לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


רק על עצמי לספר ידעתי

כינוי: 

בת: 26





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2014

הפסקת אש מהדיכאון


היי,


מי שקרא את הפוסט הקודם, שכתבתי שלשום, יודע שאובחנתי על הרצף האוטיסטי, יודע את מה שעובדת סוציאלית אמרה לי בקשר לזה ואת מה שאימא שלי אמרה לי בקשר לזה. מי שקרא את הפוסט הקודם יודע שבשבועיים האחרונים כמעט לא יצאתי מהבית, כי כבר אין לי לימודים וכמעט אין משמרות בעבודה. מי שקרא את הפוסט הקודם (ובכלל נוהג לקרוא כאן) יודע שאני אדם שמאד מתקשה למלא זמן פנוי ולכן שרצתי במיטה בשבועיים האחרונים וטחנתי מחשבות ופחדים. מי שקרא את הפוסט הקודם גם יודע שאני מדממת כבר שבוע שלם.

 

ובקיצור - מי שלא קרא את הפוסט הקודם, מוזמן לקרוא אותו, כי אם לא - יהיה לו קשה להבין על מה אני מדברת בפוסט הנוכחי. הפוסט הנוכחי נועד כדי לעדכן דברים שהתחדשו מאז הפוסט הקודם וגם להבהיר כמה דברים מהפוסט הקודם.

 

אז בקשר לדיור המוגן: אני לא מעלה על דעתי ללכת לשם. אף אחד לא חושב שזה רעיון טוב שאלך לשם וגם אימא שלי ירדה מהרעיון עוד באותו יום שנפגשנו עם העובדת הסוציאלית.

 

בקשר לדימום: הלכתי היום סופסוף לגניקולוג וסיפרתי לו שביום שישי לפני שבועיים וחצי קיבלתי מחזור, שהמחזור הסתיים ביום שלישי ואז ביום רביעי (כלומר שמונה ימים לאחר מכן) התחלתי לדמם ואני מדממת כבר שבוע שלם. הגניקולוג שאל הרבה שאלות, עשה לי אולטרסנד שהראה שהכול תקין ברחם שלי ולבסוף קבע שהבריאות שלי 100% תקינה ושהדימום נגרם אך ורק מכך שערב אחד שכחתי גלולה ולקחתי אותה רק בוקר למחרת. הוא המליץ לי לא לסיים את חבילת הגלולות הנוכחית, כי אמשיך לדמם כל עוד אני לוקחת אותה. אמר שברגע שאפסיק - אקבל מחזור ואחרי שבעה ימים אוכל לחזור לגלולות והכול יבוא על מקומו בשלום. שמחתי מאד והוקל לי.

 

הדבר היחיד שמבאס אותי בנוגע לזה הוא שכבר דיממתי כמה ימים בגלל מחזור, שמונה ימים אחר כך חזרתי לדמם ואני מדממת כבר שבוע ועכשיו אני צריכה שוב לקבל מחזור ולדמם עוד כמה ימים. זה יוצא איזה שלושה שבועות דימום בחודש, שזה ממש הרבה ונמאס לי כבר מהדימום. אבל שוין, זה רק בחודש הזה ועוד כמה ימים הדברים יחזרו לקדמותם. 

 

הבנתי גם שהדימום העז הוא עוד אחת מהסיבות ששרצתי כל כך הרבה במיטה לאחרונה. זה מתיש לאבד כל כך הרבה דם.

אגב, הרופא אמר שהדימום לא קשור למצבי הנפשי הקשה, לא לציפרלקס ולא לריטלין. נטו אך ורק לזה שיום אחד שכחתי לקחתי גלולה.

הוא גם הציע שאעשה בדיקת הריון, למען הסר ספק. עשיתי היום ואני לא בהריון.

 

אז סיימנו עם הסיפור הזה.

 

בקשר לזמן הפנוי: קיבלתי היום בשורות טובות. אחרי שבוע וחצי בלי עבודה כי לא היו משמרות - האחמ"שית שלחה היום הודעה שתהיה עבודה גם מחר, גם ביום שישי וגם ביום ראשון. נרשמתי למשמרת ערב ביום חמישי, משמרת בוקר ביום ראשון ומשמרת ערב ביום ראשון. זה מעולה עבורי. מאד לא בריא לי להמשיך לשכב כל היום במיטה ולטחון מחשבות. אני גם אסע לבקר בבית הוריי בירושלים משישי בצהריים, אחרי העבודה עד מוצ"ש או ראשון בבוקר ואני מניחה שלהיות עם המשפחה יטיב עימי.

 

בקשר ללשכת התעסוקה: מסתבר שלא הבנתי את אימא שלי נכון. מסתבר שאין שום קשר בין זה שהיא ביקשה ממני ללכת ללשכת התעסוקה, לבין האיבחון והניסיון לקבל קצבת נכות מביטוח לאומי.

 

מסתבר שכל אדם באשר הוא שלא עובד או עובד מאד מעט - יכול ללכת ללשכת התעסוקה כדי שהם ינסו למצוא לו עבודה, כמו חברת כוח אדם. לשכת התעסוקה היא גם לשכת האבטלה, שאנשים באים אליה כדי לקבל קצבת אבטלה, אבל אני לא הולכת לשם במטרה להשיג קצבה, אלא במטרה שהם יעזרו לי לחפש עבודה.

 

על הדרך אני אשאל אותם אם מגיע לי קצבת אבטלה, כי הרי עבדתי שנה שלמה בחברת האשראי ופיטרו אותי, אבל אני בטוחה ב90% שלא מגיע לי כי עברו מאז עשרה חודשים ועבדתי מאז. מעניין אם עדיין אצטרך ללכת לשם פעם בשבוע לחתום, גם אם הם לא יתנו לי קצבת אבטלה, אלא רק ינסו למצוא לי עבודה. גם אם כן - זה לא נורא. זה נמצא דיי קרוב לאיפה שאני גרה.

 

ויש עוד עניין שנקרא הבטחת הכנסה או השלמת הכנסה. אימא אמרה לי שמי שלא עובד או עובד מאד מעט - יכול לבקש השלמת הכנסה/הבטחת הכנסה. אבל כדי שלא כל אחד ינסה לבקש את זה - בודקים אם האדם רשום במשרד התעסוקה. אז אולי לאור העובדה שהרווחתי בסקרים שלוש משכורות של 400-500 שקל ובמשכורת האחרונה 1300 שקל וזה לא באשמתי אלא באשמת שאין משמרות - אוכל להגיש בקשה להשלמת הכנסה.

 

אני דיי בטוחה שלא יצא מלשכת התעסוקה הזה כלום, אבל אין לי מה להפסיד. אני באמת צריכה למצוא עבודה ואם יש סיכוי קלוש שהם יפנו אותי למקום עבודה מתאים - אז למה לא?

 

ועם כל כמה שזה נשמע פתטי, שווה לי ללכת לשם רק כדי שאקום בבוקר ואלך לאיזשהו מקום. זה פשוט נורא לשכב במיטה ולטחון מחשבות. אני כבר כמה ימים דוחה את זה והבטחתי לעצמי שמחר לא אוותר לעצמי ואלך על הבוקר.

 

ובקשר לדיכאון: בפוסט הקודם סיכמתי איך עברו ימיי מיום רביעי שלפני שבועיים עד יום שני האחרון. אז הרשו לי לסכם לכם איך עבר עליי יום שלישי: את הבוקר העברתי ברביצה במיטה ובטחינת מחשבות, אבל ב-15:30 הייתה לי פגישה עם הפסיכולוגית. לאחרונה אנחנו נפגשות פעם בשבועיים. ביקשתי חד פעמי פגישה של שעה וחצי, במקום פגישה של 50 דקות כי היה לי המון על מה לדבר איתה. סיפרתי לה כל מה שכתוב בפוסט הקודם.

לפסיכולוגית היו המון תובנות שגרמו לי להרגיש יותר טוב. לעשות את הפגישה המאורכת הזאת היה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות.למשל היא גרמה לי להבין שכל הפחדים שלי מספטמבר (אז מסתיימת השכירות) הן פחדים שיש לי לכל מי ששוכר דירה.


אחרי הפגישה הלכתי לחברתי דורה והייתי אצלה כמה שעות ופתאום שמתי לב שניגוד לפגישות קודמות ביננו בשבועיים האחרונים - לא רק דיברתי על כמה אני מסכנה, אלא הרשתי לעצמי להרגע ולהשתחרר ולצחוק איתה. עשה לי גם מעולה שהייתי מחוץ לבית מ15:00 בצהריים עד 21:30 בערב. כבר ציינתי עד כמה לא בריא לי ההרגל המגונה לשכב במיטה ולטחון מחשבות?

 

ובערב החלטתי שדי. אני מפסיקה להתפס לרחמים עצמיים. היכה בי עד אני בת מזל שיש לי משפחה מדהימה ואוהבת שתומכת בי ותעשה הכול למעני, עד כמה יש לי חברים טובים ומפרגנים ועד כמה בנזוגי מתוק, אוהב ומכיל.

 

לפני שבועיים בערך חזרתי לקחת ציפרלקס. לוקח לזה שבועיים-שלוש להתחיל להשפיע ואני חושבת שבימים הקרובים זה ישפיע ובגדול. אז לכל המגיבים מהפוסט הקודם שהציעו לי לקבל עזרה בנוגע לדיכאון - הסירו דאגה מלבכם. אני מטופלת בציפרלקס ונמצאת בטיפול פסיכולוגי.

 

ואם כבר הזכרתי את המגיבים מהפוסט הקודם - רציתי להודות להם מקרב לב. התגובות היו אכן מחזקות ומעודדות. חלקן היו גם עם מידע שעזר לי. נראה שאנשים פה ממש דואגים לי וזה מחמם את לבי.

 

במסגרת התובנות שהגעתי אליהן היום, הגעתי גם למסקנה שהגיע הזמן שאהיה פחות שקועה בתחת של עצמי. רק היום נודע לי שגיסתי בבית חולים כבר כמה ימים. היא בחודש שמיני להריונה ומסתבר שהיה לה איזה סיבוך בהריון והיא לא מרגישה טוב. אחי ואישתו גרים עם בנם בן השנתיים וביתם בת החמש במושב על גבול עזה. תארו לעצמכם מה הם עברו בגלל המלחמה בזמן האחרון. איזה אחות גרועה אני שאפילו לא טרחתי להתקשר אליהם.

 

מסתבר שאחי נסע עם הילדים לירושלים היום בערב, לבית של ההורים שלנו. הוא קיבל צו 8 והוא מנסה לדחות אותו, כי הרי מה יעשה עם שני ילדים קטנים ועם אישה בחודש שמיני בבית חולים. גיסתי בבית חולים בבאר שבע ואחי לא יכול להיות לצידה. אני מניחה שהוריה, שגרים בצפון, הגיעו לתמוך בה. כמו שאולי שמתם לב, מדובר בזוג שהשתלט על כל הארץ: אחי מירושלים, אישתו מהצפון, הם גרים בדרום והוא עובד במרכז. ואני מעזה להתלונן על החיים הכפולים שיש לי בין גבעתיים לירושלים.

 

הכול יהיה בסדר. הגיע הזמן שאתחיל לפעול כדי שדברים בחיים שלי יסתדרו, במקום להתבכיין כל היום עד כמה אני מסכנה.

 

זמנים טובים לכול.

 

שלכם,

נונה.

נכתב על ידי , 17/7/2014 00:09  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של באני ב-26/7/2014 15:07
 



סיכום שבועיים קשים בחיי


היי,


קוראים קבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שלפני כמעט שנה התחלתי לעשות אבחון שנועד לקבוע, אם אני על הרצף האוטיסטי. כל המפגשים שנועדו לאבחן אותי היו מאד קשים עבורי, ועליהם פירטתי בזמנו בבלוג.

 

לפני חודשיים וחצי בערך קיבלתי את התוצאות. לא כתבתי על זה בבלוג עד כה, אבל התוצאות קבעו שאני על הרצף האוטיסטי. שלחו לי 11 עמודים הביתה, שכל מילה בהם מפרטת עד כמה אני תת אדם. סתם. לא תת אדם אבל אדם שמאד קשה לו להתנהל.

 

לקחתי את זה מאד מאד מאד קשה. בכיתי ימים שלמים. בהתחלה האשמתי את המאבחנים בכל מני אי דיוקים שכתבו שם, כמו למשל שהתנדבתי לצבא, בעוד שזה לא נכון, וגם זעמתי על הוריי שהציגו אותי באור כזה, אבל כל ההאשמות והצעקות היו מנגנון הגנה. בתוכי ידעתי שהם צדקו באבחנה שלהם.

 

ניסיתי לנחם את עצמי בכך שאני אותו אדם יום לפני שנכתבה פיסת הנייר הזו ויום אחרי שנכתבה פיסת הנייר הזו. ניסיתי לנחם את עצמי בכך שזה לא משנה אם קוראים לליקוי שלי אן.וי.אל.די, אוטיזם או חבצלת השרון, ניסיתי לנחם את עצמי בכך שהספקטרום מאד ארוך. כל הניחומים האלה עזרו באיזשהו מקום, אבל עדיין היה לי מאד קשה. בכל פעם שנושא האבחון עלה - התמלאתי חרדה ועצב.

 

לפני חודש בערך הייתה לי פגישה עם מישהי חמודה בבית החולים בו עשיתי את האבחון, שנועדה להסביר לי מה תכלס אפשר לעשות עם האבחון הלאה. היא הסבירה לי שאני יכולה לפנות לביטוח לאומי בבקשה לקצבה ומה אני צריכה לעשות בשביל זה, היא הסבירה לי שיש עזרה בדיור ועזרה בעבודה לאנשים על הספקטרום.

 

עזרה בדיור זה החל מהוסטל של אוטיסטים, כמו זה שעשיתי בו שירות לאומי, שאת זה אני מין הסתם לא צריכה. רמה אחרי זה יש דיור מוגן. לא מדובר על הוסטל אלא על דירה של שותפים, שכולם על הספקטרום. זה כמו דירה רגילה, אבל פעם ביום מגיע מישהו לוודא שהכול בסדר. הרמה הכי מופחתת זה פשוט לגור בדירה רגילה, עם מי שאני רוצה ושפעם בחודש יגיע מישהו לוודא שאני בסדר. מין הסתם רק את האופציה השלישית הסכמתי לשקול.

 

בנוגע לעזרה במקומות עבודה: מסתבר שיש ארגון ששולח אנשים שעל הספקטרום למקומות עבודה. מדובר על מקומות עבודה רגילים. אנשים על הספקטרום הרבה פעמים מבצעים את העבודה עצמה היטב, אבל מפשלים בכל הדברים שמסביב ואז מוצאים את עצמם מפוטרים, כמו למשל שאותי פיטרו מהסקרים במכון בו עבדתי פעם, למרות שעמדתי ביעדים של הסקרים, אבל לא הפסקתי לפטפט. הארגון הזה מתערב במקרה שרוצים לפטר את האנשים. בהתחלה ממש התפלאתי, כי הרי עסק זה עסק, אבל האישה הסבירה לי שיש עוד אנשים טובים בעולם.

 

כדי לקבל את העזרות האלה, היא אמרה שאני צריכה לגשת לאיזה ארגון ששכחתי את שמו, ולדבר עם עובדת סוציאלית. זה הולך לפי כתובת בתעודת זהות, והכתובת שלי בתעודת זהות היא בירושלים, אז היא אמרה לי לגשת לעובדת סוציאלית בשכונה בה גרים הוריי בירושלים.

 

ועכשיו אני רוצה לפרט לכם מה עבר עליי בשבועיים האחרונים.

ביום רביעי, לפני כמעט שבועיים, היה לי יום לימודים של עזרה ראשונה. אחרי הלימודים נסעתי לירושלים, כי אימא שלי קבעה לי את הפגישה ליום חמישי בבוקר. קצת התבאסתי להפסיד יום עבודה ביום חמישי, כי לרוב אין משמרות, אבל לא הייתה לי ברירה. באותו יום התחילה לי בעיה מוזרה שנמשכה שבוע שלם: בחילה עזה במהלך היום. במשך שבוע שלם לא הכנסתי פירור לפה במשך היום ורק אחרי שירדה החשכה הייתי מסוגלת לאכול. ממש רמדאן.


ביום חמישי קמתי בבוקר ונסעתי עם אימא לפגישה. הייתה פגישה קשה מאד. קודם כל, ברגע שהעובדת הסוציאלית שמעה שאני גרה בגבעתיים -  היא אמרה לי שלא תוכל לעזור לי, כי כל העזרה בדיור ובעבודה מיועד לאנשים שגרים בירושלים. היא הציעה שאחליף את הכתובת בתעודת זהות לכתובת שלי בגבעתיים ואפנה לשירותים הסוציאלים שם. הסברתי לה שהשכירות שלי מסתיימת בספטמבר ואז לא אשאר בגבעתיים.

 

בכלל, הייתה פגישה כל כך קשה כי אימא שלי אמרה לה שאני לא מסוגלת לתחזק בית ברמות הכי בסיסיות: שאני מסוגלת לדרוך איפה שיש שמן על הרצפה ואז לעלות על המצעים. העובדת הסוציאלית הציעה דיור מוגן ואני התמלאתי אימה. היא במשך איזה עשר  דקות ניסתה להסביר לי שזה לא הוסטל, אלא פשוט כמו דירת שותפים, אבל האימה לא עזבה אותי.

 

בנוסף, אימא שלי הציעה שבספטמבר אחזור לגור בירושלים. הזכרתי לה שבפעם הקודמת שניסיתי לחזור לבית ההורים בירושלים - חטפתי דיכאון קליני. אימא שלי אמרה שהפעם אני לא חייבת לחזור לבית של ההורים אלא לדיור מוגן ואז תהיה לי דירה ועבודה ותעסוקה ולא סתם לשרוץ בחדר. סירבתי. העובדת הסוציאלית הספציפית הזאת לא שמעה על על האופציה של מישהו שמגיע פעם בחודש לוודא שהכול בסדר ולכן נושא הדיור המוגן בכלל עלה. גם כל הדברים שאמרה על עזרה בעבודה הלחיצו אותי. זה היה נשמע לי מקומות עבודה לאנשים עם צרכים מיוחדים. ובכלל, כולי תקווה לעבור לגור עם א במרכז בספטמבר. במהלך הפגישה, דשנו ודשנו באיפה אגור. בנוסף, העובדת הסוציאלית אמרה שביטוח לאומי מאד מקשים על אנשים על הספקטרום להשיג קצבה.

יצאתי מהפגישה הזו בהרגשה נוראית. אמרתי לאימא שלי שאני הולכת לדחות את כל העניין הזה של השירותים הסוציאילים לספטמבר. אז אדע איפה אני גרה ואז אשנה את הכתובת בתעודת זהות ואפנה לשירותים הסוציאלים של אותה עיר. אימא שלי בהתחלה קצת התווכחה איתי, אבל בסוף הסכימה. אבל אמרה שאת הבקשה לנסות לקבל קצבה - ננסה להשיג כבר מעכשיו.


מכיוון שלהתעסק בטפסים האלה עשה לי רע על הנשמה - אמרתי לאימא שלי שתמלא אותם היא. היא אמרה שזה טוב, כי היא רוצה להציג אותי לביטוח לאומי בתור כמה שפחות עצמאית. היא אמרה שהיא רוצה להגיד להם שחזרתי לגור עם ההורים בירושלים. אמרתי לה שבאבחון כתוב שאני גרה בגבעתיים, אז היא אמרה שתגיד להם שחזרתי לירושלים. אמרתי לה שהם יראו שמשלמים עליי ביטוח לאומי בעבודה בסקרים במרכז, אז היא אמרה שתגיד להם שאני נוסעת למרכז פעם בשבוע לעבוד. במילא אני מרווחה פחות מאלף שקל. אמרתי לה שתעשה מה שהיא רוצה ותעזוב אותי בשקט בקשר לזה.

 

חזרנו לבית של ההורים אחרי הפגישה ואני נכנסתי למיטה. בעיה חמורה שתמיד הייתה לי זה לא לדעת להעביר שעות פנאי ולהיות זקוקה לחברים על מנת להעביר את הזמן. לא ידעתי איך להעביר את הזמן וגם הייתי מדוכאת מהמצב אז פשוט נכנסתי למיטה.

 

שרצתי במיטה כל יום חמישי, כל יום שישי וכל יום שבת, מלבד זה שקצת שיחקתי עם האחיינים שלי בשבת. שכבתי במיטה וטחנתי מחשבות. זה היה ממש נורא.

ביום ראשון חזרתי למרכז. לא הלכתי ללימודים באותו יום. הרי אני כבר מזמן יודעת שלא אקבל את התעודה בהידרותרפיה, אבל רציתי להמשיך ללמוד ללימודים, בשביל מבחנים בפיזיולוגיה וכדומה, כי חשבתי אולי זה ישמש אותי ללימודים אחרים בעתיד, אבל גיליתי שמדובר רק על לימודים שקשורים לגוף, כמו למשל להיות מדריכה בחדר כושר, מה שאני לא הולכת להיות, אז הרשיתי לעצמי להעדר.

 

הלכתי לעבודה באותו יום ובערב א בא לישון אצלי והיה נחמד.

 

ביום שני הלכנו לבית קפה א, אף פחוס ואני. הבחילה שהייתה לי כבר מיום רביעי הייתה חזקה מתמיד. הייתי כבר על סף קיא, אבל לא היה לי מה להוציא, כי הרי כבר כמה ימים לא אכלתי כמעט כלום. לא הזמנתי שום דבר.

נסעתי משם לעבודה, הנסיעה באוטובוס הגבירה את הבחילה ואז אימא שלי התקשרה אליי ואמרה שבמסגרת הטפסים לביטוח לאומי, היא גילתה שאני צריכה לגשת למשרד התעסוקה. היא אמרה לי ללכת למשרד התעסוקה בגבעתיים ולהגיד להם שאני מחפשת עבודה וגם הציעה שאתייעץ עם זאתי שדיברתי איתה בבית חולים. השיחה עם אימא שלי עשתה לי רע. חשבתי על זה שלא יסכימו לקבל אותי שם, כי הכתובת בתעודת זהות שלי היא בירושלים ובכלל לא רציתי להתעסק בזה. כל קשר לעניין הזה הכניס אותי לדאון מטורף.


הגעתי לעבודה מלאת בחילה וסחרחורת. כשאנשים שם שמעו שכבר כמה ימים יש לי בחילה - הם העלו את האופציה שאולי אני בהריון, אבל אני הבנתי שזה לא הגיוני. סיימתי מחזור ביום שלישי שבוע לפני כן ואז שכבתי עם א ומיום רביעי הייתה לי את הבחילה. אומנם החלפתי גלולות שזה מעלה סיכוי להריון, אבל בחילה מהריון לא יכולה להתחיל שעות ספורות אחרי סיום מחזור ושעות ספורות אחרי קיום יחסי מין.

 

אמרו לי שיש משמרת בוקר למחרת ונרשמתי אליה, כי חשבתי שארגיש יותר טוב ולכן הודעתי לאף פחוס שלא אוכל ללכת איתו למחרת לים, כפי שהציע שנלך. ניסיתי להעביר את המשמרת הנוכחית. אחרי בערך שעתיים האחמש"ית ראתה שאני כמעט מתמוטטת מרוב בחילה וסחרחורת אז היא שלחה אותי הביתה. הגעתי הביתה בסביבות 17:00.

נכנסתי למיטה מ17:30 באותו יום עד 13:00 יום למחרת. שכבתי במיטה וטחנתי מחשבות. זה אפילו לא הגדרה של כלא, אלא של צינוק, לשכב ככה בחושך, בלי לאכול, לבד, ולטחון מחשבות. זה דבר אכזרי מאד. שכבתי שם ואכלתי סרטים. אני מתה מפחד מהעתיד. אני מרגישה תת אדם.


ביום שלישי לא הלכתי לעבודה כי הרי לא הצלחתי לקום עד 13:00. כשקמתי ב13:00 לשתות כוס מים - אף פחוס ראה אותי והתפלא שאני לא בעבודה. אמרתי לו שאני לא מרגישה טוב. הוא שאל אם פיזית או נפשית. אמרתי לו שגם וגם. הוא אמר שלשכב במיטה בחושך יעשה לי רק רע והציע לי בספונטניות ללכת באותו רגע לים. הסכמתי.

הים עשה לי טוב. הייתי צריכה קצת אוויר פתוח וגלים ולהחליף אווירה. בזמן שהיינו שם א התקשר והציע שיבוא בערב ואני כמובן הסכמתי. גם קבענו עם אינסטלטור, כי הייתה נזילה בשירותים וגם קבעתי עם צוצו חברתי. איך מיום שבו אני אמורה רק לשרוץ במיטה, זה הפך ליום מלא חוויות.


חזרנו מהים וקיבלנו את האינסטלטור. עמדתי לצאת מהבית לפגישה עם צוצו אבל אז הייתה אזעקה. האזעקה הראשונה. האזעקה לא הלחיצה אותי, אבל את צוצו כן והיא פחדה לצאת מהבית. היא רצתה במקום זה לדבר בטלפון. סיפרתי לה כל מה שכתוב בפוסט הזה והיא מאד תמכה בי. בכלל, כל חבריי הפתיעו אותי בתגובותיהם לגבי האבחון. אף אחד מהם לא עשה מזה טיפטיפה עניין. כולם הבינו שאני אותו אדם יום לפני שפיסת הנייר הזו נכתבה ויום אחריי.

 

יותר מאוחר א בא לישון אצלי והיה נורא נחמד.

 

ביום רביעי הייתי אמורה ללכת ליום לימודים של עזרה ראשונה (רביעי שלפניו היה לנו מבחן עיוני על החומר ובאותו יום היה אמור להיות מבחן מעשי), אבל לא הצלחתי לקום. וויתרתי על התעודה בעזרה ראשונה. במקומה שכבתי במיטה וטחנתי מחשבות והייתי אומללה. גם לא הייתה משמרת באותו יום, אז בכלל העברתי את כל היום במיטה.

 

מאוחר בערב הלכתי לחברתי דורה וסיפרתי לה כל מה שכתוב בפוסט הזה והיא מאד ניחמה אותי ועודדה אותי.

 

באותו יום התחלתי לדמם בין רגליי. הייתי בהלם, כי הרי סיימתי מחזור רק שמונה ימים לפני כן. הדימום העז ממשיך עד עכשיו. הגוף שלי ממש מתפרק. כנראה מלחץ.

ביום חמישי קמתי בבוקר וליוויתי את חברתי ג'ינג'ית למספרה, כי היא התחתנה באותו יום וביקשה ממני ללוות אותה.


בערב הלכתי לחתונה עם בנזוגי א ועם ידידי עדוש, ששניהם ידידים גם של ג'ינג'ית. היה כיף בחתונה. אחרי החתונה א בא לישון אצלי.

 

ואז שברתי את כל השיאים מבחינת לשרוץ במיטה: הייתי במיטה ברצף מיום חמישי באחת בלילה עד שבת בשש בערב. אני חוזרת: מיום חמישי באחת בלילה עד יום שבת בשש בערב!!! זה ממש מטורף. לא הצלחתי לפקוח את העיניים. הייתי אומללה ומחשבות לא הפסיקו להתרוצץ במוחי.

 

ביום ראשון שוב לא הלכתי ללימודים. די. מיציתי. במילא נותר רק עוד מפגש אחד ובמילא לא ניגשתי לכל המבחנים. שוב לא הייתה משמרת. שכבתי במיטה כל היום וטחנתי מחשבות.

 

אבא שלי התקשר אליי ונזף בי על כך שלא הלכתי ללשכת התעסוקה. הוא אמר שאני חייבת לעשות משהו עם עצמי. שאני הולכת אחורה ככה. שהוא רק לטובתי.

 

נכנסתי סופסוף לאתר של לשכת התעסוקה וגיליתי שזה בסדר גמור שאני גרה בגבעתיים והכתובת שלי בתעודת זהות היא בירושלים. אני יכולה פשוט להביא להם חוזה שכירות והם יעזרו לי למצוא מקום עבודה. סתם הייתי בפחדים מזה שבוע. וגם גיליתי שזה פשוט מקום שעוזר למצוא עבודה, כמו חברת כוח אדם.

בערב א בא אליי. דיברתי איתו על מגורים משותפים בספטמבר והוא אמר בשיא העדינות שנעבור לגור ביחד בספטמבר רק אם לשנינו תהיה עבודה. הוא אמר שאי אפשר לבנות חיים משותפים כשאחד הצדדים מובטל. זה מאד הלחיץ אותי, והוא הזכיר לי שאין שום חידוש בדבריו ושאמר לי את זה כבר לפני חודשים.


הלכנו לפאב לראות את גמר המונדיאל (כלומר שהוא יראה. אותי זה לא מעניין). ואחר כך חזרנו הביתה. חיפשתי בטירוף את החוזה שכירות שלי, כדי שאוכל ללכת איתו ללשכת התעסוקה. אבל לא מצאתי. נכנסתי למיטה עם א והתכרבלנו ביחד. לא יכולנו לעשות סקס, כי אני מדממת כבר מיום רביעי.

 

היום, כלומר יום שני, מצאתי סופסוף את החוזה, אבל כבר היה מאוחר ללכת ללשכה. שרצתי במיטה כל היום וטחנתי מחשבות. מלבד בערך שעה וחצי שקמתי וניקיתי בה את הסלון ואת החדר וזה גרם לי להרגיש יותר טוב. אחר כך חזרתי לשרוץ במיטה.

 

היום בערב נפגשתי עם ג'ינג'ית חברתי, סיפרתי לה כל מה שכתוב בפוסט והיא מאד תמכה בי.

תכלס, המצב באמת לא נורא כל כך. תראו כמה חברים טובים יש לי שאוהבים אותי, בנזוג תומך שאוהב אותי בכל לבו, משפחה מדהימה שאוהבת אותי ותעשה הכול למעני. גם הקטע של הלימודים הוא לא כזה נורא, כי הרי כל מי שאני מכירה למד שנה משהו ואחר כך לא המשיך בו. אבל אני מרגישה זוועת עולם.


אני מתה מפחד מהעתיד. מתה מפחד שאני לא מצליחה להבין את הוראות ההפעלה של החיים. מתה מפחד שאני לא כשירה לעבוד. אני מפחדת לעבוד כי שוב ושוב מפטרים אותי, אבל מתה מפחד להיות מובטלת גם בגלל הכסף וגם כי חוסר המעש משגע אותי. מתה מפחד שאני לא כשירה להחזיק דירה. מתה מפחד שלעולם לא אנהל חיים משותפים עם בנזוג. מתה מפחד לגבי איפה אעבור לגור בספטמבר (לפחות החלטתי סופית שאני לא חוזרת לירושלים). אני מתה מפחד. אני מרגישה לא מתאימה לעולם הזה. אני מרגישה מרוקנת וחסרת כוחות להתמודד.

אני חושבת שדבר עיקרי שגורם לכל הפחדים זה עודף הזמן הפנוי. כבר אין לי לימודים ולעתים נדירות יש משמרות בעבודה. אני לא יודעת להעסיק את עצמי וצריכה חברים בשביל זה. בכל רגע פנוי בו אני לא נפגשת עם חברים אז אני שוכבת במיטה וטוחנת מחשבות. זה אפילו לא הגדרה של כלא אלא של צינוק, לשכב ככה בחושך, בלי לאכול, ערה, ולחשוב ולחשוב ולחשוב במשך ימים שלמים. כבר התחלתי לשקול דרכי התאבדות.

אני חייבת להתאפס על עצמי.

שלכם,

נונה.
נכתב על ידי , 14/7/2014 20:43  
27 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נונה כהן ב-16/7/2014 23:14
 





314,388
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , משפחתי וחיות אחרות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנונה כהן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נונה כהן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ