לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

World Renown



Avatarכינוי:  Jack Johnson

בן: 28

Skype:  jack.israblog 



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

8/2017

קטעים נבחרים מהחודשים האחרונים


כפי שכתבתי בפוסט הקודם, להימנעות שלי מכתיבה על חיי האישיים בחודשים האחרונים היו כמה סיבות. האחת, היה לי לא נוח לכתוב על העבודה והחיים המקצועיים שלי. הסיבה הנוספת, החיים שלי מאוד עמוסים וחווייתיים. במקביל לכך שהעבודה הנוכחית לוקחת ממני הרבה שעות, בכל ערב אני עושה משהו אחר, וכשאתה בכל מקום כל הזמן, זה לא כל כך נוח למצוא את הזמן לכתוב. גם כשאני בבית, אני בדרך כלל רוצה לנוח, לשכב על המיטה על הגב עם ידיים פסוקות לצדדים, לא לכתוב בבלוג. על אחת כמה וכמה, על נושאים שלא טבעי לי לכתוב עליהם. אבל, במהלך החודש האחרון היו גם כמה סיפורים והרפתקאות שהתחשק לי להעלותם אל הכתב (ואל הבלוג). ארכז את כולם בפוסט אחד, כמו שאני רגיל לעשות.

 

היתקלות מוזרה בקוראת:

 

אחד הדברים שמאפיינים את החיים החברתיים שלי בתל אביב, זה שאני חלק מהרבה סצינות חברתיות רחוקות אחת מהשנייה. האנשים שאני בחדר הכושר אחרים לגמרי מהאנשים שמשתתפים איתי באימפרוב, שהם עצמם שונים לחלוטין מהאנשים במפגשים של חילופי שפות. גם האנשים בבוק סרפס הם מסוג אחר. מה שמעניין זה שלפעמים החיתוכים בין האוכלוסיות האלה לא ריקים. יצא לי לראות במסיבות של קורדליה, של טבעונים ולהט"בים גם אנשים מהאימפרוב, גם בסרפים ובחילופי השפה יצא לי לפגוש אנשים ממקום אחר.

 

ביום שלישי האחרון, אחרי יום ארוך בעבודה, נחתי שעה-שעתיים ויצאתי לכיוון האימפרוב. הגעתי פרק זמן משמעותי, אחרי שהערב החל. עכשיו, אימפרוב, זה דבר שנראה די מוזר מבחוץ. הסדנאות שאני הולך אליהן נראות כמו משהו שבין משחק של ילדים בגן לחבורה של אנשים שברחו מבית החולים לפגועי נפש הקרוב. מדי פעם רואים אנשים שעוצרים להביט בחבורת המשוגעים הזו, תוהים בינם ובין עצמם על מה שמוצג, וממשיכים הלאה בחיים. גם הפעם, כשהגעתי לערב, עמדו מהצד גבר ואישה שהסתכלו על החבורה המשוגעת מהצד. הייתי במצב רוח משועשע מעט ונעמדתי ליידם, תוהה איך הם יגיבו לאור האדם הנורמלי שהצטרף אליהם. הפניתי את המבט שמאלה, ופתאום - היי, זאת מישהי מוכרת לי. מישראבלוג.

 

אמרתי לה שלום. החזירה לי ב"היי", אבל היא לא ידעה מאיפה אני מוכר לה. יכול להיות בגלל הזקן שגידלתי בחודש האחרון. במסגרת מצב הרוח המבודח, החלפנו "שלום" כמה וכמה פעמים כשכל פעם אני מצפה ממנה שהיא תיזכר ותבין מי אני, עד שבסוף היא שאלה אותי האם זו הסתלבטות. אמרתי לה שלא, שאנחנו מכירים. שאלה אותי מאיפה. עקב היותה בחברת עוד בחור, לא ידעתי איך לומר לה שמישראבלוג. "את מכירה אותי בתור ג'ק" והיא השלימה "ג'ק ג'ונסון?".

 

היא שאלה איך זיהיתי אותה, והסברתי לה. שאלה האם אני משתתף "בדבר הזה" ועניתי שכן ("אז זה האימפרוב"). מקץ כמה דקות, היא והבחור קבעו ללכת לאכול; אני רציתי להצטרף לאימפרוב; במילים "אתה מוזר גם במציאות" היא נפרדה ממני והלכנו כל אחד לדרכו.

 

קבוצה חברתית נוספת בתל אביב:

 

למעשה זה סיפור על בלוגרית נוספת. מניח שרוב הקוראים הנוכחיים שלי לא מכירים אותה, על אף שקהילת ישראבלוג נדמית עכשיו כמו אוסף חמישים אנשים. למעשה, יש המון בלוגרים רחוקים מטבלאות הפעילים והחמים. זה לא מפתיע שאותה אחת אכן כותבת בישרא. יש לה בלוג כאן משנת 2002 ונראה שהיא לא תעזוב לעולם. היא הייתה בלוגרית די פופולארית, בזמנים הטובים של ישרא. אני משוכנע שישראבלוג השפיע הרבה על העיצוב וההתבגרות שלה, וגם לה הייתה השפעה רבה על האתר הזה. בזמנו, היא הייתה פופולארית מאוד בקרב קהילת האנשים שהלכו לרוקי, והציפו את האתר הזה בבלוגים שלהם.

 

אני מכיר אותה מכרמיאל, משנת 2003. אף פעם לא היינו קרובים מדי, הייתי רואה אותה פה ושם. בדרך כלל באירועים של השומר הצעיר. לחבורה הגדולה שהתאספה סביבה בקושי הייתי מקורב. הייתי מיודד עם כמה חברות שלה שהלכו לרוקי ולמדו איתי בשכבה או בשכבה מעלי. בעיקר הכרתי את כל החבורה שהיא הסתובבה איתה מהבלוגים שלהם בישרא, בהם הייתי קורא בהם ומגיב. יכול להיות שגם כמה מהם נכנסו לבלוג שלי פעם. לא הייתי חלק מהקבוצה הזו אף פעם, אבל הכרתי את חבריה היטב.

 

מתישהו בשנים שבין 2005 ל2007 החברים בקבוצה הזו התגייסו אחד אחד לצבא, והפסיקו לכתוב בבלוג. אני - המשכתי בלימודיי בבית הספר התיכון ואז גם אני התגייסתי. את הבלוגרית הנ"ל ראיתי בפעם האחרונה בשנה הראשונה בצבא או בכיתה י"ב. אני כבר לא זוכר. שכחתי ממנה ומכל החבר'ה האלה והמשכתי בחיי. הזמן עבר, סיימתי את השירות, עבדתי שנה בכרמיאל, הלכתי ללמוד בטכניון, פרשתי מהלימודים, למדתי באוניברסיטה העברית שלוש שנים, עזבתי את ירושלים ועברתי לתל אביב.

 

בתחילת דצמבר 2016 הלכתי לערב קריאה ב"כה אמר זרתוסתרא", שם הכרתי את סלומה, ידידה שכבר הזכרתי כאן בבלוג. סלומה, כמוני, היא טיפוס בליין והרפתקן. לחלק ניכר מהאירועים הגעתי דרכה. הסתבר, שסלומה היא בעצם אחת מהקבוצה החברתית הזו, שבעבר הלכה לרוקי. דרכה הכרתי כמה אנשים מהקהילה הזו. זה היה מוזר לפגוש אותם עכשיו, כשהפעם האחרונה שידעתי מה הולך אצלם הייתה לפני שתים עשרה שנה; כשקראתי אצלם בבלוג אבל הם לא יודעים את זה. רבים מהם מכירים ואף מחבבים אותי. הם יודעים שיש אתר כזה בשם ישראבלוג, אבל לא שיש לי בלוג.

 

זה מעניין להסתכל עליהם עכשיו, כשאנחנו בני שלושים, אנשים גדולים והכול, מסתבר שבסופו של דבר רוב הפריקים המרדנים עשו תואר במקצוע ריאלי והלכו לעבוד בהייטק.

 

עוד נשמה אבודה בפלורנטין:

 

סיבה נוספת שלא כתבתי כאן על חיי: אני רגיל לכתוב כאן על מפגשים מעניינים עם נשים ועל התחום הרומנטי באופן כללי. אחת הסיבות שלא כתבתי כאן, היא שלא הייתה בתחום הזה יותר מדי תנועה. עברתי דברים לא קלים; מצאתי עבודה שלא הייתה עבודת החלומות שלי אלא אחת שהתפשרתי עליה, הייתה לי תקופת התחלה קשה במקום הזה ותהיתי מה אני רוצה לעשות בחיי. איפה אני רואה את עצמי, לאיזה מקצוע ומקום אני מתאים. התחום שבינו לבינה לא עניין אותי, רציתי לאסוף את השברים. כשפגשתי נשים באירועים, לא רציתי להציג להם איזושהי פוזה או למכור את עצמי. יותר עניינה אותי האוזן הקשובה והכתף התומכת. מצד שני, כן הייתה בי כמיהה לקשר וחום רומנטיים. כן רציתי להתעורר עם מישהי או לתפוס למישהי מקום בלב. אני לא רגיל לכמיהה כזו. בדרך כלל אני מרוצה מחיי הרווקות התל אביביים שלי ומהשינה באלכסון (או במרכז המיטה, על הגב, כמו שאני באמת ישן).

 

סיפור שהיה לי עם מישהי, וכמעט הצליח, התחיל כשהלכתי לערב בפאב תל אביב לייד כיכר דיזנגוף. זה היה ערב של שיחה בעברית/אנגלית, כשהיא הגיעה והתיישבה בשולחן שגם אני הייתי בו. הצגנו את עצמנו אבל לא התפתחה שיחה. מתישהו הזמנו, כל יושבי השולחן, משהו לאכול. זה היה כשהיא חתכה את הלחם כשפניתי אליה ושאלתי אותה האם היא שמאלית. ענתה שכן. זה הוביל לשיחה משעשעת על ימניות ושמאליות בעולם. תיארתי לה את החוויות שלי מלימוד נהיגה. בניגוד למדינות מתוקנות, במדינת ישראל נוהגים בצד ימין. כתוצאה מכך, ידית ההילוכים מתופעלת באמצעות היד הלא נכונה, וזה יכול לעשות את המוות לאנשים שמיומנות מוטורית אף פעם לא הייתה הצד החזק שלהם, כמוני. הסיפור על סאגת הרישיון שלי הצחיק אותה מאוד, וגם זה שלא קראתי הארי פוטר. היא סיפרה על עצמה שהיא מהונגריה במקור, ואחרי שחיה בגרמניה ובבריטניה כמה שנים, החליטה לעשות עלייה לישראל. דיברנו בעיקר על העבודה שלנו, על מה שאנחנו עושים ביום יום... היה קליק, החלפנו מספרי טלפון ואמרנו שנשמור על קשר.

 

היא לא הייתה זמינה אף פעם. התכתבנו בוואטסאפ. סיפרה לי על הקשיים שלה עם הקולגות במעבדה, בארץ שהיא לא דוברת את השפה. אני  מצדי, שיתפתי אותה בחוויות הבדידות שלי מירושלים ותל אביב. קבענו להיפגש ואכלנו באיזה בית קפה במפגש הרחובות שבין שדרות רוטשילד והרצל, בשביל שיהיה קרוב לדירה שהיא בדיוק עוברת אליה עם אחותה. היה נחמד, היא צחקה על האנגלית שלי. אמרה שאני קופץ בין משלבים ונשמע כמו דמות מהמאה ה18 לפעמים (לדעתי, כנראה בהשפעת הקריאה בספרים של ג'יין אוסטין). בדייט, הסתבר שיש לה מערכת יחסים מורכבת עם אבא שלה. הוא מתמטיקאי נחשב בהונגריה, והייתה לו איזו תוכנית להפוך אותה ל"יורשת" שלו ולחנך אותה על טהרת המתמטיקה והשחמט בכל מיני בתי ספר אקסקלוסיביים. בבגרותה היא רצתה רק להתרחק מהתחומים האלה, ובחרה לעשות דוקטורט בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב.

 

יצאנו והלכנו על רחוב הרצל, לכיוון דרום. מתישהו ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותה:

 

Would you like us to hold hands?

 

היא פרצה בצחוק וענתה שהיא אפילו לא יודעת איך להשיב לזה מרוב שזה נשמע כל כך רשמי ומרוחק. ואז היו כמה שניות של שקט. הסתכלנו זה בעיניה של זו, והתנשקנו. המשכנו להתנשק, עוד ועוד. מהמגע, הבנתי לאן זה הולך, וגם היא. הנשיקות נקטעו כשהיא אמרה לי שיש לה המון בלגאן סביב הלימודים והטיול לאירופה שהיא מתכננת והיא באמת לא יודעת אם היא בקטע רציני עכשיו, אז שלא יהיו לי תקוות שווא. אמרתי לה שזה בסדר, והזמנתי אותה אליי הבייתה. השותף שלי בחוץ ויהיה לנו את כל הדירה לעצמנו. היא אמרה שהיא צריכה לקום מוקדם למחרת.

 

המשכנו ללכת לכיוון דירתה עם הפסקות PDA, ונעצרנו בחדר המדרגות שלה. שאלתי אותה האם היא רוצה שנעלה למעלה. היא ענתה שהיא בדיוק עברה לדירה עם אחותה, היא לא יכולה להביא בחור על היום הראשון.

 

I just want to make it more comfortable

 

Oh well alright

 

אחותה לא הייתה בבית. נכנסנו לחדר שלה, שהיה מבולגן מהמעבר ונכנסנו למיטה. לאחר "ההכנות", היא הושיטה לי קונדום וכיבתה את האור. וזה היה מעולה. זה היה פשוט טוב. היא ידעה מה היא עושה, ומה היא אוהבת. בסביבות שתיים בלילה היא הייתה עייפה מאוד. יצאתי מפתח דירתה. כל אחד מאתנו היה צריך לקום למחרת מוקדם, ולעשות עוד כמה דברים לפני כן.

 

המשכנו עם זה בימים הבאים. מפגשים על טהרת הריקוד המאוזן. תהיתי לעצמי האם אחרי החברה הראשונה מגיעה היזיזה הראשונה. במהלך הימים האלה, לא רק שלא כתבתי בבלוג, באופן כללי הפסקתי חייתי על מעט שעות שינה והפסקתי להיות אדם בעל תפקוד יומי תקין. הייתי מת-מהלך לכמה ימים, עד שהיא החליטה שהיא לא יכולה להמשיך עם זה מבלי להיקשר רגשית, וה לא מתאים לה בשלב הזה. יכול להיות שבהמשך זה יתאים לה יותר אבל לא עכשיו.

 

קיבלתי את זה בהשלמה. היה קצת חבל, אבל סך הכול נהניתי. בבוקר שאחרי אותו דייט על רוטשילד-הרצל המנהל שלי אמר לי "אתה יודע, ראיתי אותך בדרך לכאן. אתה אחד האנשים הבודדים במדינה שהולכים ומחייכים".

 

זהו.

 

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 12/8/2017 13:46  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-16/8/2017 23:50
 



מחסום כתיבה בישראבלוג


למי שלא שם לב, כבר תקופה לא עדכנתי כאן. יש לכך כמה וכמה סיבות. הסיבה הראשונה בחשיבותה, היא שהשבועות האחרונים היו מתישים. התחלתי לעבוד במקום חדש, בתור אנליסט. החברה עוסקת בחיזוי ביקושים, שזה בדיוק מה שזה נשמע - לחזות, בעזרת מודלים סטטיסטיים, כמה הזמנות יהיו למוצרים מסויימים בזמנים מסויימים. הופקדתי על פרוייקט, שזה מעמיס עלי אחריות. יש חברה שאני עובד מולה. אני אחראי לא רק לספק להם אנליזות של הביקוש שלהם והתחזית, אלא גם לדבר איתם בטלפון ולכתוב דו"חות ומיילים שמסכמים את מה שאני עושה. זה נחמד, מצד אחד. אנחנו עובדים מול החברות הכי גדולות בעולם, חברות שכולכם מכירים, וזה נותן הרגשה של איש גדול וחשוב כשאתה מציג את הממצאים שלך לאיש גדול וחשוב אחר. יש גם משהו מעודד בלחשוב שלפני שנים אחדות עבדתי במפעל, הייתי הידיים העובדות, וכעת אני נותן את התוכנית לידיים העובדות הללו - בצד השני של העולם.

החצי הריק של הכוס - זו תקופה של לחץ בעבודה. יש דד-ליינים וצריך להספיק להכין את העבודה לפניהם. להריץ סימולציות זה דבר שלוקח זמן ולהפיק מסקנות - גם. אני גם די חדש במקום הזה. כמו שהמנהלים שלי אמרו, הם זרקו אותי למים העמוקים. מצד שני, אני אדם שקשה לו ללמוד מבלי ללכלך את הידיים ולהתנסות. בייחוד כשזה נוגע לכלים הטכניים שאנו משתמשים בהם (בין השאר, Oracle SQL). וזה לא קל לי, במקום הזה, אבל אני מנסה כמיטב יכולתי.

 

סיבה נוספת למחסום הכתיבה: במהלך השנה האחרונה, שמתי לב, חל איזשהו שינוי בסדר העדיפויות שלי. מרבית הפוסטים שכתבתי עוסקים באופן כזה או אחר בחיים הרומנטיים שלי וביחסים שלי עם הסביבה. בהתאם, אלו היו מרבית הדאגות שלי עד עתה, בשנה האחרונה כל הנושא של עבודה וקריירה התחיל לתפוס נפח גדול יותתר ויותר. זה השתקף מצויין בפגישות האחרונות עם הפסיכולוג. בשתי הפגישות האחרונות כמעט ולא נגענו במערכות היחסים שלי, חוץ משאלה שהגיע מצידו ושיחה קצרה על הנושא אחר כך. בקצרה, אין לי כל כך הרבה תסביכים עם התחום הזה. נכון, היו לי במשך שנים בעיות עם נשים, לא הייתה לי מעולם מערכת יחסים עד השנה, יש לרגשי הנחיתות שלי המון מאיפה לקחת בשביל לעשות את עבודתם, אבל אני כבר רואה את התקופות האלה כשייכות לעבר. הייתה פה פעם דמות קבועה, שקראו לה (בבלוג) עדי. כשניסיתי לשים את האצבע על מאיפה בא השינוי הזה, שמתי לב שעם כמה נורא וכואב שהקשר בינינו היה, אחרי שזה נגמר הדברים התחילו להיות הרבה יותר טובים בתחום שבינו לבינה. כשהנושא שאני רגיל לכתוב עליו הוא כבר נושא שלא ממש מעניין אותי, אין מה לכתוב.

 

לכתוב על עבודה זה הרבה פחות טבעי בשבילי. אני גם לא יודע אם לישראבלוגר הממוצע טבעי לקרוא על הנושאים האלה. מה גם, שרוב מה שהיה לי לכתוב על התחום התעסוקתי בחודשים האחרונים לא היה טוב. פיטרו אותי מהעבודה הראשונה אחרי התואר. בעבודה החדשה, גם הכניסה שלי לא הייתה נקייה. עשיתי המון טעויות. טעויות של תשומת לב, של חסור ריכוז או שכחה, טעויות של חוסר הבנה של מה שביקשו ממני, חוסר הבנת התמונה הכוללת והטקסט שבין השורות... הרבה מהטעויות האלה, היו טעויות חוזרות. זה מצב מאוד מרגיז בשביל מי שמנסה ללמד אותי, וזה הוביל לרוגז ואי נעימויות מצדם, שקשה לי שלא להבין. אז היו לי הרבה מחשבות של מה לעשות עם עצמי בחודשים האחרונים. חיפשתי עידוד, חיפשתי נחמה ועצות והעדפתי לשוחח על המצוקות שלי עם אנשים שאני סומך עליהם (בין השאר, במיילים עם מינה סתם, שעליהם אני מודה לך מאוד). לא חיפשתי לחשוף את הפגעים שלי בפני כל אחד. מה גם, שבישראבלוג, יש לא מעט אנשים שיעוטו ויזרו מלח על הפצעים שלי. חלקם, בחסות "האמת". לא תודה. אם אני לא יכול להתמודד עם הביקורת, אני מעדיף שלא לכתוב.

 

והסיבה האחרונה לכך שלא כתבתי - כי השגרה שלי מלאה, עמוסה, חווייתית ומרתקת. אני כל יום במקום אחר, אני הולך למקומות ופוגש אנשים והלו"ז שלי ממש צפוף. מעבר לעבודה, אני הולך פעמיים-שלוש בשבוע לחדר כושר, פעמיים אחרות בשבוע לאימפרוב (סדנאות משחק), פעם בשבוע לקבוצת הכתיבה, ובין לבין אני יוצא למסיבות, בארים וכל מיני אירועים. ועם כל הדברים האלה, לא נשאר הרבה זמן וכוח לכתוב בבלוג.

 

סיבות נוספות להפסקת הכתיבה - בפוסט הבא

יש למה לחכות

Jack Johnson

נכתב על ידי Jack Johnson , 9/8/2017 00:14  
74 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Jack Johnson ב-15/8/2017 01:35
 





84,149
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJack Johnson אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jack Johnson ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ