבה. היא קמה מן הכסא והלכה להניח את הכוס בכיור. ידעתי שזו השעה שלה לישון. "אתה מוזמן לעלות". אמרה לי. 

"לא, אני אשאר פה". 

"אבל תודה על ההזמנה" עניתי לאחר היסוס. 

נשארתי שם ולגמתי את שארית הקפה הקרה, ואז נשארתי לשבת במרפסת ולהגות. כשחזרתי, השעה כבר הייתה אחרי שתים עשרה בלילה, וזה אומר שהתחיל היום האחרון של שנת 2016. סקרתי את הטרקלין. את הרהיטים הכבדים, את הספרים, שהכרתי כבר בעל פה, מכל אותם הפעמים שניסיתי להגות על לשוני את אותם שמות פורטוגזיים... לקחתי ספר של ז'ואאון אלפונסוס. קראתי בו עד שנרדמתי. 

הוערתי מוקדם בבוקר. אורח באכסניה סיים את שהותו בברזיל. עלי הוטלה המשימה להסיע אותו לשדה התעופה. נסעתי לריו. עשיתי את אותה הדרך שבה באתי לכאן. אותן שדות חלפו על פני שוב, בפעם הראשונה מאז שהגעתי לכאן, אבל בכיוון ההפוך. הנסיעה הייתה נעימה. הכביש הלך ונמשך. היינו הרכב היחיד ברוב קטעי הדרך, ואפשר היה לנהוג בבטחה וברוגע. חצי שנה... אמרתי לעצמי. חצי שנה שאני כאן. העפתי מבט לעבר האורח. הוא היה רדום במושב האחורי, ואני שמחתי, כי לא הייתי צריך להשתתף בשיחה או להיות נתון לביקורת שלו על הנהיגה שלי. החזרתי את המבט לכביש. אחזתי את ההגה בשתי ידיי, ולחצתי על דוושת הגז. 

הגענו לשדה התעופה והורדתי את הנוסע. קניתי קפה באחד הדוכנים, ופתאום... הנה היא. הנקודה במרחב התעצבה לתווי פנים, שהיו מוכרים לי כל כך. "כן... זו היא..." אמרתי בספק שמחה, ספק פחד. זו הייתה הישראלית הראשונה שראיתי מזה חצי שנה. לא הייתה סתם ישראלית. הוצאתי מהכיס את השטר והתחלתי לרוץ אחרי אותה דמות. 

עדי הלכה במהירות ודיברה בטלפון. כנראה התווכחה עם מישהו. כן... אמרתי. זו היא. אותה קומה תמירה, אותה הליכה זקופה שזכרתי מפעם, כשהיא הייתה חולפת בה על פניי במסדרונות. 

 

זרקתי את הקפה והתחלתי לרדוף אחריה. פילסתי את דרכי בין סבך האנשים. "עדי!" קראתי. "עדי! עצרי!". היא נפנתה באחת, ראתה שזה אני, והמשיכה ללכת. הגבירה קצב צעדיה. רדפתי אחריה עד שהשגתי אותה. היא הפנתה את המבט. הייתי לצידה. מולנו חלפו תיירים. גבר ואישה. פלחתי בינהם. קללה מכיוון הגבר. באיטלקית, ככל הנראה. נעמדתי מול עדי וחסמתי את דרכה. היא נעצרה. צעד אחורנית. היא הפסיקה ללכת. שאלה את הצד השני האם היא יכולה לחזור אליו, וניתקה.

נעצרנו באמצע שדה התעופה של ריו והבטנו זה בזו. שדה התעופה היה רועש כתמיד, אבל אני לא יכולתי לשמוע דבר. אנשים עקפו אותי מימין ומשמאל. באו מלפנים ומאחור. חלקם גערו בי על כך שאני עומד כך סתם באמצע הטרמינל, או סתם  לא הבינו מה אני עושה שם. העיניים שלה היו מלאות סלידה. היא ניסתה לחמוק מצד ימין. איגפתי אותה. עוד שניים שלושה נסיונות כאלה, והיא הבינה שאני לא אתן לה ללכת, ושאמנם היא קטנה וזריזה, אבל אני גדול יותר.

"אם אתה לא הולך מפה, עכשיו, אני קוראת לביטחון." 

"תקשיבי, עדי" עצרתי והתנשפתי. "אני לא מאמין שאני רואה אותך פה... בחיי..."
"כבר אמרתי לך שאני לא רוצה לראות אותך שוב. אף פעם"
"נכון. נכון עדי. אני יודע שאמרת. אבל בכל זאת... תחשבי על זה. הנה אנחנו כאן, בריו. מה הסיכוי שניפגש..? דווקא פה? את חייבת לשבת ולשמוע מה יש לי לומר. את חייבת..." 

 


 

זו למעשה הגרסה השניה. הגרסה הראשונה כללה גם את חזרתה של עדי אל הכותב, ונכתבה עוד קודם לכן, אבל לא הצלחתי למצוא אותה, חרף מאמציי.

 

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 16/2/2017 19:18  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-17/2/2017 22:56
 



סופ"ש בסימן חזרה לילדות


לבן דוד שלי, שעל החתונה שלו כבר כתבתי כאן, נולדה בת וביום שישי הם עשו לה "סוג של בריתה" במסעדה בקיבוץ לוטם. נסעתי לשם כך לצפון ביום חמישי, נסיעה במהלכה כתבתי את הפוסט הקודם, מתוך כוונה לחזור לאחר הבריתה לארוחת שישי של קורדיליה. זו הייתה בריתה מאוד מרגשת, שכן היה אמור להגיע אליה אדם מאוד מיוחד - אח של מארגן האירוע, שמגיע אלינו מאריזונה הרחוקה.

 

אז אחרי שביום חמישי התעכבתי בתחנת האוטובוס של עכו והגעתי הבייתה קרוב לחצות, התעוררתי בבוקר ונסעתי יחד עם אמא שלי לקיבוץ בו הסעודה התקיימה. אני נהגתי ואמא שלי כיוונה אותי. נסיעה במסלול לא מוכר, אבל כמו כל דרך בגליל, יפה נורא. מקץ חצי שעה הגענו ליעד, החנינו את האוטו ופגשנו את כל המשפוחה. ראיתי את בן הדוד מאמריקה, יחד עם עוד בן דוד שני שלו. הוא שאל אותי אם אני רוצה ללכת לעשן יחד איתו ועם בן דוד שני שלו, ואני נעתרתי. ואז יצאה מפיו שאלה שקצת מוזר לשאול אחרי גיל שמונה עשרה: אמא שלך יודעת שאתה מעשן? ועניתי שלא.


היי קוראים, אני ג'ק, אני גבר בן עשרים ושמונה, ואני כותב בבלוג שלי בישראבלוג שאמא שלי לא יודעת שאני מעשן.

 

אין לי ייסורי מצפון לגבי זה יותר מדי. אני מעשן מדי פעם, באירועים בעיקר. כשיש אווירה של מעשנים או כשמציעים לי. אני לא מגדיר עצמי כמעשן כי יש אצלי הפרשים של מספר חודשים בין סיגריה אחת למשנהה. כשזה בא בתדירות כה נמוכה זה די כיף, אני חייב להגיד. לא אמרתי לאמא שלי שאני מעשן פשוט כי היא לא "תפסה אותי" ועל אף שאני די פתוח איתה, לא ראיתי צורך לעשות את השיחה הזו, לאור הרגלי העישון הדלים שלי.

 

אז דיברנו והחלפנו חוויות. שמענו מה כל אחד עושה והיה נחמד נורא לשמוע. כולנו היינו קצת בשוק שהזיכרון שלנו אחד מהשני הוא בתור ילדים, ואנחנו אשכרה מתקרבים לשלושים עכשיו. חברים של מארגן האירוע, שמבוגר ממני בכמה שנים, גם נראו לי אחרת. זה היה מוזר לראות אנשים שזכרתי אותם כחבורה של ערסים מבוגרים עם קרחת וכרס, מסתובבים בין המוני ילדים קטנים עם עגלות תינוק. הנשים שלהם התקבצו במעגל וניהלו שיחות בטלות על כמה שהכול מושלם. חשתי בחילה נוכח המראה הזה. לא רציתי להיות אחד מהם.

 

גם עם הדודים והדודות הגיל עשה את שלו. היום במפגשים משפחתיים זה כבר מה אתה עושה, איפה אתה עובד, איפה אתה גר, יש לך מישהי... שעל השאלה האחרונה נהניתי להשיב "אם יהיה לי אירוע אני אדאג להזמין אתכם". הכול היה בסימן של השלמה מסויימת. אני נוטה לומר לעצמי שאני לא צריך את השוויץ וההתלהבות של אנשים סביבי, אבל לאחר שחשבתי על זה הרבה, בכנות, זה קל ללכת לאירועים כשיש לך את התשובות הנכונות לשאלות שאנשים מפנים כלפיך. תהיתי לעצמי על האופן בו נשים, או בני זוג באופן כללי, משמשים כמן "חותמת" או "אישור" שאני חיפשתי במשך כל כך הרבה שנים. כשיצאתי עם עדי חשבתי איך יהיה להציג אותה למשפחה שלי, אבל עדי היא הרי "עוברת מסכים". חכמה יפה מבית טוב והכול... כשהכרתי את וירז'יליה, שגם בה ראיתי פוטנציאל למשהו רציני, ראיתי כמן חותמת של בגרות לעצמי, כי יכולתי לשים זין ולראות בוירז'יליה משהו רציני גם אם היא לא הבחורה לנפנף בה, וגם אם היא לא תתקבל בסבר פנים יפות במשפה שלי. היא לא יפה. אין לה הישגים אקדמיים יוצאי דופן. יש לה שם סווופר מזרחי שתואם את המוצא הסורי-לבנוני שלה במקור, והיא נראית בהתאם כמובן. והיא גם מעשנת.

 

המזון היה נורא נחמד. ארוחת בוקר קלילה. מסעדה מושקעת. הם הכינו שיר ארוך לספר את קורות משפחת האב ומשפחת האם, שזה קצת צרם לי, למען האמת. הכול הוצג במן אידיליה פסטורלית על כמה שהורי החתן הם אנשים טובים. בזמן שבעל המסעדה הקריא "בית של צלילים", כי אם החתן מורה למוזיקה, אני חשבתי "כן, צלילים של בעל מקלל את אישתו". הפלאפון של אמא שלי צלצל באמצע הקראת השיר. צלצול צורם ומעצבן. לקח לה זמן למצוא את המכשיר ואז היא ענתה לשיחה. זה קצת העכיר את הקטע, ולפני כמה שנים אולי הייתי מעיר לה על זה, אבל העדפתי לעזוב את העניין כמות שהוא.

 

בן הדוד שלי אמר שהיום הוא חוגג יום הולדת בפאב במרכז העיר והזמין אותי להגיע. אני, שהתכנון שלי היה לחזור מהבריתה לארוחת שישי עם אורחת מיוחדת מאוסטרליה, התלבטתי האם לעשות את זה או לשבת בפאב עם ערסים, ובשנייה האחרונה החלטתי ללכת על האופציה השניה.

 

נסעתי עם אמא שלי חזרה הבייתה והלכתי לישון. בערב הייתה לי שיחה עם אבא שלי על תל אביב ואיך הולך וכו'. סעדנו את סעודת שישי ודיברנו על מה חדש וכו'. התלבשתי והלכתי לבאר בו בן הדוד שלי החליט לחגוג יום הולדת.

 

לא ממש התכוננתי לכך שהחברים שלו יהיו כל מיני ערסים שהיו חלק מהחבר'ה שלי כשהייתי קטן. זה היה... מאוד משעשע. כשהייתי ילד הייתי מגיע מדי פעם לביתם של הדודים שלי בגבעת רם וביליתי עם החברים שלו. הם כינו אותי "פרופסור", שהיה כינוי חיבה, לא כינוי גנאי. לא יודע אם הם בכלל ידעו את השם שלי. בערך בגיל 13-14 פניתי לי לאפיקים אחרים ודרכינו נפרדו, איבדתי קשר עם רובם, ועכשיו אנחנו היינו כולנו באותו מקום אחרי כל השנים האלה.

 

סיטואציה שחזרה מספר פעמים באותו ערב הייתה כשאחד מהם זיהה שאני בעצם הילד מפעם ואז הביט בי בתדהמה ואמר לי "רגע...! אתה פרופסור!". הם גם הציגו אותי אחד לשני איך שהם זכרו אותי בתור ילד. כל מיני "הוא יודע מה ש'תה רוצה בהיסטוריה שאל אותו כל שאלה" או "הוא קורא מלא ספרים". היו גם שאלות על מה אני עושה, מה למדתי וכו'. לא הרגשתי צורך להתנשא מעל אף אחד או להתלהב במה שהשגתי, אבל כן היה חשוב לי להראות ש"ההבטחה" מהילדות הגשימה את עצמה.

 

בהמשך הערב בעיקר ישבתי לשולחן. שתיתי שלוש-ארבע כוסות וויסקי וקורונה אחת. כל אלה בשילוב עם החומרים שרצו שם עשו אותי מסטול כהוגן, אבל לא עשיתי ולא אמרתי שטויות. בעיקר ישבתי עם אחד מאותם חברי ילדות של בן הדוד שלי שלא ראיתי שנים ודיברנו על התואר ותקופת המבחנים. הוא סיפר לי על הצרות של סטודנט להנדסה. בעיקר ניסיתי לנחם אותו ולומר לו שאני מרגיש את הכאב. נזכרתי בכל אותם מבחנים קשים וקורסים ששרדתי בעור השיניים, ומצד שני, במהלך הערב העליתי את הנושא של פונקציות רציפות. הוא שאל אותי מה זה ובגילוי לב עניתי לו שלא ייקח את העניין שלי במתמטיקה כדוגמא כי אני מאוהב. בסביבות אחת וחצי כבר הרגשתי שאני לא יציב. נפרדתי ממי שהיה שם ועשיתי את הרבע שעה הליכה הבייתה. הייתי כל כך מסטול שבקושי הגעתי, ואז בכוחותיי האחרונים הלכתי לשירותים והקאתי את נשמתי. היה לי האנג אובר כל כך חזק למחרת. ישנתי במשך כל היום.

 

סך הכול, היה סופ"ש נהדר. היה נחמד לראות את האנשים מפעם ולראות שבסופו של דבר כולם יצאו בני אדם רגילים ושבלוניים שלומדים או עובדים במקצוע מכובד. היו רק שתי דמויות שתהיתי על קנקנן:
האחד, מישהו שבמשך כל הערב התרוצץ מהשולחן לבר והביא לנו משקאות ואוכל. ממש כמו אחד המלצרים. יותר מזה, אנשים קוראים לו "תביא לי X מהבר". בהתחלה חשבתי שהוא הבעלים של המקום או קשור אליו בצורה מסויימת, שמעוניין למלצר לחברים שלו. הסתבר לי שהוא סתם משרת אותם. עקב ה"שירותיות" שלו, ופרמטרים חיצוניים נוספים, תהיתי האם הוא בעצם הילד כאפות שלהם, שפשוט גדל עם השנים. משיטוט בפייסבוק שלו אני לא חושב ככה. סתם בנאדם מאוד "פעלתן".

עוד דמות "צבעונית", הייתה מישהו שגדל איתי באותו בלוק. היינו משחקים כדורגל בכיתות ה'-ו' עד שכל אחד הלך לדרך שלו. אני בהמשך התחברתי בעיקר עם אנשים בשומר הצעיר וחבורת הפריקים של העיר (מעניין אם בנות ה16 שקוראות פה יודעות בכלל מה משמעות המילה "פריק"). הוא בעיקר נהיה חבר של הערסים בשכונה ובעיר. הוא נודע בקרב חבריי כערס דפוק והמשיך את המסורת כשהתגייס למג"ב ואפילו חתם שם קבע. אין לי מושג מה הוא עושה היום, אבל הבנתי שהוא נשאר אותו ערס בן 16, למרות שחלפו השנים. כשהוא נכנס, הוא אשכרה עשה ריקוד פוזה של חמש דקות על המדרגות. בכל מקרה, מה שמעניין בבחור הזה, זה שהרבה שנים לפני כן לא רק לו הייתה השפעה עלי אלא גם אני השפעתי עליו. בהשראתי הוא עשה מנוי לספריה, וקרא את הספרים שאני אהבתי לקרוא כשהייתי קטן. קיצר, בפעם הבאה שאתם בצפון ויש ערס נמוך ששומע מוזיקה באוטובוס וצועק על אנשים בלי סיבה, סיכוי מסויים שבילדותו הוא השאיל את האסופית מהספריה העירונית בכרמיאל.

 

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 11/2/2017 23:08  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-16/2/2017 21:35
 



לבטים בפוסט מהרכבת


בפוסט הקודם התכוונתי להיכנס לעומק השאלה האם אני צריך טיפול פסיכולוגי, והוא גלש לנושאים אחרים. אז אולי אכתוב על זה עכשיו, ועל עוד כמה התלבטויות נוספות שיש לי כרגע בחיים.

 

מצד אחד, אני חושב שבסך הכול, התחושה שלי בחיים לא יכולה להיות טובה יותר מכפי שהיא עכשיו, שהיא – די סבבה בסופו של דבר. כן, אם מחר אני אזכה בלוטו אני מניח שאני אהיה יותר מאושר, אבל בסך הכולל – אני לא מאמין בתחושות כאלה לאורך זמן. אין הרבה דברים שיושבים עליי. יש לי אמנם רגעים של דכדוך או עצבות במהלך היום, אבל זה עובר ממש מהר. אני לא יודע למה אני רוצה להגיע, ואם כך, מה התועלת בטיפול? מה הוא יכול להועיל לי?

 

אם יש משהו שיושב עלי זו כמובן ה"אני בן עשרים ושמונה עוד מעט ואף פעם לא הייתה לי חברה" אבל למי אכפת. בגיל הזה, כשאתה גר בתל אביב לעיר הזאת יש פחות או יותר מסר אחד שהיא מעבירה לך והוא "תהיה רווק".

 

סיבה נוספת שלא להחיל טיפול היא פשוט – זמן וכסף. יותר זמן מאשר כסף. וזה שוב קשור לתל אביב. טיפול פסיכולוגי לא מאוד מושך אותי לעומת הרבה פעילויות אחרות שאני מעדיף לעשות במקום. בפעילויות האלה כלול גם ללכת לחדר כושר, למען האמת.

 

מהעבר השני, אני רואה את עצמי כאילו אני נמצא במן תהליך כרגע. כאילו אני במסע לעבר יעד מסויים. הייתי רוצה את הביקורת התקופתית הזו. שמישהו, מבט חיצוני יאמר לי האם אני מתקדם בכיוון הנכון או לא. אני גם חייב להגיד, שפגישות עם פסיכולוג זה די כיף בסך הכול. אתה יושב מול בן אדם שבמשך ארבעים וחמש דקות צריך להתעניין בך. גם אם אתה משלם לו שלוש מאות שקל (לפחות) בשביל שיעשה את זה.

 

כמן פתרון ביניים חשבתי לחזור לפסיכולוג שלי בכרמיאל, ולהיפגש איתו פעם בחודש, כשאני חוזר לכרמיאל.

 

התלבטות נוספת: אני תוהה האם לחזור לספסל הלימודים. האפשרויות הן:

 

-          תואר ראשון במדעי הרוח. האמת שכשלמדתי מתמטיקה וסטטיסטיקה בהרה"צ הייתה לי תוכנית ברורה להתחיל, אחרי סיום התואר, תואר נוסף במדעי הרוח. שזה כמובן מעשיר והכול, אבל אני תוהה מה הצעד הבא. לאן אני הולך עם זה ואיך אני מקדם את עצמי באמצעות התואר הזה.

 

-          תואר ראשון במדעי המחשב. גם, מקדם אותי, וגם, אני לא יכול שלא להיזכר בערגה בקורסי התכנות שלקחתי באוניברסיטה. ממש נהניתי לעסוק בזה. מן, עולם טכני שלם שאני יכול להיכנס אליו. גם, בהינתן שלמדתי מתמטיקה, יהיו לי פטורים מהקורסים המתמטיים, ואולי גם מ"מבוא למדעי המחשב", שזה משהו כמו שליש-חצי מהתואר.

מצד שני, אני לא בטוח שיש לי זין לזה. אחרי שלוש שנים של לימודי מתמטיקה, תחומים כמותיים זה פחות או יותר הדבר האחרון שאני רוצה לראות. זה גם מרגיש לי קצת מוזר. קצת כמו לחזור על עצמי. לעשות עוד תואר ראשון במקום להתקדם לתואר שני.

 

-          מה שמביא אותי לאופציה השלישית והאחרונה: תואר שני במתמטיקה/סטטיסטיקה. אני מניח שזה הדבר שהכי יקדם אותי מקצועית בשלב הזה. מצד שני... אין שווום דבר שאני רוצה לתרום למחקר המתמטי בעולם. אין שום שאלה בתחום שמטרידה אותי ובטח שלא רצון להקדיש את המרץ והזמן שלי אליו. לגבי סטטיסטיקה המצב עוד יותר גרוע. מנגד, אלו לא תחומים שונים כל כך. מתמטיקה, מדעי המחשב, סטטיסטיקה. אפשר לעשות תואר שני במתמטיקה ולקחת קורסים בתחומים שמשיקים למדעי המחשב. מה שאולי מייתר את האופציה השנייה.

 

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 9/2/2017 21:36  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-13/2/2017 00:44
 



לדף הבא
דפים:  

78,053
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJack Johnson אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jack Johnson ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ