לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 


whatever comes your way, no matter what they say, always let your soul shine. no matter what they do, you know it up to you, always let your soul shine
Avatarכינוי: 

בת: 24

תמונה



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2017    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2017

2016?


ניסיון כלשהו לסכם שנה? יאללה. let's give it a go.

 

אז... 2016 הייתה שנה מורכבת אבל אני כן מגדירה אותה כשנה מוצלחת. אני מסתכלת אחורה על אותה הנקודה לפני שנה. ינואר 2016. לחץ אימים לקראת הטיסה לחילופי סטודנטים בהונגריה. אני לא יכולה לשכוח שאמא שלי לא פירגנה לי ולא האמינה לי שאני באמת עושה את זה, עם כל זה שאחר כך היא הייתה סופר גאה בי וגם באה לבקר אותי שם, אני עדיין זוכרת. איכשהו היא אף פעם לא משדרת איתי על אותו הגל. לא רואה את החיים כאתגר, וממש לא אוהבת לזרוק את עצמה מחוץ לקומפורט זון, לגמרי הפוך ממני. אז חילופי הסטודנטים? זו לגמרי הייתה אחת החוויות הכי אדירות שהיו לי בחיים. ההתחלה הייתה ממש לא פשוטה אבל אחר כך חלקי הפאזל נפלו למקום. מה שהיה צריך לקרות קרה, ומה שלא - לא. למדתי על עצמי המון, וקיבלתי טעימה של חיים עצמאיים מחוץ לבית, על הדרך במדינה אחרת, בשפה אחרת, הווי אחר לגמרי. אני כבר מתגעגעת לחופשיות שהרגשתי שם, למרות שהרגשתי ממש בודדה ומתגעגעת לפעמים, לא הייתי מחליפה את החוויה הזאת ולא מוותרת עליה. ואם כבר - היא פתחה לי תיאבון לתואר שני באירופה. נחיה ונראה :)

 

השנה הזאת גם הייתה מלאה בטיולים והרפתקאות. הספקתי לטייל בתוך הונגריה במקומות יפהפיים. בודפשט, סגד, מוהאצ', טיהאן, בלטון, בלטונפורד, וישגרד וסנטנדרה. אחרי שנגמר הסמסטר, אחרי שכתבתי בהצלחה רבה המון עבודות באנגלית שסחטו אותי אבל גרמו לי להמון גאווה, המשכתי לכבוש יעדים. רכבת לבודפשט, טיסה לפריז, אחרי שבוע בפריז טיסה למינכן, ואחרי יומיים רכבת לאוסטריה, ומשם בכלל נסיעות וטיולים למקומות מרהיבים ועוצרי נשימה. מפלים, טירות, מערת קרח, מים והמון המון ירוק. אני לא יכולה להסביר את זה אבל אני לחלוטין מרגישה שייכת לאירופה כשאני נמצאת שם.

 

ואז חזרתי לארץ. וכמו כל חזרה לארץ, גם זו הייתה קשה. נחתתי ישר לתקופת מבחנים שלישית(!!!) לשנה אקדמאית זו. אבל שיחקתי אותה וגם על שנה ב' קיבלתי הצטיינות. למרות ש... יש לי עוד שני קורסים שעוד לא לגמרי סגרתי את הנושא איתם (אחח מכות.) אבל בגדול אני יכולה להיות גאה בעצמי.

ובכל זאת... עכשיו כשאני כותבת.. ההרגשה היא של מרמתוק. כי אני נזכרת ביום שבו הגעתי למכללה לפגישה עם ראש החוג לתיאטרון וראיתי את ניטה וכל כך התרגשתי לראות אותה אחרי הסמסטר בחו"ל. ואני יכולה לכתוב עוד פסקה שלמה על כמה עדיין כואב לי וכמה אני בכל זאת כועסת על עצמי שלא התחלתי עם הסמינריון בתיאטרון, גם אחרי שעבר חודש מאז שהיא נפטרה.

 

בכל מקרה... החופש היה לחלוטין מנוצל ועמוס. נפגשתי עם חברים, עבדתי בקייטנה של חינוך מיוחד. אני יכולה לומר שלמדתי המון מהחווייה, ולמרות שהיא הייתה מאוד קשה ומתישה, אני שמחה על ההזדמנות להתנסות בעבודה עם ילדים, בקייטנה מיוחדת משולבת עם צוות מקסים וקשוב.

אני אוהבת לקחת כל אתגר, אני אוהבת להתנסות בדברים חדשים, וזה לחלוטין היה אחד מהם. ואני לחלוטין מצדיעה לכל מי שהמקצוע שלה הוא עבודה עם חינוך מיוחד, לא חושבת שהייתי מסוגלת לשרוד את זה כמשהו קבוע...

 

ואז התחיל הסמסטר. ו... איך לא, לקחתי על עצמי עוד אתגר. חלילה שתהיה לי שנה רגועה ומשעממת חחח. הסכמתי לקחת חלק בפרויקט "אקדמיה כיתה", ובמקום לעשות את ה4 שעות השבועיות שלי של אימוני הוראה, אני עושה 12. כן, יש מלגה נחמדה, אבל החלטתי לקחת על עצמי את הפרויקט כדי להתנסות, להשתפשף, לחוות משהו יותר אמיתי ודינאמי עם בית הספר, ואולי על הדרך להבין אם זה מה שאני רוצה לעשות בעתיד או לא. ברמת העיקרון... אני 80% סגורה על הקטע שלא בא לי להיות מורה, אבל אני כן יודעת שאני רוצה לחפש את הכיוון שלי בתחום של החינוך. ובכלל אני נהנת מהתואר אז מה רע. להמשך... דרמה תרפיה? בבליותרפיה? תואר שני בספרות? דוקטורט ולחזור למכללה? מי יודע:P

בינתיים אני מסתדרת עם העומס, רק שאני עדיין דוחה דברים לרגע האחרון, לפעמים גם אחריו, במקום להיות יעילה ולשבת על התחת וללמוד. שזה משהו שאני מאחלת לעצמי לשפר ב2017. (כאילו שלא איחלתי את זה לעצמי ב2016??)

 

ו... לסגירת השנה הזאת, אחרי כל העליות והמורדות... ניטה נפטרה. כבר כתבתי על זה, אני רק אציין שוב שניטה הייתה מורת דרך בשבילי, ומישהי שהערצתי. מהשיעור הראשון שלי איתה בשנה א... היא אמרה שהיא לא זוכרת שמות, אז שנגיד דברים חכמים וככה היא זוכרת את השמות. באותו רגע לקחתי את האתגר, היה לי ניצוץ בעיניים, אפילו כתבתי את זה לחברים בווטסאפ. לחלוטין הייתי "צ'אלנג' אקספטד". ומשם הכל הסטוריה. כתבתי עבודות שהרשימו אותה כל פעם מחדש, וזכינו אחת בשניה. ציפיתי וחששתי מהשנה הקרובה של כתיבת הסמינריונית בתיאטרון איתה כמנחה. ציפיתי להמשך העבודה איתה, לעוד שיחות פרטיות מעבר לנושאי לימודים, כמו ההתכתבויות שלנו במיילים. ומצד שני חששתי מהעבודה כמובן, ומזה שאולי אני לא אצליח לעמוד בציפיות שלה, ברף הגבוה שהעמדתי לעצמי מולה. אחרי שהיא נפטרה היה לי ברור שאני לא לוקחת שום קיצורי דרך גם הפעם, שאני נכנסת בראבק לסמינריון על שייקספיר שיוקדש לה. אני מקווה שמה שייצא בסוף יהיה משהו שהיא הייתה מרוצה ממנו.

אני כאילו אומרת לעצמי "קורל, תסיימי את הפסקה הזאת כאן. די." אבל אני לא יכולה. אני לא מאמינה שהעתיד הוא לא מקום בו אחרי שאזרתי אומץ לשאול אותה אם היא רוצה ללכת להצגה ביחד אנחנו יושבות בקפה בתיאטרון ומנתחות את התמות של ההצגה שראינו. שהעתיד הוא לא מקום בו אני מעבירה לה איכשהו את ההמלט של בנדיקט קמברבאץ'. שאני לא עוזרת לה יותר עם המחשב ונגן הוידאו בקורסים שלה. עתיד שבו את "מהומה רבה על לא דבר", "הלילה השנים עשר", "הסוחר מונציה" ו"המלך ליר" הם מחזות שאני אלמד עצמאית/עם מרצה אחרת, אבל לא איתה. הלוואי שהיה לי עוד זמן איתה. אוף. אני כבר לא בוכה כמו בשבוע הראשון, כי הדברים כן חילחלו מאז. אפילו עליתי לקבר שלה לדבר איתה/אליה. הייתי צריכה את הקלוז'ר הזה, של להוציא את כל הדברים שרציתי לומר. אבל כואב לי, עדיין, וזה כאב עמום שלא עובר ולא הולך לשום מקום. בתאריך של ה30 שלה הייתה חלוקת תעודות הצטיינות במכללה. כל כך רציתי לומר משהו, לצעוק את זה, למה לא מציינים את זה?? אבל אחר כך יצא לי לומר את זה לאחת המנהלות בדרג הגבוה של המכללה (ב..מעלית.) והיא שאלה אותי אם אני רוצה לדבר ב15.3 באירוע לזכרה שייערך כשהספר שהיא עבדה עליו עם עוד דוקטור כלשהו מהאוניברסיטה העברית ייצא לאור. ממש התרגשתי ונענתי בחיוב. לא חסרים קטעים שכתבתי לה. מעניין מה אני ארגיש בחודש מרץ. האם זה מספיק זמן? האם אני אהיה באותו מקום? מקווה שלפחות אני אתקדם עם הסמינריונים שלי. לא רק בתיאטרון, גם הזה באנגלית... ושלא נדבר על הזה בחינוך, אבל זה לשנה ד'.

 

אז... 2016 היא השנה בה עשיתי חילופי סטודנטים וראיתי עוד קצת עולם, והשנה שבה הגעתי לעוד תובנות על עצמי ואיבדתי מורה וקולגה.

אבל זו הייתה שנה טובה, מורכבת, מלאה בתוכן ועושר מכל מיני סוגים.

בהתייחסות קלה לכל המתבכיינים ש2016 הייתה שנה נוראית כי כל מיני סלבריטיז מתו, ממש עצרתי את עצמי מלכתוב בפייסבוק משהו כמו "גם ב2017 אנשים ימותו. אנשים מתים בלי קשר לאיזה שנה זו. ככל שאנחנו מתבגרים, ככה האייקונים של המוזיקה והקולנוע שאנחנו מכירים מזדקנים ומתים. אין לזה שום קשר ל2016!!"

מאחלת לעצמי ש2017 תהיה גם היא משמעותית ומיוחדת. שאני אכתוב בהצלחה עבודות סמינריוניות, אלמד עוד על עצמי, אהיה שוב בחו"ל, אשמור על קשרים עם חברים, ארגיש סיפוק עצמי, ואתקדם עוד כמה צעדים קדימה, לא משנה באיזו דרך אבחר.

אזזזזזזזז שנה טובה!

ו... יאללה 2017.

נכתב על ידי , 1/1/2017 02:49  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





25,492
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לC note אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על C note ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ