לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


רק על עצמי לספר ידעתי

Avatarכינוי: 

בת: 27





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2014    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2014

על הצעות לסקס, הצעה לקבוצת תמיכה, הצעה לסיום טיפול והצעה לביקור אחות


היי,


עבר כבר חודש מאז הפרידה מ-א וכבר חמישה שבועות וחצי (כן, אני סופרת) מאז שכבתי עם ב. אני ממשיכה לשמור על גופי ונפשי ולא לשכב עם אף אחד. הייתי גאה בעצמי שאני לא מציעה סקס לאף אחד, אבל עכשיו גאוותי גברה כי לא רק שאני לא מציעה סקס - אני מסרבת להצעות.
עברו כבר תשע שנים מאז הפעם הראשונה שלי והתקופה הנוכחית היא אחת התקופות הכי ארוכות שהייתי בלי סקס.

התפתיתי קצת לשכב עם הבלוגר. הבלוגר, מישהו שהתנשקתי איתו וקצת התמזמזתי איתו לפני למעלה משנה (זה היה אחרי הפעם הראשונה ש-א ואני שכבנו, אבל לפני שהפכנו לזוג) ואני התכתבנו קצת בפייסבוק לאחרונה ואמרנו שכדאי שניפגש (הוא גר במרחק הליכה ממני). אחרי התלבטות - החלטתי שאין מצב שאני נפגשת איתו, כי אין מצב שנוכל להפגש מבלי שדברים יתגלגלו לכיוון מיני.


היום, לגמרי במקרה במקביל, פנו אליי בפייסבוק גם מסריחוני וגם כתפי. אני מכירה את מסריחוני כבר תשע שנים. התחרמנתי איתו כמה פעמים בעבר, כל פעם בהפרש של כמה שנים ושכבתי איתו פעם אחת לפני שנה וחצי. אני לא מכבדת אותו. אני חושבת שהוא חרא של בנאדם והייתי איתו רק בתקופות שממש שנאתי את עצמי. גם ידעתי שאין מצב שהוא יפנה אליי - בלי תקווה להשיג זיון ולכן הפסקתי את ההתכתבות איתו אחרי דקה-שתיים.

אני מכירה את כתפי כבר שבע שנים. שכבתי איתו, כל פעם בהפרש של כמה שנים. הפעם האחרונה ששכבנו הייתה לפני שנה וחצי.

כתפי שאל מה שלומי ואם אני בירושלים היום וכשאמרתי שכן - כתב:"אז בואי נחדש ימינו כקדם.  מה עם לצאת לבירה/קפה?סבבי"
ואני כתבתי:"אני חושבת שאני אוותר. לא מתאים לי סקס ואני לא חושבת שאנחנו יכולים להפגש בלי להגיע לזה."
וכתפי כתב:"בסדר גמור. זכותך."
ואני הוספתי: "זה לא אישי. לא מתאים לי סקס עם אף אחד בימים אלה."
והוא הוסיף:"אני מבין וזה בסדר. לא הצעתי סקס, אבל אני מבין את החשש שלך שנגיע לזה."
ואני כתבתי:"חשד מבוסס מאד. סבבי"
והוא כתב:"וטוב שכך."
ובזאת הסתיימה ההתכתבות.

היחיד שאני רוצה לשכב איתו זה בוריס. גם ביני לבינו אין רגשות רומנטיים, אבל יש כבוד עצום, אהבה גדולה, ידידות חזקה ומשיכה עזה. בניגוד לכתפי, מסריחוני ושאר גברים מזדמנים, במקרה שלו אני אף פעם לא שונאת את עצמי אחרי הסקס, אלא בדיוק ההפך.
שכבנו לפני תשע שנים והיינו הראשונים זה של זו. לפני שנתיים שוב חזרנו לשכב, הפעם בתור ידידים והפסקנו לפני שנה וחצי. הסיבה שהפסקנו זה ששכבתי עם מסריחוני בלי קונדום ובוריס רצה שאעשה קודם בדיקה. אחרי שנבדקתי, הוא בדיוק התחיל לצאת עם החברה שלו ואחרי זה אני התחלתי לצאת עם א והאופציה לסקס ביננו ירדה מהפרק. לפני חודש נפרדתי מ-א ובוריס עומד להפרד מהחברה שלו בימים הקרובים ולכן דיברנו על זה שאנחנו משתוקקים להזדיין.
בוריס הוא בעל ה...איבר הכי גדול שראיתי בחיים ומלך במיטה. הוא יודע ללטף ולנשק אותי ופוצי מוצי, כמו שאני אוהבת וגם יודע לזיין לי את הצורה, כמו שאני אוהבת. רוב הגברים מתקשים למצוא את האיזון העדין. או שהם עדינים מדי או שהם אגריסיבים מדי. אבל בוריס יודע בדיוק את המינון המושלם שאני כל כך אוהבת.
אני מקווה שבסופשבוע הבא, כשאחזור לירושלים, הוא והחברה שלו כבר לא יהיו ביחד ואני אוכל לבצע בו את זממי.

בפוסט הקודם כתבתי שנפגשתי עם עובדת סוציאלית של גבעתיים וסיפרתי לה על מצבי התעסוקתי העגום וגם על קשיי בתחזוק דירה. העובדת הסוציאלית אמרה שתשלח את האבחון שלי, יחד עם חוות דעת שלה, לארגון "האיש על הספקטרום האוטיסטי" (אני לא זוכרת את השם המדויק של הארגון) והם ישלחו את הטפסים לבית אקשטיין, שזה ארגון שעוזר לאוכלסיות רבות (של אנשים מתפקדים ועצמאיים!) בתחומי דיור, תעסוקה וחינוך. בית אקשטיין יעשו לי אבחון תעסוקתי (רק שאלות שקשורות לתעסוקה. שום שאלות מביישות) ואז ימליצו לי על מקום עבודה, יגמרו לכך שאתקבל אליו וילוו אותי במקום העבודה הזה. מדובר במקומות עבודה רגילים לאוכלסיה רגילה, שמשלבים בתוכם גם אנשים עם צרכים מיוחדים, וגם האנשים עם הצרכים המיוחדים לא דופקים את הראש בקיר או עושים קקי במכנסיים, אלא אנשים עצמאיים ונורמלים שפשוט יותר קשה להם עם שוק העבודה, כמוני.

אתמול אימא שלי דיברה עם העובדת הסוציאלית. העובדת הסוציאלית אמרה שכבר העבירה את הטפסים ושבית אקשטיין אמרו לה שתיפתח קבוצה כבר בינואר (קבוצה שבה נותנים טיפים איך להחזיק מקום עבודה) ולכן סביר להניח שכבר בינואר בית אקשטיין ימצאו לי עבודה. שמחתי מאד.

בנוסף, העובדת הסוציאלית המליצה שאלך לקבוצת תמיכה של אנשים על הספקטרום. שוב, לא מדובר באנשים שדופקים את הראש בקיר ועושים קקי במכנסיים. מדובר באנשים עצמאיים, סטודנטיים, לפעמים נשואים, לפעמים שוכרים דירות, שהם חלק מאוכלסיה רגילה, אבל גם כמוני קצת מתקשים לקרוא את הוראות ההפעלה של החיים. זו לא בדיוק קבוצת תמיכה, אלא קבוצה ללימוד כישורי חיים. מסתבר שהקבוצה הקרובה תיפתח כבר בדצמבר.

סיכמתי עם אימא שלי שאלך להפגש עם האישה שאחראית על הקבוצה הזו ביום שלישי הקרוב (הפגישה נועדה כדי לברר יותר מידע על מה מדובר וגם לשכנע אותה באמת שהיא שאין לי גרוש על התחת ולכן צריך לעשות לי הנחה גדולה במחיר).
סיכמנו גם שאלך לפגישת ניסיון אחת, כשהקבוצה תיפתח בדצמבר, אבל הדגשתי שזו תהיה החלטה שלי ורק שלי אם להמשיך אחרי פגישת ניסיון אחת ושאני לא מוכנה שאף אחד יחפור לי וינדנד לי להמשיך אם אחליט שלא מתאים לי. אימא שלי אמרה שהרי לא תוכל להגיע לגבעתיים לקחת אותי מהאוזן פעם בשבוע. הדגשתי שלא מדובר בזה, אלא בזה שהיא תציק לי ותחפור לי ותנסה לשכנע אותי. היא הבטיחה שלא תעשה זאת ורק ביקשה שאתן לקבוצה הזדמנות אמיתית ולא אפסול מבלי לשמור על ראש פתוח. הבטחתי.

אני הולכת לפסיכולוגית שלי כבר כמעט שנתיים. בפברואר זה יהיה שנתיים. כשהגעתי אליה הייתי עם מחשבות אובדניות, מיואשת מהחיים ומתוסכלת מעצמי. הייתי ממש מוצפת והיא ממש הצילה אותי.

בפעם האחרונה שהייתי אצלה היא אמרה שהשגנו את כל המטרות שהצבנו לעצמנו בהתחלה: שהאינטרקציה איתי הרבה יותר נעימה, שיש לי גישה הרבה יותר בוגרת כלפי דברים, שלמדתי יותר לעצור סיפוקים (אני לא עושה סקס, כי אני יודעת שלא שווה לי בשביל חצי שעה של הנאה - לשנוא את עצמי אחר כך. אני לא מנשנשת כי אני יודעת ששוקולד יגרום לי לכמה רגעים של הנאה, אבל אשנא את עצמי אחר כך ואני עובדת בסקרים כל יום במשך שעות ארוכות למרות שיוצא לי עשן מהאוזניים כי אני יודעת שאני זקוקה לכסף), שאני מקבלת את עצמי הרבה יותר.
סיכמנו שניפגש עוד שלוש פעמים, כל פעם בהפרש של שבועיים ואז נפסיק עם הטיפול. אם יהיה לי קשה בלעדיה - אני תמיד אוכל לחזור.

תכלס, אני חושבת שהדבר העיקרי שהטיפול הזה נתן לי זה מקום לפרוק כל דבר, מבלי שאצטרך לתת שום דבר בתמורה (במקרה של חברים צריך גם להקשיב לצרות שלהם וזה כמובן בסדר, אבל הייתי זקוקה למישהו שרק יקשיב לי, מרוב שהייתי מוצפת), משבצת שיש לי פעם בשבוע ששמורה רק לי (בניגוד לחברים שלפעמים עסוקים). אלה דברים גדולים וחשובים, אבל אני חושבת שעברתי את השלב שבו אני זקוקה למטפל כזה וכעת אני רוצה מטפל שיתן לי עצות פרקטיות. פחות פסיכולוג ויותר קאוצ'ר ולכן אני חושבת שהקבוצה שתיארתי מקודם יכולה להועיל לי.

ההורים שלי נוסעים לתאילנד בדצמבר. הם עומדים לנסוע לשבועיים וחצי וזה נופל על שלושה סופי שבוע, כך שלא אהיה בירושלים במשך ארבעה שבועות רצופים.
זה קצת מציק לי. בכל הארבע שנים שאני גרה במרכז אז אף פעם לא סגרתי שני סופי שבוע רצופים ופה מדובר על לסגור שלושה סופי שבוע. הייתי רוצה שיהיה לי את המקום הזה בסופי שבוע: לאכול עם המשפחה בשישי בערב, לשבת איתם ותכלס, גם לקחת אוכל וכסף כשאני עומדת לחזור למרכז.
אני כמובן לא אגיד להם לא לנסוע. אני מפרגנת ומאחלת להם להנות ואף מרגיעה את אימא שלי, שממש מודאגת להעדר מהארץ כל כך הרבה זמן ולהשאיר את ילדיה בלעדיה. אמרתי לה שאנחנו גדולים ושנסתדר.

התפזרנו בכל הארץ ואנחנו באמת גדולים:
אחי בן ה35 חי עם אישתו ושלושת ילדיהם (ילדה בת 5 וחצי, ילד בן כמעט שלוש ותינוקת בת שלושה חודשים) במושב על גבול עזה.
אחותי בת ה32 חיה עם בעלה ושני ילדיהם (ילד בן שלוש וילדה בת חודש) בקיבוץ בערבה.
אחיותיי התאומות בנות הכמעט 20 משרתות בצבא: אחת מהן במרכז הארץ והשניה בישוב ליד ירושלים.

אימא שלי שאלה אם אני רוצה באחד מסופי השבוע לנסוע לבקר את אחותי הגדולה ואמרתי לה שאסע.
אחותי ואני היינו פעם קרובות. בשנים האחרונות ובמיוחד בשנה האחרונה, התרחקנו מאד. נמאס לי שהיא מתנהגת כמו אימא ולא כמו אחות. ההפרש ביננו הוא רק 5.5 שנים. כשאני הייתי בת 5 והיא הייתה בת 11 זה היה משמעותי וגם כשאני הייתי בת 15 והיא הייתה בת 21, אבל עכשיו כשאני בת 27 והיא בת 32 - אני לא חושבת שיש הבדל. אני חיה עם מישהו מבוגר ממנה, בני הזוג שהיו לי מבוגרים ממנה, יש לי חברים מבוגרים ממנה ואני בעצמי לא רחוקה ממנה בגיל.

אני יודעת שיש הבדל כי היא נשואה עם ילדים ואני רווקה פוחזת, אבל הסיבה שהיחסים האלה התקבעו, הם שאחותי מאד טיפלה בי כשהייתי ילדה כשהייתה אלימות בבית ואיכשהו המצב נשאר כזה. אחותי בכלליות טיפוס מטפל ואימהי (לא סתם בחרה להיות יועצת חינוכית בבצפר ולא סתם העבירה במשך שנים חוג בפסיכודרמה לבנות עם פיגור שכלי ולא סתם היא האימא הכי חרדתית בעולם לילדיה).
אבל אולי באמת הגיע הזמן שנשקם את היחסים ונחזור להיות קרובות. אולי גם אני יכולה לעזור לה. אני יודעת שקשה לה כי היא גרה בקיבימינט, מרוחקת מהמשפחה ומהציביליזציה וגם כי בעלה לא עוזר לה מספיק בגידול הילדים.

יש לי רגעים בהם אני מרחמת על עצמי ושואלת את עצמי למה דווקא אני נולדתי על הספקטרום האוטיסטי. ברגעים כאלה, כדי לנחם את עצמי, אני מריצה בראש את כל האנשים שאני מכירה ומגלה שכולם, בלי יוצא מהכלל, יכולים לשאול את עצמם "למה דווקא אני."
למה דווקא לחברתי דורה יש אחות תאומה עם פיגור קשה מאד, למה דווקא אבא שלה נפטר, למה דווקא אימא שלה משגעת אותה, למה דווקא היא כל כך נמוכה ורזה עד שחושבים שהיא בת 16 למרות שהיא בת 24.
למה דווקא אחיה של חברתי צוצו נפטר, למה דווקא לה יש גן במשפחה שגורם לכך שיוולדו ילדים עם פיגור, למה דווקא היא רווקה דתיה בת 29, למה דווקא אבא שלה חולה, למה דווקא לה לקח חמש שנים לעשות תואר, למה דווקא היא הייתה חיה בדירה מגעילה במשך שנים.
למה דווקא חברתי טיטי היא בתולה בת כמעט 27, למה דווקא היא עדיין גרה עם ההורים וחולקת חדר עם אחותה בגיל כזה, למה היא לא הצליחה להוציא תואר למרות שניסתה שני תארים שונים, למה דווקא לה אין כסף.
ועוד ועוד דוגמאות.

זה מזכיר לי שבפרק הראשון של העונה השניה ב"פלפלים צהובים" - אבא של איילת אומר שהיא מוכת גורל כי היא גרושה וכי נולד לה ילד על הספקטרום האוטיסטי ואז איילת לקחה לוח וגיר, ביקשה ממשפחתה לתת לה שמות אקראיים של אנשים שהם מכירים והצליחה להוכיח שכל האנשים האלה, אבל ממש כולם מוכי גורל: לכולם יש הורים חולים או שהתגרשו או שהם רווקים מבוגרים או שיש להם בעיות בחיים המקצועיים או בעיות בריאותיות בעצמן.
כן כן. כולם מוכי גורל. לא רק אני או הדמות של איילת מ"פלפלים צהובים".

היום הלכתי לקופת חולים כדי לקחת מרשם לקונצרטה ולקנות. כשנכנסתי למעלית, מישהו לא שם לב שאני באה ולכן לחץ על הכפתור של סגירת דלת המעלית. הדלת נסגרה לי על הכתף וזה כאב. הוא שאל אם כואב לי, אמרתי שזה יעבור ואז הוא אמר:"בואי אני אעביר לך", שלח יד וליטף את כתפי. נרתעתי מאד, אז הוא סילק את היד. ואז הגיעה הקומה שלו, אז הוא אמר:"שבת שלום", אני אמרתי:"שבת שלום" והוא יצא מהמעלית. הרגשתי מאד לא בנוח עם זה שנגע בי. אם היה מדובר בבחור צעיר ולא באדם מבוגר וחולה שלא שם לב מה הוא עושה - הייתי נכנסת באימ'אימא שלו. באיזשה מקום הרגשתי אפילו שהוטרדתי מינית.

אבל אחר כך, כשחזרתי הביתה וכתבתי על זה סטטוס בפייסבוק אז הרבה אנשים כתבו לי שזה נראה שכוונתו הייתה טובה, שלגעת בכתף זו לא הטרדה מינית, שטוב שלא התפרצתי עליו ושחבל שאני רואה דברים ככה.
אני גם חושבת שהוא לא התכוון להטריד אותי מינית, אבל עדיין שזה לא בסדר שאנשים זרים יגעו בי ושהוא צריך, גם אם הוא לא מודע למעשיו, לשמור את הידיים שלו לעצמו.
מה אתם חושבים?

שבת שלום.

שלכם,
נונה
נכתב על ידי , 21/11/2014 16:10  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נונה כהן ב-22/11/2014 22:33
 



עדכון מצב


היי,


מי שקרא כאן לאחרונה יודע שהחלטתי שאני מפסיקה לשלוח קורות חיים ומפסיקה ללכת לראיונות עבודה. אחרי שבע שנים וחצי בשוק העבודה, בהן פוטרתי מלמעלה מ25 מקומות עבודה - החלטתי שנכוותי מספיק והגיע הזמן לשנות גישה. בנתיים יש לי את העבודה בסקרים, אני מחכה למכרז כדי לנסות להתקבל להיות קלדנית בבית משפט ובנוסף החלטתי לפנות לארגון שמפנה אנשים על הספקטרום למקומות עבודה.

 

אז הלכתי היום לפגישה עם עובדת סוציאלית שקשורה לעיריית גבעתיים. אימא שלי באה מירושלים כדי להצטרף אליי (וגם כי לה ולאבא שלי הייתה פגישה בסוכנות נסיעות בתל אביב. הם נוסעים לתאילנד בחודש הבא).

 

סיפרתי לעובדת הסוציאלית על כל הקשיים שלי בהקשר לשוק העבודה וגם לכל הקשיים שלי בנוגע לתחזוק דירה. ואימא שלי כמובן הוסיפה שמן למדורה והדגישה שהמצב אפילו יותר חמור ממה שאני מתארת אותו (זה הולך לפי איזורי מגורים והכתובת שלי בתעודת זהות היא בירושלים, אז לפני כמה חודשים פנינו בטעות לעובדת סוציאלית של ירושלים ואימא שלי תיארה את המצב שלי בצורה כזו שגרמה לעובדת הסוציאלית להציע דיור מוגן). אבל הפעם אימא שלי הייתה בסדר.

 

אחרי בערך שעה של שיחה, העובדת הסוציאלית הסבירה מה עומדת להיות הבירוקרטיה עכשיו - היא תשלח  את האבחון שלי שלי, יחד עם חוות הדעה שלה ל"ארגון לאדם עם אוטיזם" (אני לא זוכרת את השם המדויק שלהם) ואחרי שהם יכירו במצבי - הם יפנו לארגון שנקרא "בית אקשטיין". בית אקשטיין יעבירו לי שאלון מעמיק (אבל הפעם בלי שאלות משפילות כמו האם אני מתלבשת לבד או נוסעת באוטובוס לבד, אלא רק שאלות שקשורות לעבודה) כדי שהם יוכלו לבצע התאמה תעסוקתית. בית אקשטיין ימליצו לי על מקומות עבודה, יפנו אותי אליהם, ילוו אותי לאורך כל התהליך. מכיוון שהבוסים שם ידעו על הקשיים שלי - הם לא יחשבו שאני לא שמה זין.

 

חיפשתי אחר כך באינטרנט על הבית אקשטיין הזה וראיתי שהם מספקים שירותים בתחום הדיור, החינוך והתעסוקה לא רק לאנשים על הספקטרום האוטיסטי אלא גם ללקויי למידה, לאנשים עם קשיי הסתגלות, לאנשים פגועי ראש ולאנשים עם לקויות קוגנטיביות. מישהו סיפר לי שהם עוזרים גם לאנשים שיש להם בעיות נפשיות וגם לאנשים מעל 40 כי בגיל הזה יותר קשה למצוא עבודה.

 

קצת ביאס אותי שזו כזו בירוקרטיה שיכולה עכשיו להמרח כמה חודשים. בסתר ליבי קיוותי, למרות שידעתי שזה לא הגיוני, שאני אפגש עם העובדת הסוציאלית, אספר לה על עצמי ואז אחרי שעה של שיחה היא תגיד:"אני יודעת מה תהיה משרת החלומות שלך! את יכולה להתחיל מחר." אבל בסדר. חיכיתי 27 שנה. נחכה עוד קצת.

 

נרתעתי מלפנות לשירותי הרווחה האלה, כי פחדתי שישלחו אותי להדביק מדבקות על בקבוקים, אבל מסתבר שהם מפנים למקומות עבודה רגילים לחלוטין שעובדים בהם אנשים רגילים לחלוטין ומשלבים בהם אנשים עם צרכים מיוחדים. וגם האנשים עם הצרכים המיוחדים הם לא אנשים שדופקים את הראש בקיר ועושים קקי במכנסיים, אלא פשוט אנשים שקצת יותר קשה להם עם שוק העבודה, כמוני.

 

ובנוגע לעזרה בדיור: דיור מוגן זה פחות נורא ממה שחשבתי. זה לא הוסטל. זה דירות של כמה אנשים על הספקטרום שמגיע מישהו פעם ביום לפקח ומנסה ללמד אותם כישורי חיים. עדיין אין מצב בעולם שאסכים ללכת לזה, כי זה עדיין נשמע לי לא נחוץ לי וקיצוני מדי.

מה שכן, יש דבר כזה שאנשים על הספקטרום גרים איפה שבא להם עם מי שבא להם (לצורך הדוגמא אני יכולה להמשיך לגור עם אף פחוס בדירה הנוכחית כרגיל) ופשוט בא מישהו פעם בחודש בערך כדי לבדוק שהכול בסדר ולתת טיפים בנוגע לניקיונות ותחזוק הדירה. גם את זה לקח לי כמה חודשים לעכל, אבל בסוף הגעתי למסקנה שזה דווקא משהו שיכול מאד לעזור לי. ועכשיו אני כן רוצה לקבל את זה.


ויש גם סוג של קבוצת תמיכה לאנשים על הספקטרום. זה פחות קבוצת תמיכה ויותר קבוצה ללמידת כישורי חיים, אבל את זה אני לא רוצה.

אגב, זה פרטי ובתשלום ולכן לזה אין בירוקרטיה כדי להתקבל. שמתי לב איך בכל דבר כשרוצים משהו בחינם - צריך לחכות חודשים ולעבור טררם, אבל ברגע שפותחים את הארנק - אפשר להתחיל יום למחרת. נו מילא. ככה זה העולם.


אז עכשיו אני צריכה לחכות עד שהעובדת הסוציאלית של גבעתיים תעביר את האבחון ואת חוות הדעת שלה לארגון האוטיסטים או איך שלא קוראים להם ושהם יכירו בי ואז יעבירו את זה ל"בית אקשטיין" ואז לחכות שבית אקשטיין יזמנו אותי לאבחון תעסוקתי. נראה לי שבית אקשטיין הם גם אלה שמספקים את החונך שיגיע פעם בחודש לדירה.

 

בלי שום קשר לכל זה, אני עומדת לפנות לביטוח לאומי כדי שיכירו בי כנכה ויתנו לי קצבה. זה עומד לכלול בירוקטיה מגעילה ושוב ישאלו אותי שאלות כמו האם אני מתלבשת לבד, נוסעת באוטובוס לבד או מנגבת את התחת לבד. אבל אין ברירה.

כל הסיפור קשה לי. אני אקדמאית, אני גרה דירה נפרדת מההורים שלי שממוקמת אפילו בעיר אחרת, יש לי הרבה חברים טובים. אני אינטגלנטית, צעירה ונאה, אז המילה אוטיזם מפחידה אותי.

 

אבל עברה כבר חצי שנה מאז קיבלתי את תוצאות האבחון ומאז עיכלתי את הדברים יותר ואני עכשיו בשלה יותר לנסות לקבל עזרה.

 

שוב ושוב אני מזכירה לעצמי שלא כל מי שאוטיסט דופק את הראש בקיר ועושה קקי במכנסיים (אגב, קיבלתי מכה בראש בטעות ממדף בשבוע שעבר ואתמול הייתי שעות בדרכים מירושלים לגבעתיים והייתי נורא נורא נורא צריכה לשירותים מבלי שיהיו שירותים בנמצא, אז קרתה לי סוג של תאונה קטנה, אבל זה לא קרה לי איזה עשר שנים אז ניחאקול).

 

אני מזכירה לעצמי כל מה שעברתי בשבע שנים וחצי שאני בשוק העבודה ולפני כן בשירות לאומי ואני מבינה שמשהו בסיסי שם לא מצליח ושההגדרה של טירוף זה לחזור שוב ושוב על אותה פעולה ולצפות שהתוצאות ישתנו, אז כדאי לי לנסות שיטה אחרת.

 

וחוצמזה, לא פניתי לעזרה קיצונית. אף אחד לא מעלה על דעתו לשכן אותי בהוסטל של אוטיסטים או לתת לי לעבוד במפעל בעבודה של הדבקת מדבקות על בקבוקים. בסך הכול אבחון תעסוקתי, שזה משהו שהמוני אנשים ישמחו לקבל ולבקשתי גם מישהו שיגיע פעם בחודש לעזור לי ללמוד לנקות יותר טוב. ויש אנשים בכל המשק שמקבלים קצבת נכות. אפילו בממשלה.

 

אז יהיה בסדר בעזרת השם. או בעזרת בית אקשטיין. או גם וגם. ובעיקר יהיה בסדר בעזרתי ובזכותי.

לא שכבתי עם אף אחד כבר חמישה שבועות. אני מאד גאה בעצמי. זו שבירת שיא מטורפת מבחינתי. אני באמת רוצה לחכות לכך שהאדם הבא שאשכב איתו - יהיה מישהו שאצא איתו, כלומר תהיה לי מערכת יחסים איתו, ולא סתם מישהו מהרחוב. שוב ושוב אני מזכירה לעצמי שלא שווה לי בשביל חצי שעה-שעה של הנאה - לשנוא את עצמי אחר כך.

מה שכן, בהחלט יכול להיות שאשכב בקרוב עם בוריס. אני מזה מתגעגעת לשכב איתו. וגם הוא מת לשכב איתי. לא שכבנו כבר שנה וחצי (איזה קטע שהוא היה הראשון שלי ואני הייתי הראשונה שלו. ב1.1 ימלאו בדיוק תשע שנים לפעם הראשונה שלנו). אין שום סיכוי ביקום שאשנא את עצמי אחר כך כי בוריס אוהב אותי אהבת נפש וגם אני אוהבת אותו אהבת נפש. הוא יתן את המעיים למעני ואני אתן את המעיים למענו (כפי שכבר הוכח כשעמד לצדי שוב ושוב בשנים האחרונות). יש ביננו גם משיכה מאד חזקה. אין רגשות רומנטיים, אבל אם כבר לשכב עם מישהו שאין ביננו רגשות רומנטיים - בוריס הוא האידיאל של האידיאל.

 

בימים הקרובים הוא כנראה יפרד מהחברה שלו. לא יפה להגיד את זה, אבל אני כבר ממש לא יכולה לחכות.

רציתי לכתוב פה על זה שלאחרונה אני עובדת כל יום בסקרים וכל מה שאני חושבת על זה, אבל אז קראתי פוסטים קודמים מהתקופה האחרונה וראיתי שכבר אמרתי את כל מה שיש לי להגיד (לכתוב) בנושא.
ורציתי גם לכתוב על זה שאני שמחה שקבעתי עם חברות מלימודי ההידרו שניפגש השבוע ושאנג'ל ואני שוב התקרבנו ונפגשים לעתים קרובות ושכיף לי בחברת צוצו ובחברת דורה ושאני שמחה שאני גרה עם אף פחוס ידידי הטוב ושאני שמחה שנפגשתי סופסוף עם מימי ועוד כל מני פירוטים כאלה על המצב החברתי שלי, שטוב מאיי פעם, אבל גם על זה כבר כתבתי בפוסטים קודמים.

ורציתי גם לכתוב על זה שבסוף החודש א ואני ניפגש ונחליט אם אנחנו חוזרים, אבל אין משהו חדש בקשר לזה. הדבר היחיד שהתחדש זה שדיברנו אתמול כי היה לו יומולדת אז התקשרתי לברך אותו ונסחפנו לשיחה של 40 דקות.
אז בקיצור הכול כרגיל (או חראגיל. תלוי איך מסתכלים על זה). לא התחדש שום דבר מיוחד מלבד הפגישה הזאת עם העובדת הסוציאלית היום שאני מרגישה שהיא אבן דרך חשובה. אני חושבת שאת החלק הקשה כבר עברתי.

 

יאללה, אני אלך לישון. לילה טוב.

 

שלכם,

נונה.

נכתב על ידי , 18/11/2014 00:03  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רו ב-22/11/2014 08:00
 



ושוב - על עבודה, זוגיות וחברים


היי לקוראיי,


בפוסט הקודם סיפרתי שהתחלתי מקום עבודה חדש. מדובר בסטרט אפ שמישהו הקים - לעבור בין בתי עסק (בתיאום מראש) ולהציע לאנשים שם מוצר צריכה בסיסי מסוים (שאני בכוונה לא כותבת מהו כדי לא להחשף, מכיוון שקיימת רק חברה אחת כזאת בישראל). התפקיד שהוא קיבל אותי אליו מורכב משני חלקים: בחלק מהימים להתלוות לבתי העסק האלה ולהציע להם את המוצר הזה ובשאר הימים לחפש חברות באינטרנט, להתקשר אליהם, להציע להם שנגיע גם אליהם ואז לטפל בכל הלוגיסטיקה: להיפגש עם משאבי האנוש בחברה הזאת, לוודא שיש חדר גדול עם מספיק שקעי חשמל wifi וכו'.

 

מכיוון שאין משרד גדול ואין מחשבים ואין טלפונים - נדרשתי לבצע את העבודה מהמחשב האישי שלי ומהטלפון האישי שלי, כי הרי במילא כל אחד נהנה מחבילה ב50 שקל של שיחות בלי הגבלה.

 

זה מאד לא נוח לדבר מהנייד האישי שלי ולהפיץ את המספר שלי בכל מקום, גם הדפדפן במחשב בדירה שלי לא תמך בתוכנה הנדרשת לעבודה מהבית ונאלצתי לנסוע במיוחד לבית של ההורים שלי בירושלים וגם לנסוע במיוחד לאוניברסיטה למעבדת מחשבים.

הדאיג אותי שמלבדי ומלבד עוד אנשים שהצטרפו ביום שאני הצטרפתי - הייתה רק עובדת אחת יותר וותיקה מאיתנו שהצטרפה פחות משבוע לפנינו. הדאיג אותי שהבוס שלי מנחית עליי מטלות באמצע השבוע ומשנה דברים באמצע השבוע, הדאיג אותי שלא מילאתי 101 ולא חתמתי על שום חוזה.

 

גם שנאתי את הבוס. ילד בן 26, שסיים תואר לפני שנה, שחש את עצמו מינימום ראש הממשלה. כולו נפוח ומלא בעצמו ודרש מאיתנו להסתכל עליו מלמטה ולא להעז לשאול שאלות או לפצות פה. סתם דוגמא: באחת הנסיעות, אחת העובדות נהגה ברכב שלו והוא העיר לה משהו על הנהיגה אז היא אמרה לו ברוגז: "זו לא הפעם הראשונה שאני נוהגת" והוא בתגובה התקשר אליה באותו ערב ואיים ב"סיום העסקה אם שוב תדבר אליו בצורה כזאת". אגב, היא עבדה יומיים באוקטובר והוא לא שילם לה עליהם.

שקלתי להתפטר, אבל אמרתי לעצמי שאני לא יכולה להרשות לעצמי, כי אני מרוששת, בחובות ועם המון הוצאות הכרחיות. ואז חשבתי על זה שכשהוא קיבל אותי לתפקיד - הוא אמר שעד ה27.11 זה סוג של הדרכה ואז ב27.11 הוא יקבע לכל אחד מה התפקיד שמתאים לו ואז מתחילה גם התחייבות לשלושה חודשים. אז חשבתי לעצמי שאני פשוט אשאר שם עד ה27.11 ואז אתפטר.

היום התבקשנו להגיע למשרד לאיזושהי הדרכה. עלק משרד. זו הדירה שלו (לא אשכח איך הוא אמר לי בראיון ש"יוצאת הסעה מהמשרד" במקום להגיד "אני נוסע ברכב הפרטי שלי מהדירה שאני שוכר"). שאלתי אותו אם הוא משלם בתלוש והוא אמר שכן. ביקשתי למלא 101 והוא אמר שאין טעם עכשיו, כי במילא המשכורת נכנסת חודש הבא אז שאמלא את ה101 בסוף החודש. ביקשתי למלא היום, הוא נתן לי ומילאתי פרטים. שאלתי אם יש חוזה והוא אמר שכן, אבל שבחוזה יש את הסעיף של ההתחייבות לשלושה חודשים ולכן חשב שאחתום עליו רק ב27.11. אמרתי שלא אחתום עכשיו, אבל אני רוצה בכל זאת לקרוא עכשיו. הוא לא רצה לתת לי, אבל התעקשתי.

החוזה היה מפלצתי. בשבע שנים וחצי בשוק העבודה, במהלכן עבדתי בעשרות עבודות, לא נתקלתי בחוזה כזה. אין מילה אחרת להגדיר אותו מלבד מפלצתי. כל מני סעיפים הזויים כמו למשל שאם לא נעשה כל מה שהוא יגיד - הוא יכול לקנוס אותנו. ושאם נפרסם משהו שקורה בחברה - הוא יכול לתבוע אותנו. אבל הסעיף הבלתי נתפס מכל היה שאם חותמים על החוזה ואז עוזבים לפני שעוברים שלושה חודשים - יש קנס של 3000 שקל!!! פאקינג 3000 שקל!!!


כשעבדתי בחברת אשראי ועשו לי קורס של חודשיים בן תשע שעות, עליו שילמו לי מחיר מלא וגם שילמו לי על כל ימי החגים באמצע הקורס, קרי שילמו לי על הקורס בסביבות 6000 שקל בהן רק נתנו לי הכשרה ואני לא נתתי שום דבר לחברה בתמורה אז אחרי זה הייתה התחייבות שאם עוזבים לפני שעוברים כמה חודשים - יש קנס של 3000 שקל ולגמרי כיבדתי את זה כי הם באמת השקיעו בי המון כסף.
אבל במקרה של העבודה הזאת, לבוס אין שום הוצאות עליי: אני הרי משתמשת במחשב האישי שלי ובטלפון האישי שלי. ההכשרה לעבודה לקחה שלוש שעות. אז על מה ולמה אני אשלם 3000 שקל???

 

עדיין שקלתי להישאר עד ה27.11, כי אני זקוקה לכסף, אבל מצד שני ידעתי שאני שונאת את העבודה, שלא אהיה טובה בה, שאסבול ושאני גם מפחדת שהוא לא ישלם לי כמו שצריך על העבודה. ולא ידעתי מה להחליט.

ואז משם הלכתי לעבוד בסקרים והאחמ"שים אמרו לי שבשבועיים הקרובים תהיה עבודה כל יום גם בבוקר וגם בערב. הייתי בשוק. אני עובדת שם כבר תשעה חודשים ובדרך כלל יש בערך שלוש משמרות בחודש. הכי הרבה שנתקלתי בו זה שתיים-שלוש משמרות בשבוע, אז שבועיים רצופים בהם יש משמרות כל יום, גם בבוקר וגם בערב ושיש משמרות גם בשישי - פשוט היה מזל משמיים שנחת עליי בדיוק בזמן.


חשבתי על זה שאני יכולה לעבוד אצל הבוס הזה עד ה27.11, לסבול מהעבודה וגם לפחד שהוא לא ישלם לי, או שאני יכולה לעבוד כל יום בסקרים עד ה27.11. וכמובן שבחרתי באופציה השנייה.

אגב הסקרים,  הסקרים הם ממש לא פסגת השאיפות שלי. זה לא כזה כיף בתור אקדמאית בת 27 לעבוד עם ילדות בנות 16, עם חרדיות בנות 20 ועם נשים  בעלות פיגור סביבתי בנות 50, אבל מצד שני זו עבודה שאני יודעת שאני טובה בה, מקום שאני לא מפחדת שיעיפו אותי ממנו ואני גם לא צריכה להתנשא ולחשוב שאני יותר טובה משאר העובדים. מלבד זה, לא מגיעים למקום עבודה כדי לרכוש חברים אלא כדי לעבוד וגם דווקא יש שם כמה אנשים ממש נחמדים.

 

ועוד יתרון של חברת הסקרים הזו: זה אומנם עצוב שאני מעריכה את זה, אבל אני מעריכה את זה שבכל תשעת החודשים שאני עובדת שם - כל המשכורות שלי שלי היו נכונות עד השקל האחרון ושילמו לי על כל השעות שעבדתי, עד הדקה האחרונה.

זה אומנם אמור להיות מובן מאליו, אבל בשבע שנים וחצי בשוק העבודה, בהן  תמיד עבדתי, כלומר קיבלתי בסביבות 90 תלושי שכר - אולי 15 תלושים היו נכונים ואני שונאת את זה שאני צריכה להלחם כדי לקבל כסף שמגיע לי. הרי אני לא מבקשת נדבה. עבדתי בשביל הכסף הזה.


אז התקשרתי לבוס שלי והתפטרתי. חשבתי שזו תהיה שיחה ארוכה וקשה. שאני אגיד לו כל מה שאני חושבת עליו והוא יגיד לי כל מה שהוא חושב עליי. להפתעתי הוא רק הגיב ב"בסדר גמור" כשאמרתי לו שאני מתפטרת. שאלתי אם אקבל כסף על כל השעות שעבדתי ועל כל הנסיעות שעשיתי והוא אמר שכן. אמר בצורה דיפלומטית שהוא יכול לשלם לי בשחור או לשלם לי בתלוש בחודש הבא ואמרתי שאני מעדיפה תלוש, אז הוא אמר לי לשלוח לו את פרטי חשבון הבנק שלי ובזאת נפרדו דרכנו.

 

החלטתי שאני מפסיקה לשלוח קורות חיים ומספיקה ללכת לראיונות עבודה. נמאס לי. אני עושה את זה כבר שבע שנים וחצי. כל פעם עוברת סשן של ראיונות עבודה, לא מתקבלת לחלקן ולאלה שאני כן מתקבלת - אני מפוטרת אחרי תקופה קצרה.

 

החלטתי שאני מחכה שיהיה מכרז לתפקיד הקלדנית בבית משפט שכתבתי עליו בפוסט הקודם. בנוסף, יש לי בשבוע הבא פגישה עם הארגון ששולח אנשים על הספקטרום למקומות עבודה מותאמים (שגם על זה כתבתי בפוסט הקודם) ובנוסף יש לי בנתיים את הסקרים. אני יודעת שאני יכולה לא להתקבל לתפקיד הקלדנית ושיכול להיות שמקומות העבודה לאנשים על הספקטרום לא ימצאו חן בעיניי, אבל בהחלט מקווה שלפחות אחת מהאופציות תסתדר.

בפוסט הקודם סיפרתי שחמישה ימים אחרי הפרידה מ-א - שלחתי לו הודעה ואז הוא התקשר אליי ודיברנו על זה שדווקא עכשיו שהוא התגרש וסיפר עליי למושקי ונתנו לו קביעות בעבודה - נפרדנו. סיפרתי גם שהחלטנו שכל אחד יעשה את החושבים שלו עד ה30.11 ואז ב30.11 ניפגש ונדבר, כל אחד מהצד שלו, על האם אנחנו מוכנים לחזור להיות ביחד ולעשות את ההקרבות כדי להיות בזוגיות בוגרת. סיכמנו שעד אז אנחנו לא בפסק זמן, אלא יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים עם מי שאנחנו רוצים וגם סיכמנו שלא נדבר בחודש הזה, מלבד ביומולדת שלו ב16.11.

 

ואז במוצ"ש אף פחוס סיפר לי שכשהייתי בירושלים - הוא הציע ל-א לבוא לדירה לראות איתו משחק כדורגל. הייתי בשוק. אמרתי לאף פחוס:"אבל נפרדתם!" (אחרי ש-א ואני נפרדנו אז א התקשר במיוחד לאף פחוס כדי להפרד גם ממנו והם דיברו כש-א עומד מתחת לדירה ואף פחוס מסתכל עליו מהחלון. כמה רומנטי. ממש רומיאו ויוליה).

 

ואז אף פחוס ואני התחלנו להמציא בדיחות על כך ש-א היה איתי רק כדי להתגנב לחדר של אף פחוס בלילות ושתמיד ראיתי באיזה מבט עורג אף פחוס הסתכל על א כש-א הסתובב בדירה בתחתונים.

אז שלחתי ל-א הודעת וואטספ עם הבדיחות האלה ו-א ענה לי"זה באמת נכון אבל ששש...אל תספרי לאף אחד" ואז הוא שאל מה שלומי ומה חדש ואני שאלתי מה שלומו ומה חדש ונסחפנו להתכתבות ארוכה של כמה שעות בוואטספ. בין השאר סיפרתי לו שאני עומדת לפנות לארגון שמפנה אנשים על הספקטרום למקומות עבודה ושקצת קשה לי עם הרעיון.


ואז למחרת א עשה מעשה ממש מתוק. מסתבר שג'רי סיינפלד (ג'רי סיינפלד בחיים האמיתיים. לא הדמות של ג'רי סיינפלד), אובחן על הספקטרום האוטיסטי.  המעשה המתוק ש-א עשה זה לצלם עמוד שער של עיתון בו הייתה כותרת: "סיינפלד: אני סובל מאוטיזם" והתת כותרת הייתה:"הקומיקאי הנודע לא התבדח כשסיפר שהוא על הרצף האוטיסטי. הסביר: רוצה לעורר מודעות. זו לא בושה." אז א שלח לי בוואטספ את הצילום של עמוד השער הזה בעיתון והוסיף הודעה:"אולי הרגשה שלך תשתפר אחרי זה" ואני שלחתי לו:"באמת שיפר לי את התחושה. תודה, מאמי." ממש הערכתי את המחווה והיא באמת גרמה לי להרגיש יותר טוב. אני מתה על ג'רי סיינפלד ורואה בו אדם מאד מוצלח. אם גם הוא אוטיסט - השמיים הם הגבול לאוטיסטים.

אני בכלל לא בטוחה ש-א ואני נחזור בסוף החודש, אבל עצם זה שיש מישהו שכל כך אוהב אותי - מחזק אותי. לעולם לא אשכח איך א בכה וחיבק אותי באמצע הרחוב בפרידה ולא הפסיק להגיד עד כמה הוא אוהב אותי ועד כמה יתגעגע ועד כמה הוא מאחל לי רק טוב ועד כמה היה לו לכבוד להיות איתי (וגם אני אמרתי את אותם דברים והתכוונתי לכל מילה).

ואני מאד שמחה שעברו כבר בדיוק ארבעה שבועות מאז שכבתי עם ב ולא עשיתי שום דבר עם אף אחד מאז. מאז איבדתי את בתוליי לפני תשע שנים, אז היו רק פעמיים-שלוש שהצלחתי להעביר חודש בלי סקס. אני שמחה שאני מצליחה לעצור את עצמי. לעולם לא אשכח איך בתקופות מסוימות שלחתי לחמישה גברים במקביל הודעה:"רוצה לזיין לי את הצורה?" וכל הקודם זוכה.


גם עכשיו יש רגעים פה ושם שאני מתפתה ואז אני מזכירה לעצמי שבשביל חצי שעה-שעה של הנאה - לא שווה שאשנא את עצמי אחר כך. אז אני עוצרת את עצמי. דחיית סיפוקים תמיד הייתה דבר שמאד קשה לי. אני גם מצליחה עכשיו לדחות סיפוקים בנוגע לנשנושים. גם זה על אותו קונספט: להנות כמה רגעים ולשנוא את עצמי אחר כך. אז עכשיו אני מקפידה על התזונה שלי וכבר מתחילים לראות תוצאות בגופי.

בפוסט הקודם כתבתי שמצבי החברתי טוב מאיי פעם. התכוונתי לזה. כל יום מחדש אני מגלה שיש כמה וכמה אנשים שאוהבים אותי ומעריכים אותי ושהקשר איתי מאד חשוב להם. תראו מה זה. מסתבר שיש אנשים שרוצים לבלות במחיצתי גם מבלי שאשכב איתם.

אני בהחלט לא חושבת שצוצו למשל רוצה שאשכב איתה. בתור בחורה דתייה בתולה בת 29 - לא נראה לי שהיא תרצה שהפעם הראשונה שלה תהיה כזו ועוד בלי חתונה קודם.מוציא לשון


תאכלו תמיד את הקשה של הלחם.

 

שלכם,

נונה.

נכתב על ידי , 11/11/2014 23:22  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נונה כהן ב-17/11/2014 23:22
 



לדף הבא
דפים:  

327,055
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , משפחתי וחיות אחרות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנונה כהן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נונה כהן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ