לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


רק על עצמי לספר ידעתי

Avatarכינוי: 

בת: 27





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2014    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2014

בירוקרטיה וטופסידה - זה שם המשחק


היי,


אני סובלת מאלרגיה קשה לבירוקרטיה וטופסידה. תנו לי למלא מסמכים, תנו לי להתרוצץ סביב מוסדות ואני אשתגע. לא אשכח שאחרי שפיטרו אותי מחברת האשראי, הגיעה לי קצבת אבטלה בוודאות ולא קיבלתי אותה, רק כי פחדתי לברר מה בדיוק הפרוצדורה וכי חששתי למלא טפסים ולטפל בזה (מטומטם אך נכון!). לא מזמן שמעתי שאם המשכורת שלי נמוכה משכר הדירה - אני יכולה לקחת שלושי תלושי שכר אחרונים לעירייה ולקבל הנחה בארנונה, אבל אני לא עושה את זה. גם שנה שעברה הגיעה לי הנחה בארנונה, גם בגלל העניין הזה של השכר וגם כי הייתי סטודנטית, אבל אני רק שומעת את המילים "למלא טופס" ומיד חוטפת רגליים קרות.

בנוסף, אני לא ששה להתעסק בדברים שקשורים לזה שאובחנתי על הספקטרום האוטיסטי. לקח לי הרבה זמן לעכל ולהתרגל לרעיון.

אז כשאני צריכה להתמודד עם בירוקרטיה שקשורה לאוטיזם - זה שילוב של שתי שנאות טהורות.

 

אבל לאחרונה החלטתי, או ליתר דיוק אימא שלי החליטה, שהגיע הזמן להרים את הכפפה ולהתחיל לטפל בדברים. קוראים קבועים וודאי זוכרים שהיא קבעה לי פגישה עם עובדת סוציאלית ברווחה של גבעתיים, והעובדת הסוציאלית הסבירה בדיוק מה הביורקטיה כעת.

 

הפסיכולוגית שלי הציעה שאכתוב לעצמי כל מה שאני צריכה לעשות ברשימה מסודרת. אז זה מה שעשיתי. לקחתי דף ועט, כתבתי כותרת "דברים לעשות כי אוטיסטית" וחילקתי את המטלות לתתי קטגוריות של "דיור", "עבודה", "קבוצת תמיכה" ו"ביטוח לאומי".

 

תחת הקטגוריה של קבוצת תמיכה כתבתי:"פגישת הכרות ביום שלישי" ו"לשלוח טפסים להנחה". העובדת הסוציאלית המליצה על קבוצת תמיכה לאנשים על הספקטרום, אז אימא שלי קבעה לי פגישת הכרות. הקבוצה עומדת להיפתח בדצמבר. פגישת ההכרות עולה 300 שקל וכל מפגש בקבוצה עולה 200, אבל מסתבר שיש הנחות של עד 80% וצריך בשביל זה למלא טפסים, שהמזכירה שלחה לאימא שלי, ולשלוח להם בחזרה.

 

אז היום הייתה לי את פגישת ההיכרות. מסתבר שלא מדובר בקבוצת תמיכה אלא בסדנא. שתי נשים, אחת מהן עובדת סוציאלית והשניה פסיכולוגית, מעבירות סדנא בת 30 מפגשים לבערך עשרה אנשים על הספקטרום. עשרת המפגשים הראשונים נועדו ללמוד על רגשות ולתרגל, עשרת המפגשים שאחרי זה נועדו כדי ללמוד על תקשורת בין שני אנשים ולתרגל ועשרת המפגשים האחרונים נועדו כדי ללמוד על אינטרקציה בקבוצה. בנוסף לפגישה השבועית של כל עשרת האנשים, אז יחלקו אותנו גם לקבוצות של בסביבות השלושה אנשים שיפגשו פעם נוספת בשבוע, כדי לתרגל סיטואציות חברתיות.

 

צירוף מקרים הזוי במיוחד זה שהפסיכולוגית שמעבירה את הסדנא, היא לגמרי במקרה אותה פסיכולוגית שעשתה לי את האבחון. זה נורא הביך אותי, כי התנהגתי כמו בהמה וצרחתי עליה כשגיליתי שזה אבחון על אוטיזם וגם צרחתי עליה כשהאבחון גילה שאני על הספקטרום. אבל היא לא שומרת לי טינה. בשיחת היכרות דיברנו במשך בערך שעה על עצמי ועליה ועל המטפלת השניה ועל הקבוצה ואז גם התנצלתי בפניה והיא לגמרי קיבלה את התנצלותי ואמרה שזה מובן וקרה לה גם עם מטופלים אחרים.

 

אז מתחתי קו מעל "פגישת היכרות ביום שלישי." עכשיו רק נותר למלא את הטפסים להנחה ולשלוח כדי שאוכל למתוח קו גם על הסעיף השני.

תחת הקטגוריה של דיור כתבתי: "להתקשר לברר על סומכת" (סומכת זו מישהי שתגיע פעם בחודש לעזור לי בתחזוק הדירה). העובדת הסוציאלית של גבעתיים צריכה לדאוג לזה, אז אני צריכה להתקשר לברר איפה דברים עומדים.

 

תחת הקטגוריה של עבודה כתבתי: "לחכות שיזמנו אותי לאבחון וסדנאות בבית אקשטיין", שזה בעצם לא דורש שום התערבות אקטיבית מצדי. העובדת הסוציאלית של גבעתיים אמרה שתשלח את האבחון שלי, יחד עם חוות דעת לארגון לאדם האוטיסט והם ישלחו את הטפסים לבית אקשטיין שיעשו לי אבחון תעסוקתי, יעבירו לי סדנאות איך להחזיק מקום עבודה, ימצאו לי מקום עבודה שמתאים לי וילוו אותי שם.

 

עוד סעיף ברשימה היה:"להתקשר לנדנד לבית משפט". זה בכלל לא קשור לאבחון או לאוטיזם. אני מנסה להתקבל להיות קלדנית בבית משפט. עברתי את הראיון הראשוני של הקלדת מילים רבות בדקה והשלב הבא זה שיצא מכרז, אחריו יזמנו אותי למבחנים פסיכו-טכניים שאם אעבור אותם - אתקבל. זאת שעשתה לי את האבחון אמרה שלא יודעים מתי המכרז יצא והחלטתי שאתקשר אליה פעם בשבוע לנדנד ולשאול. אז עשיתי את זה ומתחתי קו מעל הסעיף.

עוד סעיף שכתבתי לי זה:"להתקשר לברר מה קורה עם משכורת מגן." עבדתי בגן ילדים במשך יומיים לפני חודשיים, הגננות לא שילמו לי ולכן פניתי לעמותת ידיד שהיא עמותה שעוזרת במקרים כאלה ( גם זה לא קשור בשום צורה לאוטיזם). אני אתקשר מחר.

 

תחת הקטגוריה של "ביטוח לאומי" יש הכי הרבה סעיפים. אני עומדת לפנות לביטוח לאומי ולבקש קצבת נכות. קודם כל כתבתי "להביא תלושים לאימא". התחלנו למלא את הטפסים המגעילים שלהם והם דורשים תלושי שכר מה15 חודשים האחרונים. נותרו לי עוד כמה תלושי שכר אחרונים בגבעתיים, אז כבר הכנסתי אותם לתיק, כדי לקחת אותם לירושלים, כדי שנוכל לצרף אותם.אז מתחתי קו מעל הסעיף הזה.

 

עוד סעיף זה "לשנות כתובת בתעודת זהות במשרד הפנים". בתעודת זהות שלי היה כתוב ירושלים וכדי שאוכל לגשת לביטוח לאומי של המרכז - הייתי צריכה לשנות את הכתובת בת.ז לגבעתיים. הייתי בטוחה שזה מזה בירוקרטיה. עובדה שאני מכירה המוני אנשים שעברו למרכז מכל מני מקומות בארץ, גרים במרכז כבר שנים ולא שינו את הכתובת. אבל מסתבר שאין שום בירוקרטיה ושום פרוצדורה. משרד הפנים נמצא במקרה 5 הליכה מהבית שלי אז הלכתי חמש דקות, נכנסתי, תוך חצי דקה הגיע תורי, תוך דקה הפקידה שינתה את הכתובת במקום ויצאתי משם עם הכתובת החדשה. הייתי המומה כי אני גרה במרכז כבר ארבע שנים, העניין הזה של הכתובת עשה לי המון בעיות ואני מופתעת שלא סידרתי את זה קודם. אז עכשיו עשיתי גם את זה ומתחתי קו מעל הסעיף הזה.

עוד סעיף זה "אישור מהבנק שאימא מיופת כח". כדי להוכיח לביטוח לאומי שאימא שותפה שלי בחשבון הבנק, כדי להראות שאני לא כל כך עצמאית. אבל מסתבר שאני לא צריכה לדאוג לזה. כי אימא כבר השיגה אישור כזה. אז מתחתי קו מעל הסעיף הזה.

 

עוד סעיף זה "אישור שאני לוקחת ציפרלקס" שזה כדור נגד דיכאון שאני לוקחת וכדאי שביטוח לאומי ידעו על זה, אבל זו לא בעיה. אימא או אני נבקש מרופא המשפחה אישור על זה ואז אוכל למתוח קו גם על זה.

וסעיף אחרון:"לסיים למלא טפסים". שאת זה אעשה ביום חמישי הקרוב כשאהיה בירושלים. כמעט לא נותר מה למלא בטפסים לביטוח לאומי. רק לכתוב כמה קיבלתי בתלושי שכר האחרונים.

 

נראה לי שהחלק הקשה כבר מאחוריי. בימים הקרובים אסיים סופית עם כל הבירוקרטיה ואז אוכל רק להינות מעזרה שתינתן לי בתחומי הדיור והתעסוקה וגם עזרה בכישורי חיים.

מסתבר שבוריס לא עומד להפרד מהחברה שלו ולכן אני נותרתי בלי סקס. עברו כבר שישה שבועות מאז הפעם האחרונה, שזה פרק זמן שיא הארוך בשבילי. היו רק פעמיים או שלושה, שהייתי בלי סקס לפרק זמן ארוך כזה, בכל התשע שנים שעברו מאז הפעם הראשונה שלי. אבל אני ממשיכה לעמוד בהבטחתי לעצמי שלא אשתרלל.

 

החלטתי שאעשה סקס רק אם זה יעמוד באחד מהתנאים הבאים: או שזה יהיה מישהו שאצא איתו, או שזה יהיה בוריס או שזה יהיה סטוץ, אבל אחרי ש2014 תסתיים. כולי תקווה שזה יהיה עם מישהו שאצא איתו. בנתיים אין בנמצא מישהו כזה.

 

אגב, ביום ראשון א ואני אמורים להיפגש, אחרי החודש שלקחנו כדי שכל אחד יחשוב על הדברים ויחליט אם הוא רוצה לחזור להיות ביחד, אבל הפעם למערכת יחסים בוגרת. הגעתי למסקנה שאני לא רוצה. עצם זה שאני כמעט לא חושבת על א וכמעט לא מדברת עליו - מראה לי עד כמה התגברתי עליו ושאם נחזור להיות ביחד אז זה יהיה רק כי אני לא רוצה להיות לבד. אני אוהבת אותו, מכבדת אותו ומאחלת לו רק טוב, אבל אני יודעת עמוק בפנים עד כמה הוא לא מתאים לי ושהוא כבר לא יכול להכיל אותי ושגם אם כן - אני לא יכולה להכיל אותו. אין לי סבלנות אליו.

 

מימי ובעלה הציעו לי בתוקף לא להיפגש איתו בטענה שאם אני לא רוצה לחזור אליו, אז חבל על הזמן שלי. בוריס הציע לי בתוקף כן להיפגש איתו. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שאני כן כנראה אפגש איתו. זה לא שאני עד כדי כך עסוקה, שאני לא יכולה לפנות שעתיים, לשבת איתו בבית קפה שצמוד לביתי.

עבדתי החודש כל יום, חוץ מביום הראשון של החודש ומאתמול (אתמול הייתה הפעם היחידה שלא הייתה משמרת בסקרים), אז ניצלתי את הזמן כדי לנסוע לחיפה לבקר את מימי. בשבוע הראשון של החודש עבדתי בעבודה הנצלנית אצל ההוא שהמציא את הסטארט אפ שסיפרתי עליו בבלוג והחל מהשבוע השני עבדתי כל יום בסקרים. אני נותנת חמש משמרות בשבוע ומושכת הרבה יותר מחמש שעות, שזה זמן של משמרת, אלא עובדת 7-8 שעות ביום. המוח כבר יוצא לי מהאוזניים. אני ממש מרגישה איך יוצא קיטור, אבל אני יודעת שאין ברירה ואני זקוקה לכסף וגם נעים לי כמה שמרוצים ממני ושאני טובה בעבודתי.
חיי החברה שלי נהדרים. הפסקתי גם לבזבז כסף על יציאות. פעם בכמה ימים דורה באה אליי לדירתי, זה כבר הפך להיות מסורת שכל מוצ"ש אני נפגשת עם אנג'ל בדירתו שבירושלים, ולפעמים אני נפגשת עם חברה/ידיד בחוץ, אבל הקצבתי לעצמי שאני לא מוציאה יותר מ20 שקל על יציאה וגם זה לא יותר מפעם בשבוע. אז 80 שקל על יציאות בחודש זה כלום. בעצם, פעם או פעמיים בחודש אני מרשה לעצמי להוציא קצת יותר, כמו למשל שהלכתי עם עדוש לפאב לפני כמה ימים. או כמו למשל שאומנם הלכתי לביתה של מימי ולא יצאנו לבלות, אבל הנסיעה לחיפה עלתה לי 57 שקל ברכבת וזה מבלי לקחת בחשבון אוטובוסים פנימיים ובדרך גם קניתי לי קפה ומאפה.

זמנים טובים לכל.

 

שלכם,

נונה.

נכתב על ידי , 25/11/2014 21:30  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-27/11/2014 22:04
 



על הצעות לסקס, הצעה לקבוצת תמיכה, הצעה לסיום טיפול והצעה לביקור אחות


היי,


עבר כבר חודש מאז הפרידה מ-א וכבר חמישה שבועות וחצי (כן, אני סופרת) מאז שכבתי עם ב. אני ממשיכה לשמור על גופי ונפשי ולא לשכב עם אף אחד. הייתי גאה בעצמי שאני לא מציעה סקס לאף אחד, אבל עכשיו גאוותי גברה כי לא רק שאני לא מציעה סקס - אני מסרבת להצעות.
עברו כבר תשע שנים מאז הפעם הראשונה שלי והתקופה הנוכחית היא אחת התקופות הכי ארוכות שהייתי בלי סקס.

התפתיתי קצת לשכב עם הבלוגר. הבלוגר, מישהו שהתנשקתי איתו וקצת התמזמזתי איתו לפני למעלה משנה (זה היה אחרי הפעם הראשונה ש-א ואני שכבנו, אבל לפני שהפכנו לזוג) ואני התכתבנו קצת בפייסבוק לאחרונה ואמרנו שכדאי שניפגש (הוא גר במרחק הליכה ממני). אחרי התלבטות - החלטתי שאין מצב שאני נפגשת איתו, כי אין מצב שנוכל להפגש מבלי שדברים יתגלגלו לכיוון מיני.


היום, לגמרי במקרה במקביל, פנו אליי בפייסבוק גם מסריחוני וגם כתפי. אני מכירה את מסריחוני כבר תשע שנים. התחרמנתי איתו כמה פעמים בעבר, כל פעם בהפרש של כמה שנים ושכבתי איתו פעם אחת לפני שנה וחצי. אני לא מכבדת אותו. אני חושבת שהוא חרא של בנאדם והייתי איתו רק בתקופות שממש שנאתי את עצמי. גם ידעתי שאין מצב שהוא יפנה אליי - בלי תקווה להשיג זיון ולכן הפסקתי את ההתכתבות איתו אחרי דקה-שתיים.

אני מכירה את כתפי כבר שבע שנים. שכבתי איתו, כל פעם בהפרש של כמה שנים. הפעם האחרונה ששכבנו הייתה לפני שנה וחצי.

כתפי שאל מה שלומי ואם אני בירושלים היום וכשאמרתי שכן - כתב:"אז בואי נחדש ימינו כקדם.  מה עם לצאת לבירה/קפה?סבבי"
ואני כתבתי:"אני חושבת שאני אוותר. לא מתאים לי סקס ואני לא חושבת שאנחנו יכולים להפגש בלי להגיע לזה."
וכתפי כתב:"בסדר גמור. זכותך."
ואני הוספתי: "זה לא אישי. לא מתאים לי סקס עם אף אחד בימים אלה."
והוא הוסיף:"אני מבין וזה בסדר. לא הצעתי סקס, אבל אני מבין את החשש שלך שנגיע לזה."
ואני כתבתי:"חשד מבוסס מאד. סבבי"
והוא כתב:"וטוב שכך."
ובזאת הסתיימה ההתכתבות.

היחיד שאני רוצה לשכב איתו זה בוריס. גם ביני לבינו אין רגשות רומנטיים, אבל יש כבוד עצום, אהבה גדולה, ידידות חזקה ומשיכה עזה. בניגוד לכתפי, מסריחוני ושאר גברים מזדמנים, במקרה שלו אני אף פעם לא שונאת את עצמי אחרי הסקס, אלא בדיוק ההפך.
שכבנו לפני תשע שנים והיינו הראשונים זה של זו. לפני שנתיים שוב חזרנו לשכב, הפעם בתור ידידים והפסקנו לפני שנה וחצי. הסיבה שהפסקנו זה ששכבתי עם מסריחוני בלי קונדום ובוריס רצה שאעשה קודם בדיקה. אחרי שנבדקתי, הוא בדיוק התחיל לצאת עם החברה שלו ואחרי זה אני התחלתי לצאת עם א והאופציה לסקס ביננו ירדה מהפרק. לפני חודש נפרדתי מ-א ובוריס עומד להפרד מהחברה שלו בימים הקרובים ולכן דיברנו על זה שאנחנו משתוקקים להזדיין.
בוריס הוא בעל ה...איבר הכי גדול שראיתי בחיים ומלך במיטה. הוא יודע ללטף ולנשק אותי ופוצי מוצי, כמו שאני אוהבת וגם יודע לזיין לי את הצורה, כמו שאני אוהבת. רוב הגברים מתקשים למצוא את האיזון העדין. או שהם עדינים מדי או שהם אגריסיבים מדי. אבל בוריס יודע בדיוק את המינון המושלם שאני כל כך אוהבת.
אני מקווה שבסופשבוע הבא, כשאחזור לירושלים, הוא והחברה שלו כבר לא יהיו ביחד ואני אוכל לבצע בו את זממי.

בפוסט הקודם כתבתי שנפגשתי עם עובדת סוציאלית של גבעתיים וסיפרתי לה על מצבי התעסוקתי העגום וגם על קשיי בתחזוק דירה. העובדת הסוציאלית אמרה שתשלח את האבחון שלי, יחד עם חוות דעת שלה, לארגון "האיש על הספקטרום האוטיסטי" (אני לא זוכרת את השם המדויק של הארגון) והם ישלחו את הטפסים לבית אקשטיין, שזה ארגון שעוזר לאוכלסיות רבות (של אנשים מתפקדים ועצמאיים!) בתחומי דיור, תעסוקה וחינוך. בית אקשטיין יעשו לי אבחון תעסוקתי (רק שאלות שקשורות לתעסוקה. שום שאלות מביישות) ואז ימליצו לי על מקום עבודה, יגמרו לכך שאתקבל אליו וילוו אותי במקום העבודה הזה. מדובר במקומות עבודה רגילים לאוכלסיה רגילה, שמשלבים בתוכם גם אנשים עם צרכים מיוחדים, וגם האנשים עם הצרכים המיוחדים לא דופקים את הראש בקיר או עושים קקי במכנסיים, אלא אנשים עצמאיים ונורמלים שפשוט יותר קשה להם עם שוק העבודה, כמוני.

אתמול אימא שלי דיברה עם העובדת הסוציאלית. העובדת הסוציאלית אמרה שכבר העבירה את הטפסים ושבית אקשטיין אמרו לה שתיפתח קבוצה כבר בינואר (קבוצה שבה נותנים טיפים איך להחזיק מקום עבודה) ולכן סביר להניח שכבר בינואר בית אקשטיין ימצאו לי עבודה. שמחתי מאד.

בנוסף, העובדת הסוציאלית המליצה שאלך לקבוצת תמיכה של אנשים על הספקטרום. שוב, לא מדובר באנשים שדופקים את הראש בקיר ועושים קקי במכנסיים. מדובר באנשים עצמאיים, סטודנטיים, לפעמים נשואים, לפעמים שוכרים דירות, שהם חלק מאוכלסיה רגילה, אבל גם כמוני קצת מתקשים לקרוא את הוראות ההפעלה של החיים. זו לא בדיוק קבוצת תמיכה, אלא קבוצה ללימוד כישורי חיים. מסתבר שהקבוצה הקרובה תיפתח כבר בדצמבר.

סיכמתי עם אימא שלי שאלך להפגש עם האישה שאחראית על הקבוצה הזו ביום שלישי הקרוב (הפגישה נועדה כדי לברר יותר מידע על מה מדובר וגם לשכנע אותה באמת שהיא שאין לי גרוש על התחת ולכן צריך לעשות לי הנחה גדולה במחיר).
סיכמנו גם שאלך לפגישת ניסיון אחת, כשהקבוצה תיפתח בדצמבר, אבל הדגשתי שזו תהיה החלטה שלי ורק שלי אם להמשיך אחרי פגישת ניסיון אחת ושאני לא מוכנה שאף אחד יחפור לי וינדנד לי להמשיך אם אחליט שלא מתאים לי. אימא שלי אמרה שהרי לא תוכל להגיע לגבעתיים לקחת אותי מהאוזן פעם בשבוע. הדגשתי שלא מדובר בזה, אלא בזה שהיא תציק לי ותחפור לי ותנסה לשכנע אותי. היא הבטיחה שלא תעשה זאת ורק ביקשה שאתן לקבוצה הזדמנות אמיתית ולא אפסול מבלי לשמור על ראש פתוח. הבטחתי.

אני הולכת לפסיכולוגית שלי כבר כמעט שנתיים. בפברואר זה יהיה שנתיים. כשהגעתי אליה הייתי עם מחשבות אובדניות, מיואשת מהחיים ומתוסכלת מעצמי. הייתי ממש מוצפת והיא ממש הצילה אותי.

בפעם האחרונה שהייתי אצלה היא אמרה שהשגנו את כל המטרות שהצבנו לעצמנו בהתחלה: שהאינטרקציה איתי הרבה יותר נעימה, שיש לי גישה הרבה יותר בוגרת כלפי דברים, שלמדתי יותר לעצור סיפוקים (אני לא עושה סקס, כי אני יודעת שלא שווה לי בשביל חצי שעה של הנאה - לשנוא את עצמי אחר כך. אני לא מנשנשת כי אני יודעת ששוקולד יגרום לי לכמה רגעים של הנאה, אבל אשנא את עצמי אחר כך ואני עובדת בסקרים כל יום במשך שעות ארוכות למרות שיוצא לי עשן מהאוזניים כי אני יודעת שאני זקוקה לכסף), שאני מקבלת את עצמי הרבה יותר.
סיכמנו שניפגש עוד שלוש פעמים, כל פעם בהפרש של שבועיים ואז נפסיק עם הטיפול. אם יהיה לי קשה בלעדיה - אני תמיד אוכל לחזור.

תכלס, אני חושבת שהדבר העיקרי שהטיפול הזה נתן לי זה מקום לפרוק כל דבר, מבלי שאצטרך לתת שום דבר בתמורה (במקרה של חברים צריך גם להקשיב לצרות שלהם וזה כמובן בסדר, אבל הייתי זקוקה למישהו שרק יקשיב לי, מרוב שהייתי מוצפת), משבצת שיש לי פעם בשבוע ששמורה רק לי (בניגוד לחברים שלפעמים עסוקים). אלה דברים גדולים וחשובים, אבל אני חושבת שעברתי את השלב שבו אני זקוקה למטפל כזה וכעת אני רוצה מטפל שיתן לי עצות פרקטיות. פחות פסיכולוג ויותר קאוצ'ר ולכן אני חושבת שהקבוצה שתיארתי מקודם יכולה להועיל לי.

ההורים שלי נוסעים לתאילנד בדצמבר. הם עומדים לנסוע לשבועיים וחצי וזה נופל על שלושה סופי שבוע, כך שלא אהיה בירושלים במשך ארבעה שבועות רצופים.
זה קצת מציק לי. בכל הארבע שנים שאני גרה במרכז אז אף פעם לא סגרתי שני סופי שבוע רצופים ופה מדובר על לסגור שלושה סופי שבוע. הייתי רוצה שיהיה לי את המקום הזה בסופי שבוע: לאכול עם המשפחה בשישי בערב, לשבת איתם ותכלס, גם לקחת אוכל וכסף כשאני עומדת לחזור למרכז.
אני כמובן לא אגיד להם לא לנסוע. אני מפרגנת ומאחלת להם להנות ואף מרגיעה את אימא שלי, שממש מודאגת להעדר מהארץ כל כך הרבה זמן ולהשאיר את ילדיה בלעדיה. אמרתי לה שאנחנו גדולים ושנסתדר.

התפזרנו בכל הארץ ואנחנו באמת גדולים:
אחי בן ה35 חי עם אישתו ושלושת ילדיהם (ילדה בת 5 וחצי, ילד בן כמעט שלוש ותינוקת בת שלושה חודשים) במושב על גבול עזה.
אחותי בת ה32 חיה עם בעלה ושני ילדיהם (ילד בן שלוש וילדה בת חודש) בקיבוץ בערבה.
אחיותיי התאומות בנות הכמעט 20 משרתות בצבא: אחת מהן במרכז הארץ והשניה בישוב ליד ירושלים.

אימא שלי שאלה אם אני רוצה באחד מסופי השבוע לנסוע לבקר את אחותי הגדולה ואמרתי לה שאסע.
אחותי ואני היינו פעם קרובות. בשנים האחרונות ובמיוחד בשנה האחרונה, התרחקנו מאד. נמאס לי שהיא מתנהגת כמו אימא ולא כמו אחות. ההפרש ביננו הוא רק 5.5 שנים. כשאני הייתי בת 5 והיא הייתה בת 11 זה היה משמעותי וגם כשאני הייתי בת 15 והיא הייתה בת 21, אבל עכשיו כשאני בת 27 והיא בת 32 - אני לא חושבת שיש הבדל. אני חיה עם מישהו מבוגר ממנה, בני הזוג שהיו לי מבוגרים ממנה, יש לי חברים מבוגרים ממנה ואני בעצמי לא רחוקה ממנה בגיל.

אני יודעת שיש הבדל כי היא נשואה עם ילדים ואני רווקה פוחזת, אבל הסיבה שהיחסים האלה התקבעו, הם שאחותי מאד טיפלה בי כשהייתי ילדה כשהייתה אלימות בבית ואיכשהו המצב נשאר כזה. אחותי בכלליות טיפוס מטפל ואימהי (לא סתם בחרה להיות יועצת חינוכית בבצפר ולא סתם העבירה במשך שנים חוג בפסיכודרמה לבנות עם פיגור שכלי ולא סתם היא האימא הכי חרדתית בעולם לילדיה).
אבל אולי באמת הגיע הזמן שנשקם את היחסים ונחזור להיות קרובות. אולי גם אני יכולה לעזור לה. אני יודעת שקשה לה כי היא גרה בקיבימינט, מרוחקת מהמשפחה ומהציביליזציה וגם כי בעלה לא עוזר לה מספיק בגידול הילדים.

יש לי רגעים בהם אני מרחמת על עצמי ושואלת את עצמי למה דווקא אני נולדתי על הספקטרום האוטיסטי. ברגעים כאלה, כדי לנחם את עצמי, אני מריצה בראש את כל האנשים שאני מכירה ומגלה שכולם, בלי יוצא מהכלל, יכולים לשאול את עצמם "למה דווקא אני."
למה דווקא לחברתי דורה יש אחות תאומה עם פיגור קשה מאד, למה דווקא אבא שלה נפטר, למה דווקא אימא שלה משגעת אותה, למה דווקא היא כל כך נמוכה ורזה עד שחושבים שהיא בת 16 למרות שהיא בת 24.
למה דווקא אחיה של חברתי צוצו נפטר, למה דווקא לה יש גן במשפחה שגורם לכך שיוולדו ילדים עם פיגור, למה דווקא היא רווקה דתיה בת 29, למה דווקא אבא שלה חולה, למה דווקא לה לקח חמש שנים לעשות תואר, למה דווקא היא הייתה חיה בדירה מגעילה במשך שנים.
למה דווקא חברתי טיטי היא בתולה בת כמעט 27, למה דווקא היא עדיין גרה עם ההורים וחולקת חדר עם אחותה בגיל כזה, למה היא לא הצליחה להוציא תואר למרות שניסתה שני תארים שונים, למה דווקא לה אין כסף.
ועוד ועוד דוגמאות.

זה מזכיר לי שבפרק הראשון של העונה השניה ב"פלפלים צהובים" - אבא של איילת אומר שהיא מוכת גורל כי היא גרושה וכי נולד לה ילד על הספקטרום האוטיסטי ואז איילת לקחה לוח וגיר, ביקשה ממשפחתה לתת לה שמות אקראיים של אנשים שהם מכירים והצליחה להוכיח שכל האנשים האלה, אבל ממש כולם מוכי גורל: לכולם יש הורים חולים או שהתגרשו או שהם רווקים מבוגרים או שיש להם בעיות בחיים המקצועיים או בעיות בריאותיות בעצמן.
כן כן. כולם מוכי גורל. לא רק אני או הדמות של איילת מ"פלפלים צהובים".

היום הלכתי לקופת חולים כדי לקחת מרשם לקונצרטה ולקנות. כשנכנסתי למעלית, מישהו לא שם לב שאני באה ולכן לחץ על הכפתור של סגירת דלת המעלית. הדלת נסגרה לי על הכתף וזה כאב. הוא שאל אם כואב לי, אמרתי שזה יעבור ואז הוא אמר:"בואי אני אעביר לך", שלח יד וליטף את כתפי. נרתעתי מאד, אז הוא סילק את היד. ואז הגיעה הקומה שלו, אז הוא אמר:"שבת שלום", אני אמרתי:"שבת שלום" והוא יצא מהמעלית. הרגשתי מאד לא בנוח עם זה שנגע בי. אם היה מדובר בבחור צעיר ולא באדם מבוגר וחולה שלא שם לב מה הוא עושה - הייתי נכנסת באימ'אימא שלו. באיזשה מקום הרגשתי אפילו שהוטרדתי מינית.

אבל אחר כך, כשחזרתי הביתה וכתבתי על זה סטטוס בפייסבוק אז הרבה אנשים כתבו לי שזה נראה שכוונתו הייתה טובה, שלגעת בכתף זו לא הטרדה מינית, שטוב שלא התפרצתי עליו ושחבל שאני רואה דברים ככה.
אני גם חושבת שהוא לא התכוון להטריד אותי מינית, אבל עדיין שזה לא בסדר שאנשים זרים יגעו בי ושהוא צריך, גם אם הוא לא מודע למעשיו, לשמור את הידיים שלו לעצמו.
מה אתם חושבים?

שבת שלום.

שלכם,
נונה
נכתב על ידי , 21/11/2014 16:10  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של תומר ב-26/11/2014 00:07
 



עדכון מצב


היי,


מי שקרא כאן לאחרונה יודע שהחלטתי שאני מפסיקה לשלוח קורות חיים ומפסיקה ללכת לראיונות עבודה. אחרי שבע שנים וחצי בשוק העבודה, בהן פוטרתי מלמעלה מ25 מקומות עבודה - החלטתי שנכוותי מספיק והגיע הזמן לשנות גישה. בנתיים יש לי את העבודה בסקרים, אני מחכה למכרז כדי לנסות להתקבל להיות קלדנית בבית משפט ובנוסף החלטתי לפנות לארגון שמפנה אנשים על הספקטרום למקומות עבודה.

 

אז הלכתי היום לפגישה עם עובדת סוציאלית שקשורה לעיריית גבעתיים. אימא שלי באה מירושלים כדי להצטרף אליי (וגם כי לה ולאבא שלי הייתה פגישה בסוכנות נסיעות בתל אביב. הם נוסעים לתאילנד בחודש הבא).

 

סיפרתי לעובדת הסוציאלית על כל הקשיים שלי בהקשר לשוק העבודה וגם לכל הקשיים שלי בנוגע לתחזוק דירה. ואימא שלי כמובן הוסיפה שמן למדורה והדגישה שהמצב אפילו יותר חמור ממה שאני מתארת אותו (זה הולך לפי איזורי מגורים והכתובת שלי בתעודת זהות היא בירושלים, אז לפני כמה חודשים פנינו בטעות לעובדת סוציאלית של ירושלים ואימא שלי תיארה את המצב שלי בצורה כזו שגרמה לעובדת הסוציאלית להציע דיור מוגן). אבל הפעם אימא שלי הייתה בסדר.

 

אחרי בערך שעה של שיחה, העובדת הסוציאלית הסבירה מה עומדת להיות הבירוקרטיה עכשיו - היא תשלח  את האבחון שלי שלי, יחד עם חוות הדעה שלה ל"ארגון לאדם עם אוטיזם" (אני לא זוכרת את השם המדויק שלהם) ואחרי שהם יכירו במצבי - הם יפנו לארגון שנקרא "בית אקשטיין". בית אקשטיין יעבירו לי שאלון מעמיק (אבל הפעם בלי שאלות משפילות כמו האם אני מתלבשת לבד או נוסעת באוטובוס לבד, אלא רק שאלות שקשורות לעבודה) כדי שהם יוכלו לבצע התאמה תעסוקתית. בית אקשטיין ימליצו לי על מקומות עבודה, יפנו אותי אליהם, ילוו אותי לאורך כל התהליך. מכיוון שהבוסים שם ידעו על הקשיים שלי - הם לא יחשבו שאני לא שמה זין.

 

חיפשתי אחר כך באינטרנט על הבית אקשטיין הזה וראיתי שהם מספקים שירותים בתחום הדיור, החינוך והתעסוקה לא רק לאנשים על הספקטרום האוטיסטי אלא גם ללקויי למידה, לאנשים עם קשיי הסתגלות, לאנשים פגועי ראש ולאנשים עם לקויות קוגנטיביות. מישהו סיפר לי שהם עוזרים גם לאנשים שיש להם בעיות נפשיות וגם לאנשים מעל 40 כי בגיל הזה יותר קשה למצוא עבודה.

 

קצת ביאס אותי שזו כזו בירוקרטיה שיכולה עכשיו להמרח כמה חודשים. בסתר ליבי קיוותי, למרות שידעתי שזה לא הגיוני, שאני אפגש עם העובדת הסוציאלית, אספר לה על עצמי ואז אחרי שעה של שיחה היא תגיד:"אני יודעת מה תהיה משרת החלומות שלך! את יכולה להתחיל מחר." אבל בסדר. חיכיתי 27 שנה. נחכה עוד קצת.

 

נרתעתי מלפנות לשירותי הרווחה האלה, כי פחדתי שישלחו אותי להדביק מדבקות על בקבוקים, אבל מסתבר שהם מפנים למקומות עבודה רגילים לחלוטין שעובדים בהם אנשים רגילים לחלוטין ומשלבים בהם אנשים עם צרכים מיוחדים. וגם האנשים עם הצרכים המיוחדים הם לא אנשים שדופקים את הראש בקיר ועושים קקי במכנסיים, אלא פשוט אנשים שקצת יותר קשה להם עם שוק העבודה, כמוני.

 

ובנוגע לעזרה בדיור: דיור מוגן זה פחות נורא ממה שחשבתי. זה לא הוסטל. זה דירות של כמה אנשים על הספקטרום שמגיע מישהו פעם ביום לפקח ומנסה ללמד אותם כישורי חיים. עדיין אין מצב בעולם שאסכים ללכת לזה, כי זה עדיין נשמע לי לא נחוץ לי וקיצוני מדי.

מה שכן, יש דבר כזה שאנשים על הספקטרום גרים איפה שבא להם עם מי שבא להם (לצורך הדוגמא אני יכולה להמשיך לגור עם אף פחוס בדירה הנוכחית כרגיל) ופשוט בא מישהו פעם בחודש בערך כדי לבדוק שהכול בסדר ולתת טיפים בנוגע לניקיונות ותחזוק הדירה. גם את זה לקח לי כמה חודשים לעכל, אבל בסוף הגעתי למסקנה שזה דווקא משהו שיכול מאד לעזור לי. ועכשיו אני כן רוצה לקבל את זה.


ויש גם סוג של קבוצת תמיכה לאנשים על הספקטרום. זה פחות קבוצת תמיכה ויותר קבוצה ללמידת כישורי חיים, אבל את זה אני לא רוצה.

אגב, זה פרטי ובתשלום ולכן לזה אין בירוקרטיה כדי להתקבל. שמתי לב איך בכל דבר כשרוצים משהו בחינם - צריך לחכות חודשים ולעבור טררם, אבל ברגע שפותחים את הארנק - אפשר להתחיל יום למחרת. נו מילא. ככה זה העולם.


אז עכשיו אני צריכה לחכות עד שהעובדת הסוציאלית של גבעתיים תעביר את האבחון ואת חוות הדעת שלה לארגון האוטיסטים או איך שלא קוראים להם ושהם יכירו בי ואז יעבירו את זה ל"בית אקשטיין" ואז לחכות שבית אקשטיין יזמנו אותי לאבחון תעסוקתי. נראה לי שבית אקשטיין הם גם אלה שמספקים את החונך שיגיע פעם בחודש לדירה.

 

בלי שום קשר לכל זה, אני עומדת לפנות לביטוח לאומי כדי שיכירו בי כנכה ויתנו לי קצבה. זה עומד לכלול בירוקטיה מגעילה ושוב ישאלו אותי שאלות כמו האם אני מתלבשת לבד, נוסעת באוטובוס לבד או מנגבת את התחת לבד. אבל אין ברירה.

כל הסיפור קשה לי. אני אקדמאית, אני גרה דירה נפרדת מההורים שלי שממוקמת אפילו בעיר אחרת, יש לי הרבה חברים טובים. אני אינטגלנטית, צעירה ונאה, אז המילה אוטיזם מפחידה אותי.

 

אבל עברה כבר חצי שנה מאז קיבלתי את תוצאות האבחון ומאז עיכלתי את הדברים יותר ואני עכשיו בשלה יותר לנסות לקבל עזרה.

 

שוב ושוב אני מזכירה לעצמי שלא כל מי שאוטיסט דופק את הראש בקיר ועושה קקי במכנסיים (אגב, קיבלתי מכה בראש בטעות ממדף בשבוע שעבר ואתמול הייתי שעות בדרכים מירושלים לגבעתיים והייתי נורא נורא נורא צריכה לשירותים מבלי שיהיו שירותים בנמצא, אז קרתה לי סוג של תאונה קטנה, אבל זה לא קרה לי איזה עשר שנים אז ניחאקול).

 

אני מזכירה לעצמי כל מה שעברתי בשבע שנים וחצי שאני בשוק העבודה ולפני כן בשירות לאומי ואני מבינה שמשהו בסיסי שם לא מצליח ושההגדרה של טירוף זה לחזור שוב ושוב על אותה פעולה ולצפות שהתוצאות ישתנו, אז כדאי לי לנסות שיטה אחרת.

 

וחוצמזה, לא פניתי לעזרה קיצונית. אף אחד לא מעלה על דעתו לשכן אותי בהוסטל של אוטיסטים או לתת לי לעבוד במפעל בעבודה של הדבקת מדבקות על בקבוקים. בסך הכול אבחון תעסוקתי, שזה משהו שהמוני אנשים ישמחו לקבל ולבקשתי גם מישהו שיגיע פעם בחודש לעזור לי ללמוד לנקות יותר טוב. ויש אנשים בכל המשק שמקבלים קצבת נכות. אפילו בממשלה.

 

אז יהיה בסדר בעזרת השם. או בעזרת בית אקשטיין. או גם וגם. ובעיקר יהיה בסדר בעזרתי ובזכותי.

לא שכבתי עם אף אחד כבר חמישה שבועות. אני מאד גאה בעצמי. זו שבירת שיא מטורפת מבחינתי. אני באמת רוצה לחכות לכך שהאדם הבא שאשכב איתו - יהיה מישהו שאצא איתו, כלומר תהיה לי מערכת יחסים איתו, ולא סתם מישהו מהרחוב. שוב ושוב אני מזכירה לעצמי שלא שווה לי בשביל חצי שעה-שעה של הנאה - לשנוא את עצמי אחר כך.

מה שכן, בהחלט יכול להיות שאשכב בקרוב עם בוריס. אני מזה מתגעגעת לשכב איתו. וגם הוא מת לשכב איתי. לא שכבנו כבר שנה וחצי (איזה קטע שהוא היה הראשון שלי ואני הייתי הראשונה שלו. ב1.1 ימלאו בדיוק תשע שנים לפעם הראשונה שלנו). אין שום סיכוי ביקום שאשנא את עצמי אחר כך כי בוריס אוהב אותי אהבת נפש וגם אני אוהבת אותו אהבת נפש. הוא יתן את המעיים למעני ואני אתן את המעיים למענו (כפי שכבר הוכח כשעמד לצדי שוב ושוב בשנים האחרונות). יש ביננו גם משיכה מאד חזקה. אין רגשות רומנטיים, אבל אם כבר לשכב עם מישהו שאין ביננו רגשות רומנטיים - בוריס הוא האידיאל של האידיאל.

 

בימים הקרובים הוא כנראה יפרד מהחברה שלו. לא יפה להגיד את זה, אבל אני כבר ממש לא יכולה לחכות.

רציתי לכתוב פה על זה שלאחרונה אני עובדת כל יום בסקרים וכל מה שאני חושבת על זה, אבל אז קראתי פוסטים קודמים מהתקופה האחרונה וראיתי שכבר אמרתי את כל מה שיש לי להגיד (לכתוב) בנושא.
ורציתי גם לכתוב על זה שאני שמחה שקבעתי עם חברות מלימודי ההידרו שניפגש השבוע ושאנג'ל ואני שוב התקרבנו ונפגשים לעתים קרובות ושכיף לי בחברת צוצו ובחברת דורה ושאני שמחה שאני גרה עם אף פחוס ידידי הטוב ושאני שמחה שנפגשתי סופסוף עם מימי ועוד כל מני פירוטים כאלה על המצב החברתי שלי, שטוב מאיי פעם, אבל גם על זה כבר כתבתי בפוסטים קודמים.

ורציתי גם לכתוב על זה שבסוף החודש א ואני ניפגש ונחליט אם אנחנו חוזרים, אבל אין משהו חדש בקשר לזה. הדבר היחיד שהתחדש זה שדיברנו אתמול כי היה לו יומולדת אז התקשרתי לברך אותו ונסחפנו לשיחה של 40 דקות.
אז בקיצור הכול כרגיל (או חראגיל. תלוי איך מסתכלים על זה). לא התחדש שום דבר מיוחד מלבד הפגישה הזאת עם העובדת הסוציאלית היום שאני מרגישה שהיא אבן דרך חשובה. אני חושבת שאת החלק הקשה כבר עברתי.

 

יאללה, אני אלך לישון. לילה טוב.

 

שלכם,

נונה.

נכתב על ידי , 18/11/2014 00:03  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רו ב-22/11/2014 08:00
 



לדף הבא
דפים:  

327,708
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , משפחתי וחיות אחרות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנונה כהן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נונה כהן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ