לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


רק על עצמי לספר ידעתי

Avatarכינוי: 

בת: 27





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2014

ימים של "hold"


היי לקוראיי,


מי שקרא פה בחודש וחצי האחרונים יודע שהחלטתי להפסיק לשלוח קורות חיים ולהפסיק ללכת לראיונות עבודה. אחרי למעלה מ25 מקומות עבודה שעבדתי בהן, מהן פוטרתי מרובן הגדול, אז החלטתי לשנות סופסוף את ההתנהלות שלי. הרי ההגדרה של טירוף זה לחזור שוב ושוב על אותה פעולה ולצפות שהתוצאות ישתנו.

אז פניתי לרווחה של גבעתיים, דיברתי עם עובדת סוציאלית. העובדת הסוציאלית אמרה שתשלח את האבחון שלי, שקובע שאני על הספקטרום האוטיסטי, בצירוף של חוות דעת שלה ל"ארגון לאדם האוטיסט" או איך שלא קוראים להם. הארגון הזה ישלח את הטפסים לבית אקשטיין. בית אקשטיין יקראו לי לאבחון תעסוקתי, הפעם בלי שאלות משפילות כמו האם אני נוסעת באוטובוס לבד, אלא רק ורק שאלות שנוגעות לתעסוקה ואז יפנו אותי למקום עבודה מתאים, יעזרו לי להתקבל וילוו אותי לאורך התהליך. הם גם עושים סדנאות על איך להחזיק מקום עבודה.

 

אבל מכיוון שפונים אליהם גם אנשים לקויי למידה וגם אנשים עם הפרעות קשב וריכוז וגם אנשים עם בעיות נפש קלות וגם פגועי ראש ואפילו אנשים מעל גיל ארבעים כי בגיל הזה יותר קשה למצוא עבודה - ההמתנה מאד ארוכה. עבר כבר בערך חודש מאז דיברתי עם העובדת סוציאלית ומאז לא שמעתי מהם שום אות חיים. התקשרתי אליה לברר מה קורה עם זה, והיא אמרה שכנראה תיפתח סדנא בינואר ואז הם יפנו אותי.

הבעיה היא שזה יכול להיות גם ב31.1 ואני בינתיים כבר קצרת סבלנות לגמרי.


במקביל לזה, עשיתי ראיון כדי להיות קלדנית בבית משפט לפני חודש וחצי. הראיון כלל בדיקה של כמה מילים אני מקלידה בדקה. עברתי את הראיון. נאמר לי שעליי לחכות שיהיה מכרז שאותו בטוח אעבור כי מדובר רק בשליחת מסמכים ואחרי המכרז יזמנו אותי למבחנים פסיכו-טכניים שאם אעבור אותם - אוכל להתחיל להיות קלדנית. עבר כבר חודש וחצי מאז עברתי את הראיון ועדיין לא היה מכרז. התקשרתי כל שבוע לנדנד לזאת שעשתה לי את הראיון ונראה לי שכבר נמאס לה לגמרי. אז אני צריכה לשבת ולחכות. זה משגע אותי. המכרז יכול להיות גם עוד שבועיים ואז אולי יקח עוד שבועיים עד שיזמנו אותי למבחנים הפסיכו-טכניים, שאף אחד לא מבטיח לי שאעבור. ובטח גם לוקח זמן עד שבודקים את המבחנים האלה.

אז כבר נגמרה לי הסבלנות לגמרי.


העובדת הסוציאלית של גבעתיים אמרה שתנסה לארגן לי גם סומכת, כלומר מישהי שתגיע אליי לדירה בערך פעם בשלושה שבועות ותלמד אותי כל מני טיפים לניקיונות ולהחזקת הדירה. עבר כבר חודש מאז נפגשתי עם העובדת הסוציאלית ועדיין לא שמעתי ממנה כלום.

אז גם בקשר לזה כבר נגמרה לי הסבלנות.


אחת הסיבות העיקריות שהחלטתי להרשות לעצמי להפסיק לשלוח קורות חיים ולהפסיק להתראיין, זה שבינתיים אני עובדת בסקרים. נאמר לי שמכיוון שאנחנו לפני תקופת בחירות, אז בטח תהיה עבודה כל יום בחודשים הקרובים. ובאמת במשך חודש שלם הייתה עבודה כל יום חוץ מפעם או פעמיים, ועבדתי כל יום. אבל עכשיו פתאום אין עבודה. לא הייתה עבודה רביעי-חמישי-ראשון-שני-שלישי וגם היום, שזה רביעי. גם לא הודיעו כלום על עבודה מחר או בימים הקרובים. ואני צריכה כסף. ואני צריכה תעסוקה. ואני מחכה בקוצר רוח לsms שיודיע שתהיה עבודה בימים הקרובים.

וכבר נגמרה לי הסבלנות לגמרי.


כנראה שהעולם בכלל מנסה לבחון את הסבלנות שלי. המשכורת שלי מהסקרים התעכבה. התחלתי לעבוד שם לפני עשרה חודשים והמשכורת תמיד הייתה נכונה עד השקל האחרון ועד הדקה האחרונה, אבל הייתה פעם או פעמיים שהיא נכנסה ב11 לחודש או ב12, במקום ב10. הפעם היא נכנסה רק ב15 לחודש ואני מתי מפחד שבינתיים יחזור לי הצ'ק של השכר דירה. כל יום הבטיחו לי שבטח למחרת היא תיכנס.
וכבר נגמרה לי הסבלנות לגמרי.

בנוסף, עבדתי לפני כמה חודשים ליומיים בגן ילדים. קודם הגננות הבטיחו לי 6000 ואז חזרו בהן ואמרו 5000, שזה יוצא פחות משכר מינימום, אז עזבתי. ואז הזונות אמרו 125 שקל על כל יום ניסיון, מה שיוצא 12 שקל לשעה ואז הבטיחו שהן שולחות את הצ'ק הזה ולא שלחו במשך חודשים. פניתי ל"קרן ידידות" ולהם לקח איזה חודש לקרוא את המכתב שלי ולפנות לגן. הגננת הכלבה עדיין לא הסכימה לשלם לי 500 ומשהו כמו שמגיע לי בחוק, אבל אמרה שתשלח 270 שקל, כלומר מה שאמרה לפני כן. היא לא שלחה במשך שבועות ולי כבר נמאס לגמרי להתעסק בזה ואז אתמול הגיע סופסוף הצ'ק. סופסוף משהו אחד הגיע לקיצו.


ועוד משהו שדורש המתנה: העובדת הסוציאלית של גבעתיים הציעה שאלך לקבוצת תמיכה לאנשים על הספקטרום. קבעתי פגישת ייעוץ עם אלה שמעבירות את הקבוצה: עובדת סוציאלית ופסיכולוגית. הסתבר שהפסיכולוגית היא לגמרי במקרה זאת שעשתה לי את האבחון. הם אמרו שהקבוצה תיפתח משהו בדצמבר. חיכיתי וחיכיתי שהם יודיעו לי מתי בדיוק תיפתח הקבוצה, וכבר נגמרה לי הסבלנות לגמרי ואז לפני כמה ימים הם הודיעו לי שהקבוצה תיפתח ב26.12, אז עכשיו אני צריכה לתאריך הזה, וגם בקשר לזה נגמרה לי הסבלנות לגמרי.

 

זהו. אלה כל הדברים שאני ממתינה להם. דיי הרבה, לא? אני חושבת שהכותרת שבחרתי מאד מתאימה. אשכרה ימים של "hold". אני מחכה ומחכה שיחזירו לי תשובה בקשר לכל זה.

 

והשבוע האחרון, שבו לא הייתה עבודה בסקרים, עשה לי מאד לא טוב. אומנם גם כשיש משמרות אני מתלוננת, כי סקרים לא נועדו להיות עבודה במשרה מלאה, וכשעבדתי שם כל יום יצא לי המוח מהאוזניים, אבל שבוע בלי תעסוקה זה רע מאד בשבילי. גם כי אני צריכה כל שקל וגם כי אני לא יודעת איך להעביר שעות פנאי. מצאתי את עצמי ישנה, או סתם שוכבת במיטה בחוסר מעש, משהו כמו 15 שעות ביממה.

 

תמיד היה לי קשה לדחות סיפוקים. גם עניין הזיונים וגם עניין הנשנושים הוא בדיוק על אותו משקל. בשני המקרים אני יודעת שאכעס על עצמי אחר כך, גם אחרי שיהיה לי סטוץ וגם אחרי שאטחן ממתקים ואז אשמין ואשמין, אבל בשני המקרים קשה לי לעצור את עצמי.

 

בנוגע לזיונים: קוראים קבועים בוודאי זוכרים שביום ראשון לפני שבועיים וחצי שכבתי עם הבלוגר בפעם השנייה ואז ביום שלישי שכבתי עם א ואז ביום חמישי שבוע שעבר התמזמזתי עם בוריס.

 

מאז עודכנו עוד דברים: אתמול שכבתי עם ב. היה לי צורך ללכת לפאב ולעשות חיים, היה לי צורך בזיון מעולה, היה לי צורך בחברה נעימה וידעתי ש-ב יספק את שלושת הצרכים האלה. אז שלחתי לו הודעה אם בא לו ללכת לפאב והוא הסכים. אפילו גילחתי את הכוס למענו.

הוא בא לקחת אותי, נסענו לאותו פאב שנסענו אליו בפעם הקודמת (הפאב שהיינו בו לפני חודשיים בערך, בפעם הקודמת שנפגשנו, באותה פעם ששכבנו וכך בגדתי ב-א). היה כיף, היה מצחיק, היה משחרר. ויותר מאוחר, כשהוא הסיע אותי הביתה, אז התחלנו לשלוח ידיים זה לזו ואז הזמנתי אותו לעלות אליי הביתה אז הוא בא.


היה סקס מעולה מעולה מעולה. כבר המון זמן לא היה לי סקס כל כך טוב. ב יודע בדיוק איך לגעת בי ובדיוק איפה לשים את שפתיו. הוא גם יודע להיות רך ועדין ופוצי מוצי, כמו שאני אוהבת וגם יודע לזיין לי את האימאימא של הצורה, כמו שאני אוהבת. בדיוק האיזון העדין. רוב הגברים הם עדינים מדי או אגרסיביים מדי. כל כך נהניתי! אני כל כך אוהבת לשכב איתו. גם התגעגעתי ללשכב עם מישהו עם זין ענק ו-ב סיפק לי את זה.

 

ואני יודעת שאני חלאה, כי ל-ב יש חברה. אני חייבת להפסיק לפתות גברים תפוסים. לא אנסה להצטדק ולהגיד שהאחריות לכך היא שלו ולא שלי, כמו שכתבתי בפוסט הקודם, למרות שאני חושבת שיש בזה משהו נכון. רק אגיד שבאמת לא הצלחתי לעצור את עצמי.

 

לפני כמה שנים, כשהייתי בדיכאון קליני ובבדידות תהומית, אז סימסתי לחמישה גברים במקביל:"רוצה לבוא לזיין לי את הצורה?" וכל הקודם זוכה. לא עניין אותי אם הם התייחסו אליי בצורה מבזה, לא עניין אותי אם לא היה לי טוב איתם במיטה, לא עניין אותי אם אני נמשכת אליהם או איזה סוג של בני אדם הם. כל מה שעניין אותי זה שיהיו להם שתי ידיים, שתי רגליים וזין ושיהיה להם ערב פנוי.

 

המצב לא כזה קיצוני היום. אני לא מציעה לכמה גברים במקביל. עוד שינוי הוא שאני מציעה רק לגברים שמתייחסים אליי בצורה יפה ומכבדת, אנשים שאני מכירה, אנשים שאני יודעת שטובים במיטה, אנשים שאני נמשכת אליהם. אבל משפט שאמרה לי הפסיכולוגית שלי לא יוצא לי מהראש. היא שאלה אם כל מי שמתייחס אליי בכבוד וטוב במיטה, ראוי לכך שאשכב איתו. אז אני חושבת שמאד התקדמתי ביחס לעבר, אבל עדיין יש הרבה מקום לשיפור.

 

אני פשוט כל כך שונאת להיות לבד. עוד שינוי גדול וחיובי, מהתקופה של לפני כמה שנים. זה שלפני כמה שנים הייתי בודדה מבחינה חברתית. עכשיו זה ממש לא ככה. כמעט כל יום אני נפגשת עם חברה או עם ידיד. אני יודעת שיש לי את מעגל החברים שלי שייתן את המעיים למעני ואני אתן את המעיים למענו. מאד כיף לי כשדורה קופצת אליי או כשאני הולכת לאנג'ל או שצוצו ואני הולכות לסרט או שאף פחוס ואני יושבים לנו, רואים טלויזיה ומדברים. או כשבוריס ואני מבלים ביחד וכולכם יודעים כמה כיף לי בחברת מימי. ויש לי עוד חברים.

 

אבל עדיין, מפגש חברתי הוא בממוצע שלוש שעות. וכשאני חוזרת לדירה ריקה וקפואה בסוף היום - לבי נחמץ. אני שונאת את זה. בחיים לא הייתי רוצה לגור לבד. אני מזה שמחה שאף פחוס גר איתי. לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם כי אני לא אוהבת להיות לבד. וכשאני מגיעה לדירה, ואף פחוס בעבודה (הוא עובד כמעט כל יום עד 1:00 בלילה, אז מגיע לדירה רק ב1:30) ואני יושבת שם על הספה ומנסה למצוא משהו בטלוויזיה - אני שונאת את זה.

 

אני כל כך רוצה את מה שיש למימי. בעלה מקבל את פניה בחום ובאהבה ובהתלהבות כשהיא חוזרת לדירה. הם מתגעגעים כשהם לא מתראים כמה שעות. מתי כבר גם לי יהיה בנזוג? מתי אחיה עם בנזוג שימלא אותי וישלים אותי ויקבל את פניי כשאני מגיעה לדירה?

 

הכי קשה לי כשאני במיטה. אני מסתכלת על החצי הריק במיטה ומשתוקקת שיהיה שם מישהו. אני מכורת חיבוקים וכרבולים וליטופים. וכן, אני גם מאד אוהבת סקס, אבל עוד יותר אוהבת את החיבוקים שאחריי. ובאותם רגעים, שאני שוכבת במיטה ומסתכלת על החצי הריק, אני מוכנה לפתוח את רגליי בפניי מישהו שהוא לא הבנזוג שלי, כדי שאחר כך אזכה להניח את ראשי על חזהו והוא ילטף את שיערי ואז אשכב על הצד והוא יצמיד אותי אליו ב"כפיות". אני יודעת שזה רגעי. אני יודעת שזו אשליה. אבל אני מעדיפה את זה על פני כלום.

 

אבל מה בעצם אני רוצה? רק לפני פחות מחודשיים סיימתי קשר זוגיות של יותר משנה, עם מישהו שאני עדיין מאד אוהבת והוא מאד אוהב אותי. מי שקרא פה לאחרונה יודע שרק לפני שבועיים נפגשנו, לא יכולנו להפסיק להתחבק, ישבנו בבית קפה אוחזים ידיים ומביטים זה בעיניי זו במשך שעות. ודיברנו המון על כמה שאנחנו אוהבים ועל כמה שאנחנו מתגעגעים ואחר כך הלכנו אליי והתעלסנו ולא הפסקנו להתכרבל ולהתלטף ולהגיד כמה אנחנו אוהבים.

 

ומאז כל כמה ימים אני שולחת לו הודעה בו אני מספרת לו על משהו שהתחדש בחיי או שהוא שולח הודעה בה הוא מעדכן אותי. לפני כמה ימים הוא התקשר אליי והציע לי איזו עבודה חלטורה כי ברגע ששמע עליה חשב עליי.

 

ורק אתמול הוא התקשר כשישנתי. אז חזרתי אליו כשהוא היה בעבודה. אז שלחתי לו הודעה ושאלתי אם חיפש אותי והוא אמר שכן ושרק רצה לדעת מה שלומי, כי הוא חושב עליי ואני חסרה לו ואמרתי לו שגם הוא חסר לי ושאני אוהבת אותו והוא אמר שגם הוא אוהב אותי וסיפר לי שקרא כתבה על זה שהגרוש של צופית גרנט ארגן לה מסיבת הפתעה לכבוד יום הולדתה ה50, מה שמוכיח שגם אקסים יכולים להיות בקשרים טובים והבנתי שהוא רומז שגם אנחנו יכולים להיות בקשר ואז הוא הציע לי ללכת לסרט בשבוע הבא ושאלתי אם בתור ידידים והוא אמר שכן ואז אמרתי לו שאני לגמרי מאוהבת בו ושכבר אלף פעם אמרתי לו שאני לא יכולה להיות ידידה של מישהו שאני מאוהבת בו ואני איפגש איתו רק אם יש סיכוי שיש מצב שנחזור לאט לאט והוא כתב:"את צודקת, אבל לא יודע מה יהיה" ואז אוסיף:"טוב, מבין אותך. אולי זה לא רעיון כל כך מוצלח." ועל זה כבר לא עניתי לו.

 

אה, רציתי לכתוב בפוסט הזה גם על עניין הנשנושים. תמיד היה לי קשה לדחות סיפוקים בנוגע לנשנושים. גם אם אקנה 15 אפרסקים - אני תמיד תמיד תמיד אחסל את כולם באותו יום. היה לא מזמן מבצע של שלוש חבילות "גליליות" ב10 שקל. קניתי וכל שלושת החבילות התחסלו על ידי תוך יממה. אני פשוט טוחן אנושי בכל מה שקשור לנשנושים.

 

בסופשבוע האחרון חזרתי לבית ההורים, למרות שהם בתאילנד, כדי לבלות עם אחיותי הקטנות התאומות, בנות הכמעט 20. אחת מהן התעצבנה עליי. היא אמרה שהיא חוזרת מהצבא לבית ההורים כל יום ולכן קנתה לה אוכל לכל השבוע ושאני חיסלתי הכול. ואני התנצלתי.

 

וזה הזכיר לי שיחה שעשיתי למישהו עם אספרגר שעובד איתי, עליו כתבתי כבר כמה פעמים בבלוג. לבחור המדובר יש המון בעיות, שאחת מהן היא שכל פעם שמישהו מביא משהו טעים, כמו במבה או עוגיות, אז עוד לפני שהוא הספיק להתיישב ועוד לפני שהוא הספיק לנשום ועוד לפני שהוא הספיק לפתוח את זה ולהתכבד בעצמו - הבחור כבר מתנפל ושואל אם אפשר ואף אחד לא יגיד לו לא. ואז הוא לוקח המון. זה הגיע למצב שאנשים אוכלים בהחבא, כי לא נעים להם מהבחור הזה.

 

אז עשיתי לו שיחה. אני יודעת שהוא לא מקבל ביקורת ומתחיל להתווכח בלהט, כל פעם שמעירים לו על משהו. אז דיברתי בשקט ובצורה מאד יפה ומכבדת ואמרתי לו את האמת: שאני מעריכה אותו ומכבדת אותו, ולכן יש לי עצה ידידותית בשבילו. ואמרתי שכדאי לו לחכות עד שהאדם יפתח את הכיבוד ושלא יזיק אם גם הוא יביא פעם כיבוד וגם שיחכה שיציעו לו ושייקח קצת. הבחור אמר שזה קצת מביך לשמוע דברים כאלה, אז אמרתי לו בעדינות שזה עוד יותר מביך שאנשים מדברים עליו מאחוריי הגב וסיפרתי לו שאנשים סיפרו לי שהם אוכלים בהחבא, כי לא נעים להם ממנו. בשביל הבחור הכול שחור או לבן אז הוא שאל:"ואם אני רוצה משהו - אסור לי לבקש?" אמרתי לו שזה לא עניין של אסור ומותר. אני לא אימא שלו ולא האחמ"שית בעבודה, שמטילות עליו איסורים של יהרג ובל יעבור, אלא סתם עצה ידידותית. הסברתי לו שזה האוכל של אנשים. הוא לקח לי שלוש עוגיות. אני מציעה לכולם ואם כל אחד ייקח לי שלוש עוגיות - לא יישאר לי. והדגשתי שזה בא מתוך מקום של חיבה ודאגה. והוא קיבל את דבריי.

 

נראה לי שלפני כמה שנים חשבו עליי במקומות עבודה משהו קצת דומה למה שחושבים עליו. אני לא חושבת שזה הגיע למצב של אוכלים בהחבא, אבל גם אני תמיד ביקשתי כשהיה למישהו משהו טעים. משהו שלימדתי את עצמי עם השנים זה לחכות שהאדם יפתח ויאכל בעצמו ולחכות שיציעו לי וגם כשמציעים - לא תמיד להסכים. ואם אני מסכימה להצעה - לקחת קצת. אני גאה בעצמי על העניין.

 

מבאס אותי שעדיין לא הצלחתי להשתלט על עצמי בקשר לנשנושים שאני בעצמי קונה, או שהוריי קונים. כפי שאמרתי: כל נשנוש שאקנה לי, גם אם הוא יהיה בכמויות מטורפות, אני אחסל באותו יום ולכן אני משתדלת לקנות מעט או לא לקנות בכלל. אני לא יכולה להרשות לעצמי לא את הכסף ולא את הקלוריות. וגם בבית של ההורים אני צריכה להשתדל קצת למתן את עצמי. אימא שלי עדיין לא סלחה לי כשנסענו שתינו לפני שנה וחצי לטיול בבולגריה, אז ישבנו במסעדה עם עוד איזה זוג שהיה איתנו בטיול. אימא הזמינה צ'יפס ולפני שהספיקה לגעת בזה - חיסלתי לה הכול.

 

כן, אני יודעת שהפוסט היה ארוך, אבל כתבתי באמת כל מה שהטריד אותי ואני אשתדל לא לכתוב עוד פוסט בקרוב.

 

זמנים טובים לכל.

 

שלכם,

נונה.

נכתב על ידי , 17/12/2014 15:35  
54 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-22/12/2014 16:22
 



סקס עם האקס


היי,

 

מי שקרא את הפוסט הקודם - יודע שביום חמישי ביטלו לי משמרת בעבודה. העברתי את היום במנוחה בדירתי בגבעתיים ואז בערב נסעתי לבית הוריי בירושלים. רציתי להפגש עם בוריס, אבל הוא אמר שהוא נוסע להפגש עם חברים בת"א, אז צחקנו אז על זה שעשינו החלפות, אני נסעתי מהמרכז לירושלים והוא מירושלים למרכז.

 

אחת האחיות התאומות שלי קיבלה את פניי. אכלתי משהו, כתבתי את הפוסט הקודם, ראיתי קצת טלוויזיה ואז נשכבתי במיטה עם ספר. ספר מעולה, אגב. "תעלומה בשישה קולות" של ויקאס סווארופ, שהוא אותו סופר שכתב את הספר המצוין והמפורסם "נער החידות מבומביי." הספר "תעלומה בשישה קולות" מציג פרשת רצח, שיש לה שישה חשודים. ששת הסיפורים שלהם מסופרים כל אחד מנקודת המבט שלו וזה מרתק לראות איך הסופר הצליח להכנס לתודעתן של שש דמויות שונות בתכלית. מזמן לא קראתי ספר כזה מעולה. ממש אי אפשר להניח אותו מהיד. אהבתי אפילו יותר מ"נער החידות מבומביי" שגם זה ספר מדהים שעובד לסרט מאד מצליח. לא סתם הסרט שבר קופות.

 

מאוחר יותר בלילה, בוריס שלח לי הודעה והציע שיבוא אליי כשיחזור לירושלים, אם לא יהיה מאוחר מדי ולא אהיה ישנה. כתבתי לו שסבבה. הוא באמת הגיע, בסביבות 1:00. לא הייתי עייפה, כי ישנתי כל היום.

 

קיבלתי את פניו בחיבוק ענק ואז התיישבנו בסלון של הקומה שלי. דיברנו, צחקנו, התכרבלנו קצת ביחד ואז התחלתי ללטף את גבו, ראשו, כתפיו ומותניו. אני יודעת שבוריס מכור לליטופים. פעם הוא אמר לי שהוא אוהב ליטופים יותר מאשר סקס. החלק שבוריס הכי אוהב להיות מלוטף בו זה איזור השכמות, מסביב לכתף, איפה שהחיבור לזרוע. ניסיתי ללטף אותו שם מתחת לחולצה, אבל לא הגעתי. לא היה מקום על הספה הצרה. אז בוריס הוריד את החולצה כדי להקל עליי להגיע לשם. ממש גרגר כמו חתול כשליטפתי אותו שם. אני עדיין זוכרת שלפני תשע שנים, כשהיינו ביחד, גיליתי את אהבתו העצומה לליטופים במיוחד באיזור הזה. האמת שגם אני מתה על זה שמלטפים אותי ובמיוחד שם.

 

אחרי זמן קצר, החלטתי להוריד גם אני את חולצתי. לא לבשתי חזייה, כי אני אף פעם לא לובשת חזייה בבית. חששתי שבוריס יעצור אותי. חששתי שהוא יגיד שיש לו חברה, אז עם כל תשוקתו העזה אליי, עלינו לעצור את עצמנו, אבל להפתעתי הוא לא אמר את זה וכשהגשתי את פיטמתי לפיו, הוא קיבל אותה.

 

ואז הוא סיפר לי שהוא עומד להפרד מהחברה שלו. הפעם באמת. הפעם בטוח. שהוא עדיין לא שש לבגוד בה, אבל מרגיש יותר בנוח בגלל שכבר הגיע להחלטה סופית וגם ובעיקר כי מדובר על לעשות דברים מיניים איתי, שהרי ביננו יש קשר עמוק וחזק של שנים על גבי שנים ואני לא סתם מישהי מהרחוב. שאולי בעיניי העולם בגידה זו בגידה ולא משנה עם מי, אבל מבחינתו זה מאד שונה במי מדובר. 

 

דבר נוסף שהוא אמר זה שהוא רוצה שנעשה כל מני דברים, אבל לא רוצה שתהיה חדירה, כי אז לא יעמוד ברגשות האשם כלפיה. ושאלתי מה ההבדל. הרי גם להתמזמז וגם להזדיין זה לבגוד בה באותה מידה. ובוריס אמר שזה נכון, ושהוא יודע שמרבית האנשים בעולם, אולי אפילו כולם, יחשבו שזו אותה רמה בגידה, אבל באמות המידה שלו, מבחינת ההרגשה הפנימית שלו כלפי עצמו ולא כלפי העולם, זה יגרום לו להרגיש פחות רע, אם רק נתמזמז ולא נזדיין.

 

אז הלכנו לחדר שלי, נשכבנו על המיטה הצרה, הישנה והחורקת (יש לי מיטה זוגית וטובה בגבעתיים. אין סיבה להחזיק מיטה איכותית יותר, בשביל הימים המועטים שאני מבלה בבית הוריי בירושלים). שנינו היינו עירומים מחולצות ומאוחר יותר בוריס הוריד מכנסיים ואני ירדתי לו.

 

כששאלתי למה בוריס מתייחס רק לפלג גופי העליון ומתעלם מהתחתון (שאלתי את זה בצורה קצת יותר בוטה, כמו שאתם יכולים לנחש) אז בוריס אמר שאחרי שיגמור - יעשה לי ביד. קיבלתי את זה. המשכתי למצוץ.

 

אפילו הרשתי לו לגמור לי על הפנים. בוריס הוא הגבר היחיד עלי אדמות שאיי פעם הרשתי לו לעשות לי את זה. הראשון והאחרון. האמת שזה הגעיל אותי ובוריס הבטיח שלא נעשה את זה שוב.

 

אחר כך התחבקנו והתכרבלנו. בוריס לא הפסיק ללטף אותי, לחבק אותי ולהגיד לי כמה אני יפה וסקסית ומתוקה וכמה הוא אוהב אותי. גם אני אמרתי לו שאני אוהבת אותו. זה באמת נכון. אנחנו אוהבים זה את זו אהבת נפש. בשנים האחרונות בוריס הוכיח שהוא ידרוך על גחלים לוחשות למעני. אני יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות תמיד.

 

סתם דוגמא: לפני שנתיים היה לי לילה קשה מאד, בו שקלתי ברצינות לפגוע בעצמי, אז הלכתי לחדר מיון בבית חולים במרכז, כדי לדבר עם פסיכיאטרית. כשחזרתי לדירה, בשתיים בלילה, אז שלחתי לבוריס הודעה וסיפרתי לו מה שהיה וגם סיפרתי שלמחרת אני מתכוונת לנסוע לירושלים. מכיוון שעמד לרדת שלג יום למחרת ובוריס חשש שאתקע בדרכים, אז הוא החליט בהחלטה של רגע לבוא לקחת אותי. פשוט יצא מביתו שבירושלים, נסע בסערה לביתי בגבעתיים, חיכה באוטו למטה כשאני התארגנתי בדירה ואז לקח אותי עד פתח בית הוריי בירושלים, נתן לי חיבוק חפוז וחזר לדירתו שבירושלים. הדרך לקחה לו הרבה יותר משעה לכל צד, כי הכבישים היו מלאי קרח, השעה הייתה לפנות בוקר והוא לא הסכים לעלות לשתות משהו בדירה או בבית הוריי. רק דאג לרווחתי. כפרעליו.

 

אומנם אין ביננו אהבה רומנטית, אבל יש ביננו חיבור חזק מאד.

 

בכל מקרה, בוריס היה גמור מעייפות. ממש לא ראה בעיניים מרוב עייפות. העיניים שלו היו אדומות לגמרי. בשלב מסוים של הלילה הקנטתי אותו ואמרתי:"גבר שיש לו חברה מגיע אליי באמצע הלילה שיכור, גומר לי בתוך העין ואז הולך. לא הבטחת שגם תעשה לי ביד ותפנק אותי?" ובוריס הבטיח שיעשה זאת בפעם הבאה. הוא כבר לא היה מסוגל לזוז מרוב שהיה עייף, אז וויתרתי לו, אבל רק הפעם.

 

אחרי שהוא הלך, אז שאלתי את עצמי אם יש לי רגשות אשם, על זה שעשיתי איתו מה שעשיתי, בזמן שיש לו חברה. והאמת שכמעט לא היו לי. קודם כל, האחריות היא שלו ולא שלי. לי אין חבר.

דבר שני, בוריס צדק כשאמר שהוא שופט דברים ביחס לאמות המידה שלו ולא לפי אמות המידה של שאר העולם.

אולי בעיניי שאר העולם, זה שהוא התחרמן איתי, כמה ימים לפני שנפרד מהחברה שלו, זה בדיוק אותו דבר כמו לבגוד בה בעיצומם של היחסים, אבל בעיניו לא. והאמת גם שבעיניי לא. בוריס אמר שמה שהיה לו איתי מזכיר קצת את זה ששכבתי עם ב, כמה ימים לפני שנפרדתי מ-א. חשבתי על זה הרבה ובאמת יש בזה משהו. אם כבר החלטת להפרד ממישהו, אם במילא בפעם הבאה שתיפגשו אז תיפרדו - אז מה זה משנה אם שוכבים עם מישהו אחר יומיים לפני או יומיים אחריי?

ובטח תגידו לי לשים את עצמי במקום החברה שלו ולחשוב איך אני הייתי מרגישה אם היו בוגדים בי ככה. התשובה היא: אני לא בטוחה אם הייתי מרגישה יותר רע, אם היה נודע לי שאקס שלי שכב עם מישהי אחרת יום לפני שנפרדנו, ממה שהייתי מרגישה רע אם היה נודע לי שאקס שלי שכב עם מישהו אחרת יום אחרי שנפרדנו. בשני המקרים הוא שכב עם מישהי אחרת כשהריח שלי עדיין עליו ולכן שני המקרים יבאסו אותי בערך באותה מידה, אבל אחשוב שהייתה לו זכות לעשות את זה.

ודבר רביעי, אני באמת לא מישהי מהרחוב. אני הבחורה הראשונה שבוריס שכב איתה והוא הבחור הראשון שאני שכבתי איתו. היינו ביחד לפני תשע שנים וב1.1.2006 שנינו איבדנו את בתולינו. ב27.12 יש לבוריס יומולדת וכמה ימים אחרי זה יש לנו סקסלודת. בתשע שנים האחרונות עברנו המון ביחד.

 

לא סתם הגעתי לא מזמן להחלטה שהגבר הבא שאשכב איתו יהיה או מישהו שאצא איתו, או שיהיה בוריס, או שיהיה סטוץ, אבל לא בשנת 2014. בסוף לא עמדתי בהחלטה ושכבתי גם עם הבלוגר וגם עם א, אבל באמת שיש בבוריס משהו מיוחד. אף פעם אין סיכוי שאשנא את עצמי אחרי סקס איתו. אני יודעת שהיחסים שלנו לא מבוססים על זה ואני גם לרגע לא מתבלבלת וחושבת שמדובר ביחסים רומנטיים. זה מצב מאד מיוחד מה שיש ביננו. וגם, יש לו זין ענק.

 

אגב, לא סיפרתי על זה לאף אחד, מלבד לאנג'ל כשנפגשתי איתו היום (יום ראשון). אני שמחה שאני כבר לא לוח מודעות אנושי. למרות שקצת מצחיק להגיד את זה, בעודי כותבת על כך בבלוג, שנמצא במקום התשיעי מבחינת כניסות, מכל עשרות אלפי הבלוגים שבישראבלוג. ואם כבר בכניסות לבלוג עסקינן: אני חושבת שמחר בבוקר אמתח קו על המספר 300,000 ברשימת "מספר כניסות". זה כמעט שליש מליון. ואני לא חושבת שמי שנכנס לבלוג - עושה זאת רק כדי לדעת מי נכנס לי לכוס. אני אשכרה חושבת שגם בלי קשר לזה, אני מעניינת.

 

כל טוב.

 

שלכם,

נונה.
נכתב על ידי , 14/12/2014 23:29  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נונה כהן ב-19/12/2014 00:23
 



שנת 2015 תהיה טובה יותר


היי,


מי שקרא את הפוסט הקודם ב- בוודאי זוכר שביום ראשון בשבוע שעבר שכבתי עם הבלוגר בפעם השניה והוא נשאר לישון אצלי ויצא ממני ביום שני ואני ישנתי ואז הלכתי עם דורה לקנות בשבילה נעליים ומשם הלכתי לעבוד משמרת ערב.

מי שקרא את הפוסט הקודם - בוודאי זוכר גם שביום שלישי נפגשתי עם הפסיכולוגית שלי ואחר כך נפגשתי עם א ואחרי ישיבה ארוכה בבית קפה - הזמנתי אותו לישון אצלי אז הוא בא, התעלסנו וביום רביעי הוא יצא ממני. ביום רביעי בצהריים כתבתי את הפוסט הקודם ואז הלכתי לעבודה.

ביום חמישי עבדתי בבוקר ובערב נפגשתי עם צוצו ונסענו לסרט בכפר סבא במסגרת מבצע של סרט ופופקרן בעשרה שקלים.

את כל זה קוראי הפוסט הקודם יודעים. עתה אספר מה התחדש מאז.


ביום חמישי בלילה, אחרי שחזרתי הביתה מכפר סבא, אז התחלתי להתכתב עם הבלוגר בפייסבוק. התקשקשנו קצת ואז שאלתי אותו אם מה שכתבתי בפוסט הקודם פגע בו. בכל זאת, הוא לא יצר איתי קשר מאז יצא מביתי ביום שני בבוקר. הבלוגר השיב לי שהוא לא נפגע, אבל שהוא מעדיף להתרחק משתי סיבות: קודם כל, כי לא התגברתי על א ודבר שני, כי הוא התרשם שלא הרגשתי בנוח עם זה שהוא ואני שכבנו. אז השבתי לו שהוא ידע שאני אוהבת את א כששכב איתי ושאני מרגישה בסדר עם זה ששכבנו ושישאיר בידי את ההחלטה מה נוח לי. הוא ענה לי שבכל זאת התרשם שאני לא שלמה עם הקשר ביננו ושאל אם אני רוצה לקחת שבוע לחשוב על זה. עניתי לו שלא, כי אנחנו לא זוג שצריך לקחת פסק זמן ולעשות שיחות "יחסינו לאן". ואז הוא כבר התנתק מהפייסבוק.

 

ביום שישי בבוקר עבדתי. סיפרתי לחברה מהעבודה על הבלוגר. רק אמרתי לה ששכבתי עם מישהו שהוא עוכר דין. היא שאלה אם נהניתי והשבתי לה:"שמעי, מסתבר שעורכי דין יודעים לדפוק לא רק לקוחות." והיא צחקה נורא.

בצהריים חזרתי לדירה. הלכתי מיד לישון במשך שעות על גבי שעות. בלילה שלחתי לבלוגר הודעה בוואטספ:"היי, מה נשמע? רוצה לקפוץ אליי?" הוא ענה לי:"לא היום. אני בדיוק הולך לישון." עניתי לו:"לילה טוב." על זה הוא לא ענה ומאז לא יצר קשר. היות שעבר מאז כבר שבוע - אני מסיקה שהוא החליט לצאת מחיי. שיבושם לו. אני לא מכריחה אף אחד להיות בקשר איתי. אני גם בקושי מכירה אותו, אז בטח שהוא לא שווה מאבק.

 

ואם נחזור לסיכום הימים: בשבת ראיתי טלווזיה וישנתי כל היום. שיעמם לי. המשפחה שלי חסרה לי. אני לא אוהבת להשאר בגבעתיים בסופי שבוע בחוסר מעש. גיליתי שאחיותיי הקטנות התאומות היו בבית ההורים בירושלים וזה גרם לי להתחרט שלא נסעתי גם. אני הנחתי אוטומטית שאם ההורים בתאילנד - אני אשאר בגבעתיים ולא אסע לירושלים בסופי שבוע, אבל השיעמום והבדידות בסופשבוע הקודם גרמו לי להבין שזו טעות. עכשיו אני מבינה למה יש אנשים שמתעקשים לגור או עם משפחה או עם בנזוג. או לפחות לבלות עם חברים בסופשבוע. סופשבוע לבד זה דבר נורא.

 

ביום ראשון עבדתי משמרת ערב ואחר כך הלכתי לביתה של דורה.

ביום שני גם עבדתי ואחרי זה דורה באה אליי.

ביום שלישי עבדתי ואחר כך ראיתי טלוויזיה עם אף פחוס והיה נחמד.
ביום רביעי התבטלה משמרת בעבודה. ניצלתי את הזמן כדי ללכת לקחת שלט חדש לטלוויזיה בקניון וכדי לתקן את הפלאפון שלי.

 

גם היום (יום חמישי) התבטלה משמרת. נחתי כל היום. עשיתי גם כמה טלפונים, כדי לברר איך מתקדמים כל הדברים מהרשימה שסיפרתי עליה בפוסטים קודמים. התקשרתי לבית משפט ואמרו לי שכנראה יהיה מכרז בקרוב, התקשרתי לקבוצת תמיכה וגיליתי שהם קבעו שהפגישה הראשונה תהיה ב26.12. מאד סמלי לאור זה שהפגישה האחרונה שלי עם הפסיכלוגית תהיה ב30.12. זה גם סמלי כי זה בפתח שנה חדשה, מה שמבחינתי תמיד סימן התחלות חדשות. התקשרתי גם לרווחה של גבעתיים לברר על הסומכת ועל בית אקשיין, אבל שם לא ענו לי.

בערב נסעתי לירושלים. אחת מאחיותיי הקטנות קיבלה את פניי. התאומה שלה תגיע מחר מהצבא.


מחר (יום שישי) אולי אפגש עם בוריס. אצטרך לעצור את עצמי ולא לאנוס אותו. הוא עדיין לא נפרד מהחברה שלו ועם כל המשיכה ההדדית ביננו - הוא החליט ובצדק שהוא לא עומד לבגוד בה. בערב אוכל ארוחת ערב עם האחיות שלי.

במוצ"ש אני אלך לדירתו של אנג'ל.

ביום ראשון אני צריכה לקפוץ לבנק. הסניף שלי בירושלים ואני צריכה ללכת אליו, כי מסגרת הסטודנט בחשבון עומדת לפוג. מיד אחרי הביקור בבנק, אסע לגבעתיים.

 

כל זה היה סיכום יבש של עיסוקיי בימים. אם אתם רוצים לדעת מה הולך אצלי בפנים (והכוונה לנפש. לא לכוס), אז התשובה היא: המצב יכול להיות יותר טוב. אני משתוקקת לבנזוג שיחכה לי כשאני חוזרת לדירה ולא לחזור לדירה ריקה וקפואה. אני שונאת את זה שיש חלק ריק במיטה שלי ומשתוקקת שיהיה שם שיחבק אותי וינשק אותי ויאהב אותי. אני משתוקקת לחלוק את חיי עם מישהו. לא מזמן ביקרתי את מימי בחיפה וראיתי איך היא ובעלה מתנהגים. הם לא יכולים להפסיק לחבק ולנשק זה את זו. הם מתגעגעים כשהם לא נפגשים כמה שעות וכשאחד מהם חוזר הביתה, השני מקבל את פניו בכזה אושר, שגרם לי להתכווץ מקנאה. גם אם היה לי בנזוג, לא הייתי מרגישה צורך לנסוע לבית הוריי בכל סופשבוע.

 

בנוסף לזה, הבורגנות מתישה אותי. אני רואה כמה אני מתעסקת בדברים חיצוניים של כסף והנאות רגעיות וסידורים ובירוקרטיה. אני לא מוצאת משמעות. אני לא רואה סיבה אמיתית לקום בבוקר, מעבר לזה שאני חייבת. התעסקתי בזה בעבר המון בבלוג ואף נפלתי לדיכאונות קליינים. אבל עכשיו המצב לא כזה קשה. אני מרגישה ריקנות, אבל לא ריקנות כל כך עמוקה כמו שהרגשתי בתקופות רבות בעבר. אני לא בדיכאון, אבל אני מרגישה שאני על סף יאוש: מתי כבר יהיה לי בנזוג? מתי כבר יהיה לי מקצוע? מתי כבר אהיה מאושרת?

 

אני יודעת שהעניין הזה של בנזוג ומקצוע מעסיקים רבים חוץ ממני. רק לפני שבוע, כשנפגשתי עם צוצו, אז היא דיברה על זה שהיא דתייה לאומית בת 29, שעדיין לא מצאה את החצי השני שלה. היא אומנם עובדת בבנק ולא בסקרים, אבל גם היא לא מרגישה סיפוק תעסוקתי. ודיברנו על זה שזה לא הדור של ההורים שלנו שנכנס למקום עבודה מגיל 18 עד הפנסיה, אלא שהיום כל מי שבשנות העשרים לחייו, כולל כולם, מחליף עבודות.

ורק ביום שני דורה הגיעה אליי בוכה, כי התפטרה אחרי שהבוס שלה צרח עליה ועתה נותרה שוב בלי עבודה, למרות שגם לה יש תואר. רק עתה, בגיל 24, היא התחילה זוגיות עם בחור, אם אפשר לקרוא לדייט אחד זוגיות.

ומה אני רוצה מעצמי? רק לפני חודש וחצי סיימתי קשר זוגיות של למעלה משנה, עם מישהו שאני עדיין אוהבת והוא עדיין אוהב אותי.

 

אני זקוקה לשינוי. בא לי חופשה. בא לי להתנתק מהשגרה החונקת של עבודה וסידורים. אני אומנם לא עובדת כל כך הרבה שעות, אבל בכל זאת, סקרים לא נועדו לעבודה במשרה מלאה. המוח כבר יוצא לי מהאוזניים. אני יודעת שאין מצב שאני יכולה להרשות לעצמי חופשה וגם אין לי עם מי לצאת לחופשה. אז אני מחכה לקיץ, כדי שאוכל ללכת לים עם אף פחוס או עם דורה או עם צוצו או עם מישהו אחר מחבריי. אבל מעבר לזה: בא לי לצרוח.

 

שנת 2015 תהיה טובה יותר. אני על סף שינוי חיובי. אני מרגישה את זה. זה חייב לקרות. המצב לא ימשך ככה. לא יקרה. לא יכול להיות. לא שהמצב כזה נורא: יש לי משפחה אוהבת ותומכת, חברים איכותיים, עבודה, גבר שמאוהב בי. אבל עדיין. אני זקוקה לעוגנים פנימיים ולא רק חיצוניים.


סופשבוע נעים.

 

שלכם,

נונה.

נכתב על ידי , 11/12/2014 20:04  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-14/12/2014 17:33
 



לדף הבא
דפים:  

331,243
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , משפחתי וחיות אחרות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנונה כהן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נונה כהן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ