לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


רק על עצמי לספר ידעתי

כינוי: 

בת: 27





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2014

אצא לי השוקה


היי,


בפוסט הקודם, שכתבתי ביום ראשון, תיארתי את אירועי השבועיים שקדמו ליום זה, והסברתי למה הם הובילו לכך שאני עומדת לחזור לשוק העבודה ולשוק הפנויים-פנויות. בימים שלישי ורביעי זה באמת קרה - באותה יממה שבתי גם גם לשוק העבודה וגם לשוק הפנויים-פנויות. ממש הרגשתי שעלי נכתב השיר "אצא לי השוקה".

 

ומאורעות שקרו כך קרו -

 

ביום ראשון היה לי ראיון המשך לתפקיד של רכזת גיוס. הראיון הראשוני היה לפני סוכות והם חזרו אליי וקבעו לי ראיון עם המנכ"לית למיד אחרי החג. בראיון עם המנכ"לית הבנתי היטב באיזה תפקיד מדובר. זו לא חברת השמה אלא חברת קד"ם. החברה אחראית על נציגי קד"ם (קידום מכירות) שעומדים בעמדות ומציעים כרטיסי מועדון שהם גם כרטיסי אשראי. יש לחברה עוד כל מני פרויקטים. התפקיד שהציעו לי זה להיות רכזת גיוס, כלומר לראיין את האנשים לתפקידי קד"מניקים. מכיוון שעמדות הקד"ם נמצאות בכל ארץ  - יהיה עליי לנסוע בערך פעמיים בשבוע לכל מני מקומות בארץ, כדי לראיין את האנשים. התפקיד כולל קריאת קורות חיים ומתוכם להחליט אם בכלל להתקשר לאלה ששלחו, קביעת ראיונות, עשיית הראיונות, החלטה אם לקבל לעבודה או לא ובקיצור ליווי בכל תהליך הגיוס.

בסוף הראיון נאמר לי שיחזירו לי תשובה תוך 48 שעות.


מאוחר יותר באותו יום היה לי ראיון בחברת כח אדם. האמת שזה אפילו לא היה ראיון. זה היה מזה מיותר. הציעו לי לעבוד בבנק, בתור בנקאית ולא טלרית. עובדת של הבנק מהיום הראשון. וטרטרו אותי לחברת כח האדם, רק כדי שהבחורה שעובדת שם - תשפץ לי קצת את הקורות חיים ותשלח בנוכחתי את קורות החיים לבנק.
היא אמרה שיש מרכז הערכה+מבחנים פסיכוטכניים ביום רביעי הקרוב ושאני צריכה לחכות לטלפון מהבנק כדי לדעת אם אני מוזמנת אליו.

 

באותו ערב הייתה לי שיחה מכוערת עם א בוואטספ, שגרמה לי להרגיש יותר טוב לגבי הבגידה. אמרתי לעצמי ש-א לא נותן לי הכלה, כבוד והערכה ולכן אני בתגובה לא נתתי לו נאמנות.

 

ביום שני היה אמור להיות לי ראיון לתפקיד של רפרנטית אשראי, שזה אומר מישהי שעושה את הבדיקות להאם מגיעה לאנשים שביקשו הלוואה - את הלוואה שהם רוצים. לא הצלחתי לקום בבוקר, כי לא נרדמתי כל הלילה. אז התקשרתי אליהם ושיקרתי שדוד שלי נפטר וביקשתי לדחות את הראיון ליום למחרת.

נאמר לי שהם כבר עושים הרבה ראיונות באותו יום ושיתכן שכבר יקבלו מישהו, אז שיחזרו אליי בסוף היום אם זה עדיין יהיה רלוונטי. 


בערב דורה באה אליי. שיתפתי אותה בכל מה שקורה עם הראיונות ובכל מה שקורה עם א והיא מאד תמכה בי.

 

א חזר לארץ וניהלנו שיחת טלפון ארוכה, שלשם שינוי הייתה גם נעימה.

 

ביום שלישי היה לי מבול של טלפונים מכל מני מקומות וקבעתי כל מני ראיונות. הפכתי להיות מתוסכלת, כי לא חזרו אליי מכל מליון המקומות שכבר התראיינתי אליהם וגם לא התקשרו אליי בנוגע למרכז ההערכה של הבנק או בנוגע לראיון לתפקיד של רפרנטית אשראי. כבר הסכמתי לקבוע ראיונות למקומות מעפנים.

 

ואז בצהריים התקשרו אליי מחברת הקד"ם והודיעו לי שהתקבלתי!!! התקבלתי!!! אני מתחילה בשבוע הבא!!! כל כך כל כך כל כך שמחתי! התחלתי ממש לקפוץ ולדלג! יאיי!!!!

 

אחר כך גם חזרו אליי ורצו לקבוע לי ראיון לתפקיד של רפנטית אשראי, אבל זה כבר לא היה רלוונטי, כי כבר התקבלתי לחברת הקד"ם בתור רכזת גיוס. לכן גם ביטלתי את כל שאר הראיונות שנקבעו לי להמשך השבוע, כי כבר התקבלתי. התקבלתי! התקבלתי! התקבלתי! זו נראית לי משרה טובה שממש מתאימה לי ואני מחכה בקוצר רוח להתחיל. אני מאד מקווה שאני לא אתאכזב ושיהיו מרוצים ממני. אני אנסה כל מה שאני יכולה כדי להצליח. אבל כבר הבטחתי לעצמי שאם זה לא יצליח - אני לא אקח את זה קשה כמו שלקחתי כשפיטרו אותי מלהיות אחראית פניות הציבור.

 

יותר מאוחר הלכתי לפסיכולוגית וסיפרתי לה הכול. היא הקשיבה בעניין ונתנה עצות מועילות, גם בקשר ל-א וגם בקשר לעבודה החדשה.

מיד אחרי הפגישה עם הפסיכולוגית - הייתי אמורה להיפגש עם א. סיימתי איתה ב18:00 ו-א היה אמור לסיים לעבוד ב18:00 ולבוא אליי ישר אחרי העבודה. אבל כשיצאתי מהפסיכולוגית, ראיתי שהוא שלח לי הודעה שאבא שלו בבית חולים, אז הוא נוסע לאשדוד ושנדחה את פגישתנו למחר. ראיתי גם שצוצו התקשרה אליי. חזרתי ל-א ואיחלתי לאביו רפואה שלמה ואז חזרתי לצוצו וקבעתי איתה להיפגש באותו רגע, כי היא רצתה להיפגש בקניון שבמקרה במרחק עשר דקות הליכה מהפסיכולוגית.

 

נפגשתי עם צוצו בקניון. אכלנו והיא עשתה אחר כך שופינג. היה נחמד.

 

אגב, יותר מאוחר, אחרי חצות, כשאף פחוס חזר מעבודתו, אז הפתעתי אותו עם עוגה שעליה הנרות 3 ו-4, כי היה לו יומולדת 34. הוא שמח מאד. בזמן האחרון שוב התקרבנו ושבנו להיות ידידים מאד טובים.

ביום רביעי נפגשתי עם א. הוא עבד משמרת בוקר והגיע אליי ישר אחרי העבודה. התחבקנו שעה ארוכה. הוא אמר שהתגעגע אליי. אמרתי לו שהוא אמר לפני כן שלא, אז הוא אמר שבחו"ל לא הרגיש את זה, אבל בארץ היכה בו כמה התגעגע אליי. שבנו להתחבק ולהתנשק. הבאתי לו לשתות והתיישבנו על הספה בסלון. א אחז בידי והניח את ראשו על כתפיי ובידו השניה ליטף את שיערי. הוא היה ממש מתוק.


ישבנו מחובקים ודיברנו. א לא הפסיק ללטף אותי, לנשק אותי, להגיד כמה הוא שמח לראות אותי. ראו עליו כמה שהוא שמח. גם לי היה מאד נעים במחיצתו. הוא היה גמור מעייפות והניח את ראשו עליי, אז הצעתי שיעבור לנוח במיטה. הלכנו למיטה, נשכבנו זה לידי זו והוא הניח את ראשו על החזה שלי וחיבק אותי ואני ליטפתי את שיערו. שכבנו ככה מחובקים ומכורבלים ודיברנו. הייתה אווירה כל כך טובה ונעימה ואני התקשיתי לאזור אומץ ולהגיד לו שאני נפרדת.

 

אחרי חצי שעה בערך אמרתי: "א, אני צריכה להגיד לך משהו". עשיתי כמה ניסיונות להגיד. כל פעם פערתי את פי, אבל שום קול לא יצא. בסוף אמרתי:"א, אני נפרדת ממך." הוא הנהן וחיבק אותי. אמר שידע שזה יגיע. בדמעות, אמרתי לו שאני מאד אוהבת אותו והוא אמר שגם הוא מאד אוהב אותי. נתחנו קצת את היחסים, אבל לא ראינו טעם לחפור בזה יותר מדי, כי הכול כבר נאמר בשיחות קודמות וכי במילא שום דבר שהיה נאמר - לא היה משנה את ההחלטה, שכבר התקבלה. שעות שכבנו מחובקים, כשאני בוכה.

 

א הציע  לי להוציא מהלקסיקון מילים קיצוניות כמו "חלאה" ו"תת אדם". הרבה פעמים אמרתי לו שאני מרגישה תת אדם וכעת אמרתי לו שבחודשיים האחרונים הוא התייחס אליי כמו חלאה. א הסביר לי שפשוט נגמרה לו הסבלנות אליי, אבל אני לא תת אדם. גם הוא לא חלאה. קורה שסבלנות נגמרית.

א הציע שנמשיך להיות בקשר, בתור ידידים, אבל אני אמרתי שאני לא יכולה להיות ידידה של מישהו שאני מאוהבת בו. סיכמנו שהוא יתקשר אליי עוד חודש. 


אחר כך התקלחנו ביחד. במהלך המקלחת כל מה שקרה זה ש-א נישק את הפטמות שלי, כדי להיפרד מהשדיים שלי ואני נישקתי לו לרגע את הזין, כדי להיפרד גם ממנו. לא שכבנו ולא קרה שום דבר מיני מעבר לזה. 

 

אחרי המקלחת - התלבשנו, התארגנו והתיישבנו לשתות תה. כל הזמן החזקנו ידיים, התחבקנו, התנשקנו ואמרנו כמה אנחנו אוהבים זה את זו ועד כמה נתגעגע. א ביקש ממני לשמור על עצמי ולא לחזור לעולם של סטוצים. הבטחתי לו להשתדל.

 

אגב,  א אמר סיפר לי שסופסוף סיפר עליי למושקי. הוא אמר שכל הזמן הזה חיכה רק שהם יהיו גרושים ושזה לא קשור אליי בכלל. כשהיה בחו"ל הוא סיפר לה בוואטספ.

 

באיזשהו שלב אמרתי לו: "רגע, סיפרת עליי למושקי. נתנו לך קביעות בעבודה, אני מצאתי עבודה. אז למה בעצם אנחנו נפרדים?" וא ענה לי:"כי ככה החלטת" ואני שאלתי:"ואם מתישהו אני ארצה לחזור?" אז א ענה:"אולי גם אני ארצה לחזור. צריך לחכות ולראות."

אחר כך א ליווה אותי לתחנת האוטובוס, כי היה לי תור לגניקולוג שהייתי צריכה להגיע אליו וסיכמנו ש-א יחזור לביתו. הלכנו לשם יד ביד. בתחנת האוטובוס עמדנו מחובקים ו-א אמר שהיה לו לכבוד להיות איתי, שהוא מאחל לי רק טוב, שאשמור על עצמי, שהוא אוהב אותי ושיתגעגע אליי. גם אני אמרתי אותם דברים, כשאני מתכוונת לכל מילה. ואז גם א התחיל לבכות. עמדנו שם באמצע הרחוב, שנינו בוכים והתחבקנו בחוזקה ואמרנו שוב ושוב עד כמה אנחנו אוהבים. כשהאוטובוס הגיע - עליתי עליו בוכה. כשהתיישבתי. ראיתי ש-א עומד על המדרכה, בוכה, מסתכל עליי ושולח לי נשיקה באוויר. שלחתי לו נשיקה באוויר בחזרה.


כואב לי, אבל אני יודעת שזו הייתה ההחלטה הנכונה. אני שמחה שזה נגמר בצורה יפה ומכובדת. נעים לי לדעת עד כמה א אוהב אותי. נעים לי לדעת עד כמה הקשר הזה היה משמעותי ולא לריק. גם אני אוהבת אותו, אבל יודעת שלא נכון לנו להיות כרגע ביחד. אני גם יודעת שזו ההחלטה הנכונה לא לספר לו על מה שקרה עם ב. זה סתם היה פוגע בו ולא היה יוצא מזה כלום. במילא כבר נפרדנו.

היום (יום חמישי) אף פחוס חוגג יומולדת בפאב בערב, עם כל חבריו וכמובן שהוא הזמין אותי. אני אבוא, למרות שהתלבטתי הרבה.

אני עדיין לא יודעת מה אעשה בשישי-שבת, אולי ההורים שלי יבואו לעזור לקנות מיטה ואולי אסע לירושלים.

ביום ראשון אני נפגשת עם חברתי טיטי בערב.

וביום שני אני מתחילה את העבודה החדשה. מי ייתן והכול יבוא על מקומו בשלום בנוגע לעבודה הזו. אני מחזיקה לעצמי אצבעות.

 

וזה היה הסיפור על החזרה לשווקים.

 

שלכם,

נונה.

נכתב על ידי , 23/10/2014 06:09  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Nymph :] ב-23/10/2014 15:37
 



ושוב - על עבודה וזוגיות


היי,



הרשו לי לספר לכם מה עבר עליי בשבועיים האחרונים וכך תבינו איך זה שבימים הקרובים אשוב לשוק העבודה ואיך זה שבימים הקרובים אשוב לשוק הפנויים-פנויות.



ביום ראשון, לפני שבועיים, היה לי ראיון עבודה לתפקיד של פקידת קבלה בסוכנות להשכרת רכב. המקום נראה לי לא סימפטי במיוחד. גם אימא שלי הייתה נגד, בטענה שלא כדאי לעבוד בחברה פרטית.


בכל מקרה, כנראה שגם מצד המעסיק אני לא אעבוד שם, כי הוא אמר שיחזיר לי תשובה אחרי החג ולא חזר.



אחרי זה היה לי ראיון לעבודה של נציגת שירות במוקד. נדרתי שלא אחזור שוב לעבוד במוקד, אבל הבחורה בהתחלה הציעה לי עבודה פרונטלית וקבעה איתי ראיון ואז חזרה אליי ואמרה שהמשרה שהציעה לי מוקפאת בינתיים, אבל שאם כבר קבעתי ראיון, כדאי שאגיע להתרשם מהמקום. אז הסכמתי.  עברתי את הראיון איתה, אחר כך עשיתי האזנות ואז עשיתי ראיון עם מנהל המוקד. הוא נראה לא מתלהב ממני והקשה בשאלות. הוא גם טען שהיה גם מנהל המוקד בחברה הקודמת בה עבדתי ושהוא יברר שם עליי. 


להפתעתי למחרת התקשרו ואמרו שקיבלו אותי ושהקורס מתחיל מיד אחרי סוכות. התלבטתי רבות ולבסוף החלטתי שאני לא רוצה. מיציתי מוקדים.



באותו יום גם היה לי ראיון לתפקיד של רכזת גיוס בחברה גדולה. מדובר על חברה שמקדמת מוצרים מסוימים, שמוכרים בעמדות קד"ם ברחבי הארץ. כדי לא לטרטר את האנשים לראיון עבודה של רבע שעה בת"א, אז רכזת הגיוס צריכה לנסוע ברחבי הארץ פעמיים בשבוע לראיין אותם. בשאר השבוע העבודה היא במשרד בת"א, גם בקבלת קורות חיים ובהתעסקות עם גיוס וראיונות. זה היה נראה לי מגניב ומתאים לי. חשבתי על זה שאומנם יש פן מכירתי חזק בלהציע לאדם משרה, אבל זה עדיין לא כמו להציע לו שירותי אינטרנט למשל, אלא משהו שאני באמת מבינה ומאמינה בו ושיש מצב שאהיה טובה בעבודה הזו.


אחרי יום חזרו אליי, אמרו לי שעברתי את הראיון וזימנו אותי לראיון נוסף, עם מנכ"לית החברה, לאחרי סוכות.



באותו ערב א הגיע אליי. א עמד לנסוע לרוסיה, לכמעט שבועיים (מיום שלישי עד יום מוצ"ש). אנשים שחושבים שהוא עדיין חרדי, הציעו לו להצטרף אליהם, כדי לעזור עם איזו ישיבה והציעו לממן לו את הטיסות ואת הלינה והוא כמובן הסכים. הוא האריך לעצמו את השהות שם בעוד יום וחצי, עד שני בבוקר.



עם כל כמה שניסיתי שהאווירה תהיה טובה, שוב הגענו למצב של שיחת "יחסינו לאן". אמרתי ל-א שאני איכשהו מבינה למה הוא לא רוצה שנעבור לגור ביחד עד שאמצא עבודה קבועה, אבל אני לא מבינה למה מגיע לי שהוא מתנשף בחוסר סבלנות כשאני מדברת, לא מפנה זמן להיפגש איתי, לא מכיר לי את ההורים שלו ומדבר אליי לא יפה, ו-א הודה שנגמרה לו הסבלנות. אמרתי לו שהוא מחליש אותי ומרוקן אותי במקום לחזק אותי ולמלא אותי ושאני מרגישה שהוא איבד כבוד אליי וכבר לא מעריך אותי. א אמר לי לשאול את עצמי למה זה קרה. הוא גם אמר שהנסיעה הזו זו הזדמנות טובה כדי שניקח הפסקה וכל צד יחשוב מה הוא רוצה שיהיה הלאה. שאלתי אותו אם לא יכאב לו אם ניפרד והוא אמר שכן, אבל שזו תהיה גם הקלה, כי אני מזה מנדנדת לו. נעלבתי מאד.


יותר מאוחר התכרבלנו ביחד וצחקנו והיה נחמד, אבל הדברים הקשים שנאמרו המשיכו להדהד בינינו.



ביום שני השכם בבוקר א יצא ממני לעבודתו. חיבקתי אותו בחום ואיחלתי לו נסיעה טובה.


 


באותו יום היה לי ראיון קבלה להיות פקידת קבלה בקופת חולים. אימא שלי הכי התלהבה בעולם מזה, מכיוון שמדובר בעבודה ששייכת לסקטור ציבורי ולא פרטי. קצת הפריע לי שמשמרת זה רק שש שעות, אבל נאמר לי שבמשמרת בוקר צריך להגיע חצי שעה לפני פתיחת הסניף ובמשמרת ערב נשארים לפחות חצי שעה אחרי סגירת הסניף ושעובדים גם בימי שישי, אז זה איכשהו מסתדר עם השעות.

 



אני חשבתי שמדובר על נטו לקבל את החולים ולהסביר להם לאן לפנות. כל הניסיון שלי עם פקידות קבלה בקופות חולים היה לשאול אותן איפה החדר של דוקטור לוי ושהן יגידו את מספר החדר. מישהו אמר לי שיש מקרים שתור לא נקבע כמו שצריך ואז פקידת הקבלה צריכה לטפל בזה, אבל זה בהחלט היה לי נשמע לי כמו משהו שאתמודד איתו. מאד הפתיע אותי שבראיון נאמר לי שבמסגרת התפקיד צריך לעשות גם טלמרקטינג, ללקוחות קופת החולים, כדי להציע להם כל מני מסלולים באלפי שקלים ושצריך גם להציע את זה לחולים שמגיעים לביקור חולה ושיש גם עבודה של בק אופיס ובקיצור מלא דברים בנוסף למה שחשבתי. זה גרם לי להתלבט אם אני רוצה ובסוף החלטתי שאם יקבלו אותי - אנסה.


נאמר לי שאם עברתי את הראיון הראשוני - אזומן למרכז הערכה+מבחנים פסיכוטכניים אחרי סוכות. ולא חזרו אליי אחרי סוכות.


 


באותו יום גם היה לי ראיון להיות רכזת גיוס בחברה גדולה. התפקיד הוא בדיוק אותו תפקיד כמו לחברה שהתראיינתי אליה יום קודם, רק בלי נסיעות. העבודה היא 90% בטלפון. זה גרם לי קצת להתלבט, כי קצת מאסתי בטלפון.

בכל מקרה, נאמר לי שאם עברתי את הראיון הראשוני - אזומן לראיון המשך אחרי סוכות, ולא חזרו אליי אחרי סוכות.



באותו ערב נפגשתי עם צוצו חברתי בבית קפה וסיפרתי לה הכול על הראיונות ועל המצב המעפן עם א.


 


ביום שלישי היה לי ראיון להיות מזכירה. פעם ראשונה שדבר כזה קרה לי, שבאתי להתראיין לתפקיד אחד והציעו לי תפקיד אחר. ראו על המראיינת שהיא סופר מתרשמת ממני. היא חשבה שאני לא מתאימה להיות מזכירה, כי אין לי ניסיון אדמנסרטיבי, אבל מהדברים שסיפרתי לה על עצמי - התרשמה שאוכל להיות מעולה בניהול האתר שלהם. היא הלכה באותו רגע ודיברה עם המנכ"ל והציעה לי להתראיין באותו רגע, מול המנכ"ל לתפקיד הזה. לנהל אתר היה נשמע לי מעולה מבחינת להיות אחראית על תכנים, אבל קיוויתי שלא ידרשו ממני גם עזרה בעיצובו, כי בזה אני לא מבינה. המנכ"ל לא נראה הכי מתלהב ממני בעולם.

הוא אמר שיחזיר לי תשובה תוך שבוע-שבועיים. בינתיים לא הייתה שום תשובה.



באותו יום נפגשתי עם הפסיכולוגית שלי וסיפרתי לה על כל הראיונות של כל העבודות והיא אמרה שכדאי לי להתעקש ללכת הפעם רק על משהו שמתאים לי ולא על הדבר הראשון שיקבלו אותי אליו.



ביום רביעי היה ערב חג ואני נסעתי למושב באמצע המדבר, בערבה, לבקר את דודים שלי. גם ההורים שלי, האחיות שלי ועוד דודים ובני דודים שלי היו שם. היינו שם עד יום שישי ואז נסענו לירושלים.


 


במוצ"ש חזרתי למרכז. באותו ערב שאלתי את א בוואטספ אם הוא מתגעגע אליי והוא הודה שלא, בטענה שלא עבר אפילו שבוע מבלי שהתראינו ואני נעלבתי מאד.

ביום ראשון עשיתי יום כיף בתל אביב עם דורה חברתי. הלכנו לשכב על כיסא נוח בחוף, עם בקבוק בריזר, אחר כך טיילנו בדיזנגוף סנטר וישבנו לאכול שם ואחר כך נסענו לרמת גן, לראות את הסרט "לוסי" בקולנוע. מאד נהניתי. הייתי צריכה את זה.


 


ביום שני הברזתי מהראיון שקבעתי לתפקיד של יועצת השמה בחברת כוח אדם. פשוט לא היה לי כח לנסוע לעיר בה היה הראיון, כי זה טרטור מבחינת תחבורה ציבורית והבנתי שאין טעם להגיע לראיון, כי במילא לא אעמוד בלנסוע לשם כל יום במידה ואתקבל.

 


באותו יום הכה בי פתאום שעבר כבר שבוע מאז א נסע לרוסיה. במהלך השבוע הזה לא דיברנו בכלל בטלפון (סיכמנו מראש שלא נדבר בטלפון כי זה יקר אלא רק נתכתב בוואטספ), אבל פתאום הכה שגם כמעט לא התכתבנו בוואטספ. שאלתי את א בוואטספ אם עכשיו הוא כבר מתגעגע. ל-א לא היה נעים להודות בזה, אבל הוא הודה שלא. הוא גם התחיל לתקוף אותי על זה שאני מציקה לו ושוב העלה את זה שאני רוצה יחסים בוגרים של בחורה בוגרת, אבל לא מתנהלת כמו בוגרת בקשר לשוק העבודה.


 


ברגע שסיימנו את השיחה התחלתי לבכות. הרגשתי כל כך בודדה ואומללה. ופתאום קלטתי שגם אני בקושי מתגעגעת אליו. היחס של א אליי לאחרונה היה מחפיר: הייתי צריכה ללכת על ביצים כי הוא התפרץ עליי על כל שטות, הוא נאנח ביאוש בכל פעם שדיברתי, הוא איבד את האמון בי שאמצא עבודה, הוא התנהג אליי בחוסר סבלנות ובחוסר כבוד משווע. ושיחת הוואטספ הזאת הייתה הקש ששבר את גב הגמל. בו במקום החלטתי שברגע שהוא יחזור מחו"ל, שבוע לאחר מכן, אז אפרד ממנו. מן הסתם לא אעשה זאת בוואטספ. אני לא חושבת שראוי לסיים קשר של שנה גם בטלפון, אבל גם אם כן - זו בכלל לא הייתה אופציה.

 


הרגשתי ממש חרא בלבן ושאני חייבת פורקן וחייבת לבלות קצת, אז כתבתי סטטוס בפייסבוק שאני רוצה לצאת להשתכר יום למחרת ומי מתנדב להצטרף אליי. ב פנה אליי בצ'אט, התחלנו להתקשקש ולהתעדכן וקבענו שנלך ביחד לפאב יום למחרת.  ב הוא מישהו שלא ראיתי כבר למעלה משנה. יש לנו היסטוריה ארוכה. שכבנו בעבר. עשינו גם שלישיה עם החברה שלו. היה הרבה בלגן. אתם מוזמנים לדפדף אחורה בארכיון ולקרוא. סחטתי ממנו הבטחה שהפעם לא יקרה בינינו שום דבר מיני והוא הבטיח.

 


ביום שלישי שוב הברזתי מראיון לתפקיד זהה לתפקיד שהייתי אמורה להתראיין יום קודם, מסיבה זהה לסיבה מיום קודם.

 


בערב התקלחתי, התגנדרתי, התאפרתי, פיזרתי לשם שינוי את השיער. ב בא לאסוף אותי ונסענו לפאב. בתפריט היה משהו שנקרא "מסלול" שזה אומר שאני יכולה לשלם 70 שקל ואז להזמין כמה כוסות שאני רוצה. אז הזמנתי שישה קוקטלים זהים, אחד אחרי השני והשתכרתי תחת.

 


היה נורא כיף. דיברנו. צחקנו המון. סיפרנו אחד לשני מה התחדש בחיינו בשנה האחרונה. עשה לי נורא טוב לשתות. עשה לי נורא טוב לבלות. הייתי נורא צריכה להשתחרר וליהנות. אחרי שישה קוקטלים - כבר בקושי יכולתי לעמוד. ב אחז בזרועי ושנינו נקרענו מצחוק.

 


אחר כך, במכונית, כשהוא הסיע אותי לבית שלי, אז שלחתי יד מלטפת לצווארו ואז לעורפו ואז הכנסתי את היד אל מתחת לחולצתו וליטפתי את גבו העליון. לא היה אכפת לי שאני עושה משהו לא בסדר. פשוט לא יכולתי לעצור את עצמי. והוא שלח יד מלטפת אל הירך שלי ואחרי שהחנה את המכונית מול הבניין שלי - התחלתי לנשק אותו בצוואר ואז התנשקנו על השפתיים. 

 


הוא ניסה כמה פעמים להגיד לי שזה לא בסדר, הוא אמר שהבטיח לי משהו, אמרתי לו שהמגע שלו נעים לי ושיפר את ההבטחה. הזמנתי אותו לעלות. ב לא היה מסוגל לעמוד בפניי ובא איתי לדירה שלי. בדירה הוא שוב ניסה להגיד שזה לא בסדר ושהבטיח לי משהו, אבל סתמתי לו את הפה בנשיקה. הפשטנו זה את זה ונשכבנו על המיטה. המגע שלו היה כל כך נעים לי. כל כך התגעגעתי למגע של מישהו שיודע מה הוא עושה במיטה. כל כך התגעגעתי לגוף של מישהו צעיר וחסון ולא של מישהו מבוגר, שעיר ומתפרק. כל כך התגעגעתי לכך שאיבר מסוים בגופו גדול. כולי הצטמררתי מעונג. היה לי כל כך נעים. בכל זאת, מדובר בבחור היחיד עליי אדמות שהצליח להגמיר אותי בוודאות (הייתה פעם אחת בגיל 19, עם י שאני חושבת שגמרתי בה אבל לא בטוחה לגמרי, עוד פעם אחת בגיל 23.5, גם עם י, שנראה לי שגמרתי בה אבל לא בטוח ופעם אחת, עם ב, בגיל 25.5 שבה אני בטוחה מעבר לכל ספק שגמרתי בה. הוא עשה את זה בזמנו עם ויברטור ועם הלשון שלו והאצבעות שלו. החברה שלו שכבה לצידנו. קצת עצוב שהפעם היחידה שגמרתי הייתה בשלישיה).

 


כל העניין נגמר דיי מהר, כי ב היה אכול רגשות אשמה. אחרי סיבוב אחד של סקס והתכרבלות של דקות בודדות, הוא התלבש, ביקש ממני ללוות אותו לדלת, חיבק אותי בחום, נשק לי והלך.
ניסיתי לעכל את מה שקרה, בבת אחת רגשות אשמה הציפו אותי, אבל העייפות והאלכוהול הכריעו אותי ונרדמתי.

 


למחרת (יום רביעי), רגשות האשמה הכריעו אותי. אמרתי לעצמי שאני בוגדת מגעילה ושאיך יכולתי לעשות את זה ל-א. ניסיתי לנחם את עצמי בכך שבמילא החלטתי סופית ורשמית להיפרד ממנו ושהדבר היחיד שעצר אותי זו שהותו בחו"ל, אז מה זה משנה אם שכבתי עם גבר אחר, כמה ימים לפני הפרידה או כמה ימים אחרי הפרידה. בתוכי ידעתי שזה כן משנה והרגשתי נורא ואיום.

נסעתי לבית הוריי לירושלים, לכבוד החג שני. הייתי שם עד יום שישי ואז נסעתי עם הוריי ואחיותיי הקטנות התאומות למרכז, כי הם רצו לטייל בת"א. ניצלתי את ההזדמנות כדי לחזור כבר לדירה שלי.


 


כל שבת נחתי. במוצ"ש נפגשתי עם ידידי גוגי בפאב. גוגי הוא חלק מחיי, לפרקים, כבר תשע שנים. הוא אחד הגברים הבודדים שמעולם לא היה ביננו דבר בלבד ידידות טהורה.

 



היום, יום ראשון, היה לי את ראיון ההמשך עם המנכ"לית של החברה שמחפשים בה רכזת גיוס. הם יחזרו לי תשובה ביומיים הקרובה ואם התקבלתי - אוכל להתחיל לעבוד מיד.


 


היום גם היה לי ראיון בחברת כוח אדם, לתפקיד של בנקאית. כן כן. עובדת של הבנק ולא של כוח אדם מהיום הראשון. סיכמנו שאגיע למרכז הערכה+מבחנים פסיכו טכניים ביום רביעי הקרוב. אני מפחדת מהמבחנים הפסיכו-טכניים.


 


היום בערב ניהלתי שיחה סוערת עם א בוואטספ. הגענו למצב שגם בוואטספ אנחנו לא יכולים לדבר בלי לריב. שאלתי אותו למה הוא לא פונה אליי ימים שלמים והוא התעצבן ותקף אותי ואיכשהו הגענו לזה שהוא הודה שהוא כבר לא מכבד אותי וכבר לא מעריך אותי וכבר לא מכיל אותי. אני אמרתי שלא מגיע לי יחס כזה, הוא אמר שאני צריכה לחשוב מה עשיתי שהוביל ליחס כזה ואני אמרתי שזה לא משנה, כי אני לא צריכה להיות עם מישהו שמתייחס אליי ככה. ובסוף השיחה רגשות האשמה המטורפים שהיו לי לגבי מה שקרה עם ב, קצת פחתו. פתאום קלטתי שיש משוואה דיי פשוטה: א לא נתן לי כבוד והכלה וסבלנות אז אני בתגובה לא נתתי לו נאמנות.

מחר, יום שני, יש לי ראיון עבודה לתפקיד של מחלקת סיכון בחברה גדולה ובערב אפגש עם חברתי צוצו או עם חברתי דורה.


 


וביום שלישי, אחרי הפגישה השבועית עם הפסיכולוגית, אני אפגש עם א בבית שלי ואפרד ממנו.

ו-א שוב יטען שהיחסים בינינו היו נהדרים עד לפני כמה חודשים, אבל שאני סתם התעקשתי לבוא בטענות ודרישות. ואני אגיד שהיחסים לא היו נהדרים, כי אני לא יכולתי לקבל את זה שאני לא מכירה את ההורים שלו, לא מכירה את הילדים שלו ושהוא נפגש איתי רק פעם בשבוע ושזה יחס שמתאים לילדים בני 16 או לפילגש. ו-א יגיד שזה יחס בסדר גמור ושלא צריך להאיץ בדברים, אלא שהם יקרו לבד.


הוא יגיד שזה שאני התחלתי לבוא בדרישות - גרם גם לו להבין שמותר לו לבוא בדרישות ולהבין שזה לא בסדר שאני לא מצליחה להחזיק שום מקום עבודה.

הוא גם יגיד שהוא לא מבין מה בוער לי להכיר את ילדיו, הרי הם במילא לא יקבלו אותי והמקסימום של יחסים קרובים בינינו יהיה אם הם יגידו לי יפה שלום.


הוא גם יגיד שהוא ולא מבין מה בוער לי להכיר את הוריו. תמיד טען שהם לא רוצים להכיר אותי כי הם לא רוצים לשקר למושקי. עכשיו שהוא ומושקי גרושים, הוא טוען שעדיין לא כדאי שיכירו אותי, כי ישוו אותי בהכול למושקי ואני מצידי אגיד שאני לא מבינה במה אני פחות טובה ממושקי והרי ממושקי הוא התגרש ולכן הוריו צריכים להיות שמושקי לא הייתה טובה בשבילו.

אני אגיד ל-א שהוא מתייחס אליי בחוסר כבוד ושמגיע לי יחס יותר טוב. ו-א יגיד שבמקום רק לחשוב עד כמה הוא מניאק - כדאי שאחשוב מה מהצד שלי גרם לו להתחיל להתייחס אליי בחוסר כבוד.


בפעם האחרונה ש-א היה אצלי הוא שאל מה אני צריכה ואני אמרתי שאני צריכה שיקדיש לי יותר זמן ואני שאלתי מה הוא צריך והוא אמר שהוא צריך שאני אהיה פחות נודניקית, אז בטח עכשיו שוב נדבר על זה.

ואני חושבת שמה שיכריע את הכף זה שאשאל את א למה בעצם אני צריכה להישאר איתו. מעניין מה תהיה תשובתו.


בפעם האחרונה ששאלתי אותו למה אנחנו צריכים להיות ביחד - הוא אמר:"כי לא איבדתי לגמרי תקווה שתמצאי מקום עבודה שמתאים לך". ואני אמרתי לו שזו סיבה למה לא להיפרד ולא סיבה למה אנחנו צריכים להיות ביחד.

אני מתלבטת אם לספר לו על מה שקרה עם ב, מה שבטח גם יוביל לדיון ארוך.


וככה נטחן ונטחן את היחסים במשך שעות. אבל הפעם אני לא מתכוונת להשאיר אותי בגדר עוד שיחת "יחסינו לאן" אלא מתכוונת בהחלט להיפרד.

 


הולך להיות לי אחר כך נורא קשה, אבל אני אתגבר. אני אוהבת אותו, אבל יודעת שפרידה זה הדבר הנכון. הדבר ההכרחי. עם הזמן הכאב ידהה ויחד איתו תדהה גם האהבה.

 


זמנים טובים לכל.

שלכם,


נונה.

נכתב על ידי , 20/10/2014 02:30  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נונה כהן ב-23/10/2014 11:06
 



על עבודה וזוגיות


היי,


מי שקרא את הפוסט הקודם, שכתבתי שלשום, יודע שהתחלתי לעבוד בגן ילדים.

 

כמה דברים נורא הפריעו לי. קודם כל, נראה שאני לא שם על תקן מטפלת אלא על תקן מנקה - מההתחלה ידעתי שחלק מהעבודה יהיה לנקות ולסדר, אבל חשבתי, או לפחות קיוויתי, שזה לא תהיה כל העבודה. כמעט לא יצא לי להיות עם הילדים. בתשע שעות ורבע של יום עבודה, הייתי עם הילדים במצטבר אולי שעה. שוב ושוב התבקשתי לנקות את החצר, לנקות שירותים, לנקות שולחנות, לשטוף את הסירים (לא של בישול אלא של עשיית צרכים), להרים דברים כבדים, לטאטא, לסדר את הגן, להרים מזרנים למקומם, לעשות ספונג'ה. חוץ מלהחליף לילדים פה ושם חיתולים - כמעט לא הייתה לי אינטרקציה איתם.  

ברור לי שמישהו צריך לעשות את זה. ברור לי שחשוב לעשות את כל עבודות הניקיון והתחזוקה האלה. אבל אני לא עשיתי תואר ראשון, כדי לנקות שולחנות ושירותים ולעשות ספונג'ה כל היום. אם זה היה חלק מהעבודה - סבבה. אבל אם זו כל העבודה - הם מוזמנים להזמין חברת ניקיון, או מישהי אחרת שתהיה על תקן מטפלת, אבל למעשה תהיה עובדת ניקיון.

 

דבר שני שעצבן אותי נורא זו המשכורת. בהתחלה הגננת דיברה איתי על שכר של 6000. כעבור יומיים אמרה שדיברה עם רואה החשבון והוא אמר לה שזה בלתי אפשרי ולכן רצתה לשלם לי 5000. אני מיד שלפתי את המחשבון בפלאפון ואמרתי לה שמכיוון שהיא דורשת תשע שעות ורבע ביום ושני ימי שישי בחודש - זה יוצא 212 שעות בחודש. כשמחלקים 5000 ב212 זה יוצא 23.5, כלומר שכר מינימום (שכר מינימום זה 23.12).

 

היא ניסתה לפתות אותי בכך שזה שכר גלובלי ושבפסח יוצאים ל17 ימי חופש ועדיין אקבל אותו סכום. אמרתי לה שזה נורא נחמד, אבל פסח זה עוד חצי שנה. והרי על סוכות היא אמרה שלא תשלם לי. אז עד פסח יש רק את חנוכה.

 

היא ניסתה להגיד ש5000 זו משכורת יפה והרבה אנשים במשק לא מגיעים אליה. אמרתי לה שזה יכול להיות גם שני מליון, הרי אני מחשבת את הדברים פר שעה. משרה מלאה זה 186 שעות ולעומת זאת פה אני נדרשת ל212 שעות. לקח לה זמן להבין את זה. היא חשבה שמדובר פה על משרה מלאה ולא הבינה שמדובר על משרה הרבה יותר ממלאה.

היא התנהגה כאילו היא עושה לי טובה בכך שתיתן לי 5500 אבל אני עשיתי חישוב וזה יצא לי רק 25 שקל לשעה ואז קלטתי שהיא מתכוונת לשלם לי 5500 כולל נסיעות! כלומר חזרנו לשכר המינימום! אם הייתה משלמת לי 5000 כולל נסיעות - זה היה יוצא פחות ממינימום!


כשאמרתי לה את זה - היא נסוגה ואמרה לי לדבר עם הגננת השנייה למחרת.

תחשבו על זה שיום עבודה שם זה תשע ורבע שעות (או קצת יותר) ולי לקח יותר משעה לכל צד, קרי יצאתי מהבית ב6.30 בבוקר והגעתי הביתה ב18.00 ומשהו בערב, כלומר הייתי מחוץ לבית 12 שעות. חזרתי גמורה, מפורקת, עם גב כואב בטירוף מכך שהתכופפתי כל היום, לא מסוגלת לתפקד. על עבודה פיזית כזאת אני לא מוכנה לקבל גרושים. והאמת שגם אם הייתי מרוויחה יותר - זה לא שווה את זה.


ודווקא אין לי ביקורת לגננות. מישהו צריך לעשות את הניקיונות. זה לא שנתנו לי לעשות משהו מיותר. אם אני לא הייתי עושה את זה - מטפלת אחרת הייתה צריכה לעשות את זה.

 

וחשבתי גם על משהו שאימא שלי אמרה לי. אימא שלי נורא רוצה שאני אעבוד בסקטור הציבורי ולא בסקטור הפרטי. מהסיבה הפשוטה שבחברה גדולה - הדברים מסודרים. יש מחלקת הנהלת חשבונות. יש מחלקת משאבי אנוש. יש עם מי לדבר. לעומת זאת, בעסק פרטי, במיוחד בעסק פרטי קטן, המעסיקים דיי יכולים לעשות מה שבזין שלהם. למשל, מסתבר שהגננות משלמות למטפלות בראשון לחודש בצ'ק. אז אתמול באו המטפלות לגננות וביקשו משכורת. הגננות ענו להן:"לא הספקתי ללכת לבנק". בחברה גדולה אין שום סיכוי לפנות למנהל ולשאול למה לא נכנסה משכורת והוא יענה:"לא הספקתי ללכת לבנק."אומנם חברה גדולה יכולה להיות גם בסקטור הפרטי, למשל חברת אשראי, אבל מי שיושב למעלה-למעלה הוא הדירקטריון של בנק, ומהבחינה הזאת הדברים מסודרים כמו במשרד ממשלתי.

היום לא הייתי מסוגלת ללכת לעבודה. כאב לי נורא הגב, הייתי גמורה מעייפות ובלי קשר - גם כאב לי קצת הגרון. שלחתי לגננת הודעה שאני לא מרגישה טוב והמשכתי לשכב במיטה.


שעות על גבי שעות טחנתי לעצמי במוח. נורא התלבטתי מה לעשות מבחינת עבודה.

ביומיים בהם עבדתי בגן - חזרו אליי מהמון מקומות עבודה. לא עניתי להם והם השאירו לי הודעות במשיבון.


בהתחלה רציתי לתת לגן ניסיון עוד תקופה קצרה ובמקביל לחפש עבודה, אבל מבחינה טכנית היה לי בלתי אפשרי ללכת לראיונות עבודה כשאני בגן מ7.30 בבוקר עד 17:00 אחר הצהריים. אף אחד לא יעשה לי ראיון עבודה ב19:00 בערב.


עדיין נורא התלבטתי כי פחדתי שמקומות עבודה ירצו שאני אתחיל רק אחרי סוכות ואני הרי זקוקה לכסף באופן מיידי, אבל הבנתי שאם אמשיך בגן - גם אחרי סוכות לא תהיה לי עבודה אחרת, כי מבחינה טכנית אין לי אפשרות להגיע לראיון.

נורא רציתי שזה יצליח בגן. אחרי 20 ומשהו מקומות עבודה שפיטרו אותי מהם - נורא רציתי למצוא כבר את מקומי.


נורא פחדתי שלא אמצא את מקומי במקום אחר, כי העבודה בתור אחראית פניות הציבור לא הצליחה, מה שגרם לי לשקול לוותר על עבודה בשירות לקוחות והיות שגם קשה לי עם פרטים טכניים - פחדתי ששום מקום עבודה לא יתאים לי.


וגם נורא קרץ לי זה שהתחלתי מיד לעבוד שם, כי חיפושים וביוקרטיה וראיונות עבודה נורא מתישים אותי.


נורא רציתי גם להוכיח את עצמי ל-א, שזה דיי נורא, כי אני לא צריכה לפחד שהבנזוג שלי יתאכזב ממני, אלא להאמין שהוא יתמוך בי. תראו כמה הידרדרו ביננו היחסים.


ופתאום הבנתי שאני סתם טוחנת לעצמי במוח וסתם מנתחת את זה למוות בזמן שהמסקנה היא פשוטה וברורה: הגן הוא לא המקום בשבילי. עליי להתפטר ולחזור לחפש עבודה.

 

וניחמתי את עצמי בכך שעד לפני כמה ימים - לא ידעתי על קיומו של הגן והייתי בסדר גמור, אז עכשיו בסך הכול חזרתי לנקודת ההתחלה בה הייתי לפני כמה ימים ומה רע שהרווחתי ביומיים האלה 500 ומשהו שקל. זה מה שהייתי מרוויחה בחודש שלם בסקרים (אגב, שלחתי הודעה לאחמ"שית בה כתבתי שאני מצטערת שנעלמתי ושאשמח אם תשלח לי שוב הודעות לגבי משמרות והיא אמרה שתעשה כך. זה טוב שאוכל לעבוד בסקרים בשעות הערב, בזמן שאני מתראיינת בבקרים).

אז חזרתי לכל המקומות העבודה שהשאירו לי הודעות במשיבון ביומיים בהם עבדתי בגן, וקבעתי איתם ראיונות לתחילת שבוע הבא. אחר כך התיישבתי מול המחשב, פתחתי את המייל וגיליתי שם 450 מיילים שנשלחו אליי בשלושה ימים האחרונים עם הצעות עבודה. תראו מה זה. 450 הצעות הצטברו בשלושה ימים בלבד!!! התחלתי לעבור עליהם ושלחתי המון קורות חיים לכל מני משרות שנראו לי טובות. משתיים מהם חזרו אליי באותו רגע וקבעו איתי ראיון לתחילת שבוע הבא.


קבעתי ראיונות גם למשרות של פקידת קבלה, מה שדורש ייצוגיות ולכן מיד אחרי השיחה הסתכלתי במראה וכשגיליתי לחרדה שאני קצת מזכירה את סדאם חוסיין בשפם השחור שצמח מעל שפתי העליונה ושגם על זרועותיי יש פלומה מעצבנת - מיד התקשרתי לקוסמטיקאית וקבעתי איתה תור במיידי ולהורדת שפם והורדת שיערות מהידיים ואצתי-רצתי לשם. עתה כל דמיון ביני לבין סאדם הוא מקרי בהחלט. קבעתי גם תור לפן למחר. גם אם העבודה עצמה לא תהיה פרונטלית - מין הראוי להגיע ייצוגית לראיונות עבודה או לפחות בלי שפם.

אגב, באמצע כל ההתעסקות בשליחת קורות חיים ובשעווה מכאיבה על פניי - התקשר אליי הבחור מחברת כוח האדם ששלח אותי לגן ושאל איך הולך לשם וסיפרתי לו והוא אמר שיש לי זכות מלאה לבקש יום חופש בשבוע, לבקש 6000 שקל משכורת פלוס נסיעות ולבקש להיות עם הילדים ולא רק בניקיונות. אמרתי לו שלא נעים לי לבוא בדרישות. שאם אני הייתי מעסיקה והיה מגיע אליי עובד חדש ואחריי יומיים הוא היה בא בדרישות אז הייתי אומרת לו שעליו להתאים את עצמו למקום העבודה, במקום שמקום העבודה יתאים את עצמו אליו. הבחור התעקש שאלה דרישות מקובלות וששווה לנסות. הוא אמר שידבר עם הגננת בעצמו היום וסיכמנו שאני אדבר איתה במוצ"ש. שיהיה.


נמאס לי של-א אין זמן בשבילי. הוא מלא במחויבויות עד מעל הראש. אני לא אומרת שלא. אבל זה עדיין מעצבן אותי שלא מספיק חשוב לו שניפגש. אני מרגישה בעדיפות אחרונה.

 

הוא מצידו אומר שהוא לא מבין למה אני כל כך מתעקשת להיפגש גם כשלא מסתדר. שהוא שונא את כל הלחץ הזה. שאני רוצה שנבלה ביחד אבל שהגדרה של "בילוי" זה דבר שנהנים ממנו ושזה לא באמת בילוי כשלאחד הצדדים יש מחויבויות אחרות לאותו יום והוא רק חושב עליהם ולא נהנה מהפגישה.

ואני אמרתי לו שמה שהוא אומר - נכון לפגישות אפלטוניות. גם אני לא קובעת עם חברות כשיש לי יום בו אני צריכה להספיק להיות בהרבה מקומות. לא יקרה כלום אם לא אפגוש חברה מסוימת שבועיים, מלבד זה שאני אולי קצת אתגעגע. לעומת זאת, הוא בתור בנזוג מספיק חשוב לי כדי שאני אזיז דברים ואנסה לפנות לו זמן.


כל פעם מחדש אנחנו מגיעים למבוי סתום בוויכוח הזה. יש לנו השקפות אחרות. בכל כך הרבה תחומים יש לנו השקפות שונות.

זה שאני לא עובדת מקשה על הקשר שלנו בהרבה רבדים. לא רק מהבחינה הזאת ש-א מתעקש שאי אפשר לבנות עתיד משותף כשאחד הצדדים לא עובד, אלא גם מהבחינה הזאת שיש לי הרבה יותר זמן פנוי ממנו. אני יושבת ומחכה לו שיגיע אליי, בזמן שיומו מלא וגדוש גם מבלי להיפגש איתי. מבחינתו לחכות לי שעתיים בדירה שלי - זה המון זמן, בזמן שאני יושבת ומחכה לפגישה איתו ימים שלמים בחוסר מעש.

 

ועצם זה שאחת הסיבות ששקלתי להמשיך בעבודה בגן, למרות שלא היה לי טוב שם, הייתה שפחדתי מתגובתו של א ששוב יתאכזב ממני, מראה עד כמה הידרדרו היחסים שלנו. מותר לי בהחלט שמקום עבודה לא יתאים לי. תמיד התגאיתי בכמה ש-א מכיל אותי וכמה הוא מקבל אותי כמו שאני ושאני יכולה להתנהג לגמרי כמו עצמי מולו ולא לפחד לספר לו כלום ועתה תראו עד כמה המצב השתנה.

זה מזכיר לי ש-א אמר לי שעבדתי בהרבה מקומות עבודה בשנה שעברה וכשאמרתי לו:"על מה אתה מדבר? עבדתי חודש בשירות לקוחות ואז התפטרתי ועבדתי חצי שנה בסקרים, משם לא התפטרתי ולא פיטרו אותי. זה בסך הכול שני מקומות עבודה בשנה." אז הוא הזכיר לי שעבדתי יום אחד בגלידרייה ויומיים-שלושה בחנות לבנים ואמר שארבע מקומות עבודה בשנה זה הרבה.

אבל אני לא חושבת שאפשר להגדיר את הגלידרייה או את חנות הלבנים או עכשיו את גן הילדים, בתור מקומות שעבדתי בהן. יש הרבה מקומות עבודה, שבמקום לעשות ראיון, שבמילא המרואיין בו יגיד שהוא תותח בכל דבר - מעדיפים לעשות ניסיון של יומיים, במהלכם גם העובד יראה אם העבודה מתאימה לו וגם המעביד. בעל הגלידרייה אמר שהוא רוצה שאבוא למשמרת לניסיון דו צדדי, בחנות לבנים אומנם לא אמרו לי שאני מתקבלת לניסיון, אבל עצם זה שקיבלו אותי בלי שום ראיון עבודה מראה את זה ובגן ילדים הגננת בעצמה אמרה לי שהיא רוצה שאעבוד שם יומיים, גם כדי שאבדוק אם זה מתאים לי וגם כדי שהם יבדקו אם זה מתאים להם.


אז אמרתי ל-א שלהכניס כל מקום עבודה, שהייתי בו יומיים -  לרשימת המקומות שעבדתי בהם, זה כמו להכניס כל ראיון עבודה שהוא היה בו ולא התקבל - לרשימת העבודות שהוא עבד בהם. והוא קיבל את טענתי.
אני מרגישה כל כך לבד. בכלל לא מרגישה שיש לי בנזוג. אני בקושי רואה אותו, אנחנו בקושי מדברים בטלפון, אין לנו חיים משותפים בשיט, כשאנחנו מדברים או/ו נפגשים - אנחנו רבים. מה נשאר?

אבל לפחות דבר אחד טוב קרה: אתמול א התגרש. עתה הוא גרוש כדת וכדין. זה לא אמור לשנות הרבה, מלבד סטטוס בתעודת זהות, אבל אני עדיין שמחה שאני כבר לא יוצאת עם גבר נשוי, גם אם הנישואים התבטאו רק בתעודת זהות.

גמר חתימה טובה וצום קל למי שצם.


שלכם,

נונה.

נכתב על ידי , 2/10/2014 23:08  
48 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נונה כהן ב-23/10/2014 11:08
 





322,661
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , משפחתי וחיות אחרות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנונה כהן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נונה כהן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ