לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


רק על עצמי לספר ידעתי

Avatarכינוי: 

בת: 27





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2015    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2015

הגיע הזמן שאלמד לדחות סיפוקים


היי,

 

קוראים קבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שיצאתי לדייט אחד עם בחור אתיופי נחמד (בוא נקרא לו בבלוג בלאק). היה נורא כיף והיה נראה שיש ביננו חיבור, וגם סיכמנו שניפגש שוב, אבל אחרי זה הוא קצת נעלם לי. כמה ימים אחרי זה הכרתי במקרה את מ, בחור שאיתו נוצר, לפחות מבחינתי, קשר עמוק וחזק. ולכן כשבלאק פנה אליי ואמר שנעלם לי כי אישפזו את אביו, אז אמרתי לו שאני נורא מצטערת ושאני מאחלת לאביו רפואה שלמה, אבל עם כל הכבוד וההבנה, הוא היה יכול לפנות 10 שניות לשלוח לי הודעה על כך. הוא התנצל, אמר שלא רצה להעיק עליי בשלב כזה של הקשר ואמרתי שהרבה יותר מעיק שהוא יעלם ואני אחשוב שניתק איתי קשר. הוא אמר שלא נעלם, אלא ניסה להתקשר אליי פעם ביומיים ולא עניתי. אמרתי לו שפיטים. הוא שאל אם ארצה להפגש ואמרתי לו שנדבר. אבל אחרי זה חשבתי על זה והגעתי למסקנה שאני לא רוצה אותו, אלא את מ. הוא ניסה לתפוס אותי וסיננתי. בסוף הוא שלח לי הודעה שבהתחלה חשב שאני בחורה על-רמה ושיש לקשר ביננו פוטנציאל, אבל כנראה שאני בחורה חסרת שדרה ושאני נתפסת כנראה על האקס, אז כתבתי לו שהכול נכון מלבד דבר אחד: זה לא היתפסות על אקס, אלא הכרתי מישהו חדש, ועל זה בלאק כבר לא ענה לי.


סיפרתי ל-מ על מה שהיה עם בלאק ואמרתי לו בצחוק שזרקתי בחור חתיך, הנדסאי חשמל, שעובד בחברת החשמל ושברשותו גם רכב וגם אופנוע בשביל שמן מובטל עם זין קטן, בלי תעודת בגרות ובלי רישיון נהיגה, והוא נהג לי לענות לי בצחוק שבלאק אתיופי, אז אם הוא עובד בחברת החשמל זה בטח בניקיון השירותים שם.

זה היה נורא מצחיק. לא בקטע של גזענות, אלא פשוט מצחיק. הרי החברה שופטת גם את בלאק על כך שהוא אתיופי וגם את מ, על כך שהוא שמן ועם קעקועים, אז הוא נראה לאנשים כמו חבר מאפיה, למרות שהוא האדם הכי עדין שהכרתי.

 

הקשר עם מ נמשך שבועיים, אומנם רק שבועיים, אבל נפגשנו כמעט כל יום במהלכם, ואני כבר הספקתי לפתח רגשות ולהקשר אליו. כשהוא נפרד ממני, בטענה שבשבילו מהתחלה לא הייתה כוונה להכנס לזוגיות רצינית, אז בין השאר הוא הזכיר את מ ואמר שנחנק כשאמרתי לו שזרקתי מישהו אחר למענו, ושאולי כדאי לי לנסות ליצור איתו שוב קשר.

 

התאבלתי על אובדן מ במשך כמה ימים. בכיתי הרבה, בפרצי בכי אקראיים ובלתי נשלטים והייתי על הקרשים. אפילו הגעתי למצב שאני חייבת סקס ויהי מה ולא עניין אותי עם מי. הצעתי בהתחלה לנוש. כשהוא סירב לי - הצעתי ל-ב ושנאתי את עצמי על כך. ל-ב יש חברה וסיכמנו כבר שאנחנו מפסיקים עם זה. הצלחתי לשכנע את ב וכבר סיכמנו שיבוא אליי. אחרי שכבר גילחתי את הכוס למענו - נוש אמר שבסוף הוא יכול והזמין אותי אליו, אז ביטלתי עם ב והרגשתי הקלה. הלכתי לביתו של נוש ובילינו לילה נעים ביחד.

 

אגב, כולם שואלים אותי למה אני לא משתמשת בויברטור שקניתי ומה שקשה לאנשים להבין זה שאני לא גומרת, לא מסקס ולא ולא מויברטור. אני לא חייבת סקס רק כי אני חרמנית אלא גם ובעיקר כי זה שאריות מהילדה הבודדה שהייתי. הייתה אלימות בבית, לא היו לי חברים, לא היה לי אף אחד שיכולתי לפנות אליו, הרגשתי כל הזמן כמו כאב ראש ואז מצאתי פטנט שיגרום לאנשים לבלות במחיצתי ושלא רק שאני לא גורמת להם כאב ראש - אני גורמת להם עונג ואני יכולה סופסוף להשתחרר ולהנות וסופסוף מישהו מקדיש לי את כל תשומת ליבו.

היום יש לי חברי נפש נהדרים, אני קרובה למשפחתי, אני אקדמאית, אני מחזיקה דירה, אני מאד מוצלחת על פניו, אבל שאריות מנונה הנערה, שאף אחד לא הסכים לירוק לכיוונה אלא אם כן היא מוצצת לו, נותרו בי.

 

גם הקטע של אי דחיית סיפוקים מוחלטת בנוגע לנשנוש מתוקים ובנוגע לפטפטת, זה חלק מזה. יש בי ריקנות מטורפת. אני חייבת למלא אותה. הקטע של ההתמכרות לסקס, הוא לא התמכרות לסקס, אלא התמכרות לצומי. אני מרגישה שאין לי מקום בשום מקום. לכן אני גם משתלטת על שיחות. לכן גם אני לא מסוגלת לסתום כשאני צריכה רק לכתוב את שמות הנוכחים בדיונים באולם בבית משפט, כשהשופט עדיין לא נכנס, כי אני לא מסוגלת לסבול שקט. אני חייבת במה. אני חייבת שיכירו בנוכחותי. שקט נורא מלחיץ אותי. לכן אני גם לא מסוגלת להיות בחברת עצמי וערב בו אני צריכה רק לשרוץ מול הטלויזיה זה הסיוט שלי, מזכיר לי את הילדה הבודדה שהייתי שכל מה שעשתה זה לשרוץ מול הטלוויזיה. אני חייבת חברת אנשים. אני חייבת להיות במרכז.

 

ולכן התחלתי טיפול קוגנטיבי התנהגותי, במרפאה לאנשים על הספקטרום שעשיתי בה את האבחון. הייתי כבר שנתיים בטיפול אצל פסיכותרפיסטית קוגנטיבית, אבל הייתי אז אחרי תקופה בה הייתי מאד בדיכאון ולא הייתי פנויה לקבל ממנה כלים. הערך העיקרי שקיבלתי מהטיפול הזה היה שהיה לי מקום לפרוק ולפרוק ולפרוק. יש לי חברים שאני יכולה לפרוק מולם, אבל הם עסוקים לפעמים או שיש להם צרות משלהם. לעומת זאת, הטיפול הזה היה מקום בו יכולתי לפרוק, מבלי לתת דבר בחזרה ומבלי להרגיש לא בנוח, שמישהו מפנה לי זמן כשלא נוח לו.

עכשיו, בניגוד לאז, אני לא רוצה למרוח את הטיפול שנתיים. בא לי על משהו ממוקד, בו בעיקר היא נותנת לי כלים.כמובן שאני גם אפרוק, אבל הערך העיקרי יהיה שאלמד סופסוף להשתלט על העניין של דחיית סיפוקים.


הייתה לי כבר את הפגישה הראשונה ואמרתי לה שאין לי דחיית סיפוקים במין, פטפטת ואוכל. פירטתי לה על כל אחד מהתחומים והיא אמרה שמה שנשמע לה כרגע הכי בוער זה לטפל בעניין המין. הזכיר לי שהמטפלת הקודמת אמרה שאם אני שוכבת עם כל אחד בלי קונדום, אז זה סוג של משאלת מוות, או לפחות הרס עצמי מאד חזק.

 

אני ממש מטופלת מכל הכיוונים כי בנוסף לפעם בשבוע פסיכולוגית, יש לי גם פעם בשבוע סומכת, שזו מישהי שמגיעה אליי הביתה לשלוש שעות ועוזרת לי ללמוד לתחזק את הבית, יש לי גם פעם בשבוע את הסדנא ללמידת כישורי חיים חברתיים ואני אמורה להפגש עם החבר'ה מהסדנא פעם נוספת בשבוע. יש לי גם פעם בחודש את הפסיכיאטר, למעקב על הקונצרטה והציפרלקס, וגם כדי לעדכן אותו במתחדש אצלי (טוב שעכשיו הוא והפסיכולוגית יהיו בקשר. זו מרפאה אחת. וכך אקבל ממנה את החלק של השיחות וממנו את החלק של התרופות המתאימות). קשה לי לקבל את כל הטיפולים האלה, כי זה יותר מדי לדוש בקשיים שלי ומה שמקל עליי זה שהסומכת הפכה כבר לסוג של חברה בשבילי וגם החבר'ה מהסדנא הם חברים שלי, אז זה לא רק נטו טיפול, אלא גם מפגש חברתי.

התעסקתי גם בהמון בירוקרטיה סביב משרד השיכון וסביב ביטוח לאומי וסביב רב קו וסביב העירייה וכו' וכו', אבל אין לי זכות להתלונן. כי תכלס, אני פועלת כדי לקבל עזרה וכדי לקבל כסף (ביטוח לאומי נתנו לי קצבה חודשית וכרטיס נכה שמקנה לי הנחה בנסיעות באוטובוס והנחה בארנונה והנחה בעוד כמה מקומות, משרד השיכון גם נותנים לי כסף כל חודש).


ואם נחזור לנושא בלאק שהתחלתי איתו את הפוסט: לפני כמה ימים שלחתי לו הודעה. כתבתי:"היי". והוא ענה לי ב"היי" ושאלתי מה שלומו והוא אמר שבסדר ושאלתי מה שלום אבא שלו והוא אמר שיותר טוב ואמרתי שאני מבקשת סליחה על התנהגותי. שאומנם אני עדיין חושבת שהוא היה יכול לפנות עשר שניות  כדי לשלוח לי הודעה, אבל שאני מבינה שמצבו של אביו הקשה עליו מאד והשהגעתי למסקנה שאם לא הייתי מכירה מישהו אחר אז כן הייתי מסכימה לצאת איתו שוב. והוא שאל לאן אני חותרת, אז אמרתי לו שהייתי רוצה שניתן לנו עוד הזדמנות והוא אמר שהוא לא מעוניין להיות ברירת המחדל שלי ואני אמרתי שהוא לא ברירת מחדל ושאני יכולה לצאת עשרות גברים אחרים אז הוא שאל למה התנהגתי כמו שהתנהגתי אז הסברתי שחשבתי שהוא ניתק איתי קשר ושגם אם לא הייתי חושבת כך - אני לא חייבת בלעדיות אחרי דייט אחד. אז הוא אמר לי שהוא צריך לישון על זה ושנדבר מחר אז אמרתי:"לילה טוב" וגם הוא כתב:"לילה טוב."

למחרת הוא לא פנה אליי, אבל יום אחרי זה (כלומר אתמול), הוא שלח לי הודעה וכתב שחשב הרבה והגיע למסקנה שהוא רוצה לתת לנו עוד הזדמנות ואני אמרתי שיופי, אבל למה לא פנה אליי יום למחרת, כמו שהבטיח. והוא שאל:"מה הבעיה עכשיו" ואני אמרתי:"כלום. אני אומרת מה שיש לי בראש. אני לא צריכה לסנן את מה שעובר לי בראש או ללכת על ביצים." והוא אמר:"עכשיו זו החלטה שלי. תגידי אם את רוצה או לא" ושאלתי למה הוא מתכוון אז הוא התקשר והסביר את עצמו במלל ולא בכתיבה ואמר שהחליט לסלוח לי ואמרתי לו שאני שמחה, אבל שאני רוצה שננסה רק אם אנחנו פותחים דף חדש. אין לי כוונה להיות בעמדת נחיתות או שאצטרך עכשיו להוכיח את עצמי כל הזמן והוא הסכים איתי ועברנו לדבר על דברים אחרים והיה נחמד. אני עכשיו בירושלים לסופשבוע וחג, אז בטח ניפגש בשבוע הבא.


מישהו גם התחיל איתי בסופר. הוא בדיוק עבר לגור באיזור שאני גרה בו, והוא הציע לי לטייל איתו באותו ערב בשכונה. סירבתי להצעה לטיול, אבל כן נתתי לו את מספר הטלפון שלי וחבל, כי הוא נראה לי בחור קצת קריפי. נראה לי שאני אסנן אותו כשהוא יתקשר.

 

בנוסף, אני עומדת לצאת עם עוד בחור אחד, שעובד בקפיטריה של בית המשפט. קשקשנו קצת פה ושם בחודש האחרון ואז לפני כמה ימים, כשבאתי לקנות לי ארוחת צהריים, אז זרקתי משהו על כמה שהאוכל שם טעים ומגוון ושלא יגזימו כי אני עוד אתרגל לפינוק והוא אמר משהו על זה שהחבר שלי בטח מפנק אותי ואני אמרתי שאין לי חבר, ואם יש לו מישהו לשדך לי, אז הוא שאל מה אני מחפשת בבנזוג, אז אמרתי לו שאני מחפשת אדם טוב, ישר והגון שייתייחס אליי בכבוד ויכיל אותי. והוא שאל מה בקשר לתעסוקה או למוצא של האדם. ואמרתי לו שלא מעניין אותי מעמד וסטטוס חברתי ותעודות של תארים. הדבר היחיד שמעניין אותי בקשר לשוק העבודה של הגבר זה שיהיה חרוץ, אבל אני לא צריכה שהוא יהיה עובד הייטק כדי לעשות פוזות על כל העולם. מצדי שיעבוד בזבל או בלשטוף כלים או בלשטוף זקנים. העיקר שיהיה לו מוסר עבודה וחריצות. והוא שאל אם אני רוצה שיש לו שתי אופציות לשדך לי ושהם בסביבות גיל 29 ואמרתי שמעולה והוא שאל אם 32 זה מבוגר מדי בשבילי ואני אמרתי את האמת שאני רגילה להרבה יותר מבוגרים והוא ביקש ממני את הפייסבוק שלי כדי שיוכל להראות להם תמונה שלי ואז יתן לי לראות תמונה שלהם ואמרתי שסבבה.

ואז בערב הוא פנה אליי בצ'אט של הפייסבוק, קשקשנו קצת ואז הוא שאל אם יפריע לי שהבנזוג שלי יעשן אז אמרתי לו שלא, כל עוד הוא לא יעשן עליי ושילעס מסטיק לפני שהוא מנשק אותי, ואז שאלתי:"למה, אחד מאלה שאתה רוצה לשדך לי מעשן?" והוא אמר:"אז אני אצטרך לקנות ולהסתובב כל הזמן עם מסטיקים..." אז אמרתי:"אה, אתה משדך לי את עצמך" והוא שאל אם אני בקטע ואמרתי שאני בקושי מכירה אותו, אבל שאפשר לנסות ורק ביקשתי שנשמור על פרופיל נמוך כי אנחנו עובדים באותו מקום עבודה אז שלא נדבר על דייט ביננו לפני אנשים שעובדים בבית משפט והוא ישר הסכים והמשכנו להתכתב עוד שעה ארוכה. נראה בחור מאד נחמד. הוא גם עובד בתור שחקן, אז הוא אמר שבימים הקרובים יש לו המון חזרות ושאל אם זה בסדר מצדי שנצא בסוף החודש ואמרתי לו שכן. מאז אנחנו מסתמסים כל יום וזה מאד נחמד.

 

ואם כבר הזכרתי את בית המשפט, נראה שמעמדי בסכנה. השופט הקבוע שלי כבר לא רוצה שאהיה הקלדנית הקבועה שלו. מה שקרה זה שהוא העיר לי על כל מני דברים, מבלי שתהיה לו כוונה שאפסיק להיות הקלדנית הקבועה שלו, אבל רק בגלל איך שעניתי לו ובגלל שאמרתי לו דברים שבהם הוא לא בסדר איתי - הוא החליט באותו רגע שלא נעבוד ביחד יותר. צדקתי בכל מילה שאמרתי לו, כי הוא באמת עשה לי עוול, אבל זה לא היה התפקיד שלי להגיד לו את זה. הייתי צריכה לפנות לאחראית ולבקש שתעביר אותי שופט, או שתנסה לפתור את הבעיה. כשזה בא ממנו - זה חמור. זה כבר השופט השני בשלושה חודשים שלא רוצה אותי.

האחראית עשתה לי שיחה ואמרה את הדברים שכרגע כתבתי. אני מאד מתוסכלת כי היא באמת מקסימה ובוסית מעולה שלעולם לא תעיר שלא בצדק, אז אם היא מדברת ככה - כנראה שבאמת פישלתי בגדול. אני מתה מפחד. כנראה שלא יפטרו אותי כל כך מהר, אבל עדיין מתסכל אותי ששוב מעמדי בסכנה. אני לא אסלח לעצמי אם אפסיד עוד מקום עבודה, בגלל שאני לא מסוגלת לסתום את הפה. כולם אמרו לי שאני מדברת יותר מדי, אבל לא הצלחתי לעצור את עצמי. אומנם לא דיברתי בדיונים, אבל דיברתי יותר מדי עם האחראית, עם הקלדניות האחרות, עם הצדדים באולם לפני שהשופט נכנס ועכשיו גם עם השופט.

ידעתי איפשהו עמוק בתוכי שזה יזיק לי, אבל לא הייתי מסוגלת לעצור את עצמי, בדיוק כמו עם הסקס ובדיוק כמו שאני אוכלת כמות שמספיקה לשישה גדודים, למרות שאני עלולה לחטוף סכרת ולמרות משקל הייתר ולמרות שזה עולה לי הרבה כסף ולמרות שזה הורס לי את היחסים עם המשפחה שאני מחסלת לכל בני הבית את כל הפירות וכל הממתקים כשאני מגיעה לסופשבוע בביתם של ההורים.

 

אם כל הטיפולים לא יעזרו ובאמת תאבד תקווה - תמיד יהיה אפשר לכלוא אותי במרתף כמו שהצעתי בפוסט הקודם.

 

מאחלת לקוראיי שבת שלום, חג שמח ועוד כל מני דברים נחמדים.

 

שלכם,

נונה.

נכתב על ידי , 23/5/2015 15:17  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מיכלי ב-24/5/2015 22:43
 



כולנו יחד במרתף אחד


היי,

 

לפני כמה ימים קראתי כתבה. בכתבה היה מסופר על נערה אוטיסטית בת 15 שעלתה למטוס יחד עם הוריה. מה שלא צוין בכתבה, אבל אני יודעת מידע כללי, זה שאחד המאפיינים העיקריים של אוטיזם זה קבעונות ובמיוחד בתחום של אוכל. יש למשל אוטיסטים שאוכלים כל יום שני רק ירוק וכל יום שלישי רק לבן, כמתואר בספרה המעולה של ג'ודי פיקו "חוקי הבית".

 

בקיצור, אימא של הנערה הוציאה לה אוכל, הנערה האוטיסטית סירבה לאכול אותו כי לא היה מספיק חם או משהו כזה והתחילה לאבד סבלנות ולעשות רעש, מה שהפריע לנוסעים האחרים. בסופו של דבר, האם ביקשה שיביאו לבתה אוכל ממחלקת עסקים. בתה האוטיסטית אכלה את המנה שהביאו לה ממחלקת עסקים, נרגעה, הפסיקה לעשות רעש, כולם צפו בסרט והכול היה טוב בעולם.

 

ואז הטייס מצא לנכון להנחית את הטיסה בנחיתת חירום כדי להוריד את הנערה האוטיסטית ואת הוריה מהמטוס. כשהם סירבו - הביא עליהם מאבטחים חמושים. כששאלו למה - אמרו להם שהנערה גורמת לטייס "להרגיש לא בנוח" ושזה "לבטיחות הנוסעים."

 

הזדעזעתי עד עמקי נשמתי מהכתבה ומיד קיוויתי שיפטרו את הטייס לאלתר ושיזמברו אותו עם תביעה של מליונים. להפתעתי, לחרדתי ולעצבי העמוק, ראיתי שמרבית המגיבים לכתבה לא הסכימו איתי.

מישהי כתבה בתגובה לכתבה, שבטיחות הנוסעים קודמת לכל, שהיא סומכת על שיקול דעתי של הקבינט ושהיא מעדיפה שינקוט משנה זהירות ויוריד מאה נוסעים מהמטוס שלא צריך להוריד אותם, מאשר שפעם אחת ישאיר מישהו שיזיק לנוסעים.

ואני אומרת: מה זה הזיון שכל הטהור הזה? הנערה לא הוציאה סכין, היא לא הרביצה לאף אחד, היא לא הוציאה אקדח, היא לא איימה לפגוע באף אחד. היא פשוט עשתה רעש.

עוד כותבת המגיבה הסתומה הזו זה שגם בלי שום קשר לביטחון, יש לנוסעים האחרים "זכות לשקט ושלווה" ושכמו שהוריה של הנערה מצפים להתחשבות הסביבה כלפיהם וכלפי בתם האוטיסטית, כך גם הם צריכים להתחשב בסביבה. ושאם הם ידעו שבתם עלולה להתנהג ככה - אז היו צריכים "או לתת לה משהו להרגעה" (ואני אומרת, מה זה לעזאזל משהו להרגעה??? לסמם אותה!!!) או לא לעלות אותה למטוס.

ואני זעמתי ונפגעתי מהתגובה הזו מאד מאד. מליוני תינוקות וילדים קטנים עולים לטיסות מדי יום. הם עושים רעש ובוכים ואיש לא מעלה על דעתם להנחית את הטיסה בנחיתת חירום ולהוריד אותם.


אם נפעל על פי שיטתה של הכלבה הזו, אז כשיהיו לי ילדים בעזרת השם, אני אצטרך לסמם אותם לפני כל יציאה למקום ציבורי או לקחת אותם למקומות ציבוריים כי לסביבה יש "זכות לשקט ושלווה."

 

כל מי שאני מספרת לו את מה שכתבתי עד כה, אומר לי שבטח יש פרטים שלא נחשפו בכתבה ושאני לא מודעת אליהם. אני מסכימה שבוודאות יש עוד פרטים, אבל לא יכולה להעלות על הדעת פרט שהיה משנה את דעתי בעניין. הרי אם לנערה היה סכין - זה היה נכתב בכתבה. היא ישבה בין שני אנשים מבוגרים שהשגיחו עליה. היא נרגעה אחרי שנתנו לה את האוכל. מה כבר עוד היה יכול לקרות שם, שהיה משנה את דעתי לגבי זה שהם מניאקים שמפחדים מהשונה?

 

לפי דעתי, אם נפעל על פי שיטתו של הטייס, אז בוא נבנה מרתף עמוק. נשכן שם את כל האוטיסטים וכל המפגרים וכל הנכים ועל הדרך גם את כל אלה שרחמנא לצלן, הם יהודים או/ו שחורים. ולמה לעצור שם. אפשר להכניס את כל השמנים, או את כל אלה שיש להם עגילים בפנים ואחרי זה גם את כל אלה שיש להם פלטפוס או משקפיים. ואחרי זה גם את כל ההומוקסואלים.

היטלר הרי לא הרג רק יהודים. הוא הרג גם נכים וגם הומואים וגם צוענים. הפתרון שלי יותר הומני משלו. בוא לא נהרוג אותם. רק נכניס אותם למרתף. אני אפילו מוכנה להיות לארג'ית ולביא להם לחם ומים. אבל לא ג'בטה, אלא לחם פשוט ויבש ולא מים מינרלים, אלא מים מהברז ולא מהברז של ירושלים, שם המים טובים אלא מהברז של גוש דן, שם המים לבנים.


אני רגישה במיוחד לתחום בימים אלה, כי יצא במקרה שכמה אנשים, שהחברה הישראלית תופסת אותם כחריגים, דיברו איתי לאחרונה.

הבחור האתיופי שיצאתי איתו לא מזמן, סיפר לי שהוא עובד בחברת החשמל ושכל הזמן אנשים אומרים לו:"וואו!!!אתה אתיופי ואתה עובד בחברת החשמל???בטח יש לך קומבינות!!!"

וחברה שלי מהעבודה, היא הקלדנית הכי טובה בבית משפט לפי דעתי, אבל בגלל שיש לה קרחת ועגילים בלחיים, קלדניות אחרות הפיצו עליה שמועה שהיא חברת כנופיה.

ו-מ, הבחור שאיתו יצאתי עד אתמול, שהוא האיש הכי עדין שהכרתי מימיי שלא יפגע בזבוב גם אם הזבוב יפגע בו. אבל בגלל שהוא שמן ויש לו קרחת וזקן צרפתי וקעקועים בזרועותיו האימתנות - אנשים עוברים לצד השני של המדרכה, כי הם מפחדים שהוא חבר מאפיה או משהו כזה.

 

למדה איתי לתואר מישהי משותקת בארבע גפיים, עם מכונת הנשמה, שלא יכלה להזיז גם את הצוואר. בשנה השלישית של התואר נתקעתי מבלי שיהיה לי עם מי לעשות סמינריון (עבודת גמר גדולה) וגם איתה אף אחד לא רצה לעשות, אז המרצה הכריח אותנו לעשות ביחד. בהתחלה עבר לי בראש שהיא תעכב אותי, אבל הסתבר שהיא חכמה, חרוצה ותותחית ורק בזכותה קיבלתי את ה100 היחיד שקיבלתי בתואר. והמרצה, עם פאקינג דוקטורט בפסיכולוגיה, היה מדבר אליה בצרחות כאילו היא חירשת או מפגרת.

אגב, הבחורה הזו שלא יכלה לעשות דבר מלבד למצמץ ולדבר לא ברור, מעולם לא ראתה את עצמה כמסכנה. היא אמרה שיש לה משפחה שאוהבת אותה, חברים שאוהבים אותה, קורת גג והשכלה אקדמאית. ישר אחרי תואר ראשון היא המשיכה לתואר שני ובפייסבוק שלה ניתן לראות אותה בכל תמונה חוגגת עם חברים אחרים.

זכרונה לברכה. נפטרה לפני שנה מכך שמחלת ניוון השרירים ניוונה לה גם את הריאות. היא הייתה רק בת 24. יהי זכרה ברוך.  במותה ציוותה לנו את החיים.

 

וגם אני סובלת מהתופעה הנוראית הזאת של הפחד מהשונה. אני לא יכולה לספר לאף אחד, מלבד לחבריי הקרובים ולמשפחתי הקרובה, שאני על הספקטרום, כי עדיין מרבית האנשים מדמיינים מישהו שדופק את הראש בקיר ועושה קקי במכנסיים, כשהם מדמיינים אוטיסט.

ואני גם מפחדת, ובצדק, שאם אדם שלא מכיר אותי, ישמע על ההתחלה שאני על הספקטרום האוטיסטי, אז הוא יקשור כל מילה וכל תנועה שלי לספקטרום. ואני הרי לא ספקטרום. אני נונה.

 

עשיתי לפני כמה ימים משהו שעלול לסבך אותי, אבל גם אם הוא יסבך אותי - זה היה שווה את זה ואני לא מתחרטת לרגע. ומעשה שהיה כך היה:


לפני כמה ימים היה דיון בבית משפט, שאחת מהצדדים לתביעה בו, הייתה כל כיסא גלגלים. באולם בו אני עובדת, אין נגישות לכיסאות גלגלים, כי אחרי שפותחים את הדלת, צריך לעשות שתיים-שלוש צעדים ואז לרדת ארבע-חמש מדרגות.

בפעם הקודמת שהייתה מישהי בכיסא גלגלים, אז השופט הורה שהיא תשב בכניסה לאולם, כמו קבצנית בפתח ותחקר אותה בצרחות מהצד השני של האולם. כל כך לא מכובד לפי דעתי.

אבל הפעם זה לא היה אפשרי. גם כי הגב' סובלת מבעיות שמיעה ולכן לא יכלה לשמוע אותו מהצד השני של האולם וגם כי כיסא הגלגלים שלה היה רחב מדי כדי לעבור בכניסה לאולם.


עורכי הדין, אפילו עורך הדין של הצד שלה, הציעו שפשוט לא תהיה נוכחת, אבל היא התעקשה ובצדק, שיש לה זכות להיות נוכחת בדיון שיעסוק בעניינה, ולכן לא היה מנוס אלא למצוא אולם אחר.

ואני אומרת, מילא אם היינו סקטור פרטי. גם אם היה מדובר בעסק פרטי שאין בו נגישות לנכים, זה לא היה בסדר, אבל ניחא. אבל אנחנו סקטור ציבורי. מדובר בבית משפט. יש לנכים זכות מלאה שמוסדות המדינה יהיו נגישים אליהם. מוסדות המדינה אמורים לשרת את כולם, אבל מסתבר ש"אמור" זה שם של דג.

 

בקיצור, מצאו אולם אחר. זה היה כרוך בהרבה טררם ובירוקרטיה, אבל מבחינתי היה מובן מאליו. כל האחרים התנהגו כאילו הם עושים לה טובה, אפילו עורך הדין של הצד שלה. זה הרתיח אותי.

 

אגב, הסכמתי לדחות את ההפסקה שלי, כי היא חיכתה שם כבר שעה וחצי, ולא רציתי שתמשיך לחכות עוד חצי שעה.

 

ואז הגעתי לאולם. בזמן שהדלקתי את המחשב ועשיתי את ההכנות לתחילת הדיון (אני חייבת להכנס לפני השופט כדי להעלות את המחשב ולכתוב את שמות הנוכחים ולוודא שהכול בסדר ומוכן לתחילת דיון) אז שמעתי את עורכי הדין מתלוננים שהמעבר לאולם אחר מעכב אותם. האישה ישבה שם בכיסא גלגלים וכולם התייחסו אליה כמו אל מצורעת. השופט עדיין לא נכנס.

 

אמרתי לעורך דין מול כולם:"אתה יודע שיש אפילו סניפים של ביטוח לאומי שאין בהם נגישות לנכים?" והוא, חושב שהוא מצחיק, אמר לי:"אז מה? הם לא צריכים להתערבב." ואז כבר לא יכולתי להתאפק ואמרתי לו:"אז בוא נבנה מרתף ונשים בו את כל הנכים, כל האוטיסטים, כל המפגרים, כל החירשים וכל העיורים, כבולים לקיר מריירים. על הדרך נשים שם, רחמנא לצלן, את כל היהודים וכל השחורים וכל ההיספנים. ואז גם את כל השמנים וכל הסובלים מאפילפסיה."

הוא היה נבוך.

ואז הוספתי:"אבל אתה יודע מה הבעיה?"

והוא שאל נבוך כולו:"מה?"

ואני אמרתי:"הבעיה היא שאז אף אחד לא יישאר מחוץ למרתף. אתה מכיר מישהו בלי פלטפוס או/ו משקפיים או/ו הפרעת קשב?"

והוא נאלץ להסכים איתי שלכל אחד יש משהו.

הצד השני היה נראה כאילו הוא עומד להרוג אותי, אבל לא מעניין אותי. כאמור, אני עלולה להסתבך בגלל זה, אבל גם אסתבך - זה היה שווה לי.

 

ואז השופט נכנס, היה דיון במהלכו האישה בכיסא גלגלים לא פצתה פה. הדיון נמשך בערך עשר דקות, כי היה רק בעניין טכני (ולכן עורכי הדין טענו שהיא לא חייבת להיות שם, אבל אני חושבת שהייתה לה זכות מלאה להיות בדיון, גם אם הוא בעניין טכני, כי הרי זה בקשר למשהו שנוגע אליה) ואז הסתיים ואז שמעתי את קולה בפעם הראשונה כשפנתה אליי ואמרה:"אני יכולה לדבר איתך רגע ביחידות?" ואני אמרתי:"אני לא יכולה לדבר איתך על התיק, אבל אשמח לדבר איתך על דברים אחרים." ואז כולם יצאו ואני נשארתי איתה לבד.


האישה אמרה שרצתה לדבר איתי, כי הבינה מדבריי שנושא אנשים עם צרכים מיוחדים קרוב ללבי. סיפרה לי שהיא לא נכה מלידה, אלא נכת צה"ל ואז פרצה בנאום ארוך, בו נתנה לי אינספור דוגמאות לאיך החברה מתייחסת אליה בצורה מזעזעת. סיפרה איך מדברים אליה בצרחות ולאט, כאילו היא חירשת או מפגרת, סיפרה איך עשתה תואר במשפטים לפני עשר שנים, אבל היא לא עורכת דין, כי לא יכלה לגשת לבחינות לשכה, כי לא אישרו לה הפסקות שדרושות לה בגלל הנכות. היום אישרו לה, אבל היא הייתה צריכה לחכות עשר שנים בשביל זה. סיפרה איך לא נתנו לה להיות במחלקת עסקים בטיסה, בטענה שהיא:"תזהם את המחלקה." סיפרה איך כמעט בכל מקום אין נגישות לנכים. סיפרה איך עורכי הדין התייחסו אליה בצורה מחפירה, אפילו עורך הדין, שאמור להיות בצד שלה, כי הוא מייצג אותה. סיפרה איך באיזשהו מקום הציעו לה ששני גברים זרים יאחזו בה משני צדדיה, כדי שתוכל "לעמוד" ולהשתין. וסיפרה עוד מלא דוגמאות ליחס מבזה של הסביבה.

 

ואני, למרות שאני אף פעם לא מספרת את זה לאנשים שזה עתה הכרתי, סיפרתי לה שאני על הספקטרום. ואמרתי לה שהחברה מתייחסת כמו למצורעים לא רק לאנשים עם צרכים מיוחדים, אלא לכל מי שנראה להם שונה: סיפרתי לה על הבחור האתיופי שעובד בחברת החשמל ואנשים חושבים שהוא שם בגלל קומבינות. סיפרתי לה על מ, האדם הכי עדין שהכרתי, שחושבים שהוא חבר מאפיה בגלל המשקל והקרחת והקעקועים. סיפרתי לה על הקלדנית המעולה שהקלדניות האחרות הפיצו עליה שמועה שהיא חברת כנופיה בגלל הקרחת והעגילים, סיפרתי לה על מקרה הנערה האוטיסטית במטוס, סיפרתי לה על הבחורה הנכה שלמדה איתי בתואר, שלא ראתה את עצמה כמסכנה כי יש לה חברים אוהבים ומשפחה אוהבת ולימודים, והאישה אמרה שגם לה יש משפחה וחברים ושהיא גם עוסקת בטניס תחרותי.

 

היא אמרה שאלה שמתייחסים ככה אלינו בצורה מבזה, הם הנכים והאוטיסטים בעצמם. והסכמתי איתה.

היא חיבקה אותי. חיבקתי אותה בחזרה.

 

אמרתי לה שהמצב משתפר. אומנם לאט, לא מספיק מהר ולא מספיק טוב, אבל לאט-לאט משתפר.

לפני 50 שנה היו מאשפזים ילדים עם אספרגר בבית חולים לחולי נפש והיום ילדים עם אספרגר, מקבלים מספיק עזרה כדי להתחתן ולהביא ילדים בבגרותם. עדות לכך היא גם שאני עובדת מדינה ולא כלואה באיזה מוסד.

גם אמרתי לה שאימא שלי אומרת שכמו שלפני עשרים שנה זה היה בושה שתהיה לך הפרעת קשב וריכוז והיום מכריזים על זה ברש גלי, כך בעוד עשרים שנה אנשים יכריזו ברש גלי שהם על הספקטרום ואיש לא יחשוב שזה מוזר.


ואז אימא שלה נכנסה לאולם ואמרה לה שהגיע הזמן לזוז. יצאנו ביחד מאולם ואמרתי לה שנתראה במרתף. היא אמרה שתשמח, אם זה אומר שנוכל לבלות ביחד עוד. אמרתי לה שאני אהיה במרתף יותר עמוק ממנה, כי היא רק על כיסא גלגלים, אבל לי יש פלטפוס, יש לי לקות למידה, יש לי הפרעת קשב וריכוז, אני על הספקטרום האוטיסטי, היו לי פעם משקפיים אבל עשיתי לייזר ואני גם, רחמנא לצלן, יהודיה. אה, וגם הייתי בדיכאון פעם. דיכאון זו מחלת נפש.

היא אמרה שגם היא הייתה בדיכאון פעם ושהיא לא רק על כיסא גלגלים, אלא גם מתעוורת, עם בעיות שמיעה ועל בעיות ניוון בזרועות (באמת שמתי לב שיש לה תחבושות על זרועותיה), אז אמרתי לה שנהיה באותו מרתף ואולי אפילו יקשרו אותנו באותו חבל. והיא צחקה. ואמרה שאם כך, אז תשמח להכנס למרתף, כי היא רוצה לבלות איתי עוד.

 

ואז נכנסנו למעלית והיא סיפרה שפעם, כשהייתה במעלית צפופה ולא היה מקום גם לכיסא גלגלים שלה וגם לאנשים האחרים, אז מישהו הציע שיישב לה על הברכיים. אמרתי לה:"נו, זה כי הוא נמשך אליך. אישה יפה כמוך. איך לא הבנת שהוא רק רוצה להיות קרוב אליך." והיא נורא צחקה.

ואז יצאנו החוצה ואימא שלה אמרה שהיא הולכת להביא את הרכב אז שהאישה תחכה שם ועוד מעט תלך לרכב ואמרתי לה:"איך את תלכי?" והיא נורא צחקה ואמרה שלפעמים אנשים מציעים לה "לקפוץ אליהם" ואיך היא תקפוץ.

היא אמרה משהו לגבי זה שזה לא בסדר שהחניון לא זמין לנכים ואני אמרתי לה שבשביל מה היא צריכה אוטו, הרי יש לה גלגלים משלה.

היא אמרה שהיא ואימא שלה נוסעות לירושלים, אז סיפרתי לה שאני מירושלים ותמיד ביאס אותי שאין שם ים וסיפרתי לה על מקרה, בזמן שלמדתי לתואר, שאמרתי למישהי שאני הולכת לחרוש למבחן כל הסופשבוע ולא להפגש עם חברים ואז כתבתי בפייסבוק:"אני בי-ם". והסתומה לא הבינה שאני בירושלים, אלא חשבה שאני בחוף הים אז הגיבה לי שמה אני עושה שם, הרי אני צריכה ללמוד למבחן. אז האישה אמרה:"אין שכל - אין דאגות." אז אמרתי לה בצחוק שהיא צריכה לדעת.

היא ביקשה שאוסיף אותה בפייסבוק, אבל אמרה שאין לה תמונת פרופיל ואמרתי לה שברור שלא כי:"מה, את רוצה להבהיל את האנשים?" והיא נורא צחקה.

ואז היא כבר הייתה חייבת ללכת (להתגלגל) והיא נפרדה ממני בחיבוק נוסף ובמילות הערכה וחיבה רבות.

 

אגב, העוזרת המשפטית קראה לי יותר מאוחר באותו יום ושאלה אותי על מה דיברתי עם האישה הזו, כי אסור לי לדבר איתה על התיק.

ואמרתי לה את האמת. שלא דיברנו על התיק. אמרתי לה שדיברנו על זה שאין נגישות לנכים בשום מקום ושבכל מקום מתייחסים אליה כמו אל מפגרת.

אז העוזרת המשפטית שאלה אם האישה רצתה לשבח אותנו.

ואמרתי לה את האמת: שלא, שהיא רצתה לשבח אותי.

אז העוזרת המשפטית שאלה אם רצתה לשבח אותי על זה שישר אמרתי לשופט שצריך למצוא לה אולם אחר ועל כך שהייתי רגישה אליה, ואמרתי שכן. הוספתי ואמרתי שמרבית חבריי הם עם צרכים מיוחדים, אז תמיד אהיה רגישה לשונה.

אז העוזרת המשפטית אמרה שכל הכבוד לי. שהיא שמעה איך אמרתי לה שאני לא יכולה לדבר איתה על התיק ושזו הייתה התנהגות מאד מקצועית.

ואני הודיתי לה.

אז אולי אני לא אסתבך בגלל העניין הזה. מצד שני, העוזרת המשפטית לא שמעה מה אמרתי לעורכי הדין על המרתף.

אבל שוב, גם אם אסתבך, זה היה שווה את זה.

 

אגב, גם אני חוטאת לפעמים בשפיטת השונה. עם כל הנאומים האלה שאני דופקת על זה שצריך לקבל את השונה, אז גם אני, אחרי שסטו זרק אותי בהודעה, זרקתי משפט שתוכנו:"אפילו שמן פוזל לא רוצה אותי!" אבל זה היה כי נפגע לי האגו. מה לעשות שגם אני אנושית. אני משתדלת להמנע ממשפטים כאלה ומראייה נוראית ומתנשאת כזאת על האנשים האחרים בעולם.


שבת שלום.


שלכם,

נונה.

נכתב על ידי , 16/5/2015 06:27  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אירית ב-22/5/2015 18:44
 



חיי האהבה שלי


היי לקוראיי,

 

לאחרונה התעדכנו כמה דברים בחיי האהבה שלי. 

 

קודם כל, סטו שלח הודעה בערך חודש אחרי שזרק אותי בהודעה. הוא כתב לי:  "מאמיייי, התגעגעתי כל כךךךךך" (תמיד טענתי שהוא פרחה כלואה בגוף של חנון), ואני כתבתי לו:"וואלה אני לא התגעגעתי, חצוף שכמוך!" והוא כתב לי:"למה את מדברת ככה מגעילללל, מאמיייי?" ואני כתבתי:"אני מגעילה???זרקת אותי בהודעה!!!". מפה לשם התגלגלנו לזה שסטו טען שנפרד ממני כי נלחץ מהרגשות שלו, מפני שמעולם לא התאהב באף אחת כה מהר. ואני סירבתי להאמין שהתאהב בי בשלוש פגישות ושבכל מקרה זו בושה וחרפה שזרק אותי בהודעה. הזכרתי לו שהוא חיזר אחריי הכי בעולם והתנהג מהרגע הראשון כאילו אנחנו עומדים להתחתן, אבל שלושה ימים אחרי שירדתי לו - זרק אותי. הוא טען שזה לא קשור לעניין הירידה. בדיוק כמו בפרידה, בה חזר שוב ושוב על המשפט:"אני צריך קצת זמן לחשוב על הכול" בתגובה לכל שאלה ששאלתי וכל הערה שהערתי, כך גם עכשיו חזר שוב ושוב על אותו משפט:"אני מצטער. עשיתי טעות. יותר מזה אין לי מה לומר". אמרתי לו שהתנצלות בלי הסבר לא שווה כלום, אבל הוא לא הצליח להסביר את עצמו. שאלתי מי ערב שלא יעשה לי את זה שוב, והוא אמר שהוא נותן לי את המילה שלו, אבל הרי גם קודם נתן לי את המילה שלו. גם הרגיז אותי שהוא אפילו לא ידע מה הוא מציע לי. כששאלתי מה הוא רוצה שיהיה, אז הוא אמר שמה שאחליט. כששאלתי מה הוא רוצה, אז השיב:"להיות בקרבתך ולהרגיש אותך." קשקשן חרטטן לא מודע לעצמו. העפתי אותו קיבינימט.

 

היה גם סיפור עם עוזר משפטי. היה טקס בבית משפט לכבוד יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה. התיישבתי לידו, כי זה היה המקום היחיד הפנוי. כל הטקס הוא הקיש על כתפי ופלרטט איתי, בזמן שאנשים על הבמה סיפרו על יקיריהם שנפלו. לא היה לי נעים לחנך אותו, ולכן השתדלתי לנהוג באדיבות, אבל כשראיתי שזה נמשך ונמשך, אמרתי לו בסוף שאני רוצה לכבד את המעמד ואת הטקס, שאני מכירה אנשים שנפלו בצבא ובפיגועים ולכן רוצה להתרכז בנעשה על הבמה. הוא התנצל. אבל שנייה אחרי שהסתיים הטקס, שב להציק לי וביקש את מספר הטלפון שלי. אמר שעיניי יהלומים, שזרועותיי של אימא אדמה, ששערי מסוגל לשבור את הרוח וכל מני שטויות כאלה.

עשיתי טעות ונתתי לו את מספר הטלפון שלי ואז הוא התקשר אליי יומם וליל ולא חדל גם לשלוח לי הודעות.

עשיתי טעות נוספת כשישבתי איתו פעם אחת לקפה, ובמהלך הפגישה הוא לא הפסיק ללטף את כתפי ואת זרועי ואת שיערי, למרות שביקשתי שיחדל. בעיניי זו הטרדה מינית לא פחות מלשלוח יד אל בין רגליה של בחורה, או אל שדיה. נאלצתי לצעוק כדי שיעיף את ידו מכתפי, זרועי ושערי, אחרי שהערתי לו כמה פעמים בעדינות וכל פעם התנצל, אבל אחר כך שב לסורו.

אחרי שתיית הקפה הזו, המצב עבר כל גבול כשהוא הגביר את קצב השיחות וההודעות. ספרתי 12 פעמים ביום בהם הוא מטריד אותי כשהוא מתקשר שוב ושוב ושולח עוד ועוד הודעות. בסוף כתבתי לו שהוא אחלה בחור ושאני מאחלת לו רק טוב, אבל שאני לא מעוניינת להיות איתו בקשר ושאני מבקשת שיניח לי. הוא המשיך להתקשר עוד כמה פעמים, אבל בסוף חדל.


גם יצאתי לדייט אחד עם בחור אתיופי חמוד. חברה משותפת שידכה בינינו. קצת הטריד אותי שהוא אתיופי, הכי בעולם לא בקטע של גזענות, אלא דאגתי שתהיה לנו מנטליות שונה. העובדה בשטח היא שהאתיופים הם אפילו לא דור ראשון בארץ. כל האתיופיות שהכרתי יצאו רק עם אתיופים. זה מזכיר קצת את העלייה הרוסית. עובדה בשטח היא שאני מכירה עשר חבורות של יוצאי ברית המועצות ולא מכירה שום חבורה שמורכבת מפרסים למשל. שיתפתי אותו  בזה והוא אמר שהוא מבין, אבל שהייתה לו חברה אשכנזייה שלוש שנים. הערתי שאני לא אשכנזייה, אלא ממוצא פרסי, אבל אני מניחה שבשבילו אני אשכנזייה כמו שבשביל מישהו שגר באילת - באר שבע זה הצפון. אגב, בחור מאד מוצלח. הנדסאי חשמל, עובד בחברת החשמל, מחזיק גם רכב וגם אופנוע, נאה ונחמד. 

 

בדייט היה ממש כיף וממש מצחיק. הוא בא לקחת אותי, הזמין אותי לארוחה טעימה במסעדה ואחר כך למשקה. אחרי זה הסיע אותי הביתה. וישבנו בחנייה ושמענו מוזיקה ודיברנו עוד שעות ובסוף הדייט התנשקנו וסיכמנו שניפגש שוב. יום למחרת (יום שני) התקשרתי אליו והצעתי שניפגש ביום חמישי. הוא אמר שנדבר על זה בשלישי או רביעי ואז נעלם. כשהתקשרתי - לא ענה. כששלחתי הודעה - החזיר לי הודעה אחרי 24 שעות. כשהתקשר אליי כשישנתי ואז כשהתעוררתי שלחתי לו הודעה שמה קורה ושאם חיפש אותי - לא ענה לי על ההודעה. אז הבנתי מזה שהוא לא מעוניין וירדתי ממנו.

 

שבוע אחרי הדייט הוא התקשר ולא עניתי לו, אז הוא שלח הודעה ואמר שהוא מרגיש שאני מסננת ושהיה רוצה ללבן דברים לטוב ולרע. אמרתי לו שאין לי עניין לעשות שיחת "יחסינו לאן" עם מישהו שיצאתי איתו רק פעם אחת ושאני מרגישה שהוא משחק משחקים ונעלם לימים שלמים. הוא התנצל ואמר שאשפזו את אבא שלו ושהוא התרוצץ כל השבוע בין העבודה ללימודים לבית חולים. אמרתי לו שאני מצטערת והתעניינתי בשלום אביו ואז אמרתי לו שעם כל הכבוד - היה יכול להודיע לי. לשלוח הודעה לוקח עשר שניות. אפילו למנתח הכי בכיר שעובד 15 שעות ביום יש זמן לשלוח הודעה. הוא אמר שלא רצה להטריד אותי בשלב זה של היחסים. אמרתי לו שלחשוב שהוא ניתק איתי קשר, הטריד אותי הרבה יותר מלשמוע שאביו מאושפז. הוא אמר שלא ניתק איתי קשר, אלא ניסה להתקשר פעם ביומיים, אבל לא עניתי. אמרתי לו שאני מבינה. הוא הציע שניפגש יום למחרת ואמרתי לו שאני לא יכולה ספציפית למחרת, ושנדבר על זה. יום למחרת חשבתי על זה והגעתי למסקנה סופית שאני לא רוצה. הוא התקשר כמה פעמים ולא עניתי לו. בערב שלח לי הודעה שרצה בי בחורה רצינית ובאמת ראה פוטנציאל בינינו, אבל כנראה שאני חסרת עמוד שדרה שמכורה לעבר ולאקס. אמרתי לו שהוא צודק בהכול מלבד דבר אחד. לא מדובר באקס. הכרתי מישהו חדש.

 

באמת בינתיים הכרתי בחור אחר. בוא נקרא לו בבלוג מ, כי הוא מתוק אמיתי. הכרתי אותו כשהלכתי לקנות המבורגר. בזמן שחיכיתי שיכינו לי, ראיתי טלווזיה שהייתה דלוקה שם ודובר על האסון בנפאל. אמרו שיש 3,000 הרוגים ואני אמרתי בקול שאיך זה יכול להיות, כי הרי יום קודם אמרו 2,000. ואז מ אמר שצופים שיהיו יותר מ10,000. התחלנו לדבר על זה ואז ההמבורגר שלי היה מוכן. הוא, אגב, צמחוני. פשוט בא לשם כדי לבקר חבר שעובד שם. התיישבתי עם ההמבורגר והזמנתי אותו לשבת איתי. את ההמבורגר סיימתי תוך 10 דקות, אבל המשכנו לשבת שם עוד ארבע שעות.

 

היה לי מאד מאד מאד נעים בחברתו. אבל שפטתי אותו על משקל היתר שלו (שוקל 130 קילו ובעבר שקל 170), על כך שהוא מובטל, על כך שאין לו תעודת בגרות ולכן חשבתי שאין מצב לקשר רציני. תראו איזה ערכים מעוותים יש לי. חשבתי שאין מצב לקשר רציני, אבל רציתי להמשיך להיות איתו באיזשהו קשר, כי היה לי כל כך נעים בקרבתו, אז הצעתי לו לבוא אליי להזדיין. והוא בא. ושכבנו. והוא היה מתחשב מאד במיטה ומאד דאג לספק אותי ובין לבין דיברנו וצחקנו. יום למחרת שוב הזמנתי אותו אליי והוא הגיע עם פיצה ענקית ב90 שקל וראינו ביחד טלויזיה ודיברנו וצחקנו וכל רגע היה עונג צרוף.


ומשהו שפתאום קלטתי זה שאין לי זכות לשפוט אותו על משקל היתר, כי גם אני לא דקיקה. אין לי זכות לשפוט אותו על כך שאין לו תעודת בגרות, כי עם התואר שלי אפשר לנגב, ואין לי זכות לשפוט אותו על כך שהוא כרגע מובטל, כי פיטרו אותי מיותר מ25 מקומות עבודה. חוצמזה, כן יש לו השכלה. הוא עזב את בצפר בגיל 16ואז עשה תעודה במחשבים במשך שנתיים. פשוט עברו יותר מעשר שנים מאז, אז התעודה כבר לא רלוונטית. והוא גם עשה תעודה בתיקון פלאפונים שסיים לפני כמה חודשים. הוא עבד שמונה שנים באבטחה ואז עבר לעבוד בקיוסק, כי רצה להיות במחיצת אנשים. הוא עבד בקיוסק ארבע שנים. מהר מאד קידמו אותו לנהל את המקום. הוא עבד כל החיים 15 שעות ביום. בעל המקום פשוט סגר את המקום בחודש שעבר ולכן נותר מובטל, אבל מדובר באדם חרוץ עם מוסר עבודה גבוה. 


אפילו אימא שלי, שחשבתי שהיא פרימיטיבית, אמרה שלכל התעודות של תארים אין חשיבות, אלא רק שבנאדם יהיה בנאדם. ושאם אדם מתייחס אליי בצורה יפה ומכובדת ומכילה ואם בנאדם חרוץ ויש לו מוסר עבודה, אז לא צריך לעניין אותי כמה תארים יש לו. והסכמתי איתה. ועשיתי סוויץ בחשיבה שלי.

נפגשנו כמעט כל יום. הוא הזמין אותי למסעדות ושילם על הכול. שלחנו זה לזו הודעות בלי סוף ותמיד הקפדנו לשלב בהם גם אייקונים של סמיילי שנותן נשיקה. דיברנו בטלפון שלוש פעמים ביום. ישנו מחובקים. יצאנו עם חברים שלו.

 

מ בשיא הרצינות האדם הכי מכיל שהכרתי מימיי. אני אף פעם לא מספרת לאנשים שזה עתה הכרתי שאני על הספקטרום אבל לו סיפרתי ביום שבו הכרתי אותו, והוא לא שפט אותי לרגע. הוא הבין מה זה להרגיש שונה. האיש העדין והמתוק הזה, שלא יפגע בזבוב גם אם הזבוב יפגע בו, נתפס בעיניי החברה כבריון או אפילו איש מאפיה או חבר כנופיה, בגלל משקל היתר ובגלל שיש לו קעקועים (שזה מגוחך לפחד מהם, כי הרי כתוב לו על הזרוע:"ואהבת לרעתך כמוך") ובגלל שיש לו קרחת וזקן צרפתי. כל חייו צחקו עליו כי הוא שמן. יש לו אחות עם סכיזופרניה. הוא יודע בדיוק מה זה חברה שופטת, הוא יודע בדיוק מה זה להרגיש חריג ולכן לא ישפוט אדם אחר לעולם. זה אחד הדברים העיקרים שחיברו בינינו. הרגשתי לגמרי בנוח במחיצתו, ידעתי שאני לא צריכה לשחק משחקים או לעטות מסכות. הוא הצחיק אותי, הוא אתגר אותי, הוא הקשיב לי, הוא כיבד אותי והרגשתי שאני לומדת מהקשר איתו הרבה.

 

הגעתי למצב של  פרפרים בבטן עם כנפיים ענקיות, הגעתי למצב שאני לא יכולה לומר את שמו מבלי לחייך, הגעתי למצב שאני מתגעגעת כשאני לא רואה אותו 24 שעות. אני יודעת שזה נשמע מגוחך כי היינו בקשר רק שבועיים. אבל בשלב מסוים, כשספרנו, גילינו שנפגשנו תשע פעמים ב12 יום. היו לי קשרים של חודשיים בהם לא נפגשתי כל כך הרבה פעמים עם אדם. כבר התחלתי לחשוב על זה שבספטמבר מסתיימת לו השכירות בדירה שלו עם שותף והוא אמר לי שהוא לא רוצה לחתום איתו שכירות לעוד שנה, וגם לי נגמרת השכירות עם שותף בספטמבר, אז אולי יש מצב שנעבור לגור ביחד אז.

 

אגב, נהגתי לצחוק איתו ולהזכיר לו שזרקתי גבר חתיך, הנדסאי שעובד בחברת החשמל ובבעלותו גם רכב וגם אופנוע, בשביל מובטל שמן בלי רישיון נהיגה ועם זין קטן ואז נהגנו לצחוק על כך שהגבר הזה אומנם עובד בחברת החשמל, אבל בגלל שהוא אתיופי - אז הוא בטח המנקה שם. זה היה לגמרי בצחוק. לשנינו אין דעות קדומות על איש.

ואז היום דיברנו בטלפון כמה פעמים וסיכמנו שיבוא אליי. בערך חצי שעה לפני שהיה אמור להגיע שלח לי הודעה בה כתב שהוא דפוק, אבל שיש דברים שיושבים על הלב כבר שבוע ושהוא לא יודע איך להגיד לי את זה, אבל שאנחנו צריכים לדבר על כמה דברים, ושזה לא קשור אליי בכלל, אלא רק לתסבוכים שלו עם עצמו ושהוא היה רוצה שנדבר על זה בטלפון או פנים מול פנים. ואני כתבתי לו:"אני לא מבינה. אתה רוצה לנתק קשר?" ואז ראיתי בוואטספ שהוא כותב ומוחק, כותב ומוחק, אז הבנתי מזה שניחשתי נכון. בסוף הוא שלח לי הודעה באורך הגלות בה כתב כמה אני מתוקה ויפה וחכמה וכמה כיף לו בחברתי, אבל שהוא לא בתקופה מתאימה לזוגיות.שהוא רוצה עוד שנה לעבור לארה"ב לאבא שלו ושהוא צריך בנתיים למצוא עבודה שיעבוד בה 12-15 שעות ביום, כדי לחסוך כסף.

 

אמרתי לו שאני לא מאמינה בפרידה עקב נסיבות. נפרדו ממני בעבר עקב נסיבות. כל גבר שנפרד ממני בגלל נסיבות - לא שיקר כשאמר מה שאמר. גם את עצמו שכנע שזו המציאות. אבל אף אחד לא יצליח לשכנע אותי שהוא באמת רצה אותי. אני באמת ובתמים מאמינה שאם מישהו רוצה מישהי - אז אפשר לגשר על כל הפערים. אני לא מאמינה שיש דבר כזה תקופה שבה לא מתאים להכנס לקשר. כל צומות הדרכים והתקופות הקשות זה מה שנקרא חיים. אם תחכה שתגיע תקופה מושלמת כדי להכנס לזוגיות - תמות לבד.


מצד אחד, הוא הסכים איתי. מצד שני, התעקש שהוא צריך להתאפס על החיים שלו, לפני שיכניס אליהן עוד מישהו. אמר שמגיע לי משהו יותר טוב ממישהו חסר השכלה כמוהו שכל ניסיונו המקצועי מתמצה בקיוסק.
אז אמרתי לו שמגיעה לו מישהי עם תואר פרקטי ולא תואר שאפשר לנגב איתו את התחת ושניסיונה המקצועי מתמצה בכך שפיטרו אותה מ25 מקומות עבודה.

הוא אמר שיש משהו טוב בכך שעבדתי בכל כך הרבה מקומות, כי צברתי ידע וניסיון.

הוא אמר שהוא דפוק.

אמרתי לו שאם הוא דפוק אז גם אני דפוקה. כל אחד והשריטה שלו.
אמרתי לו שאני לא מאמינה שעד שמצאתי מישהו שקיבל אותי כמו שאני ולא שפט אותי על מצבי התעסוקתי הרעוע ועל כך ששכבתי עם הרבה גברים ועל כך שאני על הספקטרום אז הוא זורק אותי. 

הוא אמר שהוא בטוח שיהיו עוד הרבה שיוכלו לקבל אותי כמו שאני, כי יש לי הרבה מה להציע, כי אני באמת בחורה מקסימה.

הוא אמר שבאמת היה לו מאד כיף איתי בשבועיים שבילינו ביחד. אבל שהוא נכנס לזה בראש שזה יהיה קשר קליל ולא רציני (כמו שגם אני חשבתי ביומיים הראשונים) ואז כשראה שזה הולך ומתגלגל יותר ויותר למקום רציני - לא ידע איך להגיד לי שהוא לא בשל עכשיו למערכת יחסים. מעולם לא הייתה לו חברה, חוץ מפעם אחת. והוא לא מרגיש מוכן לזוגיות, לדבריו. יחד עם זאת, הודה שלא פיתח אליי רגשות רומנטיים, אבל שהוא באמת ובתמים מחבב אותי ומכבד אותי ורוצה שנשמור על קשר ידידותי.


והאמת שאני מאמינה לו. אני יודעת שהוא לא חלאה. אני יודעת שהוא באמת מחבב אותי ומעריך אותי ובאמת כיף לו בחברתי, גם בלי קשר לסקס. נזכרתי באיך שהייתי מסבירה את זה בזמנו ל-א, כשהיינו ביחד. א הגיע מהעולם החרדי ולקח לו זמן להבין שיש גם אמצע. הוא חשב שאם שוכבים עם מישהי אז או שמאוהבים בה ורוצים להתחתן איתה ולהביא איתה ילדים או שרואים בה רק כוס, ואני הסברתי לו שאפשר לשכב עם מישהי שאתה מחבב ומעריך ומכבד ואולי אפילו אוהב כאדם, וגם נמשך, אבל אין לך רגשות רומנטיים אליה. זה בדיוק המקרה עם מ.


וכואב לי, כואב לי, כואב לי. כל כך נקשרתי אליו. כל כך פיתחתי רגשות. כפי שכבר ציינתי בפוסט, הגעתי למצב של פרפרים בבטן עם כנפיים ענקיות, הגעתי למצב שאני לא יכולה לומר את שמו מבלי לחייך, הגעתי למצב שאני מתגעגעת כשאני לא רואה אותו 24 שעות. מעולם לא פגשתי אדם מכיל ומקסים כמוהו. אומנם לא הכרתי אותו מספיק זמן כדי להתאהב בו, או כדי לתכנן שנזדקן ביחד, אבל כן ראיתי בו פוטנציאל לקשר רציני, ארוך ומחייב.

 

ובנוסף, אני כל כך מותשת מהחיפוש. עם כמה גברים עוד אצא, עם כמה גברים עוד אשכב, כמה גברים עוד יזרקו אותי בהודעה, כמה שנים עוד אגור עם שותפים וכמה שנים עוד אסחב את השקיות הכבדות מהסופר בעצמי. מתי כבר ייגמר החיפוש המתיש הזה ואמצא את החצי השני שלי. למה הבחורות הכי סתומות והכי רעות מוצאות הרבה פעמים את הגבר של חייהן בגיל 22 ורק אני יורקת דם בחיפושים ולא מגיעה לנחלה.


אני לא צריכה מישהו עם מעמד, אני לא צריכה מישהו עם כסף, אני לא צריכה מישהו שנראה כמו דוגמן. אני רק רוצה גבר טוב והגון, שיתייחס אליי בכבוד, שאוכל להתכרבל איתו באמצע הלילה ולראות סדרות גרועות בטלויזיה בזמן שהוא מלטף את שיערי, מישהו שיביא לי פלסטר כשאני חותכת את עצמי בהכנת הסלט. מישהו שירצה לחלוק איתי חיים משותפים ויכיל אותי ולא יימאס לו ממני ולא יגיע למצב שהוא זורק אותי כמו טמפון משומש. אני נשבעת שאפנק אותו, אני נשבעת שאתן לו את הנשמה שלי, אני נשבעת שאבין אותו ואת השריטות שלו ואשאיר את דלת השירותים סגורה אם זה חשוב לו.

אני יודעת שאני לא בת 50, אבל אני כבר לא בת 16, לא בת 19 ולא בת 22. אני כבר בת כמעט 28. אני רוצה להביא ילדים לעולם. אני לא רוצה להזדקן לבד. אני גם לא רוצה להיות אימא זקנה לילדים צעירים. אני לא רוצה להמשיך לגור עם שותפים. אני לא רוצה לגור לבד. אני רוצה לגור עם מישהו שיהיו לי חיים משותפים איתו.


וכן, יש לי חברי נפש איתם אני נפגשת לעתים קרובות, אבל עוד כמה שנים, כולם כבר יתמסדו ויתחילו להקים בית ולהקים משפחה וכבר לא יהיה להם זמן להיפגש כל שני וחמישי כדי לשבת על אייס קפה ב"ארומה". אנחנו לא ננתק קשר, אבל הקשר בינינו יהיה השני בחשיבותו אחרי הטיפול בילדיהם ובזוגיות שלהם. אני לא רוצה להיות כמו דודה שלי, אלמנה ללא ילדים, שמתעלקת על האחים שלה בשבתות וחגים. הם אוהבים אותה, אבל אני חושבת שהיו מעדיפים להקדיש את מרב תשומת לבם לילדיהם ונכדיהם ולא לאחותם הבודדה, שיושבת לבד כמו כלב בדירה ישנה ומתפרקת.

אני לא יודעת מה לעשות.


שלכם,

נונה.

נכתב על ידי , 15/5/2015 03:21  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אביב ב-15/5/2015 22:30
 





356,245
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , משפחתי וחיות אחרות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנונה כהן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נונה כהן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ